האם זיכרון דברים הוא חוזה

האם זכרון דברים חוזה מחייב ?

המבחן שנקבע בפסיקה להבחנה בין זכרון דברים לבין חוזה הינו כפול. ראשית בחינת כוונתם של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם כבר בשלב החתימה על זיכרון הדברים. שנית, קיומה של הסכמה בזיכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה ביניהם. משום כך, אף משקבע בית המשפט, שהיה בדעת הצדדים לקשור קשר חוזי מחייב, בכך לא סגי, כל זמן שפרט מהותי וחיוני לעיסקה לא סוכם ביניהם בשלב זיכרון הדברים. הסכמה לדון ולהסכים בעתיד אין די בה לצאת ידי חובת המסויימות הנדרשת ליצירת חוזה מחייב.

זאת, לפחות, כל אימת שלא נקבע קנה מידה אובייקטיבי להכרעה במחלוקת אפשרית בין הצדדים, כמו למשל מדדי יוקר מחירים או בנייה וכדומה (ראה לעניין זה ע"א 108/84. אמנם נכון הוא, שהלכת הפסיקה קובעת, כי הן לצורך גיבוש זיכרון דברים לכדי חוזה מחייב והן לצורך דרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין ניתן להשלים פרטים חסרים על ידי פנייה לחוק או לנוהג (ראה ע"א 158/77, ע"א 252/78, ע"א 825/79, ע"א 478/84, ע"א 608/83, 637 [3]).

אך הלכה זו סויגה בסייג חשוב, דהיינו, כל אימת שהצדדים קבעו או התכוונו לדוון ולקבוע תנאים, הסוטים מההסדר החקיקתי או מהנוהג, ואותם תנאים לא מצאו ביטוים בזיכרון הדברים או במסמך בכתב, מקום בו הוא דרוש, אין להשלים תנאים כאמור על ידי פנייה לחוק או לנוהג. ראה: ע"א 235/75, ע"א 285/75, ע"א 252/78, ע"א 825/79, ע"א 436/82)". (ראה ע"א 579/83 זונשטיין ואח' נ. אחים גבסו בע"מ, פ"ד מב(2) 278 בעמ' 285).

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האם זיכרון דברים הוא חוזה:

1. בפניי תביעה לפסק דין הצהרתי, בה עתרו התובעים להצהיר על בטלותו של זכרון הדברים שנחתם ביום 19/06/08 בין התובע מס' 1 לבין הנתבע מס' 1, בשל היותו נגוע באי חוקיות, מרמה, עושק ובחוסר תום לב מצד הנתבע מס' 1, לחילופין לקבוע כי זכרון הדברים שנחתם בין הצדדים אינו מהווה "מסמך בכתב" כדרישת סעיף 8 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1968 (להלן: "חוק המקרקעין"), ולכן אינו מחייב והוא בטל ומבוטל, או לחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצויי הסתמכות מכוח סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), ובנוסף לחייבם בפיצוי בגין נזק שאינו נזק ממוני, דהיינו עוגמת נפש, נוכח טרחה וזאת לפי שיקול דעת בית המשפט.

2. טענות התובעים בתביעתם המתוקנת בתמצית, כי ביום 19/06/08 נחתם זכרון דברים (להלן: "זכרון הדברים") (נספח ב' לתצהיר דוד) בין התובע מס' 1 (להלן: "אריה") לבין הנתבע מס' 1 (להלן: "דוד"), בנוגע למכירת הנכס הנמצא ברח' בר יוחאי מס' 11 בצפת הרשום כגוש 13053 חלקה 23 (להלן: "הנכס"), כאשר באותה עת הנכס היה רשום על שמם של שלושת התובעים וכן הנתבעת מס' 2 (להלן: "מרים") בחלקים שווים ביניהם. התובעים טענו כי אריה חתם על זכרון הדברים מטעמו בלבד וללא קבלת אישור מטעם שאר הבעלים לנכס. מאז חתימת זכרון הדברים, לא נעשו כל פעולות לשם קידום תהליך העברת הזכויות בנכס, ואף לא נרשמה הערת אזהרה או כל פעולת רישום אחרת. עוד טענו, כי ביום 26/06/09 מכרה מרים את חלקה בנכס לנתבעת מס' 3 (להלן: "חב' גולדברק בע"מ"), ובגין עסקה זו נרשמה הערת אזהרה. לטענת התובעים, זכרון הדברים שנחתם היה שלב ביניים כאשר בו הביעו הצדדים את דעתם הברורה, כי זכרון הדברים אינו אלא שלב ביניים ויש להמתין לכריתת חוזה פורמלי. עוד טענו, כי אריה פעל ללא יפוי כוח מבעלי הזכויות בנכס, ולכן לא היה מוסמך לחתום על זכרון הדברים ומשום כך זכרון הדברים בטל ומבוטל. הוסיפו, כי זכרון הדברים חסר פרטים מהותיים, ולכן הוא נעדר מידת וודאות מינימלית.

3. דוד בהגנתו טען בתמצית, כי זכרון הדברים מחייב ומקיים את דרישות הסף לקיומו של חוזה מחייב, וכי לאחר חתימתו אישרו כל בעלי הזכויות בנכס את תקפותו לגביהם, אולם מאוחר יותר התברר לדוד כי בעלי הזכויות בנכס מעוניינים להעלות את סכום העסקה במאות אלפי שקלים, משסירב דוד להיעתר לדרישותיהם, הם הגישו את התביעה חסרת הבסיס. דוד טען עוד, כי אריה ערך, ניסח וכתב בכתב ידו את זכרון הדברים, והוא חתם עליו בשמו ובשם אחיותיו כמיופה כוחן, ואף ציין זאת במפורש בזכרון הדברים. לטענת דוד, זכרון הדברים כולל את כל הפרטים של הסכם מכר מקרקעין מחייב.

