קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טיפול רפואי רשלני בבית חולים: התובעת הגישה תביעה זו בעקבות טיפול רפואי אשר קיבלה בבית החולים שערי צדק. לטענתה הטיפול היה רשלני וגרם לה נזקים קשים. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה; בעלה - ניסים שבתאי; ביתה שירן כהן; שרה אייזנבך, אשר עברה פרוצדורה דומה לזו של התובעת בבית החולים באותו היום, ומר שלום כהן אצלו עבדה התובעת עובר אירועים נשוא התביעה. התובעת הגישה כראיה מטעמה את חוות דעתו של ד"ר שמואל פרידמן בתחום הגניקולוגיה ואת חוות דעתו של פרופ' רן אורן בתחום הרפואה הפנימית. מטעם הנתבע העיד ד"ר דניאל טרנר. הנתבע הגיש כראיה מטעמו את חוות דעתו של ד"ר שמואל גולדברגר ז"ל בתחום הגניקולוגיה, ובעקבות פטירתו, הוגשה חוות דעת של פרופ' חיים יפה. בתחום הרפואה הפנימית הוגשה חוות דעתו של פרופ' איתן סקפה. פרופ' מ. ראובן פייזר מונה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הגניקולוגיה. ד"ר אהוד מלצר מונה כמומחה בתחום הגסטרואנטרולוגיה. העובדות ביום 24.9.01 פנתה התובעת לבית החולים שערי צדק לשם ביצוע הפלה. מדובר היה בהפלה נדחית, בהיריון אשר הפסיק להתפתח בשבוע 6. היא הוזמנה לבוא למחרת מאחר ולא הייתה בצום. התובעת חזרה לבית החולים ביום 25.9.01 כשהיא בצום. בגלל חוסר מקום במחלקה הגניקולוגית היא אושפזה במחלקת עיניים. 12 שעות לאחר שהתובעת אושפזה בוצעה הרדמה כללית. ההפלה החלה בשעה 21:40 והסתיימה בשעה 21:55 בהרדמה כללית. ד"ר טרנר היה המנתח. ד"ר טרנר הצהיר כי בתום הגרידה קירות הרחם נראו חלקים. כמות הדמם לא חרגה מהתקין וחלל הרחם נצפה תקין. הקירות החלקים שנצפו בתחום הגרידה מלמדים (לפחות בהתרשמות בזמן אמת) כי מרבית החומר ההריוני הוצא מהרחם. בתחום הגרידה ניתן נר אנדומן לשיכוך כאבים, כחלק מהרוטינה המקובלת (סעיף 9 לתצהיר). עוד לפי תצהירו של ד"ר טרנר מהלך הגרידה היה תקין ולא התעורר כל חשד להיווצרות נקב ברחם (סעיף 10 לתצהיר). התובעת העידה כי זמן קצר לאחר הגרידה היא התעוררה בחדר התאוששות ומייד החלה לסבול מכאבים חזקים ומצמרמורת. היא התלוננה בפני האחיות ואף צעקה מכאבים, אך האחיות ניסו להרגיע אותה ואמרו לה כי לאחר גרידה טבעי שיש התכווצויות (התובעת, סעיף 10 לתצהיר). לפי תצהירה, היא עברה שמונה לידות קודמות, וגם הפלות, והכאבים לא היו דומים לאף הפלה קודמת ולא לכאבים לאחר לידות (התובעת, סעיף 10 לתצהיר). לפי עדות התובעת למרות שהיא התלוננה על כאבים היא לא נבדקה (התובעת, עמוד 58 לפרוטוקול). היא חזרה והעידה כי היא אמרה לרופאים שהיא עברה לידות וגרידות והיא יודעת אילו כאבים אמורים להיות, אך הכאב ממנו סבלה היה בלתי נסבל (התובעת, עמוד 58 לפרוטוקול). התובעת העידה כי באמצע הלילה פנתה האחות אל הרופא התורן, שהיה ד"ר טרנר עצמו, האחות אמרה לו שמשככי הכאבים לא עוזרים והיא סובלת. לפי עדות התובעת ד"ר טרנר הגיע למחלקת עיניים אך לא בדק אותה, אמר שהגרידה הייתה בסדר והורה להתחיל באנטיביוטיקה (התובעת, סעיף 12 לתצהיר). ד"ר טרנר הצהיר כי במהלך הלילה נתנו לתובעת אוגמנטין (תרופה