המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה הייתה סביב טענת המשיבה לזכותה לקבל את אותו אחוז, גם בכלל מענקי הפרישה השונים, שקיבל המערער עם פרישתו מעבודתו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכאות גרושה למענקי פרישה שקיבל הבעל: המערער מבקש מבית המשפט להתערב בפסק הדין אשר ניתן ביום 22.1.01 בתמ"ש 2220/99 בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט ב.צ. גרינברג). העובדות הנחוצות לנו הן אלה: לאחר עשרים ושמונה שנות נישואין, התגרשו הצדדים בשנת 1994. עוד במאי 1993, חתמו על הסכם גירושין, הסכם אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי בירושלים (להלן: הסכם הגירושין). בין יתר הנושאים שהסכם הגירושין (סעיף 8 להסכם) מסדיר הוא נושא זכויותיה של המשיבה בפנסיה שהמערער אמור לקבל עת ייצא לגמלאות שהייתה צפויה להתבצע בהגיעו לגיל 65, בעוד 17 שנים. על פי ההסדר בהסכם תחולק הפנסיה אשר הצטברה לזכותו של המערער מיום נישואיו ועד ליום 7.9.92, מועד הגשת התביעה מצד המשיבה בבית המשפט המחוזי. חלקה של המשיבה בפנסיה זו יהיה 40%, ואילו חלקו של המערער 60%. על פי החישוב הייתה המשיבה זכאית ל- 28.9% מכלל הפנסיה שהמערער זכאי לקבל. המערער לא נשאר בעבודתו עד הגיעו לגיל הפרישה החוקי. המעסיק שלו, חברת "בזק" הציעה לו לצאת לפנסיה מוקדמת במסגרת "תוכנית פרישה מוקדמת 98-99". על מנת לעודד עובדים להיענות לתוכנית הפרישה המוקדמת, כללה תוכנית זו תשלומי מענקים שונים אשר נועדו לפצות את העובדים על הפסד השכר שיגרם להם בתקופה בה הם לא ימשיכו לעבוד. המערער הצטרף לתוכנית וקיבל מענקי פרישה מהחברה. המחלוקת בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה הייתה סביב טענת המשיבה לזכותה לקבל את אותו אחוז, גם בכלל מענקי הפרישה השונים, שקיבל המערער עם פרישתו מעבודתו. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבה, וקבע כי יש לה זכות לקבל חלק גם במענקי פרישה של המערער בשיעור של 28.9%. מכאן הערעור. 3. ניתן לתמצת את טענות המערער כדלקמן: א. סעיף 8 להסכם הגירושין לא התייחס למענקים שהמערער קיבל, ואיננו קשור אליהם. אין להרחיב את אומד דעתם של הצדדים כדי שהוא יכלול גם את מענקי הפרישה המוקדמת. יש ללמוד את אומד דעתם של הצדדים לפי לשון ההסכם כפשוטו. ב. על פי עדותו של עד מטעם המעביד, חברת "בזק", המענקים שהמערער זכאי לקבל בעקבות פרישתו המוקדמת, הם חלף הפחתה במשכורתו של המערער לשנים שבין מועד יציאתו לפרישה מוקדמת לבין המועד שבו אמור היה לצאת לגמלאות. ג. כמו שהמשיבה לא הייתה זכאית לקבל חלק ממשכורתו של המערער, היא גם כן איננה זכאית לקבל חלק כלשהו במענקי הפרישה אשר מהווים תשלום חליפי עבור אותו חלק של המשכורת שהמערער לא יקבל בגין פרישתו המוקדמת. ד. אין רלוונטיות לעובדה שחלק משנות העבודה של המערער בתקופת נישואיו זיכו אותו להיכלל לתוכנית האמורה, לאומד דעתם של הצדדים שעה שגיבשו את