4. מרים וחב' גולדברק בע"מ הגישו כתב הגנה אחד, ובו ביקשו לדחות את התביעה וטענו כי מרים וחב' גולדברק מעולם לא חתמו על יפוי כוח לאריה לבצע עסקה בנכס, ואם אריה פעל כפי שפעל, הרי שמדובר בפעולה ללא הרשאה או הסכמה כלשהי מצידם, ומכאן פעולה זו אינה תקפה ודינה להתבטל מיסודה. טענו עוד, כי הם לא ידעו אודות עסקה כלשהי או חוזה כלשהו בין אריה לדוד, וזכרון הדברים שערך אריה הינו בטל ומבוטל מעיקרו והינו ללא הרשאה וללא הסכמה וידיעה כלשהי מצד מרים וחב' גולדברק בע"מ. בנסיבות אלה, הצטרפו מרים וחב' גולדברק בע"מ לטענות התובעים בדבר היות זכרון הדברים אינו מסמך משפטי ומחייב, וכי לא מולאה דרישת הכתב כנדרש בעסקת מקרקעין.

5. העובדות הרלוונטיות שאינן שנויות במחלוקת:

א. בעת עריכת זכרון הדברים בתאריך 09/06/08 הנכס היה רשום בפנקס רישום המקרקעין בשמם של אריה, התובעת מס' 2, התובעת מס' 3, וכן בשמה של מרים, וזאת בחלקים שווים ביניהם לכל אחד ¼ חלקים, כאשר שטח החלקה הינו 217 ממ"ר (נספח א לתצהיר דוד).

ב. על פי הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים אשר ניתן לו תוקף של החלטה ביום 12/07/11, בית המשפט ימנה שמאי מטעמו אשר זהותו תיקבע על ידי בית המשפט, על מנת ליתן חוות דעת בה יקבע את שווי הנכס בשני המועדים ליום עריכת זכרון הדברים בתאריך 19/06/08 וכן למועד מתן חוות הדעת על פי המוסכם. חוות הדעת תתייחס לנכס לפי מצבו המשפט והפיזי ביום מתן חוות הדעת.

ג. ביום 14/07/11 מניתי את השמאי דוד טיגרמן כמומחה מטעם בית המשפט, אשר נתן ביום 15/01/12 חוות דעת מטעמו (להלן: "חוות הדעת"), לשמאי לא נשלחו שאלות הבהרה ולא הוזמן לחקירה בבית המשפט.

ד. על פי חוות הדעת, על הנכס קיים בניין בן קומה אחת בתוספת קומת גלריה הממוקם בין הרחובות בר יוחאי 11 ובק ישראל (ראה חוות דעתו של השמאי דוד טיגרמן).

ה. על פי חוות הדעת, על מרבית שטח הנכס עומדת מסעדה המוחזקת ע"י אימו של דוד בשם חיה (להלן: "חיה") כדיירת מוגנת.

ו. זכרון הדברים נחתם הן על ידי אריה והן על ידי דוד ולא נחתם על ידי שאר בעלי הזכויות בנכס.

ז. בזמן חתימת זכרון הדברים, לא החזיק אריה בידו יפוי כוח בכתב מטעם שאר בעלי הזכויות בנכס המייפה את כוחו לבצע עסקת מכר בנכס.

6. דיון והכרעה:

א. השאלה המהותית והעיקרית הדרושה הכרעה במסגרת פסק דין זה הינה, מה תוקפו המשפטי של זכרון הדברים אשר נחתם כאמור בין אריה לבין דוד, האם בפנינו מסמך משפטי מחייב ותקף כלפי הצדדים שחתמו עליו, ואם התשובה לשאלה זו חיובית, יש לדון בשאלה הנגזרת מהשאלה הראשונה והינה, האם זכרון הדברים מחייב גם את שאר בעלי הזכויות בנכס חרף העובדה שהם לא חתמו עליו?

לצורך ההכרעה בשאלה הראשונה, אנו נדרשים לבחון את השאלה אם זכרון הדברים עומד בתנאי סעיף 8 לחוק המקרקעין אשר קובע: "התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב." הפסיקה פירשה את דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין כדרישה מהותית. בע"א 649/73 יצחק קפולסקי נ. גנין גולן בע"מ, פ"ד כח(2) 291, בעמ' 296 נקבע, כי תוכן של מסמך בכתב הדרוש לצורך סעיף 8 לחוק המקרקעין, חייב לכלול דברים הכרחיים, כגון: "שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומסים, אם אין הוראה אחרת עליהם בחוק (ראה ע"א 522/65 (3), ע"א 118/53 (4), רק מסמך כזה, על כל הפרטים החיוניים הללו יעלה בקנה אחד עם כוונת המחוקק ועם ההסדר הרצוי בעסקות מקרקעין".

עוד נקבע בפסיקה, כי:

"המבחן שנקבע בפסיקה להבחנה בין זכרון דברים לבין חוזה הינו כפול. ראשית בחינת כוונתם של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם כבר בשלב החתימה על זיכרון הדברים. שנית, קיומה של הסכמה בזיכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה ביניהם. משום כך, אף משקבע בית המשפט, שהיה בדעת הצדדים לקשור קשר חוזי מחייב, בכך לא סגי, כל זמן שפרט מהותי וחיוני לעיסקה לא סוכם ביניהם בשלב זיכרון הדברים. הסכמה לדון ולהסכים בעתיד אין די בה לצאת ידי חובת המסויימות הנדרשת ליצירת חוזה מחייב. זאת, לפחות, כל אימת שלא נקבע קנה מידה אובייקטיבי להכרעה במחלוקת אפשרית בין הצדדים, כמו למשל מדדי יוקר מחירים או בנייה וכדומה (ראה לעניין זה ע"א 108/84. אמנם נכון הוא, שהלכת הפסיקה קובעת, כי הן לצורך גיבוש זיכרון דברים לכדי חוזה מחייב והן לצורך דרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין ניתן להשלים פרטים חסרים על ידי פנייה לחוק או לנוהג (ראה ע"א 158/77, ע"א 252/78, ע"א 825/79, ע"א 478/84, ע"א 608/83, 637 [3]). אך הלכה זו סויגה בסייג חשוב, דהיינו, כל אימת שהצדדים קבעו או התכוונו לדוון ולקבוע תנאים, הסוטים מההסדר החקיקתי או מהנוהג, ואותם תנאים לא מצאו ביטוים בזיכרון הדברים או במסמך בכתב, מקום בו הוא דרוש, אין להשלים תנאים כאמור על ידי פנייה לחוק או לנוהג. ראה: ע"א 235/75, ע"א 285/75, ע"א 252/78, ע"א 825/79, ע"א 436/82)". (ראה ע"א 579/83 זונשטיין ואח' נ. אחים גבסו בע"מ, פ"ד מב(2) 278 בעמ' 285).

מעיון בזכרון הדברים שבמחלוקת, אכן ניתן להיווכח כי אריה ודוד פרטו בו שמותיהם, זהות הנכס, מהות העסקה, באשר למחיר אמנם נרשם מחיר העסקה, אולם לא פרטו תנאי התשלום והסתפקו בקביעה כי שולם על החשבון סכום של 1,800 ₪ וישולם עוד סכום של 50,000 ₪ עם חתימת החוזה אצל עו"ד, והשאר ישולם ע"י הבנק לאחר שהצדדים יחתמו אצל עוה"ד על שטר משכנתא. לעניין המסים צויין, כי המוכרים ישלמו את ההיטלים והמסים עד מסירת החזקה בנכס לקונה. אין כל ספק כי הצדדים התכוונו במשפט זה לתשלום הארנונה העירונית החלה על הנכס, אולם אין כל זכר או התייחסות לתשלום מס שבח ומס רכישה החלים בעסקאות מכר מקרקעין, כאשר אין חולק כי עניינים אלה הם מהותיים ויסודיים שיש לכלול אותם בהסכם מכר מקרקעין. עניין מהותי נוסף שלא הוזכר בזכרון הדברים הוא, מועד מסירת הנכס. בהקשר זה ראוי לציין, כי הנני ער לעובדה כי המסעדה אשר מוחזקת ע"י אימו של דוד כדיירת מוגנת, מהווה על פי חוות הדעת מרבית שטח הנכס, על כן אין כל מקום להתייחס למועד המסירה בנוגע למסעדה. עם זאת, בעמוד 5 לחוות הדעת פורטו שאר העסקים בנכס שכללו חנות בשטח של 10 ממ"ר, חנות דרומית בשטח כולל של 40 ממ"ר, וכן שתי גלריות האחת בשטח של 14 ממ"ר והשניה בשטח של 55 ממ"ר. לכל העסקים האלה, לא הייתה כל התייחסות בזכרון הדברים בנוגע למועד מסירתם. זאת ועוד, בזכרון הדברים נרשם אריה כמיופה כוח של בעלי הזכויות בנכס, דהיינו כמיופה כוח התובעות 2, 3 ומרים, אולם אין כל פירוט בזכרון הדברים אודות יפוי כוח זה. אם המדובר ביפוי כוח בכתב או יפוי כוח בעל פה. לטעמי, כאשר עסקינן בעסקת מכר מקרקעין, אזכור פרטי יפוי הכוח שניתן לאריה ואף צירוף עותק ממנו לזכרון הדברים, הינו עניין מהותי ויסודי שיש לכלול אותו בזכרון הדברים.

לסיכום, בזכרון הדברים נשוא המחלוקת, חסרים פרטי יפוי הכוח שניתן לאריה על ידי שאר בעלי הזכויות בנכס, פירוט תנאי התשלום של המחיר, אי התייחסות לתשלום מס שבח ומס רכישה, אי איזכור עניין המסירה, כל הפרטים האלה הם פרטים מהותיים וחיוניים, אשר חייבים לכלול אותם בחוזה מכר מקרקעין.

לאור הפסיקה של בית המשפט העליון, אני מצווה כעת לבחון האם ניתן להשלים את הפרטים החסרים על ידי פנייה לחוק או לנוהג? כזכור הפנייה לנוהג ולחוק לשם השלמת פרטים חסרים, סוייגה על פי ההלכה בסייג חשוב כפי שבא לידי ביטוי בפסק דין זוננשטיין שציטטתי לעיל, ואינני רואה לחזור על הדברים, והשאלה האם בענייננו חל הסייג ובאם לאו?

מעיון בזכרון הדברים ובמכלול הראיות שהונחו בפניי, הגעתי למסקנה כי בענייננו כל הפרטים החסרים שלא הוזכרו בזכרון הדברים, הינם פרטים שלא ניתן להשלימם מכוח חוק או נוהג, כגון תנאי התשלום, כאשר אני ער לכך שדוד אמור לקבל משכנתא, אולם אין אנו יודעים פרטים כלשהם אודות סכום ההלוואה אשר תאושר לדוד. לטעמי, דווקא רישום פסקה לעניין תשלום משכנתא מעיד על כך, כי בדעת הצדדים ליצור במועד המאוחר לחתימת זכרון הדברים, הסדר משלהם בכל הנוגע לתנאי התשלום, ומאחר ולא נפרשה בפניי תשתית ראייתית מספקת בכל הנוגע לתנאי התשלום, אין כל אפשרות בנסיבות אלה להשלים את זכרון הדברים בנוגע לפריט זה, על מנת לגבשו לכדי חוזה מחייב (ראה בהקשר זה פסק דין זוננשטיין הנ"ל בעמ' 285).

עניין מהותי נוסף הינו עניין המסירה של שאר העסקים בנכס. גם עניין זה לא ניתן להשלימו באמצעות נוהג או חוק. אמנם לעניין המסים, ניתן להחיל עליהם את הוראות חוק מיסוי מקרקעין אשר על פיו המוכר ישלם את מס שבח החל על עסקת המכר, ואילו הקונה ישלם מס רכישה, אולם אף לעניין יפוי הכוח שניתן לאריה, עניין זה לא ניתן להשלימו על ידי פנייה לחוק או לנוהג.

מעבר לכל האמור, הרי מעיון בזכרון הדברים עולה, כי אין בו כל סנקציות למקרה שיופרו תנאים יסודיים, כגון אי מסירה במועד, אי תשלום התמורה במועד, אי תשלום המסים החלים על העסקה, אין ספק כי עניינים אלה הינם בסיסיים ויסודיים ויש לקבוע סנקציות בגין הפרתם.

מכלול האמור מוביל למסקנה אחת וחד משמעית, כי זכרון הדברים עסקינן אינו עונה על דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, בשל חסרון שלושה פרטים מהותיים כמפורט לעיל.

באשר לתנאי הראשון שנקבע בפסיקה כפי שפירטתי לעיל, נשאלת השאלה האם שני הצדדים אכן גמרו דעתם ליצור, באמצעות חתימתם על זכרון הדברים, התחייבות בת תוקף מחייב, דהיינו האם חתימת אריה ודוד על זכרון הדברים, יש בה כדי להצביע על גמירות דעת הן מצד אריה והן מצד דוד?

המבחן של גמירת הדעת הינו מבחן אובייקטיבי, וכפי שהטיבה להסביר זאת פרופ' ג' שלו בספרה "דיני חוזים – החלק הכללי":

"מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה. החוק אינו מסתפק בגמירת דעת בעלמא אלא תובע השתקפות חיצונית שלה. הן לעניין ההצעה והן לעניין הקיבול נדרשת העדה על גמירת הדעת: כדי שפניה תיחשב כהצעה עליה להעיד על גמירת דעתו של המציע; כדי שהודעה תיחשב כקיבול עליה להעיד על גמירת דעתו של הניצע. בעוד המונח גמירת דעת מתייחס להחלטה פנימית של אדם, מתייחס המונח העדה לביטוי החיצוני של החלטה זו. אלו הם שני הצדדים לאותה דרישה: הצד הסובייקטיבי של ההחלטה גופה והצד האובייקטיבי של הבעת ההחלטה. הדרישה לקיום גמירת דעת כוללת לפיכך שתי דרישות משנה: דרישה פנימית – פסיכולוגית של יצירת הכוונה ודרישה חיצונית – התנהגותית של ביטויה.
מבחן גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על פי אמות מידה חיצוניות. נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל – פיהם יקבע בית המשפט קיומה או העדרה של גמירת דעת" (ראו ג' שלו, "דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי", דין הוצאה לאור, 2005, בעמ' 173).

בענייננו, ולפני שאגש לנתח את הראיות, אציין תחילה, כי בפיסקה הרביעית בעמוד הראשון בזכרון הדברים נרשם: "אריה כהן יפנה בהקדם לעו"ד בצפת לעריכת חוזה המכירה", משפט זה על פניו מלמד כי המדובר בשלב ביניים וכי הצדדים טרם הגיעו לגמירות דעת, וטרם גיבשו את מלוא התנאים לגיבוש הסכם מכר מקרקעין סופי, והראיה חוסר במספר פרטים מהותיים כפי שפירטתי לעיל הדרושים בעסקאות מכר מקרקעין. זאת ועוד, בפסקה הראשונה בעמוד השני של אותו זכרון דברים נרשם, כי הקונים יחתמו על שטרי המשכנתא לבנק אצל עו"ד, ציינתי קודם כי המשכנתא נועדה לכך שדוד יקבל הלוואה מהבנק לשם מימון תשלום תמורת הנכס. עוד ציינתי, כי תנאי תשלום התמורה וגובה ההלוואה שיקבל דוד מהבנק, הינו עניין חיוני ויסודי בעסקאות מכר מקרקעין, ויש להסדירו בצורה מסודרת ומפורטת בחוזה שייערך בדרך כלל על ידי עו"ד. על כן, גם רישום פסקה זו מלמדת על כך, כי זכרון הדברים אינו מעיד על גמירות דעת. אף הפסקה האחרונה בעמוד 2 לזכרון הדברים, בה נרשם כי התשלום של 50,000 ₪ ישולם עם חתימת החוזה אצל עו"ד מלמדת בבירור, כי זכרון הדברים מהווה שלב ביניים ואינו מעיד על גמירות דעת.

לסיכום, נקודה זו הנני קובע כי מעבר לעובדה כי חסרים בזכרון הדברים פרטים חיוניים ויסודיים אשר נהוג לכלול אותם בחוזה מכר מקרקעין, הרי בזכרון הדברים נרשם במפורש כי על הצדדים לפנות לעו"ד לשם עריכת חוזה מכר, ומכאן ניתן להסיק כי הצדדים מעולם לא התייחסו לזכרון הדברים כחוזה מחייב.

לטעמי, די במסקנות אליהן הגעתי עד כה, כדי לקבוע כי זכרון הדברים עסקינן אינו עונה על דרישת הכתב על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין, וכי אין המדובר בחוזה מחייב. חרף מסקנה זו מצאתי לנכון לנתח את ראיות הצדדים על מנת לעמוד על התנהגותם עובר לחתימת זכרון הדברים ולאחר החתימה, וזאת תוך מגמה לקבוע באם עת החתימה על זכרון הדברים הייתה גמירות דעת ובאם לאו. להדגיש כי אין כוונתי לפרוש את כל הראיות שהונחו בפניי, אלא הנני מתיימר להתייחס לראיות הרלוונטיות הדרושות לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת.

ב. ראיות התביעה:
כאמור, מטעם התובעים העיד אריה, בתצהירו אישר את חתימתו על זכרון הדברים והצהיר, כי עת שחתם סוכם בינו לבין דוד כי זהו שלב ביניים, ולאחר מכן יש לחתום על הסכם מחייב אצל עו"ד. אריה אישר עוד, כי עת החתימה על זכרון הדברים, לא היה בידו יפוי כוח משאר בעלי הזכויות בנכס המסמיך אותו לחתום על הסכם מכר מחייב. אריה הצהיר עוד, כי בעלי הזכויות בנכס לא הסכימו לעשיית עסקת מכר בנכס, ועניין זה הובא לידיעת דוד ולאחר שנודע לדוד הדבר, לא שמע מדוד דבר, ולפתע ביום 23/06/09 קיבל מכתב מעורך דינו של דוד האומר כי נחתם ביניהם הסכם מחייב.

