התאבדות בשירות מילואים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התאבדות בשירות מילואים:

1.       ערעור על החלטת וועדת הערעורים (להלן – "הוועדה") לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"ל – 1950 (להלן – "החוק ") מיום 13.05.01, אשר דחתה את בקשתה של המערערת להכיר בה ובילדיה כזכאים לזכויות במסגרת החוק.
 
2.       בעלה של המערערת, המנוח (להלן – "המנוח"), שם קץ לחייו ביום 01.01.94 בביתו. באותה עת שהה המנוח בביתו במסגרת ימי מחלה שאושרו לו תוך כדי תקופת שירות מילואים פעיל אליה נקרא. המערערת תבעה מקצין התגמולים להכיר בזכויותיה כאלמנתו של נספה במסגרת החוק שכן, לטענתה, בעלה המנוח נספה בזמן שירותו בצה"ל. קצין התגמולים דחה את בקשתה בהחלטה מיום 26.06.94. המערערת ערערה על החלטתו של קצין התגמולים לוועדת הערעורים וגם זאת דחתה את בקשתה.
 
נעמוד בתמצית על התשתית העובדתית הצריכה לענין.נ
המנוח גויס לשירות מילואים פעיל (להלן – שמ"פ) שהחל ביום 06.12.93. בתחילת השירות שימש המנוח כנהג באזור דיר אל – בלח. לפי בקשתו, הוצב לשרת כמאבטח במגדל שמירה. תורנות האבטחה בה עסק המנוח היתה שמירת יחיד למשך 4-6 שעות, לרבות שמירה בשעות הלילה. ביום 11.12.93 ירה המנוח לעצמו ברגלו, קרוב לוודאי במכוון. בעקבות פציעת הירי פונה המנוח לבי"ח סורוקה. קודם לאירוע הירי נבדק המנוח על ידי הפסיכיאטר ד"ר ליאוניד קניז'נסקי אליו הגיע בעקבות תלונות על עייפות לאחר שמירה. ד"ר קניז'נסקי בדק את המנוח וקבע אבחנה של דיפרסיה נאורוטית (דיכאון). ד"ר קניז'נסקי ציין כי עפ"י אבחנה זאת, לא היה מקום לשחרר את המנוח משמ"פ וכי הופתע לשמוע שהמנוח ירה לעצמו כדור ברגלו למחרת היום. ד"ר קניז'נסקי הציע למנוח לצאת לחופשה. המנוח סירב להצעה זאת וביקש להמשיך את השמ"פ באשר אינו חי עם אשתו. ד"ר קניז'נסקי הוסיף כי המנוח אמר לו כי הפסיכיאטר שלו אמר לו שהנהיגה והשמ"פ הם לטובתו. מיד לאחר אירוע הירי ובמהלך האשפוז בבי"ח סורוקה נבדק המנוח ע"י ד"ר ממרקובה, אשר אבחנה אותו כסובל ממצב דיכאוני, אך שולל מחשבות אובדניות. ד"ר ממרקובה המליצה על הפניית המנוח לטיפול פסיכיאטרי במקום מגוריו. ביום 15.12.93 שוחרר המנוח מבי"ח סורוקה והופנה לבית החלמה צבאי בחיפה. במהלך שהותו שם היה תחת מעקב של קב"ן. בעקבות מצבו של המנוח ולאחר התייעצות עם גורמי רפואה בקר"פ דרום ניתנו לו עשרה ימי מחלה בבית, ואלה הוארכו ע"י פנייתו הטלפונית של המנוח עד ליום 02.01.94. כאמור , ביום 01.01.94, בעיצומם של ימי חופשת המחלה, שם המנוח קץ לחייו.
כן יצויין, כי המנוח היה בטיפול רצוף וממושך של שירותי הרווחה, עוד משנת 1980. בין המנוח לבין רעייתו תועדו קשיים חמורים, לרבות תלונות על אלימות מצד המנוח נגד המערערת, שהביאו לידי כך שהמערערת שהתה יחד עם ילדיה במעון לנשים מוכות בחצי השנה האחרונה לפני אירוע ההתאבדות.ב
 
3.       הן קצין התגמולים והן וועדת הערעורים דחו את בקשתה של המערערת.
 
