קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה מהשופט לפסול את עצמו: לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ל' פרנקל) מיום ‎19.9.1001, בה נדחתה בקשת המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלישב בדין בעניינו. ‎1. כנגד המערער וכנגד אדם נוסף הוגש כתב אישום (ת.פ. ‎1012/01) המייחס להם ביצוע עבודות ו/או שימוש במקרקעין הטעון היתר, ללא היתר. ביום ‎3.5.2001 הוגש כנגד השניים כתב אישום מתוקן בו נוסף לאישום הראשון גם אישום שני של אי קיום צו בית-משפט (עבירה לפי סעיף ‎210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-‎1965). על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הורשעו השניים (ביום ‎18.6.1996) בביצוע עבודות ללא היתר ושימוש חורג ללא היתר במסגרת ת.פ. ‎179/97, 886/96, 887/96, 873/96 (להלן: התיקים הפליליים) בבית משפט השלום ברמלה (כב' השופטת בוסתן). בגזר הדין בתיקים אלה ציווה בית המשפט על המערער והאדם הנוסף להרוס את אשר נבנה ללא היתר בתוך ‎18 חודשים (עד ליום ‎18.12.1998) ולהפסיק את השימוש החורג החל מיום ‎1.1.1999. לאחר שביקורת במקום גילתה כי לא עשו כן עד לתאריכים הנקובים, הואשמו השניים בכתב האישום המתוקן באי קיום הוראות גזר הדין. ביום ‎18.11.2001, לאחר שהצדדים הגיעו להסדר טיעון, במסגרתו נמחק הנאשם הנוסף ואילו המערער הודה בביצוע העבירות שיוחסו לו, הרשיעו בית המשפט בעבירות נשוא כתב האישום המתוקן. הטיעונים לעונש נדחו למועד מאוחר יותר לבקשת הצדדים. ‎2. ביום ‎1.9.2002 נתקיים בפני בית המשפט הדיון בטיעונים לעונש, אשר נדחה קודם לכן מספר פעמים. בתחילת הישיבה ביקש המערער לחזור בו מהודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן. לטענתו, בגזר הדין המהווה את הבסיס להרשעתו בת.פ. ‎1012/02 נקבע כי עליו להרוס את אשר בנה ללא היתר תוך ‎81 חודשים. אולם בעקבות פנייה מצד המדינה תוקן פסק הדין ונקבע כי נפלה בו טעות קולמוס והתקופה הנכונה היא ‎18 חודשים. המערער טען, כי התיקון בטל שכן בוצע לאחר המועד הקבוע לתיקון טעויות סופר בסעיף ‎81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-‎1984 (להלן: חוק בתי המשפט). משכך, המועד להריסת המבנה הנו עד ליום ‎18.2.2004 ולפיכך לא עבר המערער כל עבירה, ויש להתיר לו לחזור בו מהודאתו בכתב האישום המתוקן. לאור התנגדות המשיבה לבקשה זו, קבע בית המשפט (בהחלטתו מיום ‎1.9.2002) כי החלטה בעניין תינתן ביום ‎18.9.2002, והיה ותדחה טענת המערער יטענו הצדדים לעונש. ‎3. ביום ‎10.9.2002 הגישה המשיבה לבית המשפט בקשה להזמנת התיקים הפליליים בהם ניתן גזר הדין והבאתם בפני בית המשפט לדיון הקבוע ביום ‎18.9.2002, וזאת בנימוק שהתיקים דרושים לבירור הדיון ולא ניתן יהא לקיימו בלעדיהם. בהחלטתו (מיום ‎11.9.2002) נעתר בית המשפט לבקשת המשיבה וקבע כי על המזכירות להביא בפניו את התיקים "על אתר, טרם מתן החלטתי ביום ‎18.9.2002". כן נקבע כי המזכירות תמציא עותק מן ההחלטה לצדדים. לאור החלטה זו ביקש המערער (ביום ‎18.9.2002) מבית המשפט לפסול עצמו. ‎4. לטענת המערער, החליט בית המשפט בבקשה להזמנת תיק בלא שביקש לקבל את עמדת המערער בעניין. יתרה מזאת, בעוד הבקשה הייתה להבאת התיקים למועד הדיון, הרי בית המשפט קבע כי התיקים יובאו מיידית טרם מתן ההחלטה ביום ‎18.9.2002. כן טוען המערער, כי בעוד קריאת הבקשה כלשונה מלמדת על כך שהתיקים דרושים לבירור הדיון במסגרת הטיעונים לעונש, הרי שמן ההחלטה עולה שבית המשפט נתכוון כי התיקים דרושים לבירור בקשת המערער לחזור בו מהודאתו. זאת ועוד, אף אם נתכוון בית המשפט כי התיקים נדרשים לעניין הטיעונים לעונש הרי שבכך גילה דעתו כי בקשת המערער לחזור בו מהודאתו תדחה ותתקיים ישיבת טיעונים לעונש. בנוסף, לא נקבע בהחלטה כי משיצורפו התיקים, המהווים למעשה ראיות נוספות, הם יועברו לעיון המערער על מנת שיוכל ליתן תגובתו לגביהם. לאור כל זאת טען המערער כי מתקיים חשש ממשי לפיו גיבש בית המשפט דעתו לגבי המערער, בלא שהדבר היה הכרחי לצורך העניין שעמד לפניו. ‎5. המשיבה התנגדה לבקשה זו. לטענתה, התיקים הפליליים הוזכרו כחלק בלתי נפרד מעובדות כתב האישום ואף צוינו בסעיף עדי התביעה. כמו כן, התיקים הוזמנו ממזכירות בית המשפט עוד קודם לדיון, ומשהדבר לא נעשה הוגשה הבקשה על מנת לקבל צו שיורה למזכירות לעשות כן. המשיבה טענה, כי התיקים נחוצים לבירור כלל השאלות העולות בתיק זה, לרבות שאלת אחריות המערער. משכך, מבוססת בקשת המערער על שורת הנחות שגויות אשר אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים. ‎6. בהחלטתו (מיום ‎29.9.2002) דחה בית המשפט את בקשת המערער. בתארו את השתלשלות האירועים בתיק מסר בית המשפט, כי מייד בתום הדיון ביום ‎1.9.2002 ולאחר ששקל את טיעוני הצדדים, הוא סבר שיש מקום כי התיקים בהם ניתן גזר הדין יובאו בפניו. זאת על מנת שיעלה בידיו לבדוק, טרם מתן החלטתו בבקשה לחזור מן ההודאה בכתב האישום, האם הוגשה על ידי מי מהצדדים בקשה לתיקון גזר הדין וכיצד הגיע התיק לידי בית המשפט אשר נתן את החלטת התיקון. על כוונה זו להזמין את התיקים נמסרה הודעה לבא-כוח המשיבה אשר נכח באולם בית המשפט למטרת דיונים אחרים, וכן הודע כי החלטה לעניין זה תועבר לידיעת המערער. בית המשפט הוסיף, כי למיטב זכרונו הודיעו בא כוח המשיבה כי הגיש או שבכוונתו להגיש בקשה להבאת התיקים בפני בית המשפט במסגרת ראיות המשיבה כמצוין בכתב האישום. לפיכך הודיע בית המשפט לבא כוח המשיבה, כי עת תובא הבקשה בפניו יועבר עותק ממנה למערער. כן הוסיפה השופטת, כי המתמחה בלשכתה פנתה על פי בקשתה למזכירות בית המשפט על מנת שהתיקים יובאו בפניה טרם מתן החלטתה, אולם התברר כי התיקים מצויים בארכיב ולכן לא ניתן להביאם על אתר. לאחר שהובאה בפניו בקשת המשיבה מיום ‎10.9.2002 הורה בית המשפט על הבאת התיקים על אתר והמצאת ההחלטה לצדדים. בית המשפט הוסיף, כי במועד מאוחר יותר, במהלכו הופיע בפניו בא כוח המשיבה בעניין אחר, הסב בית המשפט את תשומת לבו כי התיקים נשוא הבקשה טרם הובאו בפניו וכן ציין כי היה ולא יובאו מבעוד מועד, לא יעלה בידיו לתת החלטתו במועד שנקבע לכך. משלא הובאו התיקים עד ליום ‎12.9.2002 הודע לצדדים (ביום ‎17.9.2002) כי מועד מתן ההחלטה יידחה ליום ‎2.10.2002. לאור כל זאת קבע בית המשפט, כי ההחלטה נשוא הבקשה לא נבעה מבקשת המשיבה בעניין אלא נעשתה ביוזמת בית המשפט אשר סבר כי התיקים נחוצים לו לשם הכרעה מושכלת בבקשות המערער לחזור בו מהודאתו. משכך, אין ההחלטה מצביעה על חשש ממשי למשוא פנים, ובית המשפט לא גיבש דעתו על העניין שבפניו או נקט עמדה לגבי תוצאות החלטתו העתידית. בית המשפט הוסיף, כי היה והצדדים יבקשו לאפשר להם להשלים טיעוניהם לאחר שהתיקים הובאו מהארכיב, הוא ייעתר לבקשתם והנו דוחה את הדיון לדיון ‎7.10.2002 על מנת לאפשר להם לעיין בתיקים. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. ‎7. המערער שב וחוזר על הטיעונים אותם הביא בבית המשפט קמא לעניין החלטת בית המשפט מיום ‎11.9.2002. כן מוסיף המערער, כי החלטת בית המשפט (מיום ‎29.9.2002) רק מחזקת את טענתו בדבר קיום חשש ממשי למשוא פנים. לטענתו, מתיאור השתלשלות האירועים בהחלטת הפסלות עולה כי הבקשה להזמנת התיקים הוגשה לאחר שהשופטת ובא כוח המשיבה שוחחו ביניהם במעמד צד אחד בנושאים הנוגעים לתיק המתנהל בעניינו של המערער. יתר על כן, תוכן החלטה זו לא הובא לידיעת המערער עד ליום ‎11.9.2002 בעוד המשיבה ידעה על כך כבר ביום ‎1.9.2002. עוד טוען המערער, כי בנסיבות העניין, לאחר שבית המשפט כבר הודיע על כוונתו להזמין התיקים, הייתה בקשת המשיבה בגדר בקשה סתמית אשר נועדה רק לקעקע את טענות המערער בנוגע לטעות בגזר הדין. בנוסף, מתגובת המשיבה לבקשת הפסלות עולה כי בא כוח המשיבה ידע היטב מהי עמדת בית המשפט בנוגע לבקשה להזמנת התיק, וזאת לאחר שקיים דיון נוסף במעמד צד אחד עם השופטת. המערער מוסיף וטוען, כי בית המשפט החליט מיוזמתו לבחון טענה שלא הועלתה על ידי המשיבה ועניינה האם תיקון גזר הדין נעשה בהסכמת הצדדים, ואף בכך יש כדי ללמד על משוא פנים. המשיבה לעומתו סומכת ידיה על נימוקי בית המשפט בהחלטת הפסלות וסבורה כי מהשתלשלות האירועים כמו גם מהחלטות בית המשפט קמא לא ניתן ללמוד על קיום עילת פסילה. ‎8. לאחר שבחנתי החומר שלפני ושמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. המערער ביקש לחזור בו מהודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן בשל חוסר סמכות, לכאורה, בתיקון גזר דינו. לאור זאת, בית המשפט ביקש להביא לעיונו את התיקים וגזר הדין נשוא הבקשה. לכאורה, רצונו של בית המשפט להתחקות אחר הסיבה לתיקון והעלותו ביוזמתו את השאלה האם ניתנה בעניין זה הסכמת הצדדים הינה רלוונטית והכרחית לשם בירור טענת חוסר הסמכות שהעלה המערער. גם החלטתו של בית המשפט להביא את התיקים לעיונו טרם הדיון שנקבע ליום ‎18.9.2002 נבעה מרצונו לבחון את חומר הראיות עוד קודם לדיון בעל-פה כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת בעניין. משכך, אין בהשערות ובפרשנויות השונות שהעלה המערער לעניין החלטת בית המשפט (מיום ‎11.9.2002) במה להיאחז וכדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. המדובר בהחלטה דיונית בעיקרה שאינה מצביעה בנסיבות המקרה על חשש ממשי למשוא פנים. עוד יצוין, כי בית המשפט אף קבע מפורשות בהחלטת הפסלות, כי הננו נכון לאפשר לצדדים להשלים טיעוניהם לעניין תיקון גזר הדין ואף דוחה למטרה זו את מועד הדיון. ‎9. טענתו המרכזית השניה של המערער עניינה הדיונים אשר קיים בית המשפט במעמד צד אחד עם בא כוח המשיבה. אכן, ככלל יש להימנע מחילופי דברים בין אחד מבעלי הדין לבין בית המשפט שעה שהצד שכנגד אינו נוכח ואינו יכול לטעון או להגיב (ראו: ע"פ ‎5084/02 רבינוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם). להלן: פרשת רבינוביץ). עם זאת, עצם קיומם של חילופי דברים עם שופט במעמד צד אחד לא יוביל, כשלעצמו, לפסילת השופט מלדון בעניין (ראו: ע"פ ‎2672/01 בן שושן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(‎4) 794, 798. להלן: פרשת בן שושן). עילת פסלות תקום רק כאשר מן הדיון במעמד צד אחד יעלה חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים. קיומו של חשש זה ייבחן על סמך אמות מידה שונות הכוללות, בין היתר, את תוכן השיחה; מידת מהותיותה בקשר לעניין הנדון במשפט; מקום ניהולה; מועדה; אופן התנהלותה; רישומה בפרוטוקול; אי הודעה בדבר קיומה לצד האחר להליך ועוד (פרשת בן שושן, שם; ע"א ‎B.G. Assistance Ltd 5735/96 נ' גורה (לא פורסם)). כן ייבחן האם יש בדברים שנאמרו כדי להשליך על זכויות הצדדים או על ההכרעה בהליך (ראו: ע"א ‎7916/00 שפריר נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם)). ‎10. בענייננו נחה דעתי, כי לא מתקיים בנסיבות העניין חשש ממשי למשוא פנים. אכן, היה זה מן הראוי כי בית המשפט לא היה מיידע בשתי הזדמנויות שונות במעמד צד אחד את בא כוח המשיבה על כוונתו להזמין את התיקים, על אי הגעתם ועל האפשרות לדחיית מועד הדיון במידה והתיקים לא יונחו על שולחנו. ניהול דיון - ולו טכני - במעמד צד אחד, אינו רצוי ויש בו כדי לעורר תחושה סובייקטיבית של בעל דין או בא-כוחו, לפיה צד אחד זכה ליתרון לא הוגן (ראו והשוו: פרשת רבינוביץ). כך וודאי מקום בו הנושא נוגע לבקשת נאשם לחזור בו מהודאתו בעובדות כתב האישום. עם זאת, איני סבור כי היה בדברים שנאמרו כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים. תוכן הדברים נגע לשאלה הפרוצדורלית בלבד של הבאת התיקים לעיון בית המשפט ולא לשאלה המהותית של אופן תיקון גזר הדין. העובדה כי הדיון בעניין זה נוהל בפומבי באולם הדיונים, תוך שבית המשפט מציין כי בכוונתו להעביר החלטתו לבא-כוח המערער, מלמדת אף היא כי בית המשפט לא נתכוון לנהל ההליך מאחורי גבו של המערער. טענות הפסלות הנוספות אותן מעלה המערער, לעניין אי בקשת עמדתו בנוגע להזמנת התיקים ואי העברתם לעיונו, נוגעות להחלטות דיוניות אשר אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות ואינן מגלות בנסיבות העניין חשש ממשי למשוא פנים. דין הערעור להידחות. שופטיםפסלות שופט