בחקירתו הנגדית, אישר אריה כי מזה שנים הוא מטפל מטעם שאר בעלי הזכויות בנכס בכל הקשור לתחזוקתו, לרבות תשלום דמי השכירות (עמ' 12). בתשובה לשאלת ב"כ דוד, הפנה אריה לפסקה בעמוד הראשון של זכרון הדברים, בה נאמר כי: "אריה כהן יפנה בהקדם לעו"ד בצפת לעריכת חוזה המכירה". לדידו, משפט זה מבהיר כי זכרון הדברים אינו סופי ואינו מחייב (עמ' 12). בהמשך נשאל אריה מדוע מדוע רשם פעמיים בזכרון הדברים כי הוא מיופה כוח מטעם שאר בעלי הזכויות בנכס אם לא היה לו יפוי כוח מטעמם כפי שהצהיר בתצהירו, והוא נתן תשובה פשוטה והגיונית כי הוא אינו משפטן, הוא כל הזמן עסק במה שקשור לאחזקת הנכס, לא היה מי שיטפל בנכס (עמ' 13 שורות 7 – 5). אריה אישר כי הוא ערך את זכרון הדברים, אולם הניסוח היה ניסוח משותף שלו ושל דוד (עמ' 13 שורות 10 – 9), והסביר כי הוא ערך זכרון הדברים מכיוון שישב ליד השולחן עם עט ונייר (עמ' 13 שורות 13 – 12). בהמשך הסביר אריה כי לאחר מספר שבועות מחתימת זכרון הדברים, הוא פנה לעו"ד ואז ידעו אחיותיו התובעות 2, 3 על זכרון הדברים (עמ' 13 שורות 22 – 21). הוא גם אישר כי לאחר שקיבל את המכתב מאת ב"כ של דוד, דיבר עם אחיותיו (עמ' 14 שורה 3). בהמשך נשאל אריה אודות הכיתוב בכתב יד המופיע על גבי המכתב שנשלח אליו ע"י ב"כ של דוד (נספח ב' לתביעה המתוקנת), והוא אישר שזה כתב ידו אשר מופנה לעו"ד אורי מס, והוא הבהיר כי לאחר המכתב ניגש הוא ואחיותיו התובעות 2, 3 לעו"ד אורי מס, ושם הן לא הסכימו לעסקה (עמ' 14 שורות 21 – 15). לשאלת בית המשפט, השיב אריה בנוגע לשיחה הטלפונית שהתנהלה בינו לבין דוד כשבועיים לפני מועד הישיבה של בית המשפט שהתקיימה ביום 06/05/12, ואריה אישר כי דוד יזם את השיחה ובה ביקש שאריה ינסה לשכנע את יתר השותפים להסכים למכור את הנכס בסכום אשר מופיע בזכרון הדברים, אולם הוא שלל את טענת דוד כי בשיחה זו היה דבר אשר טעון תיקון (עמ' 15 שורות 13 – 10). לשאלות ב"כ מרים וחב' גולדברק בע"מ, ציין אריה כי בשיחה הנ"ל השיב לדוד כי עליו לפנות לאחותו הגדולה (התובעת מס' 3) (עמ' 15 שורה 18). אריה בהמשך הסביר כי המילים "בנאמנות" "משכנתא" שמופיעות בזכרון הדברים, הינן מילים שנוסחו על ידי דוד והם לא ברורות לו (עמ' 15 שורות 26 – 21). אריה אישר כי מעולם לא חתמו לו בעלי הזכויות בנכס על יפי כוח, וכי הוא ניהל את עניין התחזוקה של הנכס ותשלום דמי השכירות ללא יפוי כוח מטעם שאר בעלי הזכויות בנכס (עמ' 16 שורות 4 – 2). הוא גם אישר כי מעולם לא פנה למרים והודיע לה כי בכוונתו למכור את הנכס וביקש את הסכמתה, ואף לאחר שחתם עם זכרון הדברים, לא פנה למרים לקבל את הסכמתה (עמ' 16 שורות 8 – 5). אריה אישר בהמשך כי הוא הודיע לדוד כי אין לו יפוי כוח מטעם בעלי הזכויות בנכס.

מהתרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מאריה עולה, כי המדובר באדם מבוגר (יליד שנת 1935), אשר הותיר עליי רושים חיובי ואמין, תשובותיו של אריה היו פשוטות, לעניין ואינן מתחמקות, וניכר היה כי אריה ניסה לדייק בדבריו ואף ידע לתאר בצורה פשוטה ומפורטת את התנהלות העניינים. באשר לשיחה שנוהלה בינו לבין דוד בסמוך לישיבת ההוכחות, אריה הסביר לדוד שאין לו יפוי כוח מטעם שאר בעלי הזכויות בנכס, ומכאן נרשם בזכרון הדברים כי עליו לפנות בהקדם לעו"ד לעריכת חוזה מכירה. הוא גם הסביר היטב כי לאחר קבלת המכתב מאת ב"כ של דוד, הוא ניגש יחד עם שתי אחיותיו לעו"ד אורי מס, ושם שתי האחיות סרבו לעשות את העסקה וסירבו למחיר שנרשם בזכרון הדברים. הוא גם אישר כי מרים שהייתה הבעלים של 1/4 הנכס, לא ידעה כלל וכלל אודות זכרון הדברים, וכי מעולם לא יידע אותה אודות חתימתו על זכרון הדברים. מעבר לכך, אישר אריה כי השיחה הטלפונית בינו לבין דוד, בה הפציר בו דוד לשכנע את אחיותיו להסכים לעסקה, הפנה אותו אריה לאחותו הגדולה. זאת ועוד, עדותו של אריה משתלבת ועולה בקנה אחד עם הפסקה שנרשמה בגוף זכרון הדברים לעניין הפנייה לעו"ד לעריכת חוזה מכירה וכן לפסקאות הנוספות הנוגעות לחתימה על משכנתא ולתשלום נוסף עת החתימה על חוזה המכר אצל עו"ד.

סוף דבר, לאחר בחינת עדותו של אריה על מכלול פרטיה, התרשמתי כי אריה דובר אמת והוא מסר את הפרטים כהוויתם ועל פי התרחשותם. עדותו הייתה סדורה, עקבית ועומדת במבחן ההגיון והשכל הישר.

מטעם התובעים העידו שתי האחיות התובעות 2 ו- 3. שתיהן אישרו בתצהירהן כי לא נתנו את הסכמתן לעשיית עסקה במקרקעין בנכס ולא נתנו לאחיהן אריה יפוי כוח כלשהו המסמיך אותו לעשות עסקת מכר בנכס.

בחקירה הנגדית לא נשאלו אודות עניינים אלה, ולכן המוצהר על ידן, לא הופרך. גם עדויות אלה הותירו עליי רושם חיובי. המדובר בנשים מבוגרות, כאשר התובעת מס' 3 בת 86 והתובעת מס' 2 קרובה לגיל זה. עדותן תומכות בעדותו של אריה ומשתלבות עם שאר הראיות שהוכחו בתיק, על פיהן שאר בעלי הזכויות בנכס, מעולם לא חתמו לאריה על יפוי כוח המסמיך אותו לבצע עסקת מכר בנכס, ומעולם לא נתנו את הסכמתן למכירת הנכס.

ג. ראיות ההגנה:
באשר לראיות ההגנה מטעם דוד, העידו דוד עצמו, אחיו חיים ואימו חיה, להלן אתייחס לעדויות אלה ככל שהן רלוונטיות לשאלות השנויות במחלוקת.

עדות דוד:
בתצהיר עדות ראשית הצהיר, כי אריה ייצג את כל בעלי הזכויות בנכס מול הדיירים המוגנים, ובמיוחד בכל הקשור לניהולו השוטף של הנכס, גביית דמי שכירות, אחזקתו וכו', ואף הצהיר במודגש כי אריה הציג יפוי כוח מכל בעלי הזכויות בנכס כי הוא מוסמך מטעמם לטפל בכל הקשור בנכס. דוד הצהיר כי לאחר משא ומתן ומגעים בינו לבין אריה, ולאחר שהודיע אריה כי אחיותיו מסכימות למכירת הנכס נפגשו ביום 19/06/08 בביתו של אריה בצפת, ושם נכחה אשתו של אריה ואף הייתה מעורבת בעריכת זכרון הדברים וניסוחו. במעמד החתימה ביקש אריה לקבוע כי מחיר המכירה יינקב בשקלים, וכי אריה הוא שערך, ניסח וכתב בכתב ידו את זכרון הדברים, וזאת לאחר שהצהיר בפניו בעל פה ובכתב כי החתימה על ההסכם הינה על דעתו ובהסכמת כל בעלי הזכויות בנכס, והוא חתם על זכרון הדברים כמיופה כחן. דוד הצהיר עוד, כי הפניית הצדדים לעו"ד הינה אקט מתבקש להשלמת ההיבטים המשפטיים של העסקה, ואין בה כדי לאיין את תוקפו המחייב של זכרון הדברים. הצהיר עוד, כי גב' מרים אישרה במספר הזדמנויות הן בפניו והן בפני אימו כי כל בעלי הזכויות מודעים לקיומו ולתוקפו המחייב של זכרון הדברים ללא תמורה שנקבעה בו. דוד הצהיר עוד, כי לאחר תקופה ממושכת ומשלא העביר אריה כל התייחסות לטיוטה שהועברה לידיו, הודיע אריה לדוד כי לא יירשם בחוזה המכר כל סכום התמורה, וכי חלק ניכר ממנו יועלם מעיני רשיות המס, ודוד סירב בתוקף לדרישה זו. לאחר מכן פנה דוד לאריה ולהפתעתו נענה כי מרים חזרה בה מרצונה למכור. בהמשך סיפר דוד על פגישה שיזם בנה החורג של מרים ובה ביקש תמורה נוספת בגין חלקה של מרים מעבר לסכום הרשום בזכרון הדברים, וכאשר ביקש דוד ממנו שיתן הצעת מחיר מסודרת, הבטיח לחזור ולא חזר. דוד אישר כי פנה ללשכת רישום מקרקעין על מנת לרשום הערת אזהרה על סמך זכרון הדברים, ורשם המקרקעין סירב לרשום הערת אזהרה מסיבות טכניות שחלק מבעלי הזכויות בנכס רשומות ללא מספר זיהוי, ועל מנת להתגבר על מכשול זה, נדרש שיתוף פעולה של כל בעלי הזכויות בנכס ובאותה תקופה לא היה בר הישג.

בחקירתו הנגדית הופנה דוד לסעיף 4 לתצהירו, שם הצהיר כי אריה הציג בפניו יפוי כוח מכל בעלי הזכויות בנכס, השיב דוד כי אישית לא הוצג בפניו יפוי כוח (עמ' 19 שורות 14 – 19). המדובר בסתירה חזיתית ומהותית שיש בה כדי להשליך על אמינותו של דוד. בהמשך נשאל דוד אודות מה שהצהיר בסעיף 20 לעניין אי רישום כל התמורה, ודוד השיב כי אריה אמר לו שיש לו בעיה לרשום את כל הסכום בחוזה, וכי עת שיגיעו לעו"ד, ישנה את הסכום הזה מבחינת מיסוי (עמ' 23 שורות 24 – 22).

מעדות זו אני למד, כי הצדדים לא הגיעו לגמירות דעת אודות הסכום הסופי של התמורה, וכי הדבר יוסדר עת עריכת החוזה אצל עו"ד.

דוד אישר במהלך חקירתו הנגדית כי אריה הציג יפוי כוח לאימו ולדודו (עמ' 26 שורות 5 – 4), אולם בהמשך ולשאלת בית המשפט טען כי העובדה שאריה ייצג אותם בתביעות, זה לא אומר שיש לו יפוי כוח למכור בשמם. תשובה זו סותרת את תשובתו הקודמת בה נשאל במפורש אם אריה הציג יפוי כוח ולמי הציגו, ודוד השיב, לאימו ולדודו. התחמקותו של דוד ממתן תשובה ישירה ועניינית, מטילה צל כבד אודות אמינותו. בהמשך נשאל דוד אודות הצהרתו בסעיף 19 לתצהיר כי מרים אישרה במספר הזדמנויות הן בפניו והן בפני אימו כי כל בעלי הזכויות מודעים לקיומו ולתוקפו המחייב של זכרון הדברים ולתמורה שנקבעה בו, אולם מעל דוכן העדים דוד לא אישר כי מרים דיברה איתו פעם ואישרה בפניו את תוכנו המחייב של זכרון הדברים, וטען כי אימו אמרה שהיא דיברה עם אחותו של אריה מטבריה ואמרה לה שצריכה כסף למושב זקנים (עמ' 26 שורות 25 – 24). אף תשובתו זו בחקירה הנגדית, סותרת באופן חזיתי את המוצהר על ידו בתצהיר. בהמשך אישר דוד כי גם הוא השתתף בניסוח זכרון הדברים יחד עם אריה ואשתו (עמ' 27 שורות 16 – 15). גם תשובה זו סותרת את מה שהצהיר בסעיף 10 לתצהירו, בו טען כי אריה ערך, ניסח וכתב בכתב ידו את זכרון הדברים.

לסיכום, עדותו של דוד עשתה עליי רושם שלילי, עלו בעדותו סתירות מהותיות שיורדות לשורש העניין ופוגעות במהימנות שלו, בפרט לעניין העדר קיומו של יפוי כוח מטעם בעלי הזכויות בנכס המסמיך את אריה למכור בשמן את הנכס. אף סיפוריו בנוגע לפגישתו עם האדם שהתחזה כבנה החורג של מרים וכן עדותו בדבר אישור מרים במספר הזדמנויות, כי כל בעלי הזכויות בנכס מודעים לקיומו המחייב של זכרון הדברים, הינם טענות שהועלו על ידי דוד באופן סתמי ללא כל תימוכין או ביסוס ממקור כלשהו. זאת ועוד, חלק מתשובותיו היו מתחמקות והתשובות לא היו לעניין. נוכח האמור לא אוכל לקבלם ולהשית עליהם ממצאים עובדתיים כלשהם.

סוף דבר, הנני דוחה את עדותו של דוד וקובע כי המדובר בעד לא מהימן.

עדות חיים:
תצהיר עדות ראשית של חיים מנוסח פחות או יותר בצורה זהה כמעט לחלוטין לתצהירו של דוד. על כן, הנני מוצא לנכון שלא לחזור על הדברים. בחקירתו הנגדית נשאל אודות מה שהצהיר בסעיף 3 לתצהיר כי: "מר כהן אף הציג יפוי כוח מכל בעלי הזכויות בנכס כי הוא מוסמך מטעמם לטפל בכל הקשור בנכס", חיים התחמק מתשובה ישירה ולמרות שהודה כי הוא מתעסק בעסקאות מקרקעין וכי בעת ביצוע עסקה במקרקעין יש להציג יפוי כוח, חיים נשאל שאלה ישירה באם הוצג בפניו יפוי כוח מטעם בעלי הזכויות בנכס המסמיך את אריה למכור בשמם את הנכס, ותשובתו פעם הייתה לא זוכר כרגע ופעם נוספת טען לא ידוע לו (עמ' 35). אדם שטען כי הוא בקיא בענייני נדל"ן ומתעסק בעסקאות במקרקעין אמור לדעת היטב כי אדם לא יכול למכור קרקע שרשומה בשם אדם אחר מבלי לקבל ממנו יפוי כוח. על כן, תשובות מתחמקות אלה יש בהן כדי לפגוע קשות באמינותו של עד זה.

לסיכום, אף תשובותיו של חיים בחקירה הנגדית לרוב היו מתחמקות ולא לעניין, חלק מתשובותיו לא עמדו במבחן השכל הישר ונסיון החיים. נוכח האמור, הגעתי למסקנה כי עדותו אינה מהימנה עליי.

עדות חיה:
בתצהירה חזרה למעשה על עיקר הדברים שהוצהרו על ידי שני הבנים דוד וחיים. יצויין, כי חלק ניכר מהאמור בתצהיר, הינו עדות מפי השמועה שאינה קבילה.

אכן בחקירתה הנגדית של גב' חיה לא עלו סתירות, וניתן לראות בה כעדה אמינה, עם זאת לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים כלשהם על סמך עדותה לבדה, בעיקר לאור המסקנות אליהן הגעתי קודם לכן, וכן לאור כך שחלק ניכר מעדותה הינה עדות מפי השמועה. בנוסף לכך, גב' חיה לא הציגה בפניי יפוי כוח כלשהו על פיו הוסמך אריה לחתום בשם שאר בעלי הזכויות בנכס על זכרון הדברים. מעבר לכך, עדותה של גב' חיה נותרה בודדה ללא כל תימוכין או ראיות נוספות שיש בהן כדי לבססה ולקבוע ממצאים עובדתיים על פיהן.

בהינתן מכלול כל האמור לעיל, וחרף האימון שנתתי לעדותה של גב' חיה, לא אוכל בנסיבות העניין לבסס כל ממצאים עובדתיים על פי עדותה.

עדותה של מרים:

אומנם בעדותה של גב' מרים עלתה סתירה מהותית, כאשר בסעיף 3 לתצהירה הצהירה כי ביום 26/06/09 מכרה את זכויותיה בנכס לחב' גולדברק בע"מ, ואילו בעדותה בבית המשפט העידה כי נתנה את חלקה בנכס לחברה המנוהלת על ידי בנה ואסף שניר (להלן: "אסף") וזאת ללא תמורה (עמ' 43 לפרו'). עם זאת, באשר לשאלות השנויות במחלוקת לא עלו כל סתירות מהותיות בעדותה, כאשר בסעיף 4 לתצהירה הצהירה כי מעולם לא חתמה על יפוי כוח לאריה ו/או למי מהתובעים, וכי מעולם לא התירה למי מהתובעים להתקשר בשמה למכירת חלקה בנכס. בסעיף 5 הצהירה כי זכרון הדברים שנחתם לכאורה בין אריה לדוד, הובא לידיעתה רק עת קיבלה את כתב התביעה המתוקן.

בסעף 6 לתצהיר, הצהירה כי התובעים או מי מהם מעולם לא עדכנו אותה כי נחתם הסכם כזה או אחר עם דוד בנוגע לנכס.

