האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא האשמה בשחיתות - תביעת לשון הרע: בפניי תביעת לשון הרע. 1. התובע (להלן - התובע). במועדים הרלוונטיים לתיק זה, מילא התובע תפקיד של ממונה אזורי ברשות המיסים. הנתבעת היא נציבות שירות המדינה (להלן - הנתבעת או הנציבות). 2. הפרסומים. עניינה של התביעה בשני פרסומים. הפרסום הראשון נעשה ביום 3.1.07. פרסום זה בא בתגובה לראיון של התובע בתוכנית "שש עם עודד בן עמי" ששודרה בטלוויזיה בערוץ 2 (שעה 18:03). בראיון האמור טען התובע, כי פוטר מתפקידו ברשות המסים כי התריע על שחיתויות, התנגד למינויים פוליטיים וחשף שחיתויות. הוא טען לפוליטיזציה ברשות המסים, שהחלה מספר שנים לפני כן. הוא טען למינויים פוליטיים ברשות. הוא טען, כי בעקבות המינויים האמורים ניתנו לממנים או למקורביהם הקלות בסדרי גודל של מיליארדי שקלים. הוא טען, כי נציב שירות המדינה היה מודע למינויים האמורים, "נתן להם יד, ... לא ביצע את עבודתו נאמנה". הוא הוסיף וטען כי הנציב שותף לאותם מינויים. הוא הוסיף וטען כי מבקר המדינה קבע זאת. הוא נקב בהקשר זה גם במספר מינויים שבוצעו בנציבות שירות המדינה. 3. בעקבות הראיון, שודרה בתכנית האמורה תגובת הנציבות, היא הפרסום הראשון נשוא התביעה. יוער כי קודם לשידור התגובה הוצג התובע כאחד "מחושפי פרשת השחיתות ברשות המסים". וזהו תוכנה של התגובה, אשר שודרה, בשינויים קלים, בתכנית (שעה 18:50): "מוזר בעינינו שדווקא עובד שנמצא מושחת, לכאורה, על ידי הפרקליטות והוגש נגדו כתב אישום פלילי המייחס לו עבירות של שוחד, הפרת סודיות, הפרת אמונים, פגיעה בפרטיות, קבלת דבר במירמה וניסיון לקבל דבר במירמה, ועקב כך גם הושעה על ידי נציב שירות המדינה - מעז עתה להתבטא בנושאי שחיתות. מצורף כתב האישום החמור ומכתב ההשעייה.... לגופו של עניין - גיבוב השקרים של X גובל בהוצאת לשון הרע. תלונותיו של X טופלו, כמקובל, לגבי כל תלונה המגיעה לנציבות.... אין כל בסיס לטענות ומדובר במיחזור טענות שצצות ומועלות מדי תקופה מפי אדם שיש לו עניין ברור להכפיש" 4. (א) הפרסום השני נעשה ביום 5.1.07. הוא בא בתגובה לראיון של התובע בתוכנית "שישי בחמש" ששודרה בטלוויזיה בערוץ 1 (17:02). הראיון בא בהמשך לפתיח בו הוצג נושא הדיון, הוא פרשה שנודעה כפרשת רשות המסים. בראיון טען התובע כי יש נגדו כתב אישום בקשר לקבלת חמש מאות שקלים שלא היו מגיעים לו בגין רכבו האישי, ו"כביכול" מסירת מידע למודיע שהפעיל בתחום האזור שלו. התובע טען כי מדובר בתוצאה של תפירת תיק של המערכת לאחר שחשף שחיתויות. הוא טען, כי נציב שירות המדינה סיים את עבודתו שלא כדין חמישה חודשים לפני כן. (ב) התובע הסביר בראיון את סמכויותיו של פקיד השומה ואת עוצמתו הרבה. הוא נתן דוגמא למקרה של הקלה בלתי לגיטימית עם נישום על רקע התערבות של מקורבים. הוא טען כי נלחם בשחיתות בתוך רשות המסים. הוא טען כי נעשו ברשות ניסיונות להדיחו ב"תרגילים" כאלה ואחרים. הוא טען לניסיונות למנות מינויים פוליטיים במשרדו. הוא טען כי חשף פרשה לגבי עובדת שמונתה כאמור, לפי הטענה, אשר עזרה לעסקנים פוליטיים לרמות את המדינה ולהוציא מליון ₪ מקופתה. הוא טען ל"חבית מאד מאד עמוקה" של מקרים ותופעות, והדגיש כי אלה קורות לא בדרג הנמוך. מדובר בעניין המוכתב מלמעלה, על פי הטענה. המדובר בעסקנים פוליטיים שמונו, העושים מניפולציות על מנת לעקוף את הנהלים. (ג) בכל הנוגע לנציבות, טען התובע בראיון כי עירב גורמים כמו מבקר המדינה והנציבות. הוא טען ביחס לנציבות כי מזכירתו של הנציב דאגה למנות את אחיה ליועץ משפטי של ראש רשות המסים, שלא כדין. הוא טען כי הלה דאג למנות מקורבים "בעלי ריח פוליטי", לסלק אנשים כמו התובע מן הדרך, ולתת גיבוי לאי סדרים. אגב הפרשה המכונה בשם "פרשת רשות המסים" טען, כי ידע על הזווית של הקורה בנציבות שירות המדינה. 5. בהמשך לראיון, פורסמה בתכנית (17:21) תגובת הנציבות לדבריו של התובע. אלה הדברים שפורסמו: "מוזר שאדם מושחת שנאשם בהפרת סודיות מרמה והפרת אמונים מתבטא כעת בנושא שחיתות. הדברים בעניין נציבות שירות המדינה הם שקרים מפי מי שיש לו אינטרס לפגוע בנציבות המדינה". 6. ישנם פערים מסויימים בין הטקסט שהוקרא בסיום התכנית, ובין הנוסח הכתוב של תגובת הנציבות לפרסומיו של התובע, אשר נשלחה, על פי הטענה, לכלי התקשורת השונים. התגובה שהוקראה תמציתית וקצרה יותר. בתגובה הכתובה נכתב על התובע כי הוא "מושחת לכאורה". המילה "לכאורה" לא נאמרה בפרסום התגובה. באופן דומה, בתגובה שהוקראה דובר על שקרים, ולא "גיבוב שקרים" כפי שהופיע בנספח ו'. 7. מתצהיר הדובר עולה, לעניין זה, כי הפרסום השני הוקרא על ידו לעורכי התכנית בשיחה טלפונית (פיסקה 13 לתצהיר; ראו גם עמוד 20 לעדותו). לדברי הדובר בתצהירו, התגובה "פורסמה כלשונה" (השוו להסברו של הדובר לפער בין תוכן התגובה הכתובה ובין תוכן הדברים שהושמעו, בעמוד 18). בנסיבות אלה, אני קובע כי הדברים ששודרו משקפים את אלה שפורסמו מטעם הנתבעת. מכאן, כי האחריות לתוכן הדברים היא של הנתבעת. 8. התביעה שבפניי סבה על שני הפרסומים האמורים. אדון עתה בטענות הצדדים. תחילה אדון בשאלת קיומה של לשון הרע על התובע בפרסומים. מסקנתי היא, כי יש בפרסומים לשון הרע על התובע. אחרי כן אדון בשאלת ההגנות העומדות לנתבעת בגין הפרסומים. מסקנתי היא, כי בשני עניינים עומדת לנתבעת הגנה. בעניין אחד, הנוגע לפרסום בנושא השוחד, לא עומדת לנתבעת הגנה. על רקע זה, אדון בשאלת הסעדים להם זכאי התובע. 9. (א) לשון הרע. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע כך: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם 2) ) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, משלח ידו או במקצועו" (ב) השאלה האם ביטוי פלוני הוא בבחינת לשון הרע היא שאלה פרשנית. לעניין זה נפסק, כי "...יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת... יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר" (דברי כב' הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ' פ"ד נח(3) 558 (2004)(להלן - פסק דין הרציקוביץ')). (ג) הדגש לעניין זה הוא על מבחן אובייקטיבי. השאלה היא, "מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, והאם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך בה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו" (דברי כב' השופטת ביניש בע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002)). בפרשת הרציקוביץ נפסק עוד, "כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע" (שם, בפיסקה 13). 10. על פי אמות מידה אלה יש בפרסומים נשוא התביעה לשון הרע על התובע. הפרסומים מייחסים לתובע שחיתות. הם מייחסים לו כי הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות, ובכלל זה עבירת שוחד. הם מייחסים לו "גיבוב של שקרים". דברים אלה העמידו את התובע, באופן מובהק, באור שלילי. היה בהם, במבחן האדם הסביר, כדי לבזותו ולהשפילו. היה בהם גם כדי לפגוע במשלח ידו. הדברים אמורים ביתר שאת, בשים לב לכך שהדברים הובאו כתגובה רשמית של נציבות שירות המדינה. מדובר בגוף גדול ובעל חשיבות רבה בשירות הציבור. לנציבות עוצמה וסמכויות רבות. היא מופקדת, על פי דין, על ביצוע מדיניות הממשלה בתחומי המינהל ומשאבי האנוש בשירות המדינה. לפרסומים הבאים מטעמו של גוף זה ניתן משקל יתר על ידי האדם הסביר. יש בכך כדי להקרין על קיומה של לשון הרע על התובע בפרסומים נשוא התביעה. 11. מסקנה זו אינה משתנה נוכח הרשעתו של התובע בעבירות של הפרת סודיות (ריבוי עבירות), מרמה והפרת אמונים (ריבוי עבירות), פגיעה בפרטיות (4 עבירות), קבלת דבר במרמה, וניסיון לקבל דבר במרמה (שני פרטי אישום) (ת.פ. 2928/06, הכרעת דין, 10.5.12). ההרשעה עשויה להיות רלוונטית לקיומן של הגנות שונות. בכך אדון בהמשך. היא אינה גורעת, כשלעצמה, מלשון הרע בפרסומים המפורטים לעיל. 12. על רקע קביעה זו, אדון בטענות הצדדים בכל הנוגע לקיומן של הגנות בדין לאמור בפרסומים. תחילה אדון בקיומן של הגנות ביחס לטענה שהופיעה בשני הפרסומים, המייחסת לתובע שחיתות מידות. אחרי כן אדון בקיומן של הגנות בכל הנוגע לטענה שהופיעה בפרסום הראשון, כי הוגש נגד התובע כתב אישום המייחס לו עבירה של שוחד. לבסוף אדון בקיומן של הגנות ביחס לטענה, המייחסת לתובע אמירת אי אמת. 13. שחיתות. הטענה כי התובע מושחת עלתה בשני הפרסומים על רקע תיאור כתב האישום נגדו, המייחס לו עבירות כמפורט לעיל. אין מחלוקת, כי לא היה יסוד לטענה בפרסום הראשון, לפיה כתב האישום ייחס לתובע עבירה של שוחד. לנושא זה אדרש בהמשך. בה בעת אין מחלוקת, כי כתב האישום אכן ייחס לתובע שורה של עבירות אחרות, כפי שפורטו לעיל. בהקשר זה, אני קובע כי קמה לנתבעת הגנת הבעת הדעה (סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע). קמה גם הגנת האמת בפרסום (סעיף 14 לחוק). אפרט את שיקולי עתה. 14. הגנת הבעת הדעה. טענת השחיתות שבפרסומים הועלתה כהבעת דעה, הנסמכת על תשתית עובדתית שפורטה בפרסומים. עניינה של תשתית זו בנטען בכתב אישום שהוגש נגד התובע. בנסיבות אלה, יש לראות את טענת השחיתות כמסקנה עובדתית, שדינה כדין הבעת דעה (ראו פסק דינו של כב' השופט גולדברג בע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ פ"ד מט(2) 843 (1995), בפיסקה 9 לפסק הדין)). כתב האישום הוגש בהליך שבפניי (נספח א' לכתב התביעה). לצורך הוכחת תוכנו בהליך שבפניי, מדובר בעדות מפי השמועה. ברם, לצורך גיבוש דעתה של הנציבות, בפרסומים נשוא התביעה, המדובר בראייה מינהלית בעלת משקל (ראו בג"צ 4267/93 אמיתי אזרחים למען מינהל תקין וטוהר מידות נ' יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל פ"ד מז(5) 441 (1993)). הנציבות היתה רשאית להניח, בהקשר זה, כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס הנטען בכתב האישום. 15. מעיון בכתב האישום עולה, כי הנתבעת היתה רשאית, על רקע תוכנו של כתב האישום, להביע את הדעה כי התובע מושחת, בין לכאורה, ובין שלא לכאורה. כתב האישום מייחס לתובע, בעל תפקיד בכיר בשירות הציבורי, קשירת קשר עם אדם אחר, לפיו הנאשם יפר את חובת הסודיות החלה עליו וימסור לאותו אדם מידע מתיקי עוסקים. זאת, אף כי אותו אדם לא ייצג מי מהם מול רשויות מע"מ. מכתב האישום עולה כי בשורה של מקרים התובע מסר לאותו אדם פרטים הלקוחים ממחשב מע"מ, ביחס לעוסקים שונים. הוא מסר לאותו אדם הנחיות כיצד לפעול בעניינם של אותם עוסקים. הוא אף הציע להקל עם חלק מהם, הכל כמפורט בכתב האישום. בהמשך לכך ניתנו הקלות שונות לחלק מאותם עוסקים. באופן דומה, יוחס לתובע כי מסר פרטים לאדם נוסף על עוסק, וזאת למרות שידע שאותו אדם אינו מייצג את העוסק, ואף מעוניין לפגוע בעסקיו. 16. בכל האמור, יוחס לתובע כי עשה שימוש בגישה הנתונה לו, מכוח תפקידו, למערכת המחשב של מע"מ, ולנתוני העוסקים הרשומים במע"מ. כתב האישום ייחס לתובע גם ניסיון לקבל דבר במירמה, וקבלת דבר במירמה. עבירות אלה יוחסו בזיקה לניסיון לקבל החזרי ביטוח גבוהים יותר מאלה שהיה התובע זכאי להם, וזאת על ידי קשירת קשר עם סוכן ביטוח, אשר הנפיק לתובע מספר פוליסות ביטוח כוזבות למטרה האמורה. 17. כל המפורט מצביע בבירור על קיומו של בסיס לעמדה שבוטאה, בדבר שחיתות מידות של התובע. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לתפקידו הבכיר של התובע במועדים הרלוונטיים. המדובר בסטייה מהותית מן השורה. מדובר בניצול מובהק לרעה של כוח התפקיד. מדובר בדפוס התנהגות חוזר. עובדה זו מעמיקה את השחיתות בה מדובר. הדברים משתקפים גם בעבירה שיוחסה לתובע, היא עבירה של הפרת אמונים, עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז - 1984. מדובר בעבירה אשר יסוד של שחיתות טבוע בה (ראו בג"צ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749 (1994), בעמוד 777). בנסיבות העניין, מדובר על פני הדברים במקרה שאינו מן המקרים הקלים הנופלים לגדריה של עבירה זו. אוסיף, כי הגם שהעבירות של קבלת דבר במרמה וניסיון לקבל דבר במרמה סבו על סכומי כסף נמוכים, יחסית, נלוו לאותן עבירות יסודות של תכנון, שותפות עם אחר, והגשת מסמכים כוזבים. יסודות אלה אף הם מבססים את טענת השחיתות. 18. מסקנה זו אינה משתנה נוכח העובדה, שבשלב מסויים היתה הפרקליטות מוכנה לשקול את האפשרות כי ההליך נגד התובע יתנהל במסגרת משמעתית, ולא במסגרת פלילית, וזאת תחת שורה של תנאים (נספח יא' לתצהיר התובע). אין חולק כי התנאים האמורים לא התקיימו. זאת ועוד. לגורמים המוסמכים יש שיקול דעת רחב, לרבות במסגרת משא ומתן להסדר טיעון, לגבי סוג ההליך אשר יש לנקוט. הם רשאים בהקשר זה להביא בחשבון שורה ארוכה של שיקולים, ובכלל זה שיקולים הנוגעים להקצאת משאבים. עמדתה האמורה של הפרקליטות אינה גורעת מתוכנו של כתב האישום. היא אינה גורעת מטיב העבירות שיוחסו לתובע בגדרו. היא אינה יכולה לשנות את מהותם של המעשים והעבירות בהם מדובר, ככאלה שדבקה בהם, במובהק, מידה של שחיתות. 19. אוסיף, כי הפרסומים סבו, כנדרש בסעיף 15(4), על התנהגות התובע בתפקיד רשמי או ציבורי. הם סבו על התנהגותו בשירות ציבורי. זאת ועוד. בראיונות הנזכרים לעיל, התובע שם עצמו במרכז הדיון בפרשת רשות המסים. מדובר בפרשה אשר הסעירה את הציבור, זכתה לבולטות רבה, והיה בה עניין ציבורי רב. במצב זה, הפך התובע, לפחות לצורך הפרסומים נשוא התביעה, לדמות ציבורית. ודוק. בית המשפט העליון הכיר בכך, שמעמדו של אדם כאישיות ציבורית לא חייב להיות בעל אופי כללי. הוא עשוי לנבוע מכך שבפרשה מסויימת, "השליך" אותו אדם עצמו אל חזיתה של מחלוקת ציבורית, ובכך הזמין תשומת לב וביקורת על פעולותיו או מעשיו (רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26 (1998); ראו בהקשר זה במשפט המשווה גם Gertz v. Robert Welch Ltd. 418 U.S. 323 (1974), at p. 345, וכן פסק דינו של בית המשפט הפדראלי לערעורים של הסבב ה - 11 בארצות הברית בפרשת Silvester v. American Broadcasting Companies, Inc. 839 F. 2d 1491 (1988), at p. 1494). 21. הנתונים הרלוונטיים הנוגעים לכתב האישום היו ידועים לדובר הנציבות, בעת שנוסחו על ידו הפרסומים נשוא התביעה. הפרסום לעניין זה היה תמציתי ובהיר. לא היתה טמונה בו פגיעה העולה על הנדרש בתובע, בשים לב לתוכן דבריו בראיונות הנזכרים לעיל. יוצא, כי עומדת לנציבות הגנת תום הלב, ביחס לחלק זה של הפרסומים. 22. הגנת האמת בפרסום. לנציבות עומדת בהקשר זה גם הגנת האמת בפרסום. הובאה בפניי הכרעת הדין בעניינו של התובע (ת.פ. 2928/06 (בית משפט השלום בתל אביב יפו) מדינת ישראל נ' X, 10.5.12). הנאשם הורשע בחלק הארי של העבירות שיוחסו לו. עולה מכך אמיתות הפרסום, בפועל, לעניין זה. בפרסומים אף היה קיים בבירור עניין ציבורי, נוכח הראיונות שנתן התובע, בהם הציג עצמו כמי שיוצא נגד שחיתות. 23. שוחד. בפרסום הראשון (בלבד) נטען כלפי התובע, כי הוגש נגדו כתב אישום המייחס לו, בין היתר, גם עבירה של שוחד. אין מחלוקת, כי לטענה זו לא היה יסוד. אין גם מחלוקת, כי לכתחילה נוהלה נגד התובע חקירה גם בגין עבירה של שוחד. ברם, זו לא הבשילה לכדי הגשת כתב אישום בגין עבירה זו. יוצא, כי הגנת האמת בפרסום לא יכולה לעמוד לנתבעת לגבי עניין זה. 24. גם הגנת תום הלב שעניינה הבעת הדעה אינה יכולה לעמוד לגבי עניין זה. כמה טעמים לדבר. 25. ראשית, הטענה כי הוגש כתב אישום בגין עבירה של שוחד אינה בבחינת הבעת דעה. מדובר בטענה עובדתית, אשר הגנת הבעת הדעה בתום לב אינה חלה עליה מעיקרו של דבר. 26. שנית, גם תחת ההנחה שהתגובה שבפרסום הראשון הוכנה תחת לחץ של זמן (ראו עדות מר רוזנברג, בעמוד 7; עדות הדובר, עמודים 16 - 17), יש ממש בטענת התובע כי לא ננקטו בהקשר זה אמצעים סבירים מתבקשים. הדובר טען כי בעת הכנת התגובה, היה בפניו כתב האישום שהוגש נגד התובע. בפרסום הראשון אף נטען כי צורף לו העתק של כתב האישום. עיון, ולו ברפרוף, בכתב האישום, היה מגלה על נקלה כי לא מיוחסת בו לתובע עבירה של שוחד. עולה מכך, כי לא ננקטו האמצעים המינימליים המתבקשים, אשר היו יכולים באופן מהיר ופשוט למנוע את הפרסום הפוגעני והבלתי נכון לעניין זה. במצב זה, נשללת הגנת תום הלב לעניין זה (סעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע). 27. הדברים אמורים גם בשים לב לכך, שבפני הדובר, על פי עדותו, עמד במועד הפרסום גם מכתב ההשעייה של התובע על ידי הנציבות (נספח ד' לתצהיר הדובר). במכתב צויינה העובדה, שחקירתו של התובע נוהלה לכתחילה גם בעבירה של שוחד. בה בעת, צויינו במכתב העבירות שיוחסו לתובע בכתב האישום. בפירוט האמור לא נמצאת עבירת השוחד. יוצא, כי עיון סביר במכתב זה היה עשוי אף הוא למנוע את ביצוע הפרסום הבלתי נכון. 28. שלישית, המסקנה לעניין אי קיומה של הגנת תום הלב מתחזקת גם נוכח העובדה, שלא נעשה פרסום מתקן הולם לפרסום הראשון בנקודה זו. אכן, עולה מן החומר שבפניי כי לאחר שנתגלתה הטעות בפרסום, זמן קצר לאחר שהדברים הוקראו בתכנית, נשלח, בתגובות שהועברו בהמשך לכלי תקשורת נוספים כמו גם לערוץ 2, נוסח מתוקן שלו, ממנו הושמטה הטענה בדבר אישום בעבירת שוחד (ראו מוצג מב/3 בבש"א 5233/07). עולה גם, כי זמן קצר אחרי כן, ביום 8.1.07, אף צויין במכתב לבא כוח התובע, כי הטענה לעניין זה שורבבה לפרסום בטעות. במכתב האמור אף יש התנצלות בגין עניין זה. 29. ברם, ניתן היה לצפות, כי תיעשה פעולה אקטיבית ויזומה מטעם הנתבעת לשם פרסום הודעה מתקנת בפורום בו נעשה הפרסום הפוגעני, המבהירה כי ייחוס העבירה של שוחד היה שגוי. ניתן היה לצפות, כי בפנייה הנוספת לערוץ 2 תודגש הטעות שנפלה, ותועלה בקשה לתיקונה. פעולה כזו לא נעשתה. אמנם, לא חלה בכגון דא הוראת סעיף 17 לחוק איסור לשון הרע, הואיל והנתבעת אינה אמצעי תקשורת. עם זאת, העדרה של פעולה כאמור מקשה על קבלתה של טענת תום הלב בנסיבות העניין. 30. אציין, בשולי עניין זה, כי לא שוכנעתי מן הטענה כי ייחוס עבירת השוחד נעשה על ידי הדובר בכוונת זדון, כאשר הלה מודע לאי נכונות הטענה. כאמור, עלתה טענה כי הפרסום נעשה תחת לחץ של זמן. בנסיבות העניין, טענה זו היא סבירה, ומתיישבת עם העובדות. אכן, סביר, כטענת התובע, כי הדובר עיין עובר לעשיית הפרסום גם בפיסקה השנייה של כתב ההשעייה, בה מפורטות העבירות נשוא כתב האישום (ראו בעמוד 18 לעדותו). מעבירות אלה נפקדת עבירת השוחד. ברם, אין הדבר שולל טעות אפשרית מצידו בפרסום, בשל הכללתה של עבירת השוחד בפיסקה הראשונה של אותו מסמך, כעבירה לגביה התנהלה חקירה בעניינו של התובע, ועל רקע הזמן הקצר שעמד לרשותו לצורך הכנת הפרסום. הדברים אמורים במיוחד נוכח התרשמותי הבלתי אמצעית מכנות עדותו של הדובר. 31. אוסיף גם, כי הוכח, שעניינו של התובע היה ידוע למי מאנשי הנציבות (ראו עדות מר אסף רוזנברג, ממונה על אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה (להלן - מר רוזנברג), בש"א 5233/07, בעמודים 4, 6; תצהיר התובע, פיסקאות 24 - 29, 39 - 55). הדבר נבע מן העיסוק בעניינו של התובע בנקודות זמן שונות. ברם, אין בכך כדי ללמד על עשיית פרסום בלתי נכון במודע במקרה זה, בכל הנוגע לעבירת השוחד. הדובר העיד כי הוא עוסק בעניינים רבים. הוא מוציא תגובות רבות הנוגעות לכלל אגפי הנציבות. בנסיבות אלה, גם אם טיפל בעניינו של התובע בנקודת זמן קודמת, אין לצפות כי יזכור כל פרט ופרט הנוגע לכתב האישום שהוגש נגד התובע. טעות כזו בוודאי יכולה לקרות מקום בו עבירת השוחד היתה אחת מן העבירות אליה התייחסה חקירתו של התובע מעיקרו של דבר. היא יכולה לקרות גם נוכח תוכנם של האישומים שנכללו בסופו של דבר בכתב האישום, אשר יוחסה בהם סטיה מהותית מן השורה. 32. לא נעלם מעיני כי מר אסף רוזנברג, אשר טיפל בעניינו של התובע, היה מודע לכתב האישום בעניינו, וסייע לדובר בהכנת הפרסום הראשון (ראו גם עדות הדובר, בעמוד 15). עם זאת, עולה מעדותו (בש"א 5233/07, עמוד 7), כי לא היה מודע מבעוד מועד להכללת עניין השוחד בפרסום, וכאשר שמע את נוסח התגובה בטלוויזיה, הורה מיד לדובר על תיקון העניין (ראו נוסח התיקון, מוצג מב/3 בהליך הביניים האמור; נספח ו' לתצהיר הדובר). תמיכה בכך עולה מתצהיר הדובר, ממנו עולה כי מר רוזנברג לא ראה את הפרסום הראשון טרם שנשלח (בפיסקה 6 לתצהיר). יוצא, כי גם מודעותו האמורה של מר רוזנברג לתוכן כתב האישום אינה מלמדת על זדון בפרסום. 31. הוא הדין בתוכנו של ראיון שניתן בבוקר יום 3.1.07 על ידי מר רוזנברג לתכנית ששודרה ברדיו (נספח ל' לתצהיר התובע). נוסח דבריו של מר רוזנברג אינו זהה לתוכן הפרסומים נשוא התביעה. טון הדברים מתון מעט יותר מזה המופיע בפרסומים נשוא התביעה. עם זאת, הרוח הכללית של הדברים דומה. גם בראיון האמור עולה הטענה, כי התובע, המעלה טענות לשחיתות, הוא הנאשם בכתב אישום המייחס לו עבירות של שחיתות על ידי הפרקליטות. עולה גם טענה בדבר מניע אפשרי של התובע, היינו כי הנציבות השעתה אותו מעבודתו. איני מוצא בהבדלים המסויימים לעניין זה אינדיקציה לכוונת זדון, כביכול, בפרסומים נשוא התביעה. זו אף זו, דווקא השוני (המסויים) בין הפרסומים, על רקע הטענות בדבר מעורבות מתמשכת של הנציבות בעניינו של התובע, מקשה על הטענה המבקשת לייחס לנציבות, כגוף, כוונת זדון לגבי הפרסומים הספציפיים נשוא התביעה. 32. התובע מפנה גם לתגובה של הנציבות מיום 10.5.06 (נספח יח' לתצהירו), לדברים שנאמרו בראיון על ידי אשתו. הדברים סבו על השעייתו של התובע על ידי הנציבות. הם לא סבו על העניינים שהעלה התובע בראיונות הנוגעים לתביעה זו. ממילא אין בתוכן התגובה (המפרטת את תוכן כתב האישום שהוגש נגד התובע, ועומדת על חומרת המעשים נשוא כתב האישום), ובשוני בינה ובין התגובות נשוא ההליך הנוכחי, כדי להצביע על כוונת זדון בפרסומים נשוא הליך זה. 33. אוסיף עוד, כי לא הוכחה כי הפרסום הבלתי נכון נבע מהתערבות של גורמים כאלה או אחרים בנציבות בתוכנו. יוצא, כי הגם שלא עומדת לנציבות הגנת תום הלב לעניין זה, אין מדובר בפרסום שנעשה בכוונת זדון. 34. בהקשר אחרון זה אני מביא בחשבון גם, כי בפרסום הראשון צויין שמצורף לו כתב האישום. אין לי יסוד לפקפק באמיתותו של רישום זה, אשר נעשה בזמן אמת (ראו גם בפיסקה 8 לתצהיר הדובר; ראו גם נוסח התגובה שהתקבל בערוץ 2, כפי שהוקרא לתובע בשיחה עם תחקירנית ערוץ 2, תמליל, נספח כז' לתצהיר התובע). צירוף כתב האישום, אשר תוכנו מדבר בעד עצמו, שולל את האפשרות כי נכתב בפרסום בכוונת זדון כי כתב האישום כולל עבירה של שוחד, בעוד שבפועל לא נכללה בו עבירה זו. 35. אכן, לא הוצג בפניי עותק של המסמך כפי שנשלח בפועל לערוץ 2. איני מייחס משקל רב לעובדה זו, שכן לא היתה סיבה מיוחדת לשמור על העתק כאמור לאחר המשלוח (ראו עדות הדובר, בעמוד 12). איני מייחס משקל רב גם לתמליל שהציג התובע, ובו שיחה בינו ובין התחקירנית של התכנית בה שודר הפרסום (נספח כז' לתצהיר התובע). התחקירנית אמרה בשיחה, כי לא ראתה את כתב האישום. אין בכך כדי לשלול אפשרות כי העתק כאמור אכן צורף. הדברים אמורים גם בשים לב לתמליל של שיחה נוספת עם התחקירנית (נספח כח' לתצהיר האמור), בו הסכימה לכתחילה התחקירנית עם טענות שמעלה בפניה התובע כי לא נתקבלה תגובה בכתב או כתב אישום. מיד אחרי כן הוסיפה כי אינה זוכרת, ומוסיפה כי בשלב מאוחר יותר הועברה התגובה בכתב. בהמשך היא אומרת, בניגוד לכך, כי כן נשלחה תגובה בכתב. בנקודות שונות אומרת התחקירנית כי כתב האישום בכל מקרה לא נשלח. 36. התחקירנית לא העידה בפניי. לא ניתן בנסיבות אלה, לסמוך על דברים אלה כראייה לאמיתות תוכנם. הדברים אמורים גם בשים לב לשינויים החלים בדבריה, בין שיחה אחת לבין השיחה השנייה, כמו גם לאורך השיחה השנייה. אוסיף, כי אפילו לא צורף כתב האישום, אזכורו איפשר, ללא קושי, לעובדי התכנית לפנות לנציבות לשם קבלתו. יוצא, כי עצם אזכורו של כתב האישום מקשה על קבלתה של טענה לזדון. 37. בכל הנוגע לטענה בדבר כוונת זדון יש להוסיף, כי מן הנוסח המתוקן של תגובת הנציבות הושמט עניין השוחד, עוד ביום 3.1.07. באופן התואם זאת, עניין השוחד לא הועלה בתגובה שהיא הפרסום השני. היתה חזרה ברורה ממנו במכתב מאת הנציבות מיום 8.1.07. כל אלה מוסיפים ומקשים על טענת הזדון שמעלה התובע בהקשר זה. 38. מן הטעמים המפורטים לעיל, לא עומדת לנציבות גם הגנת סעיף 15(2) לחוק, שעניינה חובה חוקית, מוסרית וחברתית לעשות את הפרסום. גם הגנה זו מותנית בתום לב. הקביעה, כי בנסיבות העניין יסוד זה אינו מתקיים, יפה גם להגנה האמורה. בתוך כך, דומה כי ההגנה האמורה נטענת ביחס לדובר, אשר יש לו חובה מקצועית למסור תגובות לפרסומים הנוגעים לנתבעת. לעומת זאת, לנציבות עצמה, היא הנתבעת בהליך, אין חובה מקצועית לעשות את הפרסום. 39. אפשר כי בנסיבות העניין קמה חובה חברתית של הנציבות לעשות את הפרסום, על מנת להביא בפניי הציבור את עמדתו של הגורם הרשמי המוסמך בעניין המעורר פולמוס ציבורי. אין בפניי טיעון ממצה בנקודה זו. הואיל וממילא לא עומדת לנציבות הגנת תום הלב, אין מקום להכרעה בשאלה זו בנסיבות תיק זה. 40. הנציבות טוענת כי הפרסום לעניין עבירת השוחד הינו פרט לוואי, אשר אין בו פגיעה של ממש. אי אמיתותו של פרט כאמור אינה גורעת מקיומה של הגנת האמת בפרסום (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). בפסיקה הוחל הגיונה של הוראה זו גם על הגנת תום הלב. נקבע (ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ פ"ד לב(3) 337 (1978), בעמודים 348 - 349), כי "יש לקרוא גם אל תוך סעיף 15 של החוק את האמור בסעיף 14 ביחס להגנת 'אמת דיברתי': שההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (שם, שם). 41. המבחן לפיו נקבע האם פרסומו של עניין מסויים הינו פרט לוואי אשר אין בו פגיעה של ממש הוא "האם הפגיעה שנגרמה מפרסום הפרט השגוי אינה שונה באופן מהותי ומשמעותי מהפגיעה שהיתה נגרמת לנפגע אילו תיאר הפרסום את המציאות העובדתית בצורה מדויקת" (א' שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמוד 221). צויין, בהקשר זה, כי "כאשר הכללת הפרט השגוי פוגעת בנפגע באופן השונה מהותית מהפגיעה שהיתה נגרמת אילו תוארו העובדות לאשורן, לא תעמוד למפרסם הגנת סעיף 14" (שם, שם). נאמר גם כי "פרט שגוי עשוי להיחשב ככזה שיש בו פגיעה של ממש, גם אם במשפט הוכחו טענות חמורות אחרות נגד הנפגע, שאינן קרובות במהותן לטענה השגויה" (שם, בעמודים 221 - 222). 41. על אמיתות הפרסום בכל הנוגע לייחוסה של שחיתות לתובע עמדתי לעיל. הנתון בדבר הגשת כתב אישום בגין עבירה של שוחד הובא בפרסום כחלק מן הבסיס לטענת השחיתות. חרף זאת, לא שוכנעתי כי הפרסום לעניין הגשת כתב אישום בעבירה של שוחד מהווה פרט לוואי אשר אין בו פגיעה של ממש. לעבירת השוחד נודעת חומרה יתרה. נאמר עליה, כי היא ".... היא חמורה ביותר. תמיד היא מביאה נזק לשירות המדינה, גם משום שיש בה כדי להביא את עובד המדינה, הנוטל שוחד, לסטות מן השורה במילוי תפקידו, גם משום שהיא עלולה להשחית עובדי מדינה נוספים וגם משום שהיא פוגעת במעמד ובתדמית של שירות המדינה בעיני הציבור הרחב" (דברי כב' השופט י' זמיר בעש"מ 3088/99 אלאשווילי נ' מדינת ישראל (1999)). ברוח דומה אף נאמר על עבירה זו (כב' השופט ברנזון, ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' אריה ויטה, פ"ד כז(2) 610 (1973)), כי "השוחד הוא כמו סרטן בגוף החברתי-ציבורי, ואם אין מצליחים לעצור בעדו בצעדיו הראשונים, הוא עלול להתפשט במהירות לכל עבר ולהרוס כל חלקה טובה שנותרה בשירות הציבורי." 42. תובנות אלה משתקפות בעונש המירבי בגין עבירת השוחד, העומד על 7 שנות מאסר (סעיף 290(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977). הן משתקפות גם במדיניות עונשית מחמירה, לפיה ככלל העונש ההולם עבירה זו הוא מאסר בפועל, גם במקרים קלים יחסית (ראו למשל כב' השופטת ד' דורנר, ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997)). 43. על רקע זה, ובלא לגרוע מחומרתן של עבירות אחרות שיוחסו לתובע בכתב האישום, קשה לראות בטיעון כי יוחסה לתובע עבירת שוחד כ"פרט לוואי", אשר אין בו פגיעה עודפת בתובע ביחס לשאר הטענות שבפרסום. אכן, בטענות האחרות שבפרסום, הנוגעות לשחיתות ולפרטי כתב האישום, טמונה פגיעה לא מבוטלת. עם זאת, אין בהן כדי להכשיר פרסום המעלה כלפיו טענה חמורה בדבר שוחד, אשר אינה נכונה, ופוגעת ללא יסוד בשמו הטוב של התובע. יש להזכיר, כי עבירת השוחד כוללת יסוד מחמיר משמעותי, של קבלת מתת בעד הסטייה מן השורה. יסוד זה אינו קיים בעבירות של הפרת אמונים שיוחסו לתובע. לעניין זה נפסק, כי "גם אם למפרסם יש יסוד להטיל דופי באופיו של אדם, אין בכך כדי להצדיק העלאת טענה עובדתית כוזבת, המייחסת לו דבר אותו לא עשה. ביטוי כזה גם אינו יכול לעגן את עצמו בזכותו של האדם להגשמה עצמית ... : זכות זו להגשמה עצמית אינה כוללת את הזכות לפרסם ברבים עובדות אשר אינן נכונות. מעצם הגדרתו אין ביטוי כזה משרת את התהליך של החלפת דעות, החיוני לקיומה של דמוקרטיה מתפקדת וחיונית ...: אין מדובר בהבעת דעה, כי אם בקביעת עובדה לא נכונה" (דברי כב' השופט ת' אור בדנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, בעמוד 34). 44. התוצאה של כל האמור היא, כי לא עומדת לנציבות הגנה ביחס לחלק זה של הפרסום. 45. גיבוב שקרים. לעניין זה עומדת לנציבות הגנת תום הלב, הקבועה בסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע. בסעיף זה ניתנת הגנה לפרסום שנעשה בתום לב, אשר "...לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן". מדובר בפרסומים קצרים וממוקדים, אשר נעשו בעקבות פרסומים של התובע, אשר היה בהם תוכן פוגעני כלפי הנציבות. תוכן זה עולה, על פי אמות המידה עליהן עמדתי, כדי לשון הרע. 46. לכל האמור אוסיף, כי מתצהיר הדובר ועדותו עולה בבירור אמונתו בנכונות האמור בתגובה. הדובר הצהיר בהקשר זה, כי תגובת הנציבות למתקפה התקשורתית של התובע נגד השירות הציבורי היתה מחוייבת המציאות (פיסקה 18 לתצהיר). הוא הוסיף בעדותו, כי ניסח את התגובה בהסתמך על דבריו של מר רוזנברג באותו יום בתגובה לפרסום אחר של התובע (בעמוד 12). יצויין, כי מר רוזנברג אמר באותו יום, בין היתר, כי בטענותיו של התובע "אין .... שום ממש" (ראו נספח ל' לתצהיר התובע). הפרסומים משקפים, הגם שבטון חריף יותר, את הדברים האמורים. מעדות הדובר עולה, כי כתב את תגובתו, בחלק הרלוונטי, בהאמינו בתום לב כי התובע עשה שימוש ציני בבמה שניתנה לו, על מנת להכפיש את הנציבות, וניצל בכך הזדמנות שניתנה לו, על רקע עימות בינו ובין הנציבות (בפיסקה 14 לתצהירו). התמונה הכוללת, כי הדובר האמין בתום לב באמיתות הדברים, לא נסתרה בחקירתו. 47. בנסיבות העניין, אף עומדת לנציבות גם חזקת תום הלב, הקבועה בסעיף 16(א) לחוק, שכן הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות העניין. אכן, הביטוי "גיבוב שקרים" בפרסום הראשון הוא בוטה למדי. עם זאת, מדובר בעיקרו בעניין של סגנון. תוכן התגובה היה קצר וברור. היא נועדה, על פי תוכנה, להדוף את טענותיו של התובע כלפי הנציבות כשקריות. היא נועדה להצביע על האינטרס של התובע בהכפשת הנציבות, על רקע העימות (אשר אינו שנוי במחלוקת) בין התובע ובין הנציבות. בנסיבות אלה, חלה על העניין הוראת סעיף 16(א) האמורה. 48. לא למותר להוסיף, כי אי אמירות אמת של התובע בראיונות נשוא הפרסומים, ובעניינים מהותיים, הוכחו במקרה זה. כך, התובע טען בראיון הראשון כי פוטר מתפקידו בשל חשיפת שחיתויות. בניגוד לכך, כפי שעולה ממכתב ההשעייה, נספח ד' לכתב ההגנה, השעיית התובע מעבודתו התבססה על כתב האישום שהוגש נגד התובע. הוא הדין בהחלטה על אי חידוש ההתקשרות עימו (נספח ה' לכתב ההגנה; עתירה לבג"צ בעניין זה נדחתה (בג"צ 7183/11 X נ' נציב ונציבות שירות המדינה (2012)). 49. ברוח דומה, בהכרעת הדין בת.פ. 2928/06 (שלום תל אביב יפו), הנזכרת לעיל, נקבע, בניגוד לתמונה העולה מדבריו של התובע בראיונות, כי לתחושת הרדיפה של הנאשם אין בסיס מציאותי (פיסקה 97 להכרעת הדין; ראו גם בפיסקה 113). 50. התובע טען גם, בראיון השני, כי נתפר לו תיק, כביכול, לאחר שחשף שחיתויות. ברוח דומה הוא העלה בתצהירו טענות כי התיק נגדו נפתח, כביכול, בשל ידיעות מודיעיניות שקריות, וכי מדובר בתיק "מאולץ על פניו" (פיסקאות 32 - 36 לתצהיר). הוא גם ביקש למזער בתצהירו את הטענות בכתב האישום (ראו בפיסקה 106). בניגוד לכך, מהכרעת הדין עולה בבירור, כי לא מדובר בתפירת תיק. מדובר בתיק המבוסס על מארג ראייתי מוצק, ובכלל זה ראיות טכניות רבות. גם כאן, עולה על פני הדברים פער ממשי בין הצגת הדברים על ידי התובע, ובין מצב הדברים לאשורו. 51. עוד אוסיף, כי על בסיס תצהיר התובע ועדותו גם לא ניתן לקבוע את נכונות טענותיו כלפי הנציבות בפרסומים, ובמרכזן הטענות בדבר מעורבותה של הנציבות בפרשת "רשות המסים". בתוך כך, לא הוכחה נכונות הטענה כי מבקר המדינה קבע דבר מה לעניין זה. במצב זה, לא הופרכה הנחת תום הלב העולה מן האמור לעיל. 52. יש מקום לציין גם, כי בהכרעת הדין בת.פ. 2928/06 (שלום תל אביב יפו), הנזכרת לעיל, הוגדרה עדותו של התובע כ"מתחכמת וכלל לא מחוכמת" (פיסקה 98 להכרעת הדין). טענותיו הוגדרו כ"תירוצים" (שם, שם). לגבי טענת ההגנה שלו כי האדם אשר מסר לו את המידע, כמפורט בכתב האישום, היה "מודיע", כביכול, נקבע כי הופרכה (בפיסקה 100 ואילך). עמידתו על דוכן העדים, לנוכח סתירות שנמצאו בגירסתו, הוגדרה "חסרת ביטחון ונכלמת" (בפיסקה 105). 53. באופן דומה, בהכרעת דין משמעתית משנת 2001 (בד"מ 210/00), שם היה התובע עד, נדחתה גירסתו, תוך שנקבע כי תלונותיו לא נבעו מאזרחות טובה, כביכול, וגם לא מחמת "צדיקותו היתרה" (בעמוד 19), כי אם בשל ביטוי של נקמה ועלילה, על כך שהנאשם באותו הליך לא קידם את התובע בתפקידו ואולי היה הגורם להפסקת מתן הרצאות על ידו במכללה. במקום אחר נקבע כי דבריו היו שקריים, בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים", והם הוגדרו חסרי היגיון אובייקטיבי וענייני (בעמוד 21). הם הוגדרו גם כמגמתיים, וכבעלי מטרה אחת והיא השחרת פני הנאשם, תוך טמינת פח מסיבות אישיות (בעמוד 22). 54. דברים אחרונים אלה אינם מהווים, כשלעצמם, ראייה לאמיתות או אי אמיתות גירסתו של התובע בהליך שבפניי. אין גם טענה כי עמדו בפני גורמי הנציבות בעת ביצוע הפרסומים נשוא התביעה. עם זאת, עולה מן המכלול אסטרטגיית פעולה חוזרת של התובע, אשר עניינה השחרת גורמים כאלה ואחרים, כאשר הדבר נתפס על ידי התובע כמשרת את עניינו. יש בכך כדי להקרין גם על הדברים שנאמרו על ידי התובע בראיונות בהם עסקו הפרסומים נשוא התביעה. יש בכך כדי לחזק, מן הבחינה האובייקטיבית, את ההצדקה לעשיית הפרסומים האמורים. 55. סעדים. התובע עותר לפסיקת פיצויים. אין טענה לנזק ממוני. לעניין זה יש להביא בחשבון כי הפרסום לגביו נמצאה אחריות היה בעל אופי עובדתי. לפרסום לא היה יסוד. הוא נעשה על ידי גורם רשמי מוסמך, אשר יש להניח כי הצופה הסביר נותן לדבריו משקל יתר. ניתן היה למנוע אותו בבדיקה סבירה של החומר שעמד בפני אנשי הנציבות טרם עשייתו. הפרסום נעשה בטלוויזיה. יש יסוד מוצק להניח כי צפו בו אנשים רבים. לא ננקט מהלך מתקן נאות, אשר היה בו כדי להפחית במידה משמעותית את הפגיעה כתוצאה מן הפרסום. 56. מנגד, מדובר בפרסום בודד. הגם שעולה מן החומר כי הוא ניתן לאיחזור על ידי פנייה (בתשלום) למאגר נתונים העוסק בכך, אין להשוות את מצב הדברים האמור לפרסום הנעשה באינטרנט, וניתן לשליפה, בכל עת, מכל מחשב, וללא תשלום, באמצעות תוכנות חיפוש זמינות הנגישות לכל. היה ממש בטענות בדבר שחיתות של התובע, אשר היו חלק מרכזי בפרסום. הדברים אמורים לנוכח המפורט בכתב האישום, וביתר שאת נוכח הקביעות בהכרעת הדין בעניינו של התובע. חלק הפרסום לגביו נמצאה אחריות מהווה חלק קטן בלבד מן הפרסום. לא נמצאה כוונת זדון בפעולות הנציבות לעניין זה. 57. בסופם של דברים, על יסוד מכלול השיקולים האמורים, אני פוסק לתובע פיצויים בסך של 15,000 ₪ בגין הפרסום הפוגעני. 58. פרסום התנצלות. לא מצאתי מקום להורות על פרסום התנצלות, כפי שנתבקש בכתב התביעה. חוק איסור לשון הרע אינו מאפשר לחייב פרסום התנצלות, להבדיל מתיקון והכחשה. מעבר לכך, המדובר בפרסומים אשר התביעה לגבי חלקם העיקרי נדחתה. נותר עניין אחד, הוא נושא השוחד, לגביו נקבעה אחריות. מדובר בפרסומים שנעשו לפני 5 שנים. הפרסומים היו תגובה לפרסומים של התובע, אשר כללו לשון הרע על הנציבות. ההליך התמשך בחלק לא מבוטל שלו בגין בקשות של התובע לגילוי מסמכים, אשר לא הניבו תועלת של ממש. יש להביא בחשבון גם כי לנתבעת אין שליטה על פרסומים הנעשים במסגרת התכנית הרלוונטית. התובע לא עמד על דרישה זו בסיכומיו. נוכח מכלול שיקולים אלה, לא מצאתי הצדקה עניינית להורות, בנסיבותיו של תיק זה, על פרסום התנצלות כמבוקש. 59. התוצאה. א. התביעה מתקבלת באופן חלקי כמפורט לעיל. הנתבעת תשלם לתובע סך של 15,000 ₪ עד ליום 1.8.12. ב. אשר להוצאות משפט. התביעה הוגשה על סך של 300,000 ₪. חלק הארי שלה נדחה. הנתבעת נדרשה להתגונן מפני תביעה בהיקף, ענייני וכספי, אשר חרג בבירור מן המוצדק בנסיבות העניין. נקבע כי הנתבעת לא פעלה בזדון במקרה זה. בה בעת, לגבי עניין אחד נתקבלה התביעה, תוך שנקבע כי הנתבעת לא נקטה באמצעים הנדרשים לבדיקת תוכן הפרסום בטרם נעשה. נוכח שיקולים אלה, ובשים לב למכלול הקביעות בפסק דין זה, לא מצאתי הצדקה לחייב מי מהצדדים בהוצאות משפט. כל צד ישא, אפוא, בהוצאותיו. לשון הרע / הוצאת דיבה