אנטיביוטית) לאחר שהתלוננה על כאבים. לפי תצהירו התלונות על כאבים לא חרגו מהמקובל (סעיף 13 לתצהיר). בחקירה הנגדית השיב כי הוא אינו זוכר את המקרה. לשאלה שנשאל השיב כי אם הייתה תלונה על כאבים קיצוניים, היה מזעיק כונן (ד"ר טרנר, עמוד 93 לפרוטוקול). לפי עדותו, אוגמנטין לא נותנים על כאבים אלא על חשד לזיהום, או זיהום. עוד לפי עדותו "לאור ההידבקויות ולאור הזמן שחלף אולי היה חשד לזיהום" (עמוד 92 לפרוטוקול). בחומר הרפואי נרשם כי התובעת התלוננה על כאבים וקיבלה אוגמנטין. אין רישום על בדיקה שבוצעה. הרישום תומך בעדותה של התובעת כי הוזמן רופא. החלטת הרופא להתחיל במתן אנטיביוטיקה תומכת בכך שהייתה תלונה חריגה. התובעת העידה כי למחרת המשיכה לסבול מכאבים והרגישה שהם הופכים קשים יותר (התובעת, סעיף 13 לתצהיר). היא הצהירה שבגלל הכאבים ביקש בעלה שיבדוק אותה רופא, אך רופא לא בדק אותה (התובעת, סעיף 14 לתצהיר). למחרת בבוקר, לפני שחרורה מהמחלקה הגניקולוגית, נרשם בתיק הרפואי: "יש כאבי בטן תחתונה. הבטן רכה, ללא דימום פעיל... משוחררת לביתה". רישום זה תומך בעדות התובעת. לאחר שחרורה מבית החולים המשיכה התובעת לסבול מכאבים. הכאבים נמשכו ונעשו עזים, מלווים בהקאה. רופא שהוזמן החזיר אותה לבית החולים. התובעת הגיעה לבית החולים בשעה 14:48 ונבדקה. לאחר הבדיקות הוחלט להמתין (התובעת, סעיף 18 לתצהיר). בשעה 18:20 נבדקה התובעת על ידי כירורגית, אשר המליצה על מתן נוזלים בעירוי והשגחה. בבדיקה כעבור שעה הוחלט על התערבות כירורגית גניקולוגית מיידית בחדר ניתוח. בניתוח נמצאה לולאת מעי דק נמקית וניקוב של הרחם עם פגיעה במזו (רקמה בין המעי לקיר האגן המכילה בין השאר כלי דם המספקים דם עורקי למעי) ובמעי. הנקב ברחם היה בקיר הקדמי מעט מעל הפה הפנימי של צוואר הרחם. ביצוע הגרידה ד"ר פרידמן קבע בחוות דעתו כי ד"ר טרנר היה חייב להרגיש כי ה"סונדה" ואח"כ ה- Hegar והקורטה שהחדיר לרחם נכנסו עמוק מדי והיה חייב להפסיק את הפעולה ולקרוא לייעוץ עם רופא בכיר או כונן. ד"ר טרנר עבד במחלקת נשים כבר מהבוקר, ועד לביצוע הגרידה של התובעת עברו כ- 13 שעות. בחוות דעתו כתב ד"ר פרידמן כי קשה לחשוב שד"ר טרנר נותר בשיא כושרו, יכולתו ואבחנתו. ד"ר פרידמן מתייחס גם לעובדה שעקב עומס במחלקת נשים התובעת אושפזה במחלקת עיניים ולכך שאותו צוות באותה מחלקה ובאותו חדר ניתוח היה אחראי באותו לילה, מיד לאחר מכן, לעוד מקרה דומה של ניקוב הרחם, ולכן מסיק כי סידורי העבודה במחלקה היו לקויים. המקרה הנוסף אליו מתייחס ד"ר פרידמן הוא המקרה של הגב' אייזנבך, אשר הייתה אחת מעדי התביעה ואשר גם היא סבלה מניקוב הרחם בעקבות גרידה באותו הלילה. פרופ' חיים יפה קבע בחוות דעתו כי הגרידה בוצעה על ידי רופא המנוסה בביצוע גרידות אלו שהן לחם חוקם של הרופאים המבצעים תורנויות, ומיומנותם עולה ככל שהשנים חולפות. עוד לפי חוות דעתו דרך ביצוע הפעולה הייתה מקובלת ונכונה. פרופ' יפה נתן את חוות דעתו לאחר שכבר ניתנה חוות הדעת של פרופ' פייזר ובחוות דעתו הוא חולק על חלק מקביעותיו של פרופ' פייזר, אשר אליהן אתייחס להלן. לפי חוות