בין הצדדים נחתמו במועדים שונים מספר הסכמים, שתכליתם הסדרת חילופי הבעלות על דירותיהם של הצדדים, תשלום הפרשי שווי בין הדירות המוחלפות, ביצוע תיקונים וכן הטבת נזקים שנגרמו בעקבות הפרת הסכמים מוקדמים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בוררות על חילופי בעלות על דירות: מהות הבקשה 1.                  זוהי בקשה שהוכתרה "בקשה לביטול פסקי בורר" ובה מתבקש בית המשפט "לבטל את פסק הבוררין שניתן על-ידי כב' הבורר עו"ד אשר אקסלרד ביום 28.02.2001 כתיקון לפסק הבוררין מיום 23.01.2001, ואשר לגביו ניתנה החלטה נוספת של כב' הבורר ביום 30.03.2001...". למען הנוחות אכנה להלן את פסק הבוררין (מיום 23.1.2001) בשם "פסק הבוררות" או "הפסק", את החלטת הבורר מיום 28.2.2001 בשם "ההחלטה המתקנת" או "ההחלטה", ואת החלטת הבורר מיום 30.3.2001 בשם "ההחלטה הנוספת".   רקע 2.                  בין הצדדים נחתמו במועדים שונים (החל מיולי 97') מספר הסכמים, שתכליתם הסדרת חילופי הבעלות על דירותיהם של הצדדים, תשלום הפרשי שווי בין הדירות המוחלפות, ביצוע תיקונים וכן הטבת נזקים שנגרמו בעקבות הפרת הסכמים מוקדמים. באחד מהם, המכונה "הסכם ב'" (ההסכם מיום 18.11.97), נקבע בסעיף 10 כי חובם של המבקשים למשיבים "ישא ריבית של 2% צמוד דולר, או 17% ריבית שנתית לא צמודה - הכל לפי הגבוהה".   3.                  לאחר שנסיונותיהם של הצדדים ליישוב המחלוקות שביניהם לא עלו יפה, הוסכם על מינויו של עו"ד אשר אקסלרד כבורר שיכריע בסכסוך.   4.                  ביום 23.1.01 נתן הבורר את הפסק, בו קבע כי שני הצדדים חייבים הדדית, ולפיכך הסכום שפסק לתשלום בפועל הוא זה שנותר לאחר הקיזוז. מפאת חשיבותן לענייננו, אביא כאן את שתי הפסקאות האחרונות של פסק הבוררות:   "47. לאור קביעותיי בסעיפים 37 ו- 46 לעיל, הריני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים סך של 97,720 ₪ כפי ערכם במועד הגשת התביעה, כשמסכום זה ינוכה סך 8,200$ נכון לאותו מועד, חיוב זה יוצמד לדולר ארה"ב עד למועד התשלום בפועל. 48.  בנסיבות העניין הריני פוסק כי על הנתבעים לשלם לתובעים בגין התביעה והתביעה שכנגד הוצאות ושכר טרחת עורך-דין, בסך כולל של 3,000$ כולל מע"מ" (ההדגשה שלי - ד' ח').   5.                  לאחר מתן הפסק, פנו המשיבים (התובעים בבוררות והנתבעים-שכנגד) בבקשה בכתב לתיקון הפסק. לאחר שעיין גם בתגובת המבקשים (הנתבעים בבוררות והתובעים-שכנגד), נתן הבורר את ההחלטה המתקנת. אביא כאן את הקטע הרלוונטי מתוך ההחלטה:   "10. לאור האמור הריני מורה על תיקון פסק הבורר מיום 23/1/2001, כדלקמן: א.     בהתאם לסמכותי לפי סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות, אני מורה על תיקון הפסק באופן שבו הסכומים בהם חויבו הנתבעים, על פי הפירוט בסעיף 32 לפסק, והמגלמים את הוצאות התובעים בגין השלמת ותיקון הבית שרכשו מהנתבעים, ישוערכו ממועד היווצרות החיוב ועד ליום התשלום בפועל. ב.      