קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חריגה מהקצבת מים: א. ההליך, רקע עובדתי וההחלטה נשוא הערעור. .1זהו ערר לפי סעיף 124ה' לחוק המים התש"יט- 1959(להלן: "החוק") על החלטת נציב המים מיום 98.9.6לחייב את העוררת בתשלום מיוחד בגין חריגה מההקצבות שנקבעו לה לשנת הרישוי .1994ואלו העובדות הצריכות לעניננו: .2נציב המים קבע בשנת 1994את הקצבות המים של מושב עצמונה (להלן: "המושב") כדלהלן: א. מים שפירים - 200, 103מ"ק. ב. מי שפד"ן שהם מים מומרים - 770,441, 1מ"ק. .3 בפועל, חרג המושב מהמכסות שנקבעו לו. החריגה במי שפד"ן היתה של 30 מ"ק (צריכה בפועל של 800,441, 1מ"ק) ואילו במים שפירים היתה חריגה של 617, 79מ"ק (צריכה בפועל של 817,182). הקצבת מי שפד"ן הוגדלה לגובה הצריכה בפועל כי למי שפד"ן לא היתה הגבלה על הצריכה. .4 בתאריך 2.11.94פנה המושב לנציבות המים בבקשה להמרת מי שפד"ן למים שפירים לשנת .1994 .5 הבקשה נדחתה ע"י הנציבות בנימוק שהמושב ניצל את כל מי השפד"ן המוקצים לו באותה שנה. .6 בתאריך 3.1.95פנה המושב שנית לנציבות המים בבקשה להמרת 000, 100מ"ק מי שפד"ן למים שפירים, וזאת הן לשנת 95והן לשנת .94 .7 הבקשה אושרה ע"י הנציבות לגבי שנת 95ונדחתה לגבי שנת .94 הנימוק לדחייה היה, כי לא ניתן לאשר את ההמרה המבוקשת בדיעבד באשר המושב ניצל במלואה את הקצבת המים בשפד"ן. .8 נציב המים החליט לחייב את המושב בתשלום מיוחד בסך 128, 71ש"ח בגין החריגה במים שפירים בשנת .94באשר לחריגה במי שפד"ן נמנע הנציב מהטלת התשלום המיוחד. .9אין מחלוקת על עובדות אלו והערר נסוב על החלטת הנציב להטיל על המושב את התשלום המיוחד המצוין לעיל. ב. טענות הצדדים. העוררים העלו בערעורם שתי טענות: האחת, שלשנת 1995קיבל העורר מכסה של 000, 200קו"ב מים ובכך יש משום הכרה בכך שהכמות של 000, 103קו"ב אינה מספיקה לצרכי חדדר מגורים, 45דונם משתלה, 6דונם לולים ו- 5דונם חסה בחממות. ומכאן, שאין הצדקה להטלת התשלום המיוחד לשנת .95 הטענה השניה היא, כי מסיכומי נציבות המים עולה שהצריכה החקלאית הכוללת היתה בשנת 94בגובה % 82מהרישוי והמדובר בכל סוגי המים. לכן, טענת המשיב כאילו בגלל הודעה מאוחרת של המושב על דבר המרת המים השפירים בקולחין הוא לא יכול היה להשתמש במים - אינה מתקבלת על הדעת. אין קשר בין המרת מי שפד"ן למים שפירים מכיוון שאף פעם לא באה מכסה מסוג אחד ע"ח הסוג השני ומכאן, שדחיית בקשתה של העוררת היא בגדר האחזות בטענה פרוצדורלית וטכנית. המשיב בתשובתו אומר, כי הקצבת המים השפירים לשנת 95לא הוגדלה. נהפוך הוא. היא קוצצה ב-% .10עוד טוען המשיב, כי המרת מים נעשית במטרה לפנות מים שפירים המשמשים בחקלאות על מנת לאפשר שימוש בהם לצרכים אחרים. במקום מים שפירים מקבלים מי קולחין. אם ההמרה נעשית מראש, ניתן לעשות שימוש במים השפירים על ידי צרכנים אחרים. באם ההמרה לא נעשית מראש לא ניתן להשתמש במים השפירים באותה שנה לצרכים אחרים. בשנת 94ניצל העורר את כל מי השפד"ן שעמדו לרשותו. בשנת 93לא ביקש המושב המרת מים לשנת 94, אלא פנייתם הראשונה בענין זה היתה ב-2.11.95, דהיינו קרוב לסיום השנה. ג. דיון ומסקנות. .1הסמכות להטלת תשלום מיוחד קבועה בסעיף 124א' לחוק, אשר זה לשונו: "נציב המים רשאי להטיל תשלום מיוחד על מפיק או ספק אשר עשה אחד מאלה: (1) ... (2) סיפק לצרכן מים בכמות העולה על הכמות המותרת לספק לאותו צרכן בהתאם לתנאי הרישיון שקיבל או התקנות שהותקנו לפי חוק זה; (3) ...". כאמור, אין מחלוקת לגבי העובדה שמקורות סיפקה למושב עצמונה מים שפירים מעבר לכמות המותרת ברישיון ועל כך היא חויבה בתשלום מיוחד. חברת מקורות מצידה ביקשה אישור מהנציב לחזור אל המושב ולגבות ממנו את התשלום המיוחד. הנציב אישר זאת עפ"י הסמכות שהוענקה לו בסעיף 124ד' לחוק: "(א) ספק שהוטל עליו תשלום מיוחד, רשאי באישור נציב המים לגבות את סכום התשלום, כולו או מקצתו, מהצרכן שצרך את כמות המים אשר בגללה הוטל התשלום. (ב) לא יאשר נציב המים גביית התשלום כאמור, אלא לאחר שנתן לצרכן להביא לפניו טענותיו". מכאן, שאין ספק בדבר סמכותו של המשיב להטיל תשלום מיוחד. .2טענת המושב, מתיחסת לדרך שבה הופעל שיקול הדעת ע"י נציב המים באשר להחלטתו דנן. אין ממש בטענה שניתן ללמוד מהמכסה המוגדלת של המים לשנת 95, כי המכסה לשנת 94- לא הספיקה. מבחינה עובדתית לא הוגדלו הקצבות המים של המושב לשנת .95נהפוך הוא. עפ"י הרשיון שהוצג בפני הוקטנו מכסות המים של המושב לשנת .95 .1הקצבת המים השפירים קטנה מ-800, 103מ"ק ב- 94ל-200, 98מ"ק בשנת .95 .2הקצבת מי השפד"ן קטנה מ-770,441, 1מ"ק ב- 94ל-600,407, 1מ"ק בשנת .95אמנם נכון הוא שלאחר הסכמת הנציבות להמרת מי שפד"ן למים שפירים גדלה מכסת המים השפירים ב-96', אך זוהי המרה פנימית ולא הוספה להקצבות המים. שנית, גם אם טענת העוררת מוצדקת ומכסת המים השפירים שהוקצתה לה ב-94' היתה קטנה מדי, הרי שאין בכך להצדיק את פעולתה. העוררת יכולה היתה לבקש המרת מים כבר בתחילת 94' (כפי שעשתה ב-95') ורשאית היתה לערור על ההקצבות שנקבעו ברישיון. משלא עשתה כן, כבולה העוררת ומחויבת היא לעמוד בהקצבות ובמכסות שנקבעו לה. .3אשר לטענתה הבאה של העוררת, דהיינו כי דחיית בקשתה השניה לנציבות מיום 3.1.95בנימוק שלא ניתן לאשר את ההמרה המבוקשת לשנת 94' בדיעבד - הינה בעלת אופי טכני ופרוצדוראלי - אינה מקובלת עלי מטעמים אלה: (א) מבחינה עקרונית, מוצדקת האבחנה בין בקשה לגבי העתיד לעומת בקשה בדיעבד, מכיוון שבקשה מוקדמת מאפשרת לנציבות המים לתכנן בצורה מאורגנת ומסודרת את חלוקת המים שמתפנים בעקבות ההמרה. (ב) יתר על כן, הדיון לעיל הינו תיאורטי בלבד מכיוון שהעוררת ממילא ניצלה את כל הקצבותיה. המרת מים, פירושה קבלת מכסת מים שפירים נוספת ע"ח מכסת מי שפד"ן שלא נוצלה. ברם, מכסת מי השפד"ן של המושב נוצלה במלואה ואף נחרגה. לפיכך, בקשתה האמיתית של העוררת היתה הגדלה בדיעבד של מכסת המים השפירים ולא המרה, כיוון שלא היה מה להמיר. הגדלת ההקצבות כפי שצינתי לעיל, יש לבצע מראש ועפ"י הפרוצדורה הקבועה בחוק וזאת לא נעשה. .4אשר לטענה, כי לא נגרם כל נזק כתוצאה מהחריגה. טענה זו נסמכת על העובדה שבשנת 94היתה הצריכה החקלאית הכוללת של מים בשיעור % 82מהרישוי. כלומר, לא נוצלה כל הקצבת המים לאותה שנה. לדעתנו, יש לדחות גם טענה זו. ראשית, הנתון שצוין לעיל מתיחס לכלל הצריכה החקלאית בארץ. יתכן עם זאת שבאזורים מסוימים שיעור הצריכה היה גבוה יותר ואף חרג מהרישוי. אין בנתון זה כשלעצמו ללמדנו שהחריגה הספציפית של המושב לא הזיקה. שנית, אין כל הצדקה להיטיב עם המושב משום שצרכנים אחרים נזהרו ולא חרגו מהמכסות שנקבעו להם, כי אז "יצא חוטא נשכר" וייפגם עקרון השוויון. שלישית, ניהול ותכנון משק מים ככלל ובמדינתנו בפרט, מחייבים קביעת גבולות וסטנדרטים ברורים. שמירה עליהם היא צורך הכרחי בשל המשאבים המעטים בתחום זה. חריגה מהמגבלות עלולה להוביל לקריסת התכניות המקוריות ומערכת התכנון ולהעמיד את המשק בפני נזקים בלתי הפיכים. הרציונל העומד מאחרי קביעתנו זו הוא שיש להישמר מכל משמר פן חריגה מהמכסות ופריצת המגבלות המוטלות ע"י נציבות המים תהפוך לנורמה, כי אז נמצא עצמנו בפני שוקת שבורה. ברור עם זאת, שיש להתיחס לכל חריגה עפ"י נסיבותיה הספציפיות ובהתאם להיקפה. במקרה דנן, שבו מדובר בחריגה של כמעט % 80ממיכסת המים המוקצבת וכאשר מדובר בצרכים שהיו ידועים מראש ושניתן היה לבקש לגביהם היתר בזמן, אנו סבורים שהחלטת הנציב מוצדקת. לאור האמור לעיל, אנו בדעה שיש לדחות הערר.מים