הדעת של פרופ' פייזר, ניקוב הרחם הוא סיבוך מוכר בשכיחות של 0.63%. ברוב מקרי הניקוב כלל לא עולה חשד שנגרם נקב והנקב לא מזוהה. לא בכל מקרי ניקוב הרחם נדרש טיפול. מקרים רבים נזקקים רק למעקב. עוד לפי חוות דעתו, מוכרים מספר גורמים לניקוב הרחם בזמן הפרוצדורה: ביצוע גרידה ע"י רופא מתמחה מעלה את הסיכון פי חמש. הרחבת צוואר הרחם על ידי למינריה (מקלון המופק מאצת ים המוחדר לתעלת הצוואר סופג נוזלים, תופח בהדרגה תוך 3-4 שעות ומרחיב את צוואר הרחם) מפחיתה את הסיכון פי חמש. נשים וולדניות (אחרי 5 לידות) נמצאות בסיכון פי שלוש יותר לעומת נשים שלא ילדו. בגרידה באמצעות קורטה (D&C - הרחבה וגרידה) הסיכון לניקוב הרחם הוא פי 2-3 יותר לעומת שימוש בצינורית ושאיבה (D&E). ניקוב הרחם על ידי סונדה או מרחיב לא פוגעים בד"כ באברים בבטן. לעומתם מכשירים כגון מגרדה (קורטה), צינורית שאיבה או מלקחיים יכולים להיות הרסניים. ביחס לגרידה שעברה התובעת כתב פרופ' פייזר כי התובעת הייתה ולדנית רבה אחרי 8 לידות והסיכון לניקוב היה מוגבר, פי שלושה מאישה שלא ילדה קודם לכן. השימוש בקורטה חדה, כפי שנעשה על ידי ד"ר טרנר, מיושן ואינו מומלץ ומן הדין היה לא להשתמש באמצעי זה המהווה סיכון מוגבר לניקוב הרחם. לו היו משתמשים בלמינריה, לצורך ההרחבה, היו מקטינים פי 5 את הסיכון לניקוב הרחם והסיבוכים בהמשך. לפי פרופ' פייזר, במקרה הנדון הרופא רוקן בגרידה את הרחם מרקמת ההריון ולפי אופי הפגיעה במזנטריום הניקוב היה במהלך פעולה זו ונגרם על ידי הקורטה. לפי ד"ר טרנר, הסיבוך של נקב ברחם בעקבות גרידה הוא סיבוך מוכר וסיכון אינהרנטי של הפרוצדורה ולעיתים אינו ניתן למניעה. לעתים, ובמיוחד במקרים של הפלה נדחית, כשהגרידה מבוצעת בחלוף זמן משמעותי לאחר ההפלה, או כשמדובר באישה עם מספר רב של הריונות בעבר, תהליך ריקון הרחם מהחומר ההריוני אינו פשוט. חלקי ההריון עשויים להידבק לקירות הרחם ומצב זה מחייב שימוש בקורטה כדי לנקות את הרחם וקירותיו מהחומר ההריוני. מסיבה זו עלול להיגרם נקב, חרף ביצוע של הגרידה בדרך זהירה ומיומנת (סעיף 15 לתצהיר). ד"ר טרנר התייחס לחוות דעתו של פרופ' פייזר בעניין שיטת הגרידה וכתב כי בשנת 2001 גרידה בשיטה של D&C היתה מקובלת מאד בבתי החולים בישראל ונעשה בה שימוש עד היום (סעיף 18 לתצהיר). לפי תצהירו, השימוש בקורטה עשוי להיות הכרחי במקרה של הפלה נדחית, במיוחד כאשר חולף זמן בין מועד ההפלה למועד הגרידה והצורך לנקות את קירות הרחם מחומר הריוני. במקרה של התובעת חלפו למעלה משישה שבועות עד למועד הגרידה והשימוש בשאיבה (D&E) היה עשוי להיות בלתי מספק. לעיתים רבות יש צורך לעשות שימוש בקורטה בתום גרידה בשיטת D&E שכן השאיבה עצמה אינה מספיקה לניקוי הרחם (סעיף 18 לתצהיר). פרופ' יפה כתב בחוות דעתו כי ההצעה להשתמש במגרדת שואבת שהיא פחות טראומתית לא מקובלת במקרים של הפלה נדחית עם פער של ששה שבועות בין גיל ההיריון לגודל העובר. לפי חוות דעתו השאיבה אינה יעילה ואינה פותרת כל בעיה ושימוש במגרדת חדה הנו הכרחי. פרופ' פייזר, התבקש בחקירתו להתייחס לטענות בעניין השימוש בשאיבה והשיב