4.       וועדת הערעורים נדרשה תחילה להכריע בסוגיית נטל הראיה.
סעיף 2 ב' לחוק קובע:
"לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שארעה בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר".
 
סעיף 2 א'(א) לחוק קובע:
".....לגבי חייל השוהה בחופשה רואים חבלה כחבלה שנגרמה למותו בתקופת שירותו עקב שירותו רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו".
 
ובפסקה (ב) :
"לעניין סעיף זה: "מחנה" – המקום בו שוהה החייל תוך שירותו הצבאי ולגבי איש מילואים – לרבות מקום התייצבותו"; "חייל השוהה בחופשה" – חייל השוהה כדין מחוץ למחנה שלא במילוי תפקיד בשירות ולרבות חייל משוחרר בדרכו חזרה מן השירות".
 
וועדת הערעורים קבעה, נוכח הגדרת ס' 2 א' (ב), כי יש לראות במותו של המנוח כנגרם מחוץ ל"מחנה" ולאחר שהגיע ממקום שירותו אל יעד חופשתו (ביתו). וועדת הערעורים דחתה את טענתה של המערערת כי חופשת המחלה אינה בגדר חופשה אליה התכוון המחוקק בסעיף 2 א' ופסקה כי שהייתו של המנוח בביתו, אפילו לצורך טיפול רפואי, נועדה לשרת את עניינו, ומכל מקום אינה באה בגדר ההגדרה של מילוי תפקיד בשרות עפ"י המבחנים שנקבעו בהלכה הפסוקה. לפיכך, קבעה וועדת הערעורים כי נטל הראיה מוטל על שכמה של המערערת. בצד האמור הוסיפה הועדה והטעימה כי גם אם טעתה בקביעת נטל הראיה הרי נוכח חומר הראיות שהונח בפניה מסתבר יותר שמעשהו האובדני של המנוח נגרם בשל נסיבות שבינן לבין השרות אין ולא כלום.
 
וועדת הערעורים קבעה – בהסתמך על חוות דעתו ועדותו של ד"ר קריצ'מן המומחה הרפואי מטעם המשיב - כי ההסתברות לפיה שלח המנוח יד בנפשו "כתוצאה ממצבו הפסיכו – סוציאלי שהוחרף על רקע נטישת אשתו ותחושת הבדידות הקשה שהחמירה אצלו – עולה על זו לפיה שם קץ לחייו בעקבות גיוסו לשמ"פ ו/או ארועים אליהם נחשף בשמ"פ".
הוועדה מדגישה כי המערער לא שלח יד בנפשו עת ירה ברגלו והדבר מלמד על כך שבאותה עת לא היו לו מחשבות אבדניות. רק לאחר שנעזב לנפשו והפנים כי נגזרה עליו תקופת בדידות ממושכת עקב חזרת אשתו למעון לנשים מוכות, גמלה בליבו ההחלטה ליטול את חייו. גם זירת המעשה – ביתו - למעלה מ- 10 ימים לאחר שהשתחרר מקשייו ולחציו של השירות הצבאי מרחיקה את ההסתברות של קשר סיבתי הנעוץ בשרות הצבאי.ו
 
5.       המערערת טוענת כי טעתה וועדת הערעורים בכך שנמנעה מלהחיל את האמור בסעיף 2ב' לחוק המשפחות וקבעה כי נטל הראיה בנסיבות תיק זה יחול על המערערת כאמור בסיפא של סעיף 2 א'. לטענת המערערת, קביעתה של הוועדה כי המנוח שהה בחופשה כמשמעות סעיף 2 א' שגויה, שכן המנוח הצטווה לשהות בביתו במסגרת ימי ג' כחלק מתהליך הריפוי עקב פציעתו, וזאת במקום לאשפזו במסגרת צבאית. המערערת מוסיפה וטוענת כי בהתחשב במצבו הנפשי הקשה של המנוח, אסור היה למערכת הצבאית לאשר לו ימי חופשה בביתו.
 