בהתאם לסמכותי לפי סעיף 22(א)(3) לחוק הבוררות, ולאחר שלקחתי בחשבון את טיעוני הצדדים בכתבי הטענות בדבר גובה הריבית, כשמחד שקלתי את הנזק הישיר והעקיף שנגרם לתובעים בהוצאות הרבות שנאלצו לשאת בהם, ומאידך נזהרתי שלא להפוך את הוראת פסיקת הריבית לקנס עונשי, מצאתי לנכון להסמך בפסיקת הריבית על הוראת סעיף 11 [צ"ל: סעיף 10 - ד' ח'] להסכם ב'. לפיכך, ובהתאם לשיקול הדעת הנתון מכוח סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 [שעניינו פיצויים מוסכמים - ד' ח'], אני מורה על תיקון הפסק באופן שבו החיובים המוטלים על הנתבעים מכוח סעיף 32 לפסק הבורר ישאו ריבית שנתית של 18%" (ההדגשה שלי - ד' ח').   6.                  יצויין, כי בעקבות ההחלטה המתקנת פנו המבקשים לבורר בבקשה "להורות על תיקון פסקי בוררות", תוך שהם טוענים בה, בין היתר, שחיובם בריבית (כפי שנקבע בהחלטה המתקנת) יש בה משום "עשיית עוול". כל כך, משום שהמבקשים לא זוכו לכאורה בריבית בגין חיובי המשיבים כלפיהם. לאחר ששקל את טענות הצדדים, הוציא מלפניו הבורר את ההחלטה הנוספת, בה ציין כי איננו רואה "מה הוא אותו 'עוול' עליו מלינים הנתבעים" (שם, סעיף 5), בהבהירו כי "הריבית שנפסקה לטובת התובעים, אינה מחושבת על כלל חיובי הנתבעים כלפי התובעים, אלא רק על ההפרש שנותר לתשלום לזכות התובעים, לאחר קיזוז חיוביהם של התובעים" (שם, סעיף 6; ההדגשות במקור).   7.                  כן יצויין, כי תוך כדי הליכי הבוררות העבירו המבקשים למשיבים סכום של 15,000$.   טענות המבקשים 8.                  כנגד שלוש קביעות של הבורר טוענים המבקשים: החיוב בשכ"ט המופיע בפסק הבוררות ושני התיקונים המפורטים בהחלטה המתקנת.   9.                  ביחס לשכ"ט נטען, כי הסכום שנכתב בפסק מקורו בטעות סופר (צ"ל: 3,000 ₪ ולא 3,000$) שיש לתקנה. לחלופין נטען, כי סכום השכ"ט שנפסק הינו עונשי, איננו סביר, ויש לשנותו לסכום מקובל.   10.              ביחס להוספת הריבית בהחלטה המתקנת נטען כלהלן: ראשית, כי זו הביאה לשילוש ערכו של הסכום שנפסק בפסק הבוררות (לפני הוצאות). שנית, כי הריבית האמורה נוגדת את תקנת הציבור; בלתי סבירה; אינה מתחשבת בהיותן של ההפרות הדדיות; אינה מתיישבת עם דברי הבורר בהחלטה המתקנת לפיהם לא תושת ריבית עונשית; וגם חורגת משיעור הריבית המירבי (בגין חוב צמוד מט"ח) המחושב לפי סעיף 4(ג) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (בין 5% ל-6% בתקופה הרלוונטית: מוצג ח' לתיק המוצגים של המבקשים). שלישית, משלא פסק הבורר לפי הריבית המוסכמת (כשהכוונה היא לכך שהפחית ממנה), היה עליו לפסוק ריבית שלא תעלה על המותר בחוק.   11.              ביחס לשינוי מועד השערוך, טוענים המבקשים כי תיקונו אינו בגדר תיקון טעות סופר.   טענות המשיבים 12.              המשיבים סבורים כי המבקשים לא הצביעו על מקור סמכותו של בית-משפט זה לתקן את ההוצאות שנפסקו.   13.              כן טוענים הם כי אין לראות בחיובי הריבית כמשלשים את הסכום הפסוק, שכן, לעניין המכפלה יש להתחשב גם ב- 15,000$ הדולרים ששולמו עוד בטרם ניתן פסק הבוררות. עוד טוענים הם, כי סעיף 6 לחוק פסיקת ריבית והצמדה מאפשר לצדדים להתנות על הוראותיו, כפי שאכן עשו הצדדים בהסכם ביניהם.   14.              לבסוף טוענים הם כי בית-משפט זה נעדר סמכות להתערב הן בפסק והן בהחלטה.   דיון 15.              לעניין סכום ההוצאות ושכר-הטרחה שנקבע בפסק הבוררות (3,000$ כולל מע"מ): מסכים אני עם המשיבים כי אין יסוד להתערב בו. אינני רואה כל פסול בו, ואין כל הכרח שגובהו יהיה ביחס ישר לגובה החוב הפסוק. הצורך להשיב לזוכה את הוצאות ההתדיינות איננו קשור בקשר בל-יינתק עם גובה הזכייה. מה עוד, שנראה כי יש ממש בטענת ב"כ המשיבים, לפיה 15,000 הדולרים שולמו במסגרת הסדר דיוני בלבד ומבלי שהמבקשים ויתרו על תביעתם-שכנגד.   16.              אשר להוספת הריבית בהחלטה המתקנת: בהחלטתו זו נדרש הבורר לעובדה ש"נשמטה מהפסק הוראה בדבר פסיקת ריבית המתחייבת מן ההסכמים שנחתמו בין הצדדים" (סעיף 2 להחלטה המתקנת), והוא מסביר זאת בכך שמדובר ב"השמטה מקרית שנעשתה בהיסח הדעת, בשל חישובים רבים שהוצרכתי להם במהלך התגבשות החלטתי בדבר קביעת החיובים ההדדיים של הצדדים" (שם, סעיף 3). בעניין זה אין כל אינדיקציה בפסק המצביעה על כי אין הדבר כך. מכאן, שהבורר מוסמך היה להשלים את הפסק מכוח סעיף 22(א)(1) לחוק (שעניינו בתיקון טעות סופר, השמטה וכיו"ב); והעובדה שהושלם מכוח סעיף-קטן (א)(3) לחוק (שיוחד למקרה בו "אין בפסק הוראה בדבר תשלום ריבית"), אינה פוגמת בהחלטה המתקנת במידה המצדיקה את ביטול הוספת הריבית בה, שהרי אין מדובר בתיקון שנעשה תוך חריגה מסמכות.   אעמוד בכל זאת על עניין אחד שהופיע בסיכומי המבקשים, וחזר והופיע בסיכומי תשובתם. כוונתי לדברי הבורר בהחלטה המתקנת, לפיהם נזהר "שלא להפוך את הוראת פסיקת הריבית לקנס עונשי". המבקשים טוענים כי שיעור הריבית הקבוע בהסכם אליו כיוון הבורר מהווה קנס. הם אינם קובלים על כך שהבורר ראה בריבית המוסכמת משום תניית פיצויים מוסכמים (כמסתבר מהפעלת הסמכות להפחיתם לפי סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). תלונתם הינה אפוא כי גם לאחר ההפחתה האמורה, נותר בשיעור הריבית פן עונשי; בהוסיפם לעניין זה, כי "בהתחשב בריבית הדולרית המקובלת בבנקים שנעה אותה עת עד לשיעור של 8% לשנה, הרי שריבית בשיעור של 18% דולרית היא בוודאי עונשית גם כפי שראו אותה הצדדים עובר לחתימת החוזה" (סעיף 4 לסיכומי תשובתם).   משמעות הדבר היא, כי מבקשים הם מבית המשפט כי ייטול מהבורר את שיקול הדעת בהפעלתו את סעיף 15(א) הנ"ל וימירו בשיקול דעתו-שלו, באופן שיפחית מהפיצויים המוסכמים שיעור גבוה יותר. חוששני שבנסיבות המקרה אין בידי להיעתר לבקשתם זו (והשוו: ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257, גם שם דובר אודות עסקת מקרקעין, נקבעה ריבית ריאלית שנתית של 120% לחיובים שחל פיגור בתשלומם, ובית המשפט העליון התערב והעמידה על 35%. בענייננו, כזכור, קבע הבורר שיעור ריבית ריאלי של 18%).   17.              אשר לשינוי מועד השערוך: המבקשים טוענים בסיכומיהם -   "יצוין, עם כל הכבוד, כי הבורר טעה בקביעתו כי שינוי מועד השיערוך מהווה תיקון טעות סופר, שכן מעצם ניסוח הפסק המקורי, בו חוברו כל סכומי החיוב יחדיו לסך של 97,720 ₪, ברור כי לבורר לא הייתה כוונה לשערך כל סכום וסכום ממועד היווצרו, שאם רצה כן, מדוע מצא לנכון לחבר הסכומים יחדיו?!" (שם, בסעיף 10; ההדגשה במקור).   לדברים אלה לא מצאתי תשובה של ממש בסיכומי המשיבים. אין לפנינו מקרה בו הוסחה דעתו של הבורר מאחד החשבונות, והוא הוסיפו בשלב מאוחר יותר בדרך של תיקון טעות סופר. במקרה הנוכחי, מצויה בפסק הבוררות גופו אינדיקציה לכך שהקביעה בדבר המועד שממנו ואילך ישוערך הסכום הפסוק - דהיינו כפי ערכו במועד הגשת התביעה - נבעה מטעות מחשבתית. זאת מסיק אני מכך, שתיקונה של טעות זו כרוך לא רק בתיקון הסכום הפסוק, אלא בתיקונם של כל אחד ואחד מרכיביו. יתירה מזאת, מאחר שלפי סעיף 10(א) להחלטה המתקנת, השערוך יהיה "ממועד היווצרות החיוב", הרי שתוצאתה היא, שכל חיוב מארבעה עשר החיובים המפורטים בסעיף 32 לפסק הבוררות, עשוי להיות משוערך ממועד אחר. גם עניין זה אינו מתיישב עם תוכן הפסק המקורי. טעות זו אינה בגדר "טעות סופר" או "השמטה" במובן סעיף 22(א)(1) לחוק הבוררות. לפיכך, תיקונה אינו בגדר סמכותו של הבורר. וכפי שהבהירה ההלכה:   "המושג 'השמטה', בהקשר שבו הוא מצוי, פירושו דילוג מקרי על דבר שהיה בדעת הבורר להביע בפסקו, אך בשעת כתיבת הפסק הוא נשמט מזכרונו ומשום כך לא העלהו על הכתב. השמטה מחשבתית, כלומר מגרעת, מדעת או שלא מדעת, שנפלה בגופי הענינים שבהם דן הפסק, אין ענינה לכאן" (ע"א 678/71 תשלובת טמפו נ' אריעד מחצבים, פ"ד כו(2) 29, 32; ההדגשות שלי - ד' ח'; וראו: ס' אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית מורחבת, תשנ"א) 392).   18.              בענייננו, ניתן לראות כי נתקיימו נסיבותיו של סעיף 24(3) לחוק הבוררות, לפיהן "הבורר פעל ללא-סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו לפי הסכם-הבוררות". משכך, יש להורות על ביטול חלק זה של ההחלטה המתקנת, לפי סעיף 24(3) בשילוב עם סעיף 26(ב) לחוק הבוררות.   סוף דבר 19.              תוצאת הדברים היא כי הבקשה לתיקון פסק הבוררות נדחית; הבקשה לביטול ההחלטה מתקבלת בחלקה, במובן זה שאני מבטל את קביעת הבורר ביחס לשינוי מועד השערוך (סעיף 10(א) להחלטה המתקנת).   20.              לאור סעיף 28 לחוק הבוררות, פסק הבוררות מאושר בזה. כן מאושרת פסקה 10(ב) להחלטה המתקנת.   21.              לאור התוצאה אליה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו.בעלותמקרקעין