כי השימוש בשאיבה להפסקת הריון נכנס בסביבות שנות ה- 60, כלומר כארבעים שנה לפני האירוע נשוא התביעה (עמוד 11 לפרוטוקול). הספרות שהוצגה על ידי פרופ' פייזר תומכת בקביעתו זו. בכל הנוגע לשימוש בלמינריה הצהיר ד"ר טרנר כי בשנת 2001 לא נעשה שימוש בלמינריה בבית החולים שערי צדק לצורך הרחבת צוואר הרחם במקרים של הפלה נדחית, אלא במרחיבי האגר בלבד (סעיף 17 לתצהיר). פרופ' יפה כתב בחוות דעתו כי השימוש בלמינריה נעשה בראש ובראשונה לנשים המיועדות להפסקת הריון רפואית, כאשר ההריון חי וקיים, וכי בשום בית חולים באזור ירושלים לא מקובל להחדיר למינריה במקרים של הפלה נדחית, במיוחד לא כאשר צוואר הרחם כבר פתוח להגאר 7, כפי שנכתב בדו"ח הגרידה. לשאלה האם מסקנתו כי השימוש בקורטה הוא שגרם לנזק מייתרת את הדיון באופן בו נעשתה ההרחבה השיב פרופ' פייזר כי המרחיב יכול היה לעשות את הנקב ברחם והקורטה, אשר נכנסה לנקב, גרמה לפגיעה במעי (עמודים 15 - 16 לפרוטוקול). מחקירתו של פרופ' פייזר עולה כי הנקב ברחם היה קטן ואם המעי לא היה נפגע, לא היה נגרם נזק משמעותי (עמוד 19 לפרוטוקול). בפרק הסיכום של חוות דעתו כתב פרופ' פייזר: "התובעת היתה וולדנית רבה ובסיכון מוגבר לאפשרות ניקוב הרחם. השימוש בלמינריה להרחבת צוואר הרחם וריקון הרחם בשאיבה יכלו להפחית ואף למנוע ניקוב ופגיעה. השימוש בקורטה במקום בצינורית ושאיבה היה אמצעי מיושן ולא בשימוש והיה גורם תורם לניקוב הרחם". לטענת ב"כ הנתבע פרופ' פייזר הסכים כי גם בדרך של הרחבה ושאיבה יש צורך בשימוש בקורטה בסיום הגרידה על מנת לוודא שלא נותר חומר הריוני ברחם ולכן אין לומר שהשימוש בקורטה הוא רשלני. פרופ' פייזר התייחס לטענה זו של ב"כ הנתבע אך לא חזר בו מקביעתו שלא היה מקום לעשות שימוש בקורטה לצורך ביצוע הגרידה כולה. חוות דעתו של פרופ' פייזר תומכת בכך שהייתה התרשלות באופן ביצוע הגרידה ובעקבות התרשלות זו נגרמה הפגיעה במעי. אי גילוי הנזק ד"ר פרידמן מתייחס בחוות דעתו לעובדה שהתובעת התלוננה במחלקת נשים על כאבים קשים בבטן התחתונה וכך גם בבוקר, ולמרות זאת לא נבדקה ולא קיבלה טיפול, חוץ מהמלצה לפנות לקופת חולים. לפי חוות דעתו, הנהלת המחלקה נהגה מתוך שיקולים מוטעים ולא דאגה מספיק לתוצאות הטיפול הכירורגי שקיבלה התובעת ולכן מוטלת עליה ועל בית החולים האחריות הישירה וגם האחריות השילוחית לנזק שנגרם לתובעת. פרופ' חיים יפה כתב כי לא תמיד מאובחן ניקוב הרחם בזמן קרות האירוע ולעיתים חולף זמן עד שמתפתחים סימנים המאפיינים סיבוך זה, אולם משהועלה החשד (פחות מ- 24 שעות מביצוע הגרידה) פעל הצוות המשולב של הכירורגים והגניקולוגים בצורה מקצועית ובוצעו לפרוסקופיה לאבחון וניתוח כירורגי לתיקון המצב. לפי חוות דעתו של פרופ' פייזר בית החולים התרשל גם באבחון הפגיעה במעי, דבר אשר גרם לעיכוב הטיפול בתובעת ופגע בסיכויי ההחלמה. פרופ' פייזר קבע כי הנתונים הקליניים היו צריכים לעורר חשד לקיום הפגיעה זמן קצר לאחר שהתובעת התעוררה מן הגרידה ובטיפול מוקדם יתכן והמעי עדיין היה חיוני והיתה אפשרות למנוע את כריתת הלולאה ובכך אפשרות למנוע את התהליך הזיהומי ולהפחית את הסיכוי להתפתחות הידבקויות בהמשך. לפי חוות הדעת, כל אישה עם כאב קשה תוך מספר שעות לאחר הפעולה להפסקת ההיריון צריכה לעבור הערכה לאפשרות של פגיעה במעיים. עוד לפי חוות הדעת, כאבי הבטן העקשניים לאחר הפעולה היו סימן מתריע ואינדיקציה לאפשרות של ניקוב הרחם ופגיעה באברי הבטן. תחת זאת, התובעת שוחררה עם האבחנה, בין היתר, של כאבי בטן, וגם כאשר חזרה לבית החולים היה עיכוב משמעותי של חמש שעות למרות שכבר היה חשד לפגיעה באברי הבטן. בפרק הסיכום כתב פרופ' פייזר: "אי התייחסות לכאבי הבטן הקשים והעקשניים סמוך לאחר הגרידה היה גורם תורם לסיבוכים המאוחרים של חסימות מעיים חוזרות והובילו כעבור שנה ורבע לניתוח חוזר לשחרורם." מהראיות עולה כי הסיבוך של נקב ברחם בעקבות גרידה הוא סיבוך מוכר וסיכון אינהרנטי של הפרוצדורה ולעתים לא ניתן למניעה. דברים אלה תומכים בקביעתו של פרופ' פייזר לפיה כאב קשה מספר שעות לאחר הפעולה להפסקת היריון מחייב בירור האפשרות של ניקוב הרחם. אחת מטענותיו של פרופ' פייזר הייתה שאילו הייתה נעשית בדיקה גניקולוגית לפני שחרור התובעת היו מגלים כאבים חזקים מאד, שכן המקור לכאבים היה באגן. לטענת הנתבע, כאשר שבה התובעת לבית החולים בשעה 15:00, התבצעה בדיקה גניקולוגית שהייתה תקינה. פרופ' פייזר אישר שלפי הרישום הבדיקה תקינה אך הוסיף כי הוא בספק אם הבדיקה שיקפה את המצב. לפי חקירתו: "זה לא מסתדר לי עם הנתונים שהיתה שם לולאת מעי נמקית עם דם חופשי בבטן ובאגן והיא לא הרגישה כאבים. הרי כולה היתה מלאה כאבים אז זה לא כואב לה? זה מוזר לי מאד" (עמוד 28 לפרוטוקול). לטענת ב"כ הנתבע לא ניתן היה להימנע מניתוח בטן משאירעה הפרפורציה של הרחם. לטענתו, לפי הספרות הגורם השכיח להדבקויות וחסימות מעיים הוא ניתוח בטן, בעוד שזיהום או טראומה נחשבים כגורמים בדרגת שכיחות נמוכה יותר. לטענתו גם פרופ' אורן קושר בין ניתוח הבטן להידבקויות. ד"ר מלצר התייחס בחקירתו הנגדית לטענה זו והשיב כי אין מדובר בסיכון של ניתוח בטן רגיל אלא: "יש התנקבות, התפזר תוכן מעי לתוך חלל הצפק והסיכון הרבה יותר גבוה" (עמוד 50 לפרוטוקול). לטענת ב"כ הנתבע יש לבחון את התיק על פי הדוקטרינה של אובדן סיכויי החלמה והתובעת לא הוכיחה קשר סיבתי בין הנזק שנגרם עקב העיכוב לבין התופעות מהן היא סובלת. עוד לטענת ב"כ הנתבע, גם אם עובר הנטל לנתבע המסקנה נשארת בעינה, שכן לא היה מנוס מניתוח בטן. לטענתו, בנסיבות העניין ולאור הגורם להידבקויות, יש להעמיד את שיעור ההחלמה שנגרע מהתובעת כתוצאה מהעיכוב הנטען בביצוע הניתוח על 20% ולפסוק 20% מנזקי התובעת, ככל שייקבע כי הנתבע התרשל כלפי התובעת בהיבט הקשור לטיפול שניתן לאחר הגרידה. לטענת ב"כ התובעת לאור קביעת המומחה לפיה הייתה התרשלות גם באופן ביצוע הגרידה, על הנתבע לשאת במלוא הנזק שנגרם לתובעת ואין מדובר רק באובדן סיכויי החלמה. אני מקבלת את עמדת ב"כ התובעת לפיה לאור חוות דעתו של המומחה אחראי בית החולים למלוא הנזק שנגרם, ולא רק לאובדן סיכויי ההחלמה, וזאת לאור הקביעה כי הייתה התרשלות גם בביצוע הגרידה, אשר היא שהביאה לפגיעה במעי. מדבריