לענין אי תשלום דמי השכירות, מציין המחבר כב' השופט ד' בר אופיר בספרו "סוגיות בדיני הגנת הדייר", עדכון מס' 5, 2002 בעמ' 10 א': "אם הדייר טוען שבעל הבית סירב לקבל ממנו דמי שכירות - אין להטיל עליו (על הדייר) את נטל ההוכחה של טענתו; לא הוא חייב להוכיח את טענת הסירוב, אלא בעל הבית חייב להוכיח את העובדות שעליהן מבוססת תביעתו. הווה אומר שאם טענת הסירוב מתקבלת על דעתו של ביהמ"ש, דין התביעה להידחות כיוון שבעל הבית לא הרים את הנטל המוטל עליו". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דייר מוגן שלא שילם דמי שכירות: 1. לפני, תביעה לפינויו וסילוק ידו של הנתבע מהמחסן הנמצא ברחוב עזה 12, ירושלים והידוע גם כחלקה 28 בגוש 30028 (להלן: "המחסן"). 2. התובעים הינם הבעלים של המחסן. תובעים 3-1 הינם יורשי המנוח ז"ל אשר חתום על חוזה השכירות משנת 1955. המנוח, הגיש תצהיר עדות ראשית, ואולם, ביום 17.9.01 נפטר וב"כ התובעים הגיש בקשה לחילופי בעלי דין ע"י הוספתם של תובעים 3-1 במקומו של המנוח. ביהמ"ש נעתר לבקשה זו, ותצהירו של המנוח הוצא מתיק בית משפט. 3. התובעים טוענים כי מאז שנת 1993 הנתבע אינו משלם דמי שכירות עבור המחסן. הנתבע הינו בן 70 שנה כך שאין לו, לכאורה, כל ענין במחסן ששימש אותו כבית עסק ואינו עושה בו כל שימוש. הנתבע אינו בא בידיים נקיות. הוא מתבקש להמציא חשבוניות על עיסוקו במקום, והחשבוניות שהומצאו אינן עונות לדרישות התובעים, אשר נראות כפקטיביות בשל המספר הסידורי המופיע עליהן. לטענתם, אין כל ראיה שהנתבע שילם דמי מפתח והוא אף לא המציא כל הוכחה על תשלומם. 4. הנתבע טוען כי בשנת 1993, הוגשה כנגדו תביעה זהה אשר נדונה בפני כב' השופט ד. פרנקל (ת.א. 5997/93). התביעה הנ"ל נמחקה, ונקבע שהיא הוגשה תוך זילות בית המשפט עקב התנהגות התובע. לענין אי תשלום דמי השכירות נטען כי לכתב ההגנה צורפו לפחות שישה מכתבים שנשלחו ע"י הנתבע לב"כ התובעים אשר ייצג אותם אותה עת. הנתבע ביקש שימסור לו מה הם דמי השכירות האמורים להשתלם והוא מוכן לשלמם. הפעם האחרונה ששילם את דמי השכירות היתה בסוף שנת 1993. למכתבים אלה לא נתקבל כל מענה. המכתב האחרון ששלח הנתבע באמצעות ב"כ, עו"ד י. אורון לב"כ התובעים, עו"ד גדעון לנדאו, הוא מיום 26.1.98 בו נתבקש ב"כ התובעים להודיע מהם דמי השכירות המגיעים להם עבור המושכר. עוד נטען, כי התובעים דהיום אינם התובעים של אז, לכן הנתבע אינו יודע מי הוא בעל הבית הנכון. בשעתו, תבע המנוח את הנתבע ואילו כיום הוספו תובעים שונים אשר אינם ידועים לנתבע. הנתבע הינו טכנאי קירור ולעובדת היותו בן 70 שנה, אין כל משמעות, הוא מאחסן במקום מכשירים המשרתים אותו לצורך עיסוקו. הדרישה להמציא חשבוניות לתקופה של 10 שנים הינה דרישה בלתי הגיונית. לטענתו, אם אחת החשבוניות הינה פקטיבית, הוא מוכן לפנות את המושכר. הנתבע אינו מכחיש כי קיים חוב בגין דמי השכירות העומדים לגירסתו על סך של לא יותר מ- 1,800 ₪ והוא מוכן לשלמם בכל עת. 5. כאמור, הוגש מטעם התובעים תצהירו של המנוח אריה שטרנפלד ז"ל, ובשל פטירתו הוצא תצהיר זה מהתיק. נותר תצהירו של חתנו, מר ברוך בן ציוני אשר העיד מטעם התובעים. לבד מעדותו של זה, לא נשמעו כל עדים מטעם התובעים. גם הנתבע אשר העיד בפני, לא מצא לנכון להעיד עדים נוספים מטעמו. 6. לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירי עדות ראשית על כל נספחיהם, שמיעת עדותם של הנ"ל ולאחר שנתתי דעתי לטענות ב"כ הצדדים בסיכומיהם בכתב, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות מהטעמים שיפורטו בהמשך. 7. סעיף 131 (1) לחוק הגנת הדייר, תשל"ב-1972 [נוסח משולב] קובע: "על אף האמור בכל חוזה או הסכם, אולם בלי לגרוע מהוראות חיקוק אחר, אלה בלבד הן עילות הפינוי: (1) הדייר לא המשיך בתשלום דמי השכירות המגיעים ממנו". לענין אי תשלום דמי השכירות, מציין המחבר כב' השופט ד' בר אופיר בספרו "סוגיות בדיני הגנת הדייר", עדכון מס' 5, 2002 בעמ' 10 א': "אם הדייר טוען שבעל הבית סירב לקבל ממנו דמי שכירות - אין להטיל עליו (על הדייר) את נטל ההוכחה של טענתו; לא הוא חייב להוכיח את טענת הסירוב, אלא בעל הבית חייב להוכיח את העובדות שעליהן מבוססת תביעתו. הווה אומר שאם טענת הסירוב מתקבלת על דעתו של ביהמ"ש, דין התביעה להידחות כיוון שבעל הבית לא הרים את הנטל המוטל עליו". 8. לעניינינו, ראשית - אני דוחה כל טענה שהועלתה לגבי אי תשלום דמי מפתח והשימוש שנעשה במושכר ע"י הנתבע. כמו כן, סבורני, כי אין כל משמעות לגילו של הנתבע, אשר הינו טכנאי קירור במקצועו, ולאופן השימוש במחסן. מדובר בתביעה לפינוי בגין אי תשלום דמי שכירות שהיא העילה היחידה כמופיע בכתב התביעה ועל כן אין בדעתי להתייחס לטענות התובעים שהועלו בכל ענין אחר. שנית - מקובלת ומהימנה עלי עדותו של הנתבע, אשר מחזיק במושכר מאז 1955, היינו, מזה 49 שנה. הנתבע עוסק במשך כל חייו כטכנאי קירור ומשתמש במושכר לצורכי עיסוקו. הנתבע ביקש לשלם את דמי השכירות פעמים אין ספור, אולם לא היתה כל התייחסות לפניותיו. כאמור, התובעים הגישו עוד בשנת 1993 תביעה לפינוי אשר נמחקה. מאז, לא מצאו לנכון לשוב ולדרוש תשלום דמי שכירות, והסיבות שמורות עימם. הנתבע צירף בתמיכה לגרסתו, פניות שנעשו ע"י ב"כ הבעלים דאז, בהן ביקש לדעת מהו התשלום המגיע לבעלים בגין המושכר. לפניות אלו לא היה כל מענה. כפי שהובהר לעיל, אין חובה על הדייר המוגן, לאחר שהציע תשלום דמי שכירות, לפנות שוב ושוב לבעלים בהצעה לשלמם. מנגד, העיד מטעם התובעים, מר ברוך בן ציוני, אשר הצהיר כי טיפל במושכר במשך השנים האחרונות. עדותו, לא שיכנעה אותי, בלשון המעטה, שכן הוא אינו אחד מהתובעים והוא אף אישר כי לא ביקר בתוך המושכר כמטפל בענייני הבעלים. חזקה עליו לפנות לדייר ולדרוש את דמי השכירות המגיעים, גם אם מדובר בסכומים לא משמעותיים, כבמקרה שלפנינו. 9. נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה. בשולי הדברים אציין, כי חזקה על הנתבע שיעביר לב"כ התובעים את דמי השכירות בהן הודה שעליו לשלמם. אם יסרבו התובעים לקבלם, רשאי הוא להפקידם בקופת בית המשפט. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע הוצאות משפט וכן שכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ בצירוף מע"מ.מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)שכירותדמי שכירות