תנאי ההסכם. ה. אין בסיס להנחה כי בבסיס ההסכמות אשר הושגו בין הצדדים היה ויתורה של המשיבה על כך שתהיה מפרנסת ראשית, ובכך לצבור זכויות סוציאליות, ויתור המזכה אותה בחלק מזכויות הפנסיה שצבר המערער. לא נטענה טענה כזאת ואף לא הוכחה. ו. בפרישתו המוקדמת של המערער הוא הפסיד כל ההעלאות אותן היה זכאי לקבל בהמשך עבודתו. בנוסף לכך, הסכום שמקבלת המשיבה לפני הגיעו לגיל הפרישה החוקי, הוא יותר גדול מזה שתקבל אילו המשיך לעבוד כרגיל. לפי סכום הפנסיה שהוא מקבל, השכר לפיו מחושבת פנסיה זו הוא כשמונת אלפים ש"ח, ואילו היה ממשיך לעבוד הוא היה זכאי לפנסיה לפי שכר של 14,000 ש"ח. ז. בני הזוג התחתנו לפני שנת 1974, על היחסים ביניהם חלה חזקת השיתוף ולא חוק יחסי ממון. המשיבה איננה שותפה במשכורתו לאחר הגירושין, אלא היא שותפה בזכות לפנסיה, זכות אשר נוצרה במהלך הנישואין. ב"כ המשיבה מאמץ בעיקרי טיעוניו את מסקנות פסק הדין. הוא הוסיף: א. עם פרישתו של המערער מ"בזק", הוא קיבל הטבות, אשר הסתכמו ביותר מ - 400,000 ש"ח, עבור שלושים ושש השנים בהן עבד "בבזק". סכום זה ניתן לו בנוסף לפנסיה השוטפת שתשלומה הוקדם. ב. המשיבה נותרה בחוסר כל, לאחר עשרים ושמונה שנות נישואין. כל ההוצאות של משק הבית והוצאות עבור הילדים נפלו על שכמה. ג. הרחבת אומד דעתם של הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 8 להסכם הגירושין, בדין יסודה. קביעה זו, היא בעניין שבעובדה שערכאת הערעור לא נוטה להתערב בה. ד. מספר שנות העבודה של המערער היוו "תנאי סף" לקבלת ההטבה. אם היו הצדדים מודעים לאפשרות של פרישה מוקדמת הם היו כוללים הטבה זו בגדר סעיף 8. הזכות למענקים נצברו במשך שנות הנישואין, והמשיבה זכאית לקבל מחצית מכל הזכויות שנצברו במשך 28 שנות נישואין. ה. אין רלוונטיות לטענה שהמענקים ניתנו למערער כפיצוי בגין אובדן הכנסה, בין המועד בו יצא לפנסיה מוקדמת והמועד שהיה אמור לצאת בו לפנסיה בהגיעו לגיל הפרישה. ו. הוא מסכים כי אילו המשיך המערער לעבוד עד גיל הפרישה החוקי, לא הייתה למשיבה כל זכות במשכורתו של המערער. 4. היות והמענקים בגין פרישתו המוקדמת של המערער לא נצפו בשעת חתימת הסכם הגירושין, שני הצדדים נזקקו לאמור בסעיף 8 להסכם הגירושין. סעיף זה אומר בהאי לישנה: "מוסכם בזה כי הפנסיה שתגיע לבעל מעבודתו בבזק ביום פרישתו מעבודתו, תחולק לפי יחס של 40% לאשה 60% לבעל. לצורך חישוב החלק המגיע לאשה יילקחו בחשבון זכויות הפנסיה שנצברו לזכות הבעל מיום הנישואין ועד ליום הגשת התביעה לבית משפט נכבד זה, היינו 7.9.92. במקביל יהיה הבעל זכאי ל 40% מהפנסיה שלה, שלה תהיה זכאית האשה, באם תהיה ביום שתחל לקבל פנסיה לפי כל דין או לפי תכניות קיימות כאמור בתצהיר. הבסיס לכל חישוב יהיה מיום הנישואין ועד ליום הגשת התביעה לצורך חישוב צבירת הזכויות". אף בית משפט קמא נזקק לפרשנות סעיף 8 זה. על מנת לפתור את השאלה שבמחלוקת, פנה בית משפט קמא לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: החוק החוזים), הקובע שחוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים לחוזה, "כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות". השאלה ששאל בית משפט קמא את עצמו הייתה: האם הצדדים התכוונו לכלול במסגרת סעיף 8 להסכם הגירושין, את ההטבות בגין פרישתו המוקדמת של המערער. בית משפט קמא פירש את אומד דעתם של הצדדים, גבי השאלה שבמחלוקת, לפי הרציונל לפיו חלקו הצדדים את הזכות לפנסיה, קרי 40% ו- 60%. רציונל זה אומר: חלוקה בשיעורים כאלה באה בגין ויתור המשיבה על זכויות רבות שיכלה לצבור, אילו הייתה מפרנסת ראשית. במקום זאת, היא הקדישה את זמנה ומרצה לענייני הבית והילדים. בכך היא אפשרה למערער לצבור את מלוא זכויותיו. בית משפט קמא ממשיך ואומר, הבסיס לזכאות המערער למענקי פרישה מוקדמת, אשר היוו "תנאי סף" מורכב משני מרכיבים: הראשון, שהמערער הגיע לגיל הקבוע בתכנית לפרישה מוקדמת, והשני, שהוא צבר יותר מעשירם שנות ותק. בכללם של שני מרכיבים אלה, השנים המשותפות בהן חיו הצדדים ביחד. מכאן, הוא מגיע למסקנה, שאילו הצדדים היו מודעים לקיומם של מענקים אלה בשעת עריכת הסכם הגירושין, הם היו מקבלים ביטוי בסעיף 8 הנ"ל. אי לכך, קובע פסק הדין, כי אומד דעתם של הצדדים היה לכלול את המענקים במסגרת הזכויות שיש לחלקם ביניהם, על פי אותו שיעור. 5. אף שהמושג "חוזה" הוא מושג מופשט, שאין לו הגדרה מיוחדת בחוק החוזים, מקובל להגדירו כמסמך המבטא מפגש רצונות להשגת מטרה מוגדרת. בין היתר, מטרת עריכת חוזה היא, לסכם (בין בכתב ובין בעל פה) את התנאים המוסכמים בין הצדדים, הקובעים את הדרך בה תושג אותה מטרה משותפת ומוסכמת ביניהם, שהיא למעשה, מטרת החוזה. במלים אחרות, החוזה הוא המקור האמין ביותר והחשוב ביותר לאומד דעתם של הצדדים, בלשונה של פרופ' שלו (דיני החוזים, מהדורה שניה, עמ' 301). היות והצדדים לחוזה מתחייבים, אחד כלפי רעהו, לקיים את המוטל על כל אחד מהם, הוא אמור לשמש הבסיס, והמקור הנאמן, לפתרון הסכסוכים אשר עלולים לפרוץ בין הצדדים, בדרך להשגת אותה מטרה, או לאחר השגתה. מטבע הדברים, לא תמיד יוכל החוזה לספק תשובה לכל הבעיות, אשר עלולות להתעורר במהלך או לאחר ביצועו. במקרים כגון אלה, ועל מנת לשמור על "קדושת" החוזה ומעמדו, סיפק חוק החוזים (סעיף 25) את הדרך בה ניתן לפתור סכסוכים אלה במסגרת החוזה עצמו. ואולם, הפניה לכללי הפרשנות איננה האופציה הראשונה או המועדפת שיש לאמץ. שעה שבאים לפרש חוזה, יש למצות תחילה את הטקסט החוזי: "כאשר לשון החוזה מצביעה בבירור על דעתם של הצדדים, אין צורך ואין הצדקה ללכת אל מעבר לה. חזקה על לשון ברורה ומפורשת שהיא מביעה את כוונת הצדדים ומשקפת את רצונם. הפניה אל מה שמשתמע מתוך הוראות החוזה תיעשה אפוא רק כאשר לשון החוזה אינה מפורשת וברורה דיה" (שם). הוסף על כך, שכאשר מפרשים חוזה, אנו מתחקים אחר המטרה המשותפת של הצדדים, ולא אחר מטרותיהם האינדיווידואליות של הצדדים (שם). 