קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חוב של מסעדה על סחורה: 1.                   התובע, בעל עסק לממכר פירות וירקות נהג לספק סחורה למסעדה(להלן: "המסעדה") אשר, על פי הנטען בתביעה, היתה בבעלות הנתבעים. בתביעה זו תובע התובע חוב בסך 41,225.85 ₪ אשר, לטענתו חייבים לו הנתבעים בגין סחורה אשר סופקה על ידו למסעדה . הנתבע 1 (להלן: "אברי") לא התגונן והתברר כי הוא עזב את הארץ. מאחר שלא הוצג אישור מסירה לנתבע זה אני מוחקת את התביעה נגדו. הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") טוען שלא היה לו כל חלק במסעדה וכי המסעדה נוהלה, למעשה, כחברה, ולפיכך אין עליו כל אחריות אישית לחובותיה. התובע טוען כי כלל לא ידע שהמסעדה מנוהלת כחברה וכי סבר שהנתבעים הינם שותפים במסעדה. עוד טוען התובע כי, כאשר נקלעה המסעדה לקשיים, הבטיח הנתבע לבנו של התובע, מר אהרוניאן יורם (להלן: "יורם") שהוא ידאג לתשלום החוב. 2.                   מאחר שהנתבע אינו מכחיש את החוב הנטען, השאלה היחידה אשר במחלוקת הינה שאלת אחריותו האישית של הנתבע לחובות המסעדה. 3.                   העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת - א.      כל תעודות המשלוח אשר הוצאו ע"י התובע או מי מטעמו בגין סחורה אשר סופקה על ידו למסעדה הוצאו על שם "אברי" או "מסעדת אברי". הנתבע או מי מטעם המסעדה מעולם לא העיר על כך ולא ביקש שיירשם בתעודות המשלוח שמה של החברה. ב.      כל התשלומים אשר הוכח כי שולמו ע"י המסעדה לתובע, עבור הסחורה, שולמו בשיקים של חברת ב.ז. שירותי מזון בע"מ (להלן: "החברה"), כפי שעולה מתצלומי השיקים אשר צורפו ע"י הנתבע לתצהירו. ג.        שיק ע"ס 18,579 ₪, ז.פ. 28.5.00, אשר ניתן ע"י החברה לתובע בגין סחורה, חולל מחוסר כיסוי, ובמקומו ניתנו שני שיקים ע"ס 15,000 ₪ ו- 13,000 ₪. ד.      הנתבע הינו בעלים של 30% ממניות החברה. 4.                   התובע טוען, בתצהירו, כי לא ידע כלל שמדובר בחברה וכי אילו היה יודע זאת היה מחתים את מנהליה על ערבות אישית. ואילו הנתבע טוען כי התובע צריך היה לדעת שמדובר בחברה על פי השיקים אשר באמצעותם שילמה לו המסעדה עבור הסחורה. בעדותו חזר ועמד תובע על כך שלא ידע כי מדובר בחברה אולם טען שהוא אינו מחתים ערבויות אלא עובד על אמון, וניכר היה כי הוא אינו מודע לאמור בתצהירו בענין זה. 5.                   ראשית יש לאמר שהנתבע כלל לא הוכיח שהמסעדה אכן נוהלה באמצעות החברה. פרט לשיקים אשר באמצעותם שולם עבור הסחורה לא הוצגה כל ראייה התומכת בטענה זו, ודי בכך על מנת לדחות את התביעה. אולם, גם מתוך הנחה שאכן נוהלה המסעדה ע"י החברה, יש מקום לראות את הנתבע אחראי אישית לתשלום החוב, הן בשל המצגים אשר הוצגו בפני התובע והן בשל התחייבות אישית אשר בה התחייב הנתבע, כפי שיפורט להלן. 6.                   מקבלת אני את טענת התובע בעדותו כי, לפחות עד חודש מאי 2000 לא ידע שמדובר בחברה. הנתבע עצמו אישר כי בשלט המסעדה או בכל מקום בתוך המסעדה אין זכר לשמה של החברה וכי הוא מעולם לא ציין בפני התובע או מי מטעמו כי מדובר בחברה, שכן, "לא התעורר הצורך בכך" (עמ' 9 לפרוטוקול שו' 23) ו"לא התעוררה סיטואציה" בה הוא היה צריך לאמר זאת (עמ' 10 שו' 9-8), ו"לא היתה לו סיבה להגיד זאת" (עמ' 10 שו' 31-30). לאור עדות התובע ספק רב בעיני אם התובע היה, אכן, מחתים את הנתבע ואברי על ערבות אישית אילו היה יודע שמדובר בחברה, אולם לאור קביעתי להלן, כי התובע כלל לא ידע על כך, וכי הוא סבר שהוא מוכר ירקות לאנשים פרטיים, אין לכך חשיבות. 7.                   אינני סבורה כי רק מתוך כך שהתשלומים שולמו בשיקים של חברה יכול היה התובע להבין שמסעדה מנוהלת ע"י החברה. קיימת אפשרות שהמסעדה מקיימת קשרים עסקיים קבועים עם חברה לשירותי מזון (היא החברה מושכת השיקים), ממנה היא מקבלת את השיקים כתשלום עבור שירותים אשר המסעדה מספקת לחברה וכי, מסיבות כאלה ואחרות נוח למסעדה לשלם לתובע עבור הסחורה בשיקים של החברה. העובדה שהתובע רשם, על גב השיקים אשר קיבל מהמסעדה, את השם "אברי" (על מנת שיידע מאיזה עסק קיבל אותם) מלמדת שהתובע לא זיהה את מושכת השיקים כבעלת המסעדה. 8.                   בנסיבות אלה, הצביעו כל המצגים הנ"ל אשר הוצגו בפני התובע, על כך שמדובר במסעדה אשר מנוהלת ע"י אברי והנתבע. לאור כך, ומשהוכיח התובע שהוא אף רשם את כל תעודות המשלוח ע"ש "אברי" או " מסעדת אברי", יצא התובע חובת הראיה המוטלת עליו, להראות שהוא סבר שהוא מספק את הסחורה למסעדה ולבעליה, באופן אישי, ולא לחברה. משלא הביא הנתבע כל ראיה או שמץ ראייה, מעבר לשיקים עצמם, אשר יצביעו על כך שהתובע ידע שהמסעדה מנוהלת ע"י חברה, אני קובעת שהתובע סבר שהוא מספק סחורה לאנשים "פרטיים" המנהלים, יחדיו, מסעדה, ולא לחברה. 9.                   אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבע לפיה מחדלו של התובע להביא כעד מטעמו גם את בנו אמנון, אשר שוחח, לראשונה, עם אברי צריך לפעול לרעת התובע, שכן החשיבות של השיחה הראשונה מתגמדת לאור הנסיבות הנ"ל ולאור הרשום על תעודות המשלוח (רישום אשר איש מהמסעדה לא ביקש לשנותו). יתירה מזו - הנתבע כלל לא טען בכתב הגנתו או בתצהירו שאברי הבהיר באותה שיחה ראשונה, או כי בכלל הובהר לתובע או למי מטעמו בשלב כלשהו, שהמסעדה מנוהלת ע"י חברה. אילו רצה הנתבע להוכיח כי באותה שיחה עם אמנון הבהיר לו אברי שהמסעדה מנוהלת כחברה היה עליו להביא את אברי להעיד מטעמו. אין מדובר ביסוד פוזיטיבי הנטען (וצריך להיות מוכח) ע"י התובע, אלא בטענה פוזיטיבית מצד הנתבע (אשר נטענה לראשונה בסיכומיו), אשר צריכה להיות מוכחת ע"י הנתבע. 10.               נדבך נוסף לכך היא שיחה אשר נערכה בין יורם לבין הנתבע, לאחר שחזר השיק הנ"ל, כאמור בסעיף 9 לתצהירו (ת/1|), בו טען יורם שהנתבע ביקש ממנו להמשיך ולספק סחורה למסעדה והבטיח שהוא אישית ידאג לשלם עבור הסחורה. יורם כלל לא נחקר על כך בחקירתו הנגדית. הנתבע אינו מכחיש את השיחה ולגבי תוכנה השיב בחקירתו הנגדית: "נכון שיורם היה מודאג שחזר השיק. אני לא זוכר מה היה אופי השיחה שהיתה אז. אני אומר לך שזה היה במאי כאשר כל המסעדה היתה מרוסקת והיו הרבה אנשים שבאו עם שיקים שחזרו להם. השתדלנו לשלם לספקים כמה שיכולנו. לקחנו גם הלוואות לצורך כך. השקעתי את דירתי, את הפיצויים של אשתי ואת הכספים שקיבלתי מהצבא. היו חובות לבנקים וחובות לספקים שהיו להם ערבויות אישיות. אני אישית ליורם לא הבטחתי שום דבר וגם לא יכולתי להבטיח. איך החברה הבטיחה". (עמ' 10 שו' 23-18). אמנם, הנתבע הכחיש, בסופה של התשובה, שהוא הבטיח דבר מה ליורם, אולם לא יכולתי ליתן אמון בהכחשה זו. הנתבע העיד, תחילה, שהוא "אינו זוכר את אופי השיחה", אולם נקל לשער את אופיה: כאשר נותנים את הדעת לכך שחולל שיק בסכום גדול (מעל 18,000 ₪) ושהתובע בא לנתבע בטענות על כך, וכאשר מביאים בחשבון את דבריו של הנתבע עצמו בדבר אנשים נוספים אשר הגיעו עם שיקים חוזרים, קל להבין כיצד, ועל מנת לנסות ולהמשיך להפעיל את המסעדה, הבטיח הנתבע לתובע שהוא אישית ידאג לתשלום עבור סחורה אשר סופקה ואשר תסופק ע"י התובע למסעדה, וכי על יסוד הבטחה זו הסכים התובע להמשיך לספק למסעדה סחורה. לאור האמור לעיל אני קובעת שהנתבע אכן התחייב בפני התובע שהוא, אישית, ידאג לתשלום עבור הסחורה, והוא נתפס בהתחייבותו זו. כאן המקום לציין שאמינותו של הנתבע נפגמה גם בשל הצגתו את עצמו בכתב הגנתו ובתצהירו רק כ"עובד שכיר בחברה" אשר ניהלה את המסעדה, מבלי שיציין שהוא בעל מניות בה, בעוד שהתברר שהוא בעל 30% ממניות החברה ומנהל בה. 11.               אשר להוכחת שותפותו של הנתבע במסעדה - הדבר מוכח מפי הנתבע עצמו, אשר אינו מכחיש את שותפותו במסעדה אלא שהוא טוען כי שותפות זו הינה במסגרת החברה ולא במסגרת שותפות רגילה. משקבעתי כי הוצגו בפני התובע מצגים לפיהם מנוהלת המסעדה ע"י הנתבע ואברי אישית, כשותפות ולא במסגרת חברה, ומשקבעתי כי מאמינה אני לגרסת יורם לפיה התחייב הנתבע, אישית, לשלם את התמורה עבור הסחורה, מחוייב הנתבע אישית בתשלום החוב. ערה אני לכך שהחל מסוף מאי ידע התובע, על פי גרסתו הוא, כי מדובר בחברה, אולם סבורה אני כי אין הדבר יכול להושיע את הנתבע חאור כך שקיבלתי, כאמור, את דברי יורם לפיהם ביקש ממנו הנתבע בשיחה הנ"ל להמשיך ולספק סחורה למסעדה תוך שהוא מתחייב בפני יורם שהוא אישית ידאג לתשלום החוב. 12.               לאור האמור לעיל אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע את סכום התביעה בסך של 41,225.85 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה - 5.2.01 ועד התשלום המלא בפועל וכן את אגרות המשפט מיום תשלומן ע"י התובע ועד החזרן לו בפועל ובנוסף - שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח בתוספת מע"מ, מהיום. סחורהחוב