זאת ועוד, בעקבות תצהירו של דוד, הגישה גב' מרים תצהיר משלים בו הצהירה כי דוד ו/או מי מטעמו, מעולם לא שוחחו עמה ו/או פנו אליה בקשר לנכס. מרים אף הכחישה מכל וכל את טענת דוד בכתב ההגנה, לפיה אריה שכר שירותיו של עו"ד אורי מס מטבריה שהינו עו"ד שלה. בנוסף הכחישה מכל וכל כי היא אישרה בפני גב' חיה כי היא מודעת לקיומו של ההסכם בין הצדדים.

גב' מרים לא נשאלה בחקירה הנגדית אודות העובדות אשר הצהירה עליהן הן בתצהירה העיקרי והן בתצהיר המשלים, על כן ניתן לראות את מה שהצהירה כעובדות שלא נסתרו ולא הופרכו. בנסיבות אני מקבל את עדותה של גב' מרים וזאת בכל הנוגע לעובדות אשר בסעיפים 4, 5, 6 לתצהיר, וכן העובדות בתצהירה המשלים בפרט שעובדות אלה משתלבות ועולות בקנה אחד עם שאר הראיות שהוכחו בפניי כפי שפירטתי לעיל.
להדגיש כי המדובר באישה מבוגרת מאוד, תשובותיה בחקירה הנגדית היו פשוטות, ישירות ללא כל התחמקות ותירוצים, ולעתים השיבה תשובות ישירות אף כאשר הן היו לרעתה כגון התשובה שנתנה את חלקה בנכס לבנה ולא קיבלה כל תמורה.

לסיכום, התרשמותי הישירה הינה כי המדובר בעדה אמינה, ודוברת אמת והותירה עליי רושם מהימן.

עדותו של אסף:
אסף הינו הבעלים והמנכ"ל של חב' גולדברק שרכשה בתאריך 26/06/09 את הזכויות של גב' מרים בנכס. לטעמי, עדותו אינה רלוונטית לשאלות השנויות במחלוקת, דהיינו אין בעדותו של מר אסף כדי לשפוך אור אודות זכרון הדברים, אופן חתימתו, וכן אודות התנהלותה של גב' מרים בכל הנוגע למכירת הנכס על ידי מי מהתובעים, בנסיבות אלה אינני רואה כל מקום לנתח את עדותו.

7. סיכומו של דבר, על סמך מכלול הראיות שנפרשו לפניי, הוכח כי זכרון הדברים איננו ממלא אחרי דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, זאת נוכח העובדה כי זכרון הדברים חסר פרטים מהותיים וחיוניים אשר נהוג לכלול אותם בחוזה מכר מקרקעין, ואלה לא ניתן בנסיבות המקרה להשלימם על ידי פנייה לחוק או לנוהג. בנוסף הוכח בפניי על פי מאזן ההסתברות הנהוג בתיקים אזרחיים, כי על פי לשונו המפורשת של זכרון הדברים, הרי המדובר בשלב ביניים שאינו מחייב את הצדדים, ואף הצדדים לא התייחסו אליו כהסכם סופי ומחייב.

מעבר לאמור לעיל, התרשמותי הישירה והבלתי אמצעית מהתובעים כי המדובר בעדים אמינים ומהימנים, והותירו עליי רושם חיובי ועל סמך עדויותיהם הוכח בפניי כי מעולם לא הוסמך התובע אריה כהן על ידי שאר בעלי הזכויות בנכס למכור בשמם את הנכס לנתבע מס' 1 – דוד לבקוביץ. עוד הוכח על סמך עדות התובעים המקובלות עליי, כי שאר בעלי הזכויות בנכס שהן התובעות מס' 2, 3 והנתבעת מס' 2, מעולם לא חתמו על יפוי כוח כלשהו לתובע אריה כהן שבו הסמיכו אותו למכור את הנכס בשמם. אף הנתבעת מס' 2 הותירה עליי רושם חיובי בכל הנוגע לשאלות הרלוונטיות השנויות במחלוקת, ועל פי עדותה ושאר הראיות בתיק, הוכח בפניי שגם הנתבעת מס' 2 מעולם לא הסמיכה ואף לא חתמה על יפוי כוח כלשהו המסמיך את התובע אריה כהן למכור את חלקה בנכס.

מנגד, עדויות הנתבע מס' 1 ואחיו חיים, לא זכו לאימוני כפי שפירטתי לעיל, ואילו עדות האם חיה אין בה כשלעצמה כדי להוכיח את גרסתו של הנתבע מס' 1, ואין בה כדי להפריך ולסתור את מכלול הראיות שהובאו על ידי התובעים, על כן הנני דוחה את גרסת הנתבע מס' 1.

8. בהינתן כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה ומצהיר על בטלותו של המסמך שכותרתו "זכרון דברים" אשר נחתם ביום 19/06/08 על ידי מר אריה כהן ומר דוד לבקוביץ, וזאת בשל היותו מסמך שאינו מחייב וככזה שנחתם בהעדר הסכמה וייפוי כוח כדרישת החוק וככזה שאינו עונה על המבחן המצטבר הנדרש מזכרון דברים מחייב.

9. הנני מחייב את הנתבע מס' 1 לשלם לתובעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ נכון להיום.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אכיפת זכרון דברים

  2. האם זכרון דברים מחייב ?

  3. זכרון דברים להחלפת רכב

  4. זכרון דברים לרכישת נכס

  5. מכתב לביטול זכרון דברים

  6. ביטול זכרון דברים דירה

  7. תביעה לביטול זכרון דברים

  8. זכרון דברים חלוקה של מגרש

  9. האם זיכרון דברים הוא חוזה ?

  10. זכרון דברים מחיקה עם טיפקס

  11. מחיקה בטיפקס - זיכרון דברים

  12. המעמד המשפטי של זכרון דברים

  13. בטלות זיכרון דברים למכירת דירה

  14. פיצויים על הפרת זיכרון דברים

  15. זכרון דברים למכירת רכב משומש

  16. פיצויים מוסכמים בזיכרון דברים

  17. ביטול זכרון דברים למכירת מגרש

  18. דוגמא לזכרון דברים לרכישת דירה

  19. זיכרון דברים לקניית דירה בחו''ל

  20. תניית ביטול זכרון דברים במקרקעין

  21. השקעות לאחר חתימה על זיכרון הדברים

  22. פיצויים מוסכמים בגין הפרת זכרון דברים

  23. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון