קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת תוקף החלטת ועדה לתכנון ובניה למתן היתר: .1המחלוקת שיש להכריע בה, בתיק זה, בקליפת אגוז, היא, אם רשות הרישוי, רשאית להאריך את תוקפה של החלטת וועדה מקומית לתכנון ובניה, למתן היתר, במקרה שלא הוצא היתר, על פי ההחלטה המקורית. אלה הן העובדות הצריכות לעניין: הוועדה המקומית לתכנון ובנייה באילת, החליטה להעתר לבקשה, שהגישה עיריית אילת והתירה שימוש חורג, שמשמעותו סלילת כביש, מזרחית לנמל התעופה באילת, שהוא מקביל בחלקו, לדרך הערבה. הנימוק העיקרי, לבניית הכביש העוקף, היה, כי דרך הערבה, שהיא הדרך הראשית המובילה לאילת, עמוסה, במיוחד לאחר הפניה לכיוון החוף הצפוני או בתי המלון ועל כן, על מנת להקל מהעומס התעבורתי, הוחלט לסלול כביש נוסף, שיעבור ממזרח לנמל התעופה הקיים ויתחבר, כעבור מספר קילומטרים לכביש הערבה, צפונית מהעיר אילת. אין מחלוקת, שהכוונה בסלילת הכביש העוקף, היתה לפתרון זמני, שכן התכנון הוא, להעביר את נמל התעופה באילת, ממקומו הנוכחי, למקום אחר, צפוני יותר מהמיקום הנוכחי, ואז, ניתן יהיה להשתמש בנמל התעופה הנוכחי שיתפנה, לצורך הרחבת כביש הערבה הקיים, או סלילת כביש מקביל אחר. כאמור לעיל, אישרה הוועדה המקומית לתכנון ובניה באילת, את סלילתו של הכביש העוקף הנ"ל ואישור זה ניתן כשימוש חורג למצב התכנוני הקיים. החלטת הוועדה המקומית המאשרת את סלילת הכביש העוקף, התקבלה ביום .8.9.98 תקנה 20(א) של תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות) תש"ל - 1970(להלן: "התקנות"), קובעת: "החלטת מוסד תכנון לתת היתר או לחדשו, תחשב כבטלה בתום שנה מהיום שבו הודיע מוסד התכנון למבקש, על אישור בקשתו, אם במשך התקופה האמורה לא הוצא היתר; מוסד תכנון רשאי להאריך את התקופה בשנה נוספת, אם ראה צורך לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו". אין מחלוקת, שלא הוצא היתר, לסלילת הכביש העוקף, תוך שנה, מיום שהחליטה הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת, לאשר את סלילת הכביש. העותרת טוענת, שהסיבה לכך הייתה, שהיה צורך לקבל אישורים, מגופים שונים כתנאי מוקדם, להוצאת ההיתר. במיוחד, היה קושי, לטענת העותר, בשל העובדה, שהכביש המיועד, חולף קרוב לנמל התעופה והיה צורך באישורים שונים, הקשורים בנושא של בטיחות, בשל הקרבה לנמל התעופה. בין כך ובין כך, לא הצליחה עיריית אילת , לקבל את ההיתר תוך שנה ועל כן, היא הייתה זקוקה להארכת המועד, כאמור בתקנה 20(א) הנ"ל לתקנות. העיריה פנתה לרשות הרישוי באילת, וביקשה להאריך לה את המועד ורשות הרישוי נענתה לבקשה זו. אז פנו המשיבים 2עד 6לוועדת הערר של מחוז הדרום וערערו בפניה, על החלטת רשות הרישוי וועדת הערר האמורה, קיבלה את הערעור, מהנימוק, שאם הוועדה המקומית לתכנון ובניה, היא שהחליטה על מתן ההיתר המקורי, רק היא רשאית להאריך את התקופה, על פי תקנה 20(א) הנ"ל ולרשות הרישוי, אין במקרה כזה, סמכות להארכת המועד. על כן, ביטלה וועדת הערר במחוז הדרום, את החלטת רשות הרישוי המאריכה את המועד להוצאת ההיתר והורתה להחזיר את העניין לוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת, על מנת שזו תחליט בבקשה להארכת המועד. על החלטה אחרונה זו של וועדת הערר במחוז הדרום, הגישה רשות הרישוי עתירה מנהלית זו, לבית משפט זה. .2לפיכך, המחלוקת שיש להכריע בה, בתיק זה, היא, האם מוסד התכנון המוסמך להאריך את המועד, על פי תקנה 20(א) הנ"ל, הוא רק אותו מוסד לתכנון שהחליט, להעניק את ההיתר, או שמא גם מוסד תכנון אחר, כמשמעותו בחוק התכנון והבניה תשכ"ה - 1965(להלן: "החוק"), יכול גם הוא , להחליט על הארכת המועד. ב"כ וועדת הערר וב"כ המשיבים 2עד 6, טוענים, כי רק הוועדה המקומית לתכנון ובניה, שהחליטה על מתן ההיתר, רשאית להאריך את המועד ואילו העותרת טוענת, שגם רשות הרישוי מוסמכת להאריך את המועד, הן על פי לשון תקנה 20(א) הנ"ל והן על פי הגיונם של דברים ומטרת התקנות. כל הצדדים בהליך זה, אמרו לי, כי אין פסיקה מפורשת בעניין זה ועלי לחרוש בקרקע בתולה, בסוגיה זו. .3לאחר שעיינתי בהוראות החוק והוראות התקנות הרלוונטיות וכן לאחר שעיינתי בסיכומי ב"כ הצדדים, מסקנתי הסופית היא, שגם רשות הרישוי מוסמכת להאריך את תוקפה של ההחלטה, בשנה נוספת, אפילו אם ההחלטה המקורית, הייתה של הועודה המקומית לתכנון ובניה. אלה הן נימוקיי: א. כללי הפרשנות, מורים לנו, כי הכלי הראשון והחשוב לפירוש הוראה משפטית, הוא לשון החיקוק. במקרה הנוכחי, לשון החיקוק, איננה מגבילה את הסמכות להאריך את המועד, רק לרשות שהחליטה להעניק את ההיתר המקורי. בתקנה 20(א) הנ"ל, אנו מוצאים שתי הוראות. ברישא, נאמר כי החלטת מוסד תכנון לתת היתר, תחשב כבטלה בתום שנה, אם במשך אותה שנה לא הוצא ההיתר. הסיפא של אותה תקנה קובע: "מוסד תכנון רשאי להאריך את התקופה, בשנה נוספת, אם ראה צורך לעשות כן מטעמים מיוחדים שיירשמו". אם כוונת מתקין התקנות, הייתה, שרק אותו מוסד תכנון, שהחליט, על מתן ההיתר המקורי, יוכל להאריך את המועד, הוא היה כותב: "מוסד התכנון" רשאי להאריך... או, "מוסד התכנון שהחליט לתת היתר, רשאי להאריך"... במקרה כזה, היה ברור , כי מתקין התקנות התכוון לאותו מוסד תכנון שמדובר עליו ברישא של התקנה, אולם משהושמטה הא הידיעה, הפירוש הלשוני שעלינו להעניק להוראה זו, הוא שלאו דווקא אותו מוסד תכנון שהחליט על ההיתר הוא בעל הסמכות להחליט על הארכת תוקפו של ההיתר וגם מוסד תכנון אחר, יכול להחליט על כך. ב. אין להסתפק , בפירוש המילולי של הוראה חוקית, במיוחד כאשר פירוש זה, איננו עולה בקנה אחד עם מטרת החיקוק. אולם במקרה הנוכחי, גם מטרת החיקוק, מתיישבת עם הפירוש הלשוני, של תקנה 20(א) הנ"ל. תקנה 20(א) המקורית של התקנות, לא כללה את האפשרות להארכת המועד , אלא, משחלפה שנה, מאז ההחלטה על מתן ההיתר ולא הוצא ההיתר, בטל ההיתר ויש להתחיל בכל הליכי הרישוי מחדש. בשנת תשנ"ח, תוקנה תקנה 20(א) לתקנות הנ"ל והוספה הסיפא האמורה, המאפשרת מאז, את הארכת המועד לשנה נוספת. אין ספק , שהעובדה שמתקין התקנות, החליט לאפשר את הארכת המועד, מצביעה על כך, שהיה בכוונתו להגמיש את הדרישות הנוקשות ולאפשר הקלה מסוימת, במובן זה שניתן להאריך את המועד להוצאת ההיתר, גם אם ההיתר עצמו לא הוצא, תוך שנה מיום ההחלטה. הגמשה כזו, לא תושג, אם נפרש את תקנה 20(א) הנ"ל, בדרך שפירשה אותה וועדת הערר, היינו, שיש צורך לפנות מחדש לוועדה המקומית לתכנון ובניה, על מנת שהיא תדון ותחליט בהארכת המועד. הוועדה המקומית לתכנון ובניה, היא גוף מסורבל וההליכים בו נמשכים, מטבע הדברים, זמן רב יותר. על פי סעיף 18לחוק, הועדה המקומית לתכנון ובניה, היא מועצת הרשות המקומית. לא רק זאת, אלא שעל פי סעיף 18(ב) לחוק, יש להזמין לדיוני הוועדה המקומית את נציגי שר הפנים, השר לאיכות הסביבה, השר לבינוי ושיכון, שר הבריאות, שר המשטרה, שר התחבורה ונציג מנהל מקרקעי ישראל. אין ספק, שזימון וועדה כזו, בצירוף הנציגים הנוספים, גורם לכך, שישיבות הוועדה המקומית, תהיינה במועדים לא קרובים ועד שתתקבלנה החלטות בוועדה כזו, יעבור זמן לא מועט. אמת נכון הדבר, שוועדה מקומית, רשאית להקים וועדת משנה, שמספר חבריה מצומצם יותר, אולם עדיין, גם היא תהיה וועדה, שדיוניה לא יהיו קצרים. יש הבדל משמעותי, בין החלטה עקרונית של וועדה מקומית להתיר שימוש חורג, לבין החלטה להאריך את המועד להוצאת ההיתר. ההחלטה להתיר שימוש חורג, היא החלטה עקרונית ואין ספק שהחלטה כזו, צריכה להתקבל על ידי וועדה מקומית, המורכבת מנציגי ציבור, שישמעו גם התנגדויות וידונו, בכל ההיבטים הראויים הדרושים להכרעה בנושא שענייננו שימוש חורג. אולם, אין הדבר כך, כאשר מחליטים להאריך את המועד להוצאת ההיתר, על פי אותה החלטה. שכן, ההחלטה העקרונית, כבר נתקבלה בזמנו , על ידי הגוף המוסמך. העובדה , שההיתר הפורמלי , לא הוצא תוך שנה, מיום קבלת ההחלטה, יכולה להיות נעוצה בסיבות שונות, שאין להם קשר להחלטה העקרונית. כגון, עיכובים פורמליים, בקבלת אישורים מרשויות שונות, כגון, משרד הבריאות, או מכבי האש, או רשות שדות התעופה. סיבות כאלה ואחרות, המצדיקות הארכת המועד, אין בהן כדי להצדיק הטרחת הוועדה המקומית לדון בהן. די בגוף מצומצם יותר, שיחליט בנושא זה. על כן, גם מבחינת מטרת החיקוק, אין הצדקה שדווקא הוועדה המקומית תדון בנושא של הארכת המועד. אדרבא, עדיף שגוף קטן יותר שיחליט תוך זמן קצר, יחליט בשאלה זו. ג. גם בתחומים אחרים, אנו נתקלים בכך שמחוקק המשנה, אפשר לרשות אחת, להאריך מועד , שנקבע בחיקוק, או על ידי רשות אחרת. לדוגמא, על פי תקנה 528, לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, רשאי רשם של בית המשפט, להאריך מועד, שנקבע בחיקוק, או על ידי בית המשפט, שבו הוא מכהן, אף אם המועד נקבע, על ידי שופט של אותו בית המשפט. ללמדך, שגישת החוק, בדרך כלל, היא שהארכת המועד, היא החלטה פחות עקרונית, מאשר ההחלטה העיקרית ועל כן, ניתן להעניק את הסמכות להחליט בה, לגוף בדרגה נמוכה יותר, מאשר הגוף העיקרי, שהחליט את ההחלטה העקרונית. ד. בתקנות התכנון והבניה, היינו אותן תקנות, בה מצויה התקנה 20(א) הנ"ל, אנו מוצאים, בסעיף 1, הוא סעיף ההגדרות, את ההגדרה הבאה: "וועדה מקומית" - ועדה מקומית לתכנון ובניה שהוקמה לפי סעיף 17לחוק, לרבות וועדה מחוזית המשתמשת בסמכויותיה של וועדה מקומית לפי סעיף 12לחוק וועדה מיוחדת וכן, שאין כוונה אחרת משתמעת, רשות רישוי מקומית, לפי סעיף 30לחוק". רואים אנו שמתקין אותן תקנות, התייחס לרשות רישוי מקומית, כאל וועדה מקומית, אלא כשאין משתמעת כוונה אחרת מהוראות החיקוק. רשות הרישוי המקומית, היא העותרת שבפני, שהחליטה על הארכת המועד, מורכבת מיו"ר הוועדה המקומית (או יו"ר וועדת המשנה של הוועדה המקומית) ומהנדס הוועדה המקומית. ראה סעיף 30לחוק. על כן, יש לראות את רשות הרישוי, לעניין התקנות, כוועדה מקומית, אלא אם משתמעת מתקנה מסוימת , הכוונה שלא לראות את רשות הרישוי כוועדה מקומית. בתקנה 20(א) הנ"ל , אין כל הוראה או ביטוי, שניתן לפרש אותן ככוונה להוציא את רשות הרישוי מתכולת הוראות אותה תקנה, המאפשרת למוסד תכנון להאריך את המועד ועל כן, גם מסיבה זו, ניתן לראות את רשות הרישוי, כמוסד תכנון, שרשאי להאריך את המועד להוצאת ההיתר. ה. אנו למדים מנוסח תקנה 20(ב) של התקנות, שהיא תקנת משנה, סמוכה לתקנה שאותה יש לפרש בפסק דין זה, כי מתקין התקנות, ידע להשתמש בלשון ברורה וחד משמעית, כאשר התכוון לומר שאותו מוסד תכנון שעשה פעולה מסוימת, הוא שרשאי לעשות פעולה אחרת. בתקנה 20(ב) לתקנות נאמר: "תוקפו של היתר הוא ל- 3שנים מיום הוצאתו, ואולם מוסד התכנון המוציא את ההיתר, רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לתת היתר לתקופה של עד 5שנים, אם שוכנע כי היקפו ומורכבותו של נושא ההיתר, מצדיקים זאת". במקרה זה, רואים אנו שמתקין התקנות ביטא בצורה ברורה את כוונתו, שאותו מוסד תכנון, המוציא את ההיתר, הוא שרשאי לתת את ההיתר לתקופה של עד 5שנים. אולם , ביטוי ברור כזה, לא ניתן בתקנה 20(א), לגבי מוסד התכנון הרשאי להאריך את התקופה ועל כן, ניתן להסיק שלגבי תקנה 20(א), מוסד התכנון הרשאי להאריך את התקופה, איננו בהכרח אותו מוסד תכנון שהחליט לתת את ההיתר. ו. גם מתקנה 20א' (א) לתקנות, ניתן להסיק אותה מסקנה, שכן בתקנה זו נאמר: "מוסד התכנון יחדש את תוקפו של היתר, לבקשת בעל ההיתר או בעל זכות בנכס, במקרים אלה:ב.." גם במקרה זה, הוספת הא הידיעה לפני המילה "תכנון", מעידה שהכוונה לאותו מוסד, שנתן את ההיתר המקורי. ואם תשאל השאלה, מה ההבדל המשמעותי, בין חידוש תוקפו של היתר, לבין הארכת תוקפה של החלטה לתת היתר, שאת תוקפו של הראשון, יכול להאריך, רק אותו מוסד תכנון שהוציא אותו, ואת תוקפה של ההחלטה, יכול כל מוסד תכנון להאריך, התשובה היא, שעל פי תקנה 20א (ג), חידוש ההיתר במקרה זה, הוא לתקופה של שנתיים מיום פקיעת ההיתר ומטעמים מיוחדים, ניתן לחדש את ההיתר לשנה נוספת, היינו בסך הכל, לתקופה של שלוש שנים. תקופה מצטברת זו, של שלוש שנים, הינה ארוכה וניתן להניח, שמחוקק המשנה, סבר, כי להארכה כזו, יש צורך בשיקול דעת של אותו מוסד תכנון שהוציא את ההיתר. בעוד שהארכת תוקף החלטה, המוגבלת לשנה אחת בלבד, איננה מצריכה שיקול דעת של מוסד התכנון המקורי. בין שתשובה זו, מסבירה את ההצדקה בהתייחסות השונה ובין שתיראה כתשובה בלתי מספיקה, בהקשר הדברים, הרי מבחינת לשון התקנות, ההבדל הוא ברור וחד משמעי. .4משקלם המצטבר של כל הנימוקים הנ"ל, מביאני למסקנה, כי רשות הרישוי, היינו העותרת שבפני, הייתה רשאית להאריך את המועד, להוצאת ההיתר, על פי תקנה 20(א) לתקנות. טענו המשיבים, כי יתכנו מקרים, שבהם נשתנו הנסיבות ואם לא הוצא ההיתר תוך שנה, יתכן והוועדה המקומית, לא הייתה מוכנה, להאריך את תקופת הוצאת ההיתר, משיקולים תכנוניים. התשובה היא, שגם אם יהיו מקרים חריגים כאלה, לא ישארו המשיבים שבפנינו, ללא תרופה. שכן, על פי סעיף 133לחוק, כל מוסד תכנון, שבסמכותו לאשר תכנית, מוסמך, באותה הדרך גם לבטלה. על כן, אם נשתנו הנסיבות, במידה כזאת , שאין הצדקה, כי ההחלטה על מתן ההיתר, תעמוד בתוקפה , רשאים המשיבים, לפנות לוועדה המקומית ולבקש שתדון מחדש בנושא ההיתר ותבטל את החלטתה למתן ההיתר. .5מכל הטעמים, האמורים לעיל, מסקנתי היא, שיש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת המשיבה 1מיום 01.2.00בתיק ערר את - - 205/996ולהחזיר על כנה את החלטת העותרת, להאריך את תקופת ההיתר לשנה נוספת. המשיבים 2עד 6, ישלמו לעותרת , את הוצאות עתירה זו וסך 000, 10ש"ח, שכ"ט עו"ד. בניהועדת תכנון ובניהתכנון ובניה