קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להקמת תחנת דלק: א. העתירה והרקע העובדתי. זוהי עתירה מנהלית המופנית כנגד החלטת ועדת הערר המחוזית מחוז הצפון מיום 8.9.98בערר 127/98אשר דחתה את ערר המבקשים כנגד החלטת הועדה המקומית לתו"ב לב הגליל מיום 10.7.98בתיק בנין 9290100000 בקשה 970398 לדחות את בקשת המבקשים להקמת תחנת דלק על חלקה 100בגוש 19290בסכנין (להלן: "החלקה"). ואלה הן העובדות הצריכות לענין: .1חלקה 100בגוש 10290בסכנין (להלן: "החלקה"), נמצאת בבעלות משותפת של המשיבה מס' 3(להלן: "שקור") ושל אליאס גנטוס וראוף גנטוס שהם הוריהם של העותרים 2ו- .3על חלק מהחלקה מצוי מבנה השייך לשקור. .2על החלקה חלות הוראותיה של תמ"א .18 .3העותרים הגישו לועדה המקומית לתכנון ובניה - לב הגליל (להלן: "הועדה המקומית") בקשה להקמת תחנת דלק בחלקה. לבקשה זו התנגדה שקור. .4הועדה המקומית בהחלטתה מיום 10.7.98(נספח ע/ 3לעתירה) דחתה את בקשתם של העותרים בעיקר מן הנימוקים הבאים: א. לא נשמר מרחק של 80מ' ממוסד חינוך קיים (בנין מכללה). ב. לא נשמרו מרחקים של 40מ' מקצוות המשאבות (אלא 36מ' בלבד). ג. כל אחוזי הבניה נוצלו כבר ע"י הנגריה הקיימת בחלקה. .5על ההחלטה הוגש ערר לועדת ערר מחוזית (להלן: "ועדת הערר"). ושוב, התיצב שקור כנגד הערר. ועדת הערר החליטה לדחות את הערר בהסתמך על הנימוק הראשון של הועדה המקומית - אי שמירת מרחק של 80מ' ממוסד חינוך קיים. ולענין זה אין לדעת הועדה חשיבות אם "המוסד הקיים" פועל שלא לפי תכנית מאושרת. ועדת הערר הסתפקה בנימוק זה ונמנעה מלדון בשאר נימוקי הועדה המקומית. ב. עיקרי טענות העותרים. .1"מוסד חינוך קיים" כאמור בתמ"א 18, משמעו מוסד הקיים עפ"י הוראות חוק התכנון והבניה התשכ"ה- 1965(להלן: "החוק"). לדעת העותרים, העובדה שנעשה שימוש בבנין המכללה שאינו תואם את ההיתר (שימוש חורג), משמעה, שאין מדובר ב"מוסד קיים" כנדרש עפ"י תמ"א .18 .2אין מדובר במוסד חינוך כלל כיוון שהוא פועל בניגוד להיתר וללא רשיונות לפעול כמוסד חינוכי. .3אין להתיחס לנימוקים האחרים של הועדה המקומית משום שועדת הערר נמנעה מלדון בהם. לחילופין, הועדה המקומית וועדת הערר מוסמכות לאשר את החריגות ובכך להכשיר את הבקשה. .4המשיבים חוזרים על נימוקי הועדה המקומית ומוסיפים 2טענות סף: זכות עמידה ושיהוי. ג. דיון ומסקנות. ראשית, יש לבחון את טענות הסף שהועלו ע"י המשיבים. (א) זכות עמידה. על פי הטענה, "נגרית אחים גנטוס" שחתומה על הבקשה להקמת תחנת הדלק וחתומה גם על הערר, אינה אישיות משפטית כלל ועל כן אינה יכולה להיות צד להליכים משפטיים. שני העותרים האחרים לא היו כלל צד להליכים הקודמים (אלא הוריהם). לדעתי, אין לקבל טיעון זה. העותרת הראשונה היא שותפות בלתי רשומה (סעיף 1לעתירה). גם אם לא נקבל את הדעה לפיה שותפות בלתי רשומה רשאית לתבוע בשמה היא (ראה ע"א 583/88פד"י מ"ה (5) 670עמ' 684פיסקה 13), הרי שבנסיבות דנן ולאור מגמת הפסיקה להרחיב את "זכות העמידה" (ראה בג"צ 910/86יהודה רסלר ואח' נ' שר הבטחון פד"י מ"ב (2) 441, 462; ע"א 579/90מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן-נון פד"י מ"ו (3) 738, 742), דומני כי יש לראות בעותרים 2; 3שהם המנהלים בפועל של הנגריה ומחזיקים בחלקה (סעיף 2לעתירה) כבעלי אינטרס מספיק על מנת לאפשר להם להגיש את העתירה. (ב) טענת שיהוי. המשיבים טוענים, כי העותרים השתהו בהגשת העתירה יתר על המידה ועל כן יש לדחות העתירה על הסף. תקנה 3לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבית משפט לענינים מנהליים) התשנ"ו- 1996קובעת: "עתירה תוגש בהקדם האפשרי, בנסיבות הענין, ולא יאוחר מתום ארבעים וחמישה ימים מהיום שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה נשוא העתירה או מיום שנעשה לה פרסום כדין, או מיום היווצר עילת העתירה, לפי המוקדם" (ההדגשות לא במקור). יושם אל לב, שהתקנה אמנם קובעת "גבול עליון" של 45יום, אך העקרון הוא, כי יש להגיש העתירה ב"הקדם האפשרי". החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 8.9.98וזהו יום היווצרות עילת העתירה. העתירה הוגשה ביום 5.11.98, משמע, 58ימים לאחר החלטת ועדת הערר. גם אם נפחית ממספר זה את זמן המצאת ההחלטה לעותרים, עדיין נמצא כי העתירה הוגשה מעבר לגבול 45הימים שנקבע בתקנה לעיל. האם די בכך על מנת לקבוע שהיה שיהוי המצדיק דחיית העתירה על הסף? אמנם אין לראות במועד הקבוע בתקנה קו גבול נוקשה שכל סטיה ממנו מחייבת דחייה אוטומטית של העתירה. ייתכנו מקרים שבהם לא יהיה די בתקופת 45הימים לצורך הכנת העתירה כראוי ואז יאפשר ביהמ"ש את דחיית מועד ההגשה. אך מדובר בחריג ולא בכלל. מסכים אני בענין זה לדעה שהובעה בספרות: "נראה לנו שתקנה זו (תקנה 3- תוספת שלי) אינה מחסום קשיח, אלא אמת מידה בלבד לשאלת השיהוי. אמת מידה זו אין להופכה לגבול שכל החוצה אותו יושבו פניו ריקם, אך גם אין למעט ממנה" (אורי גורן ומיכאל דן בירנהק, "בית המשפט לענינים מנהליים", משפט וממשל ד' 243, 267). בה.פ. (חי') 524/96אדם טבע ודין נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז חיפה, דינים מחוזי כרך כ"ו (9) 48פיסקה 5, דחיתי את טענת השיהוי שהועלתה שם וכך נימקתי את החלטתי: "מאחר והאיחור הוא מספר ימים בלבד, אני נוטה להאריך את המועד במספר ימים אלה מכוח סמכותי לפי תק' 19(ב). תקנה זו מדברת על "סיבה סבירה" ולא על "טעם מיוחד" וכוונת מתקין התקנות היתה לאמץ נוסחה יותר גמישה. ה"סיבה הסבירה" שהייתי מוצא במקרה זה קשורה בכך שמדובר בכניסה לתוקף של חוק חדש ונדרש זמן ללמוד אותו. העתירה היא בנושא מורכב הדורש הכנה מרובה. הצטרפות שני הגורמים הללו, היה די בהם לדעתי להאריך את המועד במספר ימים". במקרה דנן, לא הביאו העותרים "סיבה סבירה" שתצדיק הארכת המועד הסטטוטורי וכלל לא ביקשו את הארכת המועד. גם אם הייתי מוכן לשקול הארכת מועד ביוזמתי, לא היתה לכך הצדקה לגופו של ענין. הנימוקים שעמדו ביסוד החלטתי בה.פ. 96/524הנ"ל, אינם תקפים בעניננו, בשים לב לכך שהחוק כבר אינו חדש והוא נקלט והופנם בשיטת משפטנו. שנית, בניגוד למקרה שנדון בה"פ 95/524הכנת העתירה לא היתה מורכבת או מסובכת. הטענות שהועלו בפני הם חזרה על טענות משפטיות שהועלו כבר בפני הועדה המקומית וועדת הערר. גם מבחינה עובדתית לא נדרשה הכנה מיוחדת הואיל והעובדות בעיקרן אינן שנויות במחלוקת. ניתן היה להגיש העתירה תוך שבוע שבועיים והתקופה של 45יום היוותה "מירווח נדיב" בנסיבות המקרה הנוכחי. בנסיבות אלה, השיהוי בהגשת העתירה מהווה התרשלות מצד העותרים ועל כן אין להשמע לעתירתם. (ג) למעלה מן הנדרש אוסיף, כי גם לגופו של ענין הייתי דוחה את העתירה. סעיף 9.5לתמ"א 18קובע: "(א) בתחנת תדלוק יהיו צנורות האיוורור של המיכלים התת קרקעיים ואי המשאבות במרחק אוירי של: .1 ......... .2 80מטרים לפחות ממוסד, שהוא בית חולים, מעון לקשישים, מוסד חינוך או נוער וכיוצא באלה, בין שהמוסד קיים ובין שהקמתו אושרה בתכנית כאמור. .3 .........". גישת העותרים לפיה השימוש החורג שנעשה במבנה שומט את הקרקע מתחת לטענה שמדובר ב"מוסד קיים", אינה נראית לי. מטרת עורכי התכנית, כפי שעולה בבירור מלשון הסעיף היא להבחין בין מוסד קיים שהוא בגדר "מציאות בשטח" לבין יעוד עתידי. במקרה האחרון רק אישור בתכנית מצדיקה התחשבות במוסד כזה. מאידך, כאשר מדובר ב"מוסד קיים", שמשמעותו הוא שמתנהלת בו פעילות כאמור בסעיף (חינוכית, רפואית וכו'), אין הצדקה שפעילות זו תפגע ע"י מי שמבקש לשנות את ה"סטטוס קוו". מטרת ההוראה היא להבטיח את בטיחות המשתמשים באותם מוסדות קיימים ואין להקריב בטיחות זו על מזבח של רצון לאכוף את דיני התכנון והבניה. מה גם שברוב המקרים "צרכני" אותם מוסדות: החולים, הקשישים ובני הנוער, אין להם כל חלק ב"אשמת" בעלי השליטה באותם מוסדות שלא טרחו להשיג את כל האישורים הדרושים. את הציות לדיני התכנון או לדיני אחרים המתנים הפעלת מוסדות בקבלת היתרים ורשיונות, יש להבטיח באמצעים מנהליים ופליליים, אך לא ע"י סיכון הנזקקים לשירותיהם של המוסדות. יכולים העותרים לפעול בדרכים מתאימות להבטחת אכיפת החוק ויתכן ויוכלו אף להביא לסגירת המוסד, או אז הוא לא יהיה "קיים" יותר והמחסום המרכזי לבקשת העותרים להקמת תחנת דלק לפי התוכנית שהגישו - יוסר, אך כל עוד המוסד הקיים ממשיך בפעילותו, לא ניתן להתעלם מקיומו. לפיכך, נדחית העתירה. העותרים ישלמו למשיבה 1ולמשיבה 3סך של 000, 2ש"ח לכ"א מהן בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום.תחנת דלקדלק