קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביצוע עסקאות סמוך לפני הפסקת פעילות חברה: עניינה של התביעה הינו דרישה לחיוב אישי של בעלי מניות ומנהלים בחברה, בחוב הנוגע לעסקאות שנעשו סמוך להפסקת פעילותה של החברה. רקע כללי ועובדות מוסכמות - התובעת, רגב חברה חקלאית בע"מ (להלן: "התובעת"), הינה חברה העוסקת במכירת ושיווק תוצרת חקלאית. בין התובעת לבין הנתבעת 4, מיטב הפרי והירק בע"מ (להלן: "הנתבעת"), התנהלו קשרים עסקיים במהלך השנים במסגרתם רכשה הנתבעת תוצרת חקלאית מהתובעת. הנתבעים 1 עד 3, מר אילן עזר, מר ניר עזר ומר רון עזר היו המנהלים ובעלי המניות בנתבעת (לשם הנוחות, יכונו להלן נתבעים אלו בשמם הפרטי: "אילן", "ניר" ו-"רון" וביחד הם יכונו: "הנתבעים"). מוסכם כי במהלך שנת 2010 החליטו הנתבעים על סגירת הנתבעת והפסקת פעילותה, והנתבעת אכן הפסיקה להיות פעילה במהלך שנה זו. עוד מוסכם כי בעת שהפסיקה הנתבעת את פעילותה, היא נותרה חייבת לתובעת סכום של 451,200 ₪ בגין 14 המחאות שונות שנמשכו מחשבון הנתבעת ונמסרו לתובעת - אשר חלקן חוללו עם הצגתן לפירעון ואת חלקן האחר התובעת כלל לא הציגה לפירעון, לאחר שהתברר לה שהנתבעת חדלה מפעילות וכי לא יהא להמחאות כיסוי ממילא. ביום 3/2/2011 בהסכמת הצדדים ניתן פסק דין לגבי מלוא סכום התביעה נגד הנתבעת ונותרה במחלוקת עילת התביעה הנטענת כנגד הנתבעים באופן אישי. המחלוקת בין הצדדים - התובעת טוענת כי במקרה הנדון ישנה הצדקה לחיובם האישי של הנתבעים בחובות הנתבעת כלפיה, וזאת על סמך מספר עילות משפטיות נפרדות מצטברות: מכוח דיני הרמת המסך, בהתאם לסעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"); מכוח עוולות שונות על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1958 (להלן: "פקודת הנזיקין"); מכוח חבות חוזית כלפי התובעת; ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. הנתבעים טוענים מנגד כי אין מקום לחייב אותם באופן אישי בתשלום חובותיה של הנתבעת. לשיטתם, ההחלטה על פירוקה של הנתבעת והפסקת פעילותה נבעה ממניעים כלכליים אובייקטיבים ובעת קבלתה הם נסמכו על חוות דעת מקצועיות אשר מהן עלה כי לא ייוותרו לנתבעת חובות לספקים. לטענתם הנתבעת לא הסדירה את חובה לתובעת מחמת העובדה שלקוחות הנתבעת אשר נותרו חייבים לה כספים רבים, נמנעו מלשלמם לאחר שהתברר להם שהנתבעת סגרה שעריה. עוד טוענים התובעים כי הם עשו באופן אישי מאמץ להסדיר ולשלם את החובות לרוב הנושים. הנתבעים מוסיפים וטוענים כי אומנם החוב של הנתבעת לתובעת לא הוסדר, אך מדובר בסיכון רגיל וידוע במסגרת יחסים עסקיים בין שתי חברות, ומכל מקום בנסיבות שנוצרו אין כל עילה המצדיקה את חיובם האישי בחובות הנתבעת. ההליך שהתנהל בעניין צו העיקול הזמני - למען שלמות התמונה וטרם נמשיך בדיון, אציין כי בין הצדדים התנהל הליך קודם סביב בקשה למתן צו עיקול זמני שהגישה התובעת בהתייחסת לכספים אשר הוחזקו בנאמנות עבור הנתבעת בידי בא כוחם של הנתבעים ושל הנתבעת, עו"ד אלגז. בשלב הראשון הוטלו העיקולים מטעם התובעת על נכסים שונים של הנתבעת, לרבות הנמצאים בנאמנות כמתואר מעלה. ביום 11/11/2010 התקיים דיון בנוכחות הצדדים בפני כבוד הרשמת ספרא-ברנע, במהלכו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה העיקולים שהטילה התובעת יוסרו, בכפוף להצהרה של הנתבעים והנתבעת לפיה אין למי מהם חובות כלפי נושים נוספים, מלבד חוב קטן לחברת ביטוח וחוב לנושה נוסף אשר מולו הסדירו הנתבעים את העניין באופן אישי. במסגרת אותו הסדר מוסכם נקבע כי סך של 57,000 ₪ מתוך הכספים שהחזיק עו"ד אלגז בנאמנות עבור הנתבעת, יועבר לב"כ התובעת בתוך 7 ימים ויתרת החוב, בסך של 394,000 ₪, תעוקל ברישום אצל עו"ד אלגז (עיקול ברישום על סך 50,000 ₪ בחשבון הנאמנות של הנתבעת ועיקול ברישום בסך היתרה - 344,000 ₪ בחשבון הנאמנות על שם הנתבעים). מוסכם כי הסך של 57,000 ₪ אכן עבר בהמשך לידיה של התובעת בהתאם להסכמות האמורות. במהלך הדיון אישר כל אחד מהנתבעים לפרוטוקול את האמור בהסדר המוסכם בין הצדדים, בית המשפט נתן תוקף של החלטה להסדר - ובהתאם, העיקולים בוטלו. אלא מאי? הצהרת הנתבעים התבררה כלא נכונה, שכו היו להם חובות כלפי נושים רבים אחרים בניגוד למוצהר והכספים "שנתפסו" בעיקול שהיה לטובת התובעת ובוטל, "נתפסו" במהרה על ידי נושים אחרים של הנתבעת במסגרת תיקי הוצאה לפועל שונים. לאחר שהתבררו הנתונים כאמור, הצדדים הגישו בקשות שונות הנוגעות לעניין זה, אשר אינני רואה צורך לפרטן עתה ורק אומר כי בסיכומו של הליך, ביום 30/5/2011 הוריתי כי הסך של 50,000 ₪ אשר הוחזק בנאמנות על ידי עו"ד אלגז יישאר בנאמנות עד החלטה אחרת, ולא יועבר לחלוקה לנושים הנוספים המחזיקים בעיקולים לגביו, וכן הוריתי להשיב על כנם את העיקולים שהיו לטובת התובעת ובוטלו (למרות שבעוד שבזמנו לעיקולים היה מעמד "טוב", הרי שלאחר השבתם, מעמדם נחות שכן לפניהם "בתור" כבר יש עיקולים רבים אחרים). בכל אופן, האמור לעיל הינו בבחינת מידע רלבנטי לגבי הליך העיקול המקביל - ונשוב לגוף המחלוקת לעניין דרישת התובעת לחייב את הנתבעים בחובות שהותירה אחריה הנתבעת. מסכת הראיות - בפניי העידו העדים הבאים: רו"ח קובי נהרדיה אשר היה רואה החשבון שליווה את עסקי הנתבעת עד לפירוקה (להלן: "רו"ח נהרדיה"); עו"ד אלי גון, אשר ייצג את בנק אוצר החייל בע"מ בתביעה שהגיש בשעתו הבנק כנגד הנתבעת (להלן: "עו"ד גון"); מר עדי ולמוט, בעליה של ספקית תוצרת חקלאית אשר קיימה גם היא קשרים עסקיים עם הנתבעת (להלן: "ולמוט"); מר תומר איפרגן, איש שיווק אשר ייצג את התובעת בעסקיה מול הנתבעת כמשווק עצמאי (להלן: "איפרגן"); מר יהודה חמאוי, מבעלי ומנהלי התובעת (להלן: "חמאוי"); מר דוד כהן, מנהל חברה לשיווק בננות אשר רכש את מקום עסקה של הנתבעת (להלן: "כהן"); הגב' מיטל עזר, בתו של רון (להלן: "מיטל"); אילן; רון וניר. בנוסף, הגישו הצדדים מסמכים רבים, לרבות ההמחאות, מסמכים מהנהלת החשבונות של שתי החברות וכיו"ב. דיון והכרעה - לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית ושקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם (לרבות סיכומי התשובה), מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, וזאת בשל הנימוקים שיפורטו להלן. תחילה תתבררנה הטענות שעניינן הרמת מסך, לאחר מכן הטענות הנזיקיות והחוזיות ובסוף הטענות הנוגעות לדיני עשיית עושר ולא במשפט. הרמת מסך - כללי: המסגרת הנורמטיבית- סעיף 6(א) לחוק החברות - סעיף 6(א) לחוק החברות קובע כדלקמן: "(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד." יצוין, כי סעיף 6 תוקן ביום 17/3/2005 במסגרת תיקון מס' 3 לחוק החברות (להלן: "תיקון מס' 3"), ונוכח מועדיהם של האירועים הנדונים בתובענה דנן, הרי שנוסחו של סעיף 6 לאחר התיקון (כפי שצוטט לעיל) הוא הנוסח הרלבנטי בענייננו. המדובר בתיקון אשר צמצם בצורה משמעותית את היקף המקרים אשר בהם ניתן לעשות שימוש באמצעי של הרמת המסך (להרחבה בנושא ראו בספרה של אירית חביב סגל, דיני חברות, 2007 (להלן: "חביב סגל"), בעמ' 320-325; וכן ראו את ע"א 313/08 עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי, להלן: "פס"ד נשאשיבי" בעמ' 33-35). יש לזכור ולהזכיר כי מהלך של הרמת המסך הוא החריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ולא הכלל, ונפסק בעבר לא אחת כי המדובר בצעד קיצוני ומרחיק לכת וכי לא בנקל יורה בית המשפט על הרמת מסך ההתאגדות בין חברה לבין בעלי מניותה. מנגד כבר נפסק כי : "עקרון הרמת המסך נועד למנוע מבעלי המניות או מהחברה עצמה את ניצול ההפרדה ביניהם להשגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת; הוא נועד לעשיית צדק ושמירה על טובת הציבור"; (רע"א 3031/09 קט קול בע"מ נ' בן יעקב, בפסקה 9; רע"א 6039/04 פלזנשטיין נ' עובדיה; ת"א (ת"א) 36456/06 נחום סודאי בע"מ נ' מרכז הרכב האיטלקי בע"מ). בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, נאמרו על ידי בית המשפט העליון לעניין תיקון מס' 3 הדברים הבאים: "נוסחו החדש של הסעיף מצמצם את שיקול דעתו של בית המשפט. בעוד שבנוסח הקודם רשאי היה בית משפט "להרים את מסך ההתאגדות אם... בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן", כיום הוגבלה סמכות בית המשפט להרים מסך רק כאשר מתקיימת גם אחת מהחלופות הנזכרות בסעיפים קטנים (א)1(א)-(ב)." עוד אפנה, לעניין סעיף 6(1)(ב) לחוק החברות לחביב-סגל, בעמ' 321-322, כלהלן: "... נטילת סיכון בלתי סביר, באשר ליכולתה של החברה לפרוע את חובותיה, תהווה עילה להרמת המסך אך ורק כאשר אין לאותם סיכונים עסקיים כל בסיס עסקי ממשי, מבחינתה של החברה. מכאן, שכאשר נוטלים קברניטי החברה סיכונים עסקיים מרחיקי לכת, מתוך ניסיון כן להציל את העסק בקשיים - לא יהווה הדבר בסיס או עילה להרמת המסך." אם כי בהמשך דבריה מוסיפה המלומדת חביב-סגל (שם), את הדברים הבאים: "עם זאת, נדגיש כי אין בצמצום זה של האחריות האישית כדי לשנות מאחריותו האישית של בעל המניות, כאשר זה ממשיך להפעיל את העסק ואף להוציא שיקים לספקיו, מבלי לגלות לאותם הספקים על הקשיים הפיננסיים, וכאשר קיימת רמת וודאות גבוהה יחסית שהחברה לא תוכל לעמוד עוד בפירעון התחייבויותיה." יישום הדין במקרה הנדון - שוכנעתי כי בעניין דכאן הוכחות נסיבות המצדיקות להרים את מסך ההתאגדות החוצץ בין הנתבעת לבין הנתבעים, לגבי חלק מהחוב הנטען, שכן שוכנעתי כי בפרק הזמן שבסמוך למועד סיום פעילותה של הנתבעת - הנתבעים פעלו תוך נטילת סיכון בלתי סביר ותוך קיפוח התובעת כנושה. אפרט להלן את הממצאים העובדתיים אשר בבסיס מסקנתי זו ולאחר מכן אמשיך ואסביר את עמדתי לגבי המשמעות המשפטית של העובדות. ההחלטה על סיום פעילות הנתבעת - הנתבעים העידו כולם כי במהלך התקופה שקדמה לסיום פעילות הנתבעת, נקלעה הנתבעת לקשיים אשר הובילו להחלטה להפסיק את פעילות הנתבעת. אילן העיד כי הנתבעים הגיעו למסקנה כי ברצונם לסגור את עסקיה של הנתבעת מספר חודשים טרם הסגירה, וזאת עקב קשיים כלכליים במהלך השנתיים שקדמו לכך (עמ' 28 שורות 23-25). רון העיד כי ההחלטה על סגירת עסקיה של הנתבעת התגבשה כחודש או חודשיים לפני מועד הסגירה בפועל - 1.9.2010 (עמ' 40 שורות 19-20). ניר העיד כי מועד סגירת הנתבעת היה 1.9.2010 (עמ' 45 שורה 25) ולא הסביר מתי נפלה ההחלטה "לסגור". הנתבעים ורו"ח נהרדיה העידו על הפגישה שקיימו במשרדו של האחרון בנוכחות בא כוחם (להלן: "הפגישה"), סביב ההחלטה לסגור את הנתבעת. רו"ח נהרדיה העיד לגבי הפגישה כי התקיימה בחודש יוני או יולי 2010 ומטרתה היתה לדון "איך סוגרים את העסק בצורה נעימה וסבירה" כדבריו (עמ' 15 שורות 23-26). לגבי תוכנה של הפגישה מסר רו"ח נהרדיה את הדברים הבאים: "עשינו איזה שהן הערכות ראשוניות והגענו למסקנה שבהנחה וכל הנכסים ימומשו, אפילו בערכם ההיסטורי, כל חייבי החברה יקבלו את כספם ...". אילן העיד כי הפגישה התקיימה בחודש יולי 2010 ובמהלכה ישבו המשתתפים עם כל הנתונים, בדקו את מצבת החובות לספקים ואת היקף ההכנסות הצפויות מנכסים וממקורות אחרים אל מול ההוצאות הצפויות והגיעו למסקנה כי "אין טעם להמשיך ולסחוב את האניה" לדבריו (עמ' 29 שורות 25-28). כן ראו את עדויותיהם של רון ושל ניר בעניין זה (בעמ' 38 שורות 23-27 ובעמ' 45 שורות 16-26). אין בידי לקבל את טענת התובעת כי קיומה של הפגישה מהווה אך "סיפור כיסוי" (ראו למשל בסעיף 15 לסיכומי התשובה מטעם התובעת, כמו גם בסעיף 19 לסיכומי התובעת, שם נטען כי לא הוצגה כל אסמכתא לקיומה של הפגישה). מסכימה אני עם התובעת שטוענת שהנתבעים היו יכולים להציג ראיות מוצקות יותר לקיומה של הפגישה, לרבות מועדה המדויק (כגון יומן פגישותיו של רו"ח נהרדיה); אך למרות זאת - שוכנעתי שהורם הנטל במאזן ההסתברויות האזרחי לגבי כך שאותה פגישה אכן התקיימה, כי מטרתה ומהלכה היה כמתואר מעלה ואני קובעת כי הוכח שהיא התקיימה בסוף יולי 2010. שוכנעתי כי בפגישה נערכה "הערכת מצב" חשבונאית באמצעות רו"ח נהרדיה והמסקנה היתה שבהנחה שימומשו כל הנכסים וההתחייבויות שיש לטובת הנתבעת - לא יוותרו לנתבעת נושים (למעט הנתבעים עצמם, או חלקם, כבעלי מניותיה). הנתבעים טוענים כי די בכך כדי לחייב את המסקנה כי עשו כל אשר ניתן היה לעשות על מנת ל"סגור" את פעילות הנתבעת באופן מסודר והוגן, וכי לכן הם אינם אחראיים לכל חוב שנשאר כלפי התובעת. לשיטתי, עמדה זו סבירה לגבי התחייבויות שנטלה על עצמה הנתבעת לפני הפגישה או מיד בסמוך לאחריה אך הראציונל שמאחורי טיעוניהם של הנתבעים אינו יכול לעמוד ככל שעסקינן בהתחייבויות שנטלה על עצמה הנתבעת אחרי הפגישה, בימים האחרונים לקראת סיום הפעילות. שכן, אף אם הצדדים לאותה פגישה ערכו "מאזן" לגבי הנכסים והזכויות של הנתבעת מצד אחד למול החובות של הנתבעת מצד שני, ואף אם הם הגיעו למסקנה שניתן לאזן את שני "האגפים" - אזי שהאיזון היה נכון לנקודת הזמן בה הוא בוצע ולא יכול היה לקחת בחשבון התחייבויות עתידיות שלקחה על עצמה הנתבעת לאחר הפגישה ולאחר ה"איזון". ההמחאות שרשמה הנתבעת לפקודת התובעת, אחרי הפגישה, לגבי סחורה שעוד לא התקבלה, הינן התחיבויות כספיות שלא נלקחו בחשבון בעת עריכת "המאזן" - וראו כי אף לא אחד מהנתבעים טען כי אותן התחייבויות כן נלקחו בחשבון ורו"ח נהרדיה השיב לשאלת בית המשפט בנקודה זו וענה כי איננו זוכר ספציפית את החוב כלפי התובעת בהקשר לחישובים שנערכו על ידו בפגישה (עמ' 15-16 שורות 20-31 ו-1-2). משמע, שנתון עובדתי ראשון שהוכח הינו שהתקיימה פגישת "איזון" בסוף יולי 2010, במטרה לסיים את פעילות החברה ללא הותרת חובות. מועד סיום פעילות הנתבעת - אף בשאלה עובדתית זו נתגלעה מחלוקת בין הצדדים, כאשר הנתבעים טענו כי מועד סיום הפעילות של הנתבעת היה ביום 1/9/2010, ואילו התובעת טענה כי הנתבעים הוסיפו לפעול בשם הנתבעת מתוך המחסנים שנותרו בבעלות הנתבעת והנתבעים, עד למועד העברת החזקה במחסנים לקונה שרכש אותם, בחודש אוקטובר 2010. יובהר כי אותם "מחסנים", הינם שני שטחי מסחר אשר בהם התנהלה בשעתו פעילות הנתבעת, כאשר האחד היה בבעלות הנתבעת והשני היה בבעלות הנתבעים ואחיהם הנוסף (להלן: "המחסנים"). במחלוקת זו מצאתי לקבוע שיש לקבל את טענתם של הנתבעים לפיה הנתבעת הפסיקה להיות פעילה ביום 1/9/2010 ולא לאחר מכן. העובדה שבמחסנים המשיכה להתקיים פעילות אינה מלמדת על פעילותה של הנתבעת דווקא, שכן הוכח כי רון הקים עסק פרטי חדש, אשר עסק אף הוא במסחר של תוצרת חקלאית בדומה לנתבעת, אשר נרשם על שם בתו של רון - מיטל, ואשר פעל מהמחסנים אחרי יום 1/9/2010 (עדות רון בעמ' 38 שורות 15-16 ועדות מיטל בעמ' 28). אציין, כי גם עדותו של כהן לפיה "הם" (כלומר, הנתבעים) עבדו בנכס עד נובמבר, עת עברה החזקה בנכס לידיו של כהן (עמ' 27 שורות 9-12) איננה שוללת את האפשרות שרון (ולא הנתבעת ולא שאר הנתבעים) היה זה שהוסיף לעבוד מהמחסנים אחרי יום 1/9/2010. אם כך, נתון עובדתי שני שהוכח הינו שהנתבעת חדלה לפעול ביום 1/9/2010 כמתוכנן. מועדי משיכת השיקים נשוא החוב הנתבע - הנתונים העובדתים האחרונים שיש לברר הינם המועדים בהם נמשכו השיקים השונים על ידי הנתבעת. אקדים כי הוכח שתנאי התשלום שהיו נהוגים בין התובעת לבין הנתבעת במשך שנות עבודתם המשותפת, היו תנאים של "שוטף פלוס", כאשר התנאים המדויקים השתנו בהתאם לעונה, להיקף הרכישות וכיו"ב (עמ' 22 שורות 9-11). עוד הוכח כי הסחורה היתה מתקבלת בידי הנתבעת, כנגד תעודת משלוח ולאחר מכן היו ניתנות ההמחאות לצורך התשלום בגין הסחורה. הנתונים לגבי ההמחאות אשר יצרו את החוב בו עסקינן לא היו שנויים במחלוקת והמידע להלן מבוסס על הכרטסת של הנתבעת. יובהר כי קיים פער של מספר ימים בין מועד הרישום של השיקים לבין מועד מסירתם לתובעת, אך פער זה סביר במהלך העסקים הרגיל ואין לייחס לו משמעות מיוחדת. למען נוחות הקורא, מפורטים בטבלה הבאה מועדי המשיכה, המסירה והפרעון של השיקים הנדונים, מסודרים כרונולוגית על פי מועד משיכתם: סודר אסמכתא סכום השיק מועד המשיכה מועד המסירה מועד הפרעון 0032 47,161 ₪ 24.6.2010 29.6.2010 7.9.2010 0053 41,099 ₪ 11.7.2010 14.7.2010 14.9.2010 - 41,099 ₪ 11.7.2010 14.7.2010 21.9.2010 0115 28,099 ₪ 19.7.2010 19.7.2010 19.9.2010 0116 28,099 ₪ 19.7.2010 19.7.2010 26.9.2010 0156 12,447 ₪ 1.8.2010 4.8.2010 28.9.2010 0155 12,447 ₪ 1.8.2010 4.8.2010 3.10.2010 0152 22,173 ₪ 1.8.2010 4.8.2010 1.10.2010 0153 22,173 ₪ 1.8.2010 4.8.2010 5.10.2010 - 22,173 ₪ 1.8.2010 4.8.2010 29.9.2010 0220 22,525 ₪ 8.8.2010 12.8.2010 16.9.2010 0266 31,008 ₪ 22.8.2010 23.8.2010 12.10.2010 0315 39,018 ₪ 31.8.2010 7.9.2010 25.9.2010 0316 81,614 ₪ 31.8.2010 7.9.2010 2.10.2010 מעיון בטבלה עולה כי זמני פרעונם של כל השיקים הם תאריכים שלאחר תחילת חודש ספטמבר, כלומר לאחר תום פעילותה של הנתבעת. עוד עולה כי השיקים 1-5 נמשכו ונמסרו עד יום 19/7/2010 כי השיקים 6-10 נמשכו כולם ביום 1/8/2010 וכי השיקים 11-14 נמשכו ונמסרו לאחר יום 8/8/2010 ועד יום 7/9/2010. בהתאם, נתון עובדתי שלישי שהוכח הינו שהשיקים 6-14 נמשכו ונמסרו לידי התובעת אחרי הפגישה בה הוחלט על סגירת הנתבעת, כי חלקם נמסר ביום 1/8/2010 וכי ארבע נוספים (שיקים 11-14) נמסרו לידי התובעת כמה ימים לפני סיום פעילותה של הנתבעת. בחינת העובדות המפורטות מעלה באספקלרית דיני הרמת המסך - אזכיר כי אחת מעילות הרמת המסך הינה שימוש באישיות המשפטית של החברה באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. השיקים הראשונים בזמן אמנם לא נפרעו והותירו חוב משמעותי מבחינת התובעת, אך עסקינן בשיקים שניתנו בקשר עם הפעילות השוטפת של הנתבעת במהלך התקופה שלפני ההחלטה על הפירוק, לא הוכח שהיה חשש אמיתי לאי פרעונם של השיקים במועד בו נמסרו ולא שוכנעתי כי קיימת לגביהם עילה מספקת להרמת מסך. היות והוכח כי ההמחאות ניתנו לגבי סחורה שכבר סופקה - אני סבורה כי ההמחאות שניתנו ביום 1/8/2010, מתייחסות לסחורה שכבר סופקה כמה ימים לפני כן, עוד טרם המועד שבו קבעתי שהתקיימה הפגישה לכל המאוחר. לכן, סחורה זו אולי כן באה בחשבון בעת ביצוע "האיזון" במהלך הפגישה, לגבי סחורה זו היה מקום להניח שתוכל להמכר במהלך ימי העסקים שעוד נותרו לפעילות הנתבעת ולגבי שיקים אלו - יש לתת לנתבעים "להנות מהספק" (למרות שמועד ההמחאות מאוחר), לאור ההלכות בעניין הרמת מסך ולאור דיני נטלי ההוכחה. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לשיקים המאוחרים בזמן. לאחר שהוחלט להפסיק את פעילות הנתבעת, הזמנת סחורה ומשיכת המחאות נוספות עשויה להחשב כ"נטילת סיכון בלתי סביר". בשלב זה, נטילת התחייבויות נוספות בשם הנתבעת, נעשתה בידיעה ברורה כי התחייבויות אלו לא נלקחו בחשבון בבדיקה החשבונאית שנערכה, ובידיעה ברורה כי לא יווצרו לפתע נכסים חדשים, בבחינת "יש מאין", שבאמצעותם תוכל הנתבעת לפרוע התחייבויות אלו. הנתבעים לא הסבירו כיצד הם חשבו לשלם לתובעת בגין הסחורה אשר לגביה ניתנו השיקים "המאוחרים", לא הסבירו מה היו התקבולים המצופים כנגד הסחורה שסיפקה התובעת, אשר תמורתם היתה אמורה לכסות את השיקים, לא הסבירו מתי הסחורה אמורה להמכר, לא הסבירו כיצד השיקים היו אמורים להפרע אם הנתבעת תחדול לפעול וחשבון הבנק שלה "יתנהג בהתאם", ולכן עסקינן במצב של "נטילת סיכון בלתי סביר". בשלב זה אבקש לומר עוד כמה מילים לגבי התנהלות הנתבעת במהלך פרק הזמן ממועד הפגישה ועד מועד הפסקת הפעילות. בת"א (ת"א) 17000/07 טחנת קמח דגן נ' מוסרי שיווק מזון בע"מ, נדונה תביעה לחיוב אישי של בעלי מניותיה במקרה של קריסת חברה. שם פסק בית המשפט כי לא הוכחו הנסיבות המצדיקות הרמת מסך, אך בחרתי להביא את הדברים שנאמרו לגבי התנהלות החברה והמצגים שהיא הציגה במהלך תקופת הקשיים הכלכליים, לאמור: "... יש לקחת בחשבון, כי עסקים אינם קורסים בדרך כלל מהיום למחר וכי קיימת במקרים רבים תקופת ביניים 'אפורה', שבה עסק נקלע לקשיים אך עדיין מתפקד ומנסה, ולעתים אף מצליח, להתאושש. במהלך תקופת ביניים זו, אשר לעתים אכן מסתיימת בקריסת העסק, יעשו מנהליו בדרך כלל כל מאמץ על מנת לייצב את העסק ולחלצו מהמשבר. פעולות אלה כרוכות, מן הסתם, בנטילת התחייבויות בשם החברה מול צדדים שלישיים, בהתאם לאופי פעילות החברה ועל מנת לשמור על הקיים. על מנת שתקום הצדקה להטלת אחריות אישית בגין חובות אשר נצברו במהלך תקופת ביניים זו, יש צורך להוכיח הונאת נושים ברורה או נטילת סיכון רשלנית ובלתי סבירה באופן מובהק מצד בעלי החברה או מנהלה, ולא די בעצם העובדה שניהול החברה נמשך בעודה מצויה בקשיים." משמע, שהפסיקה הכירה בכך שבשעות משבר, יש לאפשר למנהלים לבצע פעולות לצורך "הצלת" החברה והבראתה, אף אם המדובר בפעולות "מיוחדות" (ע"א (י-ם) 1390/00 חברה לבניין מלון הנביאים בע"מ נ' פז; ת"א (ת"א) 29929/97 כרמל מערכות מיכלים בע"מ נ' אלמרק שיווק בע"מ; ת"א (ת"א) 29471/06 י.ג.נ. בריאות בע"מ נ' סופר פורמולה בע"מ; ות"א (ת"א) 180161/02 פרידמן יוסף נ' תימרת מכונות אוטומטיות בע"מ, אשר אליו הפנתה התובעת בסיכומי התשובה מטעמה). הנתבעים טוענים כי כך בדיוק פעלו, כלומר שמשיכת ההמחאות לטובת התובעת נעשתה כחלק מהפעילות של הנתבעת, הגם שב"שעותיה הקשות", שלא היתה להם כוונה שלא לשלם לתובעת את חובה וכי הם האמינו "באמונה שלמה" שיוכלו לפרוע את ההתחייבויות שנטלו בשם הנתבעת. הנתבעים מסבירים, כי רבים מחייביה של הנתבעת לא פרעו את חובם כלפיה, ועל כן לא היה באפשרות הנתבעת לפרוע את החוב לתובעת. ממשיכים וטוענים הנבתעים כי עשו כל אשר היה לאל ידם לעשות על מנת לפרוע את חובם כלפי התובעת - אך משלא צלח הדבר בידם - אין לחייבם אישית לשאת בחוב ואין לומר כי הם נטלו סיכון בלתי סביר לגבי יכולתה של הנתבעת לפרוע את התחייבויותיה. שקלתי בכובד ראש את טענותיהם, במיוחד לאור החובה לצמצם את המקרים בהם יורם המסך למקרים חריגים, ובכל זאת מצאתי כי לא אוכל לקבל את עמדת ההגנה. ראשית, יש לאבחן בין ההלכה דלעיל המתייחסת לניהול חברה במשבר לבין המקרה דכאן. יש לזכור כי כאן אין מדובר במצב של חברה שנקלעה לקשיים ובעליה עשו ככל שביכולתם כדי להושיעה מהמשבר, ובתוך כך נטלו בשמה התחייבויות נוספות. האמור היה נכון עד לסוף יולי, אולם נכון ליום 1/8/2010, כבר "נפל הפור", והיה ברור כי הנתבעת תחדול מפעילות בתוך חודש, ביום 1/9/2010, והספק לגבי יכולתה לפרוע את השיקים היה רב. לעניין זה אציין, כי מהנתונים שעולים מהטבלה לעיל ניכר כי בוצעו רכישות של סחורה בסכומים של עשרות אלפי ₪ במהלך סוף אוגוסט 2010 ובמיוחד יש לשים אל לב כי הנתבעת "משכה סחורה" בשווי של 81,000 ₪ מהתובעת (ובגינה הוצאה חשבונית ביום 29/8/2010) כיומיים לפני סיום פעילותה, כאשר תעודות המשלוח הרלבנטיות היו מהימים 20-27 לאוגוסט - עמ' 32-33, ושוב בעמ' 40-41). אם המחסנים עברו לידי רון ביום 1/9/2010 והנתבעת כבר לא פעלה עוד - למי היו אמורים למכור את הסחורה שנרכשה מהתובעת יומיים לפני הסגירה? מה חשבו הנתבעים לעשות עם הסחורה? כיצד שיערו הנתבעים שתכובד המחאה בסך 81,000 ₪? אין עסקינן בהתנהלות הנתבעים בשם הנתבעת ב"תקופת הביניים" בה העסק נקלע לקשיים. עסקינן בפעולות שביצעו הנתבעים במהלך תקופה קצרה ומוגדרת כשלושה שבועות לפני תום פעילותה של הנתבעת בפועל, ויש משמעות לשוני כאמור (לשאלת מצבה הכלכלי של חברה חייבת במועד בו נבחנת התנהגות בעל המניות, ראו והשוו לפסק דיני בת"א (חי') 3641/04 בנק לאומי נ' בן שאול יעקב). שנית, לא די בכוונתם (אף אם כנה) של הנתבעים לגבי פרעון חובות הנתבעת ולא די באמונתם כי כל השיקים ייפרעו - כאשר בבסיס כוונה זו אין תשתית חשבונאית מתאימה. כפי שהובהר לעיל, לאחר הפגישה, לא היה מסד נתונים חשבונאי שיוכל להצדיק את ההנחה שדי במצבת הנכסים של הנתבעת כדי לפרוע את ההתחייבויות כלפי התובעת. נהפוך הוא. היה צריך להיות ברור לנתבעים בשלב זה כי מאחר והיקף הנכסים נלקח בחשבון בחישוב אל מול התחייבויות עד למועד הפגישה, הרי שכל התחייבות שניטלת לאחר מועד הפגישה היא התחייבות שיש רמת וודאות גבוהה יחסית שלא תיפרע, בהינתן המועד המתוכנן של סיום הפעילות. שלישית, הוכח להנחת דעתי כי הנתבעים אף לא פעלו לממש לטובת קופת הנתבעת את כל הנכסים שהיו בהחזקתה, במהלך חודש אוגוסט 2010 - החודש האחרון לפעילותה של הנתבעת. כדוגמא, אפנה לפרשת המלגזה - אשר היתה בבעלות הנתבעת והועברה לידי רון, כאשר התגלו סתירות בין העדויות לגבי השאלה אם רון טרח לשלם לנתבעת עבור המלגזה או שהיא ניתנה לו במתנה. אילן טען כי רון שילם עבור המלגזה, אך לא ידע לספר מה היתה התמורה שקיבלה הנתבעת בגין המלגזה והעיד כי לא הוצאה חשבונית לגביה שכן זו "מלגזה ישנה" (עמ' 34 שורה 13). רון לעומת זאת טען שכן הוצאה חשבונית על ידי הנתבעת עבור המלגזה אם כי מיד לאחר מכן הוא סתר את עצמו וטען כי הוא כלל לא בטוח שהוצאה חשבונית וכי - "יש הבדל בין בטוח לבין חושב" (עמ' 43 משורה 31 ועמ' 44 שורות 1-2). כאשר ניר נשאל אם רון שילם עבור המלגזה, הוא דווקא טען שהיא ניתנה לו "חינם" והוסיף: "מספיק החברה חייבת לו כסף". בדומה, לא הובהר על ידי הנתבעים מה עלה בגורלם של 3 משקלים וציוד מחשבים שהיו בבעלות הנתבעת. אומנם אין המדובר בנכסים בעלי שווי רב, אך שעה שבמהלך אוגוסט "מחסלים" הנתבעים את העסק, "נפטרים" מנכסיו באופן המתואר מעלה ולא עושים מאמץ להבטיח שיהא כיסוי להמחאות שניתנו לתובעת - אזי שיש בכך "נטילת סיכון בלתי סביר". בע"א (ת"א) 1659/08 אמיר בוקס נ' קבוצת וילנאי לשיווק בע"מ, נדון מקרה אשר לו נקודות דמיון למקרה הנדון בפנינו. באותו מקרה דובר בחוב של חברה כלפי ספק של שירותי ייעוץ ומחקר. המערער היה המשקיע בחברה החייבת, וכאשר הוא נמנע מעמידה בהתחייבויותיו על פי הסכם ההשקעה, הוא הוביל למעשה לקריסתה, וחרף האמור המשיך ליצור לחברה החייבת חובות נוספים. נפסק באותו מקרה כי גם לאחר תיקון מס' 3 לחוק החברות, תיתכנה נסיבות חריגות בהן מוצדק יהיה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב באופן אישי בעל מניות בחובות החברה, כאשר קיימת רמת וודאות גבוהה שהחברה לא תוכל לעמוד בפירעון חובותיה, ואף על פי כן החברה מוסיפה ליצור חובות כלפי ספקיה. באותו מקרה בית המשפט אישר את פסק דינו של בית המשפט השלום וקבע כי המערער אכן קיפח את הספק ועשה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, תוך נטילת סיכון ללא כל בסיס עסקי, וכלשונו של בית המשפט שם: "כאמור בענייננו, מדובר בחוב כלפי חברה קטנה יחסית, כאשר המשיב המשיך להציג כלפיה (קבוצת וילנאי) מצב דברים של "עסקים כרגיל", המשיך לחתום על שיקים והמשיך להזמין עבודה, וכל זאת בזמן שכבר ידע, כפי שקבע בית המשפט קמא, כי ... [החברה החייבת] נתונה בקשיים פיננסיים ומתבססת, למעשה, על השקעתו בלבד לשם פעילותה, ולפיכך נראה כי המקרה נכנס גם לגדרי סעיף 6(א)(1)(ב)." רביעית, הוכח כי הנתבעים לא דאגו שהמצב בבנק יאפשר את פרעון השיקים שניתנו לתובעת. לשאלת בא כוח התובעת, מה היה האובליגו של הנתבעת בבנק, השיב אילן: "אני לא יודע. בענייני בנקים, ממש לא הייתי מעורה בעניינים" (עמ' 33 שורה 10). בהמשך כאשר נשאל שוב האם ידע מה המצב בבנק השיב: "לא יודע כלום מה שקשור לבנקים, אבל אני חתמתי על השיקים.", ולאחר מכן הודה כי חתם על השיקים מבלי לבדוק את מצב החשבון. מעדותו של רון עולה כי מבין הנתבעים, הוא "ייצג" את הנתבעת מול הבנק, והוא העיד בפני כי מחד גיסא לאילן וניר היתה זכות חתימה על שיקים, וכי הם לא נדרשו לקבל את אישורו לצורך חתימה על שיקים, ומאידך גיסא כי בדרך כלל כן נהג לאשר להם לחתום על שיקים וכי "90% הם לא ידעו מה הלך בחשבון הבנק" (עמ' 41 שורות 10-16). לדידי, משיכות של שיקים בסכומים כה משמעותים בחודש שבו הוחלט על הפסקת הפעילות, לגבי מועדים שלאחר מועד הפסקה הפעילות, תוך אי אכפתיות ואי בדיקה לגבי המצב בבנק ולגבי האפשרות שהשיקים יכובדו - עולה כדי נטילת סיכון בלתי סביר, ויש בה כדי להוות עילה להרמת מסך. סיכום ביניים ראשון - אשר על כן, מסקנתי היא כי התקיימה העילה להרמת המסך הנקובה בסעיף 6(א)(1)(ב) שעניינה נטילת סיכון בלתי סביר על ידי מנהלי החברה. מעבר לכך, מצאתי כי אף הוכחה העילה להרמת המסך המפורטת בסעיף 6(א)(1)(א), שכן היתה בהתנהלות הנתבעים והנתבעת במהלך אוגוסט 2010 כדי לקפח את התובעת כנושה. קיפוח התובעת כנושה יחסית לשאר הנושים - הפסיקה הכירה בכך כי מנהל חברה שניצבת בפני קשיים כלכליים איננו בהכרח מחויב למסור פרטים על מצבה של החברה לכל המעוניין, פעולה אשר סביר להניח כי תביא את החברה לכדי חדלות פירעון מיידית (ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברי חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ פ"ד נח(4) 693 (2004), אליו אף הפנו באי כוח הנתבעים בסיכומיהם). בהתאם, יש אף הגיון מסוים בנסיון "לשדר עסקים כרגיל" בפני יתר הלקוחות והספקים - על מנת שבמהלך התקופה שעד ה"סגירה" ניתן יהא למקסם את הרווחים. עם זאת, ברי כי כל מהלך חייב להיות שוויוני במובן שיש לנהוג באופן הוגן ואחיד כלפי כל הנושים של החברה "המתפרקת". במקרה דכאן, מהעדויות של הנתבעים עולה כי בעוד שהחוב לתובעת לא הוסדר, חובות לספקים מסוימים כן הוסדרו, אם כי לא הובהר לחלוטין האם נותרו לנתבעת עוד חובות זולת החוב לתובעת אם לאו (ראו עמ' 39 שורה 26 ואילך). בנוסף עולה מהעדויות כי בעוד שחלק מהספקים עודכנו על ידי הנתבעים בדבר הכוונה לסגור את הנתבעת, התובעת לא ידעה דבר על כוונה זו (עדותו של רון בעמ' 40 שורות 26-31, וראו במיוחד את אמירתו בכל הנוגע ליחסיו עם בעלי התובעת בעמ' 40 שורות 28-31). לעניין זה, ראו האמור בפסק דיני בת"א (חי') 19542/06‏ מעגל פתוח בע"מ נ' חיימוביץ הנדסת חשמל בע"מ. על אף שהנתבעים טענו כי "כולם" ידעו שהנתבעת עומדת בפני סגירה, אני סבורה שהוכח שלא כך היה הדבר, בכל הנוגע לתובעת לפחות. חלק מהספקים (שלגביהם כנראה היה אינטרס בשימור הקשר העסקי) עודכנו בדבר התוכנית לסגירת הנתבעת, אך הוכח להנחת דעתי כי לא התובעת ולא איפרגן (שפעל כמשווק מטעמה) ידעו על כוונה זו במועד. יש לראות בהקשר זה במיוחד כי רון פתח עסק דומה יום לאחר סיום פעילות הנתבעת, והגם שלא הוכח שפעילות הנתבעת עברה לעסק החדש, אזי שברור האינטרס של רון לשמור על יחסים תקינים עם הלקוחות והספקים, וראו כי רון אף טען ששילם חלק מהחובות של הנתבעת מכספו במטרה לשמר חלק מהספקים: "... אני פתחתי לבד והיו ספקים שרציתי להמשיך לעבוד איתם והתנאי שלהם היה שאני אשלם כדי שהם ימשיכו לעבוד איתי אז הזרמתי להם כספים מהכסף הפרטי שלי כדי שימשיכו לעבוד איתי" (עמ' 40 שורות 1-3). לכן, דומה כי הוכח שהפעילות של הנתבעים והנתבעת במהלך אוגוסט 2010 מחייבת את הרמת המסף אף לאור סעיף 6(א)(1)(א), שכן השימוש בנתבעת נעשה באופן שיש בו כדי לקפח את התובעת כנושה, יחסית לשאר הנושים אשר ידעו על הצמפי לסגירה ויכלו לכלכל את מהלכיהם בהתאם. ניתן להפנות בשלב זה למקרה שנדון בע"א (חי') 2782/04 נצר חברה לסחר בע"מ נ' נבואני סאלח, שם דן בהמ"ש בחיוב אישי של מנהל בחברה קטנה, שהנתבע היה בעבר בעל מניות ביחד עם אשתו בה, ולאחר מכן אשתו הפכה לבעלת מניות יחידה, אך הנתבע הוא זה שניהל את החברה בפועל. שם נקבע כי הנתבע ידע על מצבה של החברה, והיה מודע במועד מסירת השיקים, או לכל הפחות היה צריך לקנן בליבו חשש, כי החברה לא תוכל לפרוע את התחייבויותיה. לענין זה אני רואה לנכון להדגיש, כי הנטייה להכיר בעילת הרמת המסך תגבר, כאשר מדובר בנושה קטן יחסית אשר אין לו יכולת ממשית לנקוט במהלכים של פיזור הסיכון הכלכלי, ואשר הותרתו בלא יכולת לפרוע את החוב כלפיו עלולה להיות בעלת השפעה קריטית על איתנותו הכלכלית (ראו חביב סגל בעמ' 356-357 וכן ראו לעניין ההבדלים בין נושה רצוני קטן ונושה רצוני גדול מבחינת יכולת הערכת הסיכון בהתקשרות העסקית את הדברים שנאמרו בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, בעמ' 50-51). במקרה הנדון, התובעת אינה גוף כלכלי גדול ואיתן כגון הבנקים, המהווים את הנושים העיקריים "המתחרים" בה. מדובר בנושה קטנה יחסית, ומהבחינה הזו, אני סבורה שניתן לומר, בשים לב למכלול הנסיבות שפורטו לעיל, כי זהו מקרה בו ישנה הצדקה להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת. עוד יש לזכור כי המדובר בחברה משפחתית של שלושה אחים, והגם שנתון זה כשלעצמו אינו מחייב את הרמת המסך, אזי שאופייה המשפחתי של החברה עשוי להוסיף משקולת על הכף הנוטה לעבר הרמת מסך ההתאגדות (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 (1992)), ע"א 4403/06 איזיק שפירא נ' עיריית תל אביב. טענה נוספת של הנתבעים הינה כי הם עשו מאמצים ניכרים ושילמו מכיסם סכומים משמעותיים לקופת הנתבעת על מנת להוציאה מהמשבר (וראו עדותו של אילן בעמ' 30, וכן עדותו של רון בעמ' 39). אין באמור לעיל כדי לשנות את מסקנתי. אף אם אכן כך היה, עדיין הוכח להנחת דעתי כי בתקופת הזמן המוגדרת שתוארה לעיל, הנתבעים עשו שימוש בלתי ראוי, בלתי סביר וחריג באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת תוך שהם מודעים, או לכל הפחות צריכים להיות מודעים, לנזקים שיגרמו לתובעת בשל כך, ותוך קיפוח התובעת. סיכום ביניים שני - לאור המקובץ - עמדתי כי יש להרים את המסך. האם יש מקום לעשות הבחנה בין הנתבעים לבין עצמם? אין חולק כי לכל אחד מהנתבעים היה תפקיד אחר בניהול הנתבעת. כפי שצוין לעיל, מעדותו של רון עלה כי הוא זה "שייצג" את הנתבעת מול הבנק בו ניהלה חשבונה, בעוד לטענתם של אילן וניר לא הייתה להם ידיעה ממשית על מצב הנתבעת בבנק, אך הם העידו כי לקחו חלק פעילה בניהולה. כידוע, ההלכה קובעת שבעל עסק המושך שיקים ומוסרם לאחר יוצר בכך מצג כי ביכולת העסק לפרוע את השיקים (וראו את המ' 377/94 עו"ד גולדשטיין נ' עויסאת). עוד נפסק כי בין אם מי שמסר את השיקים חתם באופן אישי על השיקים ובין אם לאו, די בכך שהינו בעל הידע הנוגע למצבה של החברה כדי להטיל עליו חובה להעמיד את הצד שכנגד על הסיכונים שהינו נוטל על עצמו. אני סבורה שבנסיבות העניין הוכח כי לכל הנתבעים היה חלק בניהול ענייניה של החברה, כל אחד בתחומו, ושלושתם העידו בפני כי היו בעלי סמכות לחתום על שיקים בשם הנתבעת ואף עשו כן. על כן אינני רואה לנכון להבחין בין הנתבעים לעניין היקף אחריותם. סיכום נושא הרמת המסך - הינה כי כן מסקנתי כי יש בסיס לחיובם האישי של הנתבעים ביחד ולחוד, בגין החוב של הנתבעת, בכל הנוגע לשיקים שנמשכו מיום 1/8/2010 (לא כולל) ואילך, מכח דיני הרמת המסך, כאשר לעניין חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם - אין מקום לבצע הבחנה. המישור הנזיקי - אזכיר כי התובעת טוענת כלפי שלושת הנתבעים כי הם אף ביצעו עוולות נזיקיות שונות. מאחר והכרעתי לעיל כי בנסיבות המקרה הנדון יש הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים אישית בכל הנוגע לחלק מהחוב, דומני שאין צורך להאריך בניתוח העילות הנזיקיות הנוספות שהועלו על ידי הצדדים. לפיכך אתייחס לסוגיה בקצרה. כידוע, הלכה היא כי ככלל מנהל חברה או בעל מניות בה אינו אחראי אישית בנזיקין למחדלי החברה (ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (1997)) ונפסק גם כי הטלת חבות אישית על אורגן בחברה מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שעשה בשם החברה תיעשה במקרים חריגים בלבד (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט, בסעיף 32 לפסק הדין, וע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי היער) בע"מ). עם זאת תיתכנה נסיבות בהן יחויב אורגן בחברה בחבות אישית, ואפנה בעניין זה לע"א 407/89 צוק אור בע"מ נגד קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) עמ' 661, בעמ' 700, לאמור: "אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי בשל פעולותיו ...". וראו שוב את ע"א (ת"א) 1659/08 אמיר בוקס נ' קבוצת וילנאי לשיווק בע"מ, לעניין זה, והפסיקה אליה הפנה שם בית המשפט. עוד נפסק בע"א 666/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מעריב - הוצאת מודיעין בע"מ, כי: "המשפט הישראלי הכיר זה מכבר באחריות בנזיקין בגין מצג שווא רשלני ("היזק דיבור") (ראו: המ' 106/54 וינשטיין נ' קדימה אגודה שיתופית בע"מ, פ"ד ח(3) 1317, 1333 (1954)). מצג שווא רשלני נכלל במסגרת עוולת הרשלנות שיסודותיה פורטו בהרחבה בפסיקה, ועל כן אעמוד עליהם רק בקצרה. היסודות כוללים חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה (ראו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985); ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה פסקה 7 ( 19.2.2007)). בעבר נראה שהאחריות בגין מצג שווא רשלני נקבעה רק בהתייחס למתן חוות דעת מקצועיות, ואולם בהמשך הורחבו גבולותיה של האחריות ומקובל לראות כל העברת אינפורמציה רשלנית או מסירת מידע מוטעה בכתב או בהתנהגות לידי גורם אחר אשר צפוי להסתמך על המידע כמצג שווא רשלני (ראו: ע"א 3862/04 עיריית פתח תקווה נ' נקר, פסקה 14 ( 13.2.2008) (להלן: נקר); ע"א 2413/06 מגדלי כספי רג'ואן נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים, פסקה ל"ה לפסק הדין ( 10.11.2009) (להלן: כספי רג'ואן); ע' בר שירה, "היצג רשלני", הפרקליט כז 490 (1971)). כחלק מחובת הזהירות, נדרש לבחון האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה חב המתרשל חובת זהירות כלפי הנפגע. המבחן לקיומה של חובת הזהירות, כפי שנקבע  בפסיקה, הוא "מבחן החזות מראש של האדם הסביר בדבר התוצאה המזיקה, כלומר, מבחן הצפיות" (ע"פ 186/80 יערי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 769, 776 (1980) (להלן: יערי)). לצורך הטלת אחריות בגין מצג שווא רשלני יש להקים בנסיבות המקרה הספציפי חובת זהירות קונקרטית. על פי מבחן הצפיות - נדרש להוכיח כי הגורם שמסר את המידע צריך היה לצפות שמקבל המידע יסתמך עליו ויפעל על פיו (עניין כספי רג'ואן לעיל; השוו גם עניין נקר, פסקה 15). צפיות זו מתחדדת ביחסים המיוחדים שבין בנקים ולקוחות וזאת לאור ההדדיות המאפיינת את יחסיהם ודרישת גילוי המידע (השוו: ע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי, פ"ד לח(3) 477, 484-485 (1984); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 54 (1993)). " כפי שהובהר לעיל, דעתי היא כי התנהלותם של הנתבעים במהלך התקופה שלאחר קיומה של הפגישה, ועד סיום פעילות הנתבעת היתה התנהלות בלתי סבירה אשר לוטה בעננה של לכל הפחות רשלנות, לעניין הזמנת הסחורה, משיכתה ומתן ארבעת השיקים האחרונים - ומצדיקה בנסיבות העניין הטלת אחריות אישית על הנתבעים אף כאורגנים של הנתבעת, בעילה נזיקית. אף מהפן של הוכחת הקשר הסיבתי הנזיקי בין התנהלות הנתבעים לבין גרימת הנזק, אני סבורה ש"קו הגבול" הרעיוני בין העדרו לקיומו של קשר סיבתי עובר לאחר יום 1/8/2010 לגבי סחורה שהוזמנה וסופקה במהלך אוגוסט 2010. בהקשר זה אומר שלשיטתי חטאו הנתבעים ברשלנות מסויימת אף בנקודת זמן מאוחרת בהרבה, כלומר - לאחר מסירת השיקים ולאחר "הקריסה", שכן הם לא פעלו בשקידה סבירה לגבית החובות שהיו כלפי הנתבעת (ואולי אם היו פועלים יחדיו לגביית החובות ניתן היה לשלם לתובעת לפחות חלק מהחוב). כאן אפנה לעדותו של רון בעמ' 42 שורה 19 ואילך, כלהלן: "ת. היו חייבים לנו מעל 300,000 ₪. ש. ומה עשיתם? ת. מה עשינו? זה כסף מת ... לא היו לי ערבויות אישיות ולא היה לי את מי לתבוע." כן אפנה לעדותו של ניר, אשר נשאל לגבי החוב של הלקוחות כלפי הנתבעת בסך 300,000 ₪ והשיב: "עד היום אני מנסה לרדוף אחריהם", ולאחר מכן סתר את עצמו וטען כי "דו"ח החייבים הוא בערך 300,000 ₪, אבל לא הגשנו תביעות נגדם. אין לנו נגד מי להגיש ... אלה אנשים בעייתיים והיינו עובדים איתם לאט לאט ובסוף הם לא שילמו לנו" (עמ' 47 שורות 7-11). אין בידי לקבל הסברים פשטניים אלו. גם אם אניח כי אכן לא היו בידי הנתבעת ערבויות אישיות מצד החייבים, הרי שאין בעצם עובדה זו כדי למנוע הגשת תביעה כנגד הלקוחות שלה כחברות. הנתבעים הרי לא טענו כי כל לקוחותיהם הגיעו אף הם לחדלות פירעון ולא ברור על מה נסמכת עמדתם לפיה לא היה ניתן להיפרע מאותם לקוחות, ככל והיו נעשים צעדים משפטיים סבירים למען מטרה זו. הנתבעים אינם יכולים לטעון כי ביקשו להשאיר את הנתבעת פעילה עד היום האחרון (ראה עמ' 16 לסיכומי הנתבעים) על מנת שיוכלו לגבות חובות מלקוחות ולהשיא רווחים ממכירות נוספות של סחורה שיזמינו, ובכך לשפר את מצב הנתבעת ויחד עם זאת לטעון כי סך של 300,000 ₪ של חובות מצד לקוחות כלפי הנתבעת הינו בגדר "חוב אבוד", מבלי להראות כי נעשה על ידי הנתבעת מאמץ כלשהוא לגבות חובות אלו, ולעניין זה רואה אני עין בעין עם התובעת (ראו סעיף 36 לסיכומי התשובה של התובעת). לכן, שוכנעתי כי יש לחייב את הנתבעים אישית לגבי השיקים שלאחר יום 1/8/2012 אף מכח עוולת הנזיקין. ערה אני לגישות שהוצגו בספרות ובפסיקה, מהן עולה כי יש לבכר את המהלך בדרך המשפטית של הטלת אחריות אישית על אורגנים של החברה, מכוח דוקטרינות בדיני החברות ומכוח הדין הכללי, על פני מהלך בדרך של הרמת מסך ההתאגדות מעל פני החברה, אשר על פי אותן גישות טומן בחובו פגיעה קשה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ועל כן יש ליישמו במשורה (אפנה לעניין זה לחביב סגל, בעמ' 341 350 ולפסיקה המצוטטת שם). יחד עם זאת, ראיתי לנכון לפתוח דווקא בסוגיית הרמת המסך, ולכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי סבורתני כי נסיבות המקרה הינן נסיבות חריגות דיין, המעידות על חוסר תום לב וניהול הנתבעת תוך נטילת סיכון בלתי סביר ובניגוד לתכלית החברה, ואף תוך קיפוח התובעת כנושה של הנתבעת. השנייה היא כי לשיטתי, אף אם הייתי פוסעת ראשית בדרך המשפטית של הטלת אחריות אישית על הנתבעים מכוח הדין הכללי, ובוחנת סוגיה זו תחילה, עדיין התוצאה היתה זהה. המישור החוזי ועשיית עושר שלא במשפט - לא מצאתי כי יש ממש בטענות התובעת בקשר לחובות חוזיות של הנתבעים כלפיה. לא הוכח כי הנתבעים התחייבו בערבות אישית לחובותיה של הנתבעת כלפי התובעת, ואף מנהל התובעת הודה בפני כי לא כך היה. כן אני סבורה כי לא הוכח כי התקיימו בנסיבות העניין יחסי קרבה מיוחדים, אשר הצדיקו רמה גבוהה יותר של חובת תום לב של הנתבעים כלפי התובעת. אין בעובדה כי מדובר בתחום עיסוק מצומצם בגודלו, אשר נראה כי הגורמים הפעילים בו מכירים איש את רעהו היטב, כדי לשנות מסקנה זו. אכן, סבורה אני שהנתבעים התנהלו בחוסר תום לב כלפי התובעת, אך מהפן החוזי אינני סבורה שהיה בכך די כדי להטיל עליהם חבות אישית. בדומה, לא מצאתי שיש מקום לניתוח הנתונים לאור דיני עשית עושר שלא במשפט. סיכום - נוכח כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: התביעה כנגד הנתבעים 1 עד 3 מתקבלת, ביחד ולחוד, ביחס לשיקים 11-14, בסך כולל של 174,165 ₪ מתוך סכום התביעה. מסכום זה יש לקזז סך של 57,000 ₪ ששולם לב"כ התובעת על חשבון החוב (ביום 11/11/2010), ועל כן סך החוב הפסוק עומד על סך של 117,165 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון להיום = 125,846 ₪. עסקינן בכשליש מסך ההמחאות. התביעה כנגד הנתבעת מס' 4 התקבלה במלואה, כאמור בפסק הדין החלקי שניתן ביום 3/2/2011. העיקולים שהוטלו על חשבונות הנאמנות המנוהלים על ידי בא כוח הנתבעים והנתבעת 4, עו"ד אלגז, יוותרו על כנם והנתבעים יהיו רשאים לנקוט בכל הליך למימושם של עיקולים אלו, בהתאם לכל דין. במידה וכתוצאה מהעיקולים האמורים ימומשו סכומים כלשהם לטובת התובעת, יהיה על הנתבעת לקזז סכומים אלו מסך החוב הפסוק. הנתבעים 1-3 ישאו בתשלומים הנ"ל ביחד ולחוד, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 20% מהסכום בתוספת מע"מ ובתוספת החזר אגרת בהמ"ש משוערכת להיום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום. הרמת מסך