6. במקרה שלפנינו, השאלה היא: האם היה צורך לחפש אחר אומד דעתם של הצדדים, לאירוע אשר קרה שנים לאחר עריכתו, מבלי לבדוק תחילה מה לשון החוזה אומרת לעניין הנדון. נראה לי כי לשון סעיף 8 ברורה והניסוח שבו נקט המנסח די ממצה. הצדדים הגדירו היטב את התקופה שבה תיווצר הזכות העתידית שלמשיבה יהיה בה חלק: "הפנסיה שתגיע לבעל מעבודתו בבזק ביום פרישתו מעבודתו". הצדדים הגדירו בכך גם, ממה תקבל המשיבה את המגיע לה. בנוסף, לצורך חישוב זכות זו נקבע כי: "יילקחו בחשבון זכויות הפנסיה שנצברו לזכות הבעל מיום הנישואין ועד ליום הגשת התביעה לבית משפט נכבד זה, היינו 7.9.92". על הגדרת התקופה למען עריכת החישוב, חזרו הצדדים בסוף הסעיף: "הבסיס לכל חישוב יהיה מיום הנישואין ועד ליום הגשת התביעה לצורך חישוב צבירת הזכויות". הצדדים אף פעלו על פי האמור, מבלי שהתעוררו בעיות ביניהם. לדעתי, השאלה אם המענקים וההטבות בהן זכה המערער, בגין פרישה מוקדמת, הן ממין העניינים המוזכרים בסעיף 8, איננה שאלה רלוונטית לאמור בסעיף 8. נבהיר את האמור: המענקים אשר קיבל המערער אינם קשורים לנושא הפנסיה. מדובר בהקדמת הפרישה במספר שנים, על פי תכנית אשר ערכה חברת "בזק", על מנת להצעיר את כוח האדם העובד בה. הייתה למערער הברירה לקבל את התכנית ולהקדים את מועד פרישתו, או להמשיך בתפקידו עד תום, ועד הגיעו לגיל הפרישה החוקי. מה שקיבל המערער איננו שונה מהיוון משכורתו למשך התקופה הנותרת עד לגיל הפרישה הרגיל. ב"כ המשיבה גם לא טען אחרת, ואף הסכים שאילו המשיך המערער בעבודתו לא הייתה למרשתו טענה. הוא לא הראה כיצד ההטבות יכולות לדור בכפיפה אחת יחד עם פנסיה. מאוד יתכן שמצבה הכלכלי של המשיבה איננו שפיר, וכי הנטל הכלכלי הרובץ עליה הוא די כבד. ברם, ועם כל ההבנה למצבה של המשיבה, מכאן ועד לקביעה, שבגין כך, סעיף 8 חל גם על ההטבות שקיבל המערער, סכומים שהם בעיקרם משכורת, או חליפי משכורת, נראה לי כי הדרך רחוקה. 7. אין ספק באמיתות ובנכונות הפרשנות שעשה בית משפט קמא, להבנות אשר הביאו את הצדדים לחלוקת הפנסיה, בשיעור של 40% - 60%, כפי שאכן נעשה בסעיף 8. ואולם, אין קשר בטיב הסכומים שקיבל המערער, שכאמור, הם בעיקרם משכורת, ובין זכויות הפנסיה. דעתי היא, אין להחיל את אומד דעתם המשותף בקשר לחלוקת הפנסיה על מה שקיבל המערער. שני הדברים באים מקורות שונים. בשולי פסק הדין אציין, בתשובה לטענת בא כוח המשיבה שאין להתערב במסקנות שבפסק הדין כי הן "עניין שבעובדה", שערכאת הערעור לא נוטה להתערב בה. אין ממש בטענה זו. הסקת אומד דעתם של הצדדים מתוך החוזה, היא שאלה משפטית ולא שאלה עובדתית. (ראה ספרה של גב' שלו, דיני חוזים, שם). בנוסף, פסק הדין אשר ביקש להסתמך עליו איננו נוגע לענייננו. המקרה של אורון נגד אורון, עוסק בהיוון פנסיה ולא במשכורת. התוצאה הסופית היא שדין הערעור להתקבל ופסק הדין מתבטל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. כל צד ישא בהוצאותיו. מענקפרישה