לחילופין, טוענת המערערת כי הובאו על ידה ראיות מספיקות כדי להוכיח את טענתה שהשמ"פ הביא להתאבדות המנוח. המערערת טוענת כי גיוס המנוח לשמ"פ החמיר ודרדר את מחלתו, עד שזו הביאה להתאבדותו. המערערת מצביעה על שורה של כשלים בטיפול המערכת הצבאית בעניינו של המנוח אשר לטענתה הובילו בסופו של דבר לתוצאה הטראגית; תחילת שרשרת הכשלים בגיוסו של המנוח לשירות מילואים, והמשכה בשליחתו לעזה, נוכח הידיעה הנטענת ע"י המערערת, של המערכת הצבאית על מצבו הנפשי של המנוח. ירי המנוח ברגלו, לגישת המערערת, היווה תמרור אזהרה ברור לגבי ההתדרדרות שחלה במצבו הנפשי של המנוח, וטעתה הוועדה כאשר לא ראתה כך את הדברים. עוד טוענת המערערת, כי שגה ד"ר קניז'סקי אשר בדק את המנוח ביום שקדם לירי ברגלו כאשר לא הורה על שחרורו או על אשפוזו של המנוח בבי"ח פסיכיאטרי ושגתה הוועדה כאשר לא נתנה את המשקל הראוי לעדויות החיילים שהביעו פליאה על כך שד"ר קניז'סקי לא הורה לאשפז את המנוח. המערערת ממשיכה וטוענת כי טעות היא שהוועדה התעלמה ועצמה את עינייה מהקשיים והלחץ בהם היה נתון המנוח והעדיפה לייחס את ההחמרה במצבו הנפשי של המנוח לנטישת אשתו את הבית. המערערת טוענת כי אי הגשת הטיפול הרפואי המתאים הוביל למעשה ההתאבדות. לפיכך, טעתה הוועדה משלא הכירה במנוח כחייל שניספה במהלך שירותו הצבאי.
 
6.       המשיב טוען כי המערערת מלינה על קביעותיה העובדתיות של הוועדה קמא, שהיו מבוססות על חומר הראיות שהוצג בפניה, על ניתוח חוות דעת מומחים ועדויות שני הצדדים, קביעות שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן . בהתייחס לטענת המערערת כי לא ניתן לקבוע מה הביא את המנוח לשלוח יד בחייו, משיב המשיב כי במכלול הראיות שהובא לפתחה של הוועדה, יש כדי להעריך את מצבו הנפשי של המנוח במהלך השירות וכדי לקבוע שהמניע להתאבדות לא היה השירות הצבאי. המשיב טוען כי העובדה שנקבע כי בדיעבד לא היה צריך לגייס את המנוח לשמ"פ אינה עומדת בסתירה לסיבות שהביאו להתאבדות שכן אלו אינן קשורות לשירות. המשיב טוען כי אין בסיס לטענת המערערת כי המנוח לא טופל בצורה טובה. המנוח נבדק ע"י שני רופאים פסיכיאטרים שונים (ד"ר קנז'ינסקי וד"ר ממרקובה), קודם ואחרי הירי ברגלו. הרופאים אבחנו את המנוח. ד"ר קנז'ינסקי הציע למנוח לצאת לחופשה, לה סירב המנוח, ואילו ד"ר ממרקובה המליצה למנוח על טיפול מתאים והעבירה את המנוח לבית החלמה צבאי תחת פיקוח קב"ן.
 
בסוגיית נטל הראיה טוען המשיב כי צדקה הוועדה קמא בקבעה כי בנסיבות המקרה לא חלה החזקה הראייתית לפי סעיף 2 ב'.
לסוגיית הטיפול הרפואי במנוח טוען המשיב כי השמ"פ לא החמיר ולא דרדר את מחלתו הנפשית של המנוח. לשם קביעה זאת נסמך המשיב על עדויותיהם של ד"ר קנז'ינסקי וד"ר ממרקובה אשר טיפלו במנוח במהלך השמ"פ ואבחנו אותו כסובל מדיכאון ללא כוונות אובדניות. לגירסת המשיב, בדידותו של המנוח היא שהכריעה את הכף וגרמה לו לשלוח יד בנפשו.
 
7.       ערעורה של המבקשת תוקף למעשה את החלטת הוועדה בשני מישורים. במישור הראשון, תוקפת המערערת את קביעתה של הוועדה קמא כי על נסיבות המקרה דנן תחול הוראת סעיף 2 א' ולא תחול החזקה הקבועה בסעיף 2 ב' לחוק. במישור השני, טוענת המערערת כי טעתה הוועדה קמא בכך שלא קבעה כי המוות נגרם עקב השרות.
 
אין צורך להדרש לטענות המערערת במישור הראשון, עקב קביעת הועדה עליה עמדנו לעיל, כי נוכח חומר הראיות שהונח בפניה, מסתבר יותר שמעשהו האובדני של המנוח נגרם בשל נסיבות, שבינן לבין השרות אין ולא כלום.
 
8.       אם נניח לצורך הדיון, כי ישנה תחולה לחזקת ס' 2 ב' לחוק, ננחה עצמנו בפסיקתו של בית המשפט העליון לפיה אין על קצין התגמולים להוכיח באופן פוזיטיבי כי מחלת החייל המנוח נגרמה על ידי גורם חוץ צבאי מסוים וכי גם ראיות נסיבתיות, החלטיות פחות, עשויות להספיק להרמת נטל ההוכחה שהוטל בחוק על קצין התגמולים:
ע.א. 192/85 קצין התגמולים נ' הכט, פד"י מד(3) 646, 654
 
ר' גם ע.א. 5555/92 עזבון המנוח נתן בסון ז"ל נ' קצין תגמולים (לא פורסם).
 
9.       במקרה שבפנינו לא נמצא כי "כפות המאזניים מעויינות" – מקרה בו החזקה היתה מטה את הכף(נוכח ההנחה שלעיל) לטובת המערער. קביעתה האמורה של ועדת הערעורים בדבר העדר הקשר הסיבתי בין מות המנוח לשירות הצבאי, נעשתה על יסוד ניתוח פרטני של הממצאים העובדתיים והרפואיים, בהתייחס למכלול הנתונים שניצבו בפניה. לא מצאנו כל עילה להתערב בממצאיה של הוועדה ואף לא במסקנתה.
  
אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור.נ
בנסיבותיו המיוחדות של המקרה לא ייעשה צו להוצאות.ב



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. החמרת מחלה במילואים

  2. תאונת דרכים במילואים

  3. הלם קרב בשירות מילואים

  4. התאבדות בשירות מילואים

  5. דחיית דיון בגלל מילואים

  6. תשלום מילואים למובטלים

  7. תביעה לתשלום דמי מילואים

  8. פיטורי עובד במהלך מילואים

  9. הפסקת עבודה לאחר מילואים

  10. עבודה בזמן שירות מילואים

  11. טעות בחישוב תגמול מילואים

  12. ביטול פיטורים בגלל מילואים

  13. תביעה להפרשים תגמולי מילואים

  14. פיטורי עובד במילואים בגלל צמצומים

  15. חישוב הפרשי הצמדה - תגמולי מילואים

  16. הכנסה מגמלאות לא נפגעת ע''י שירות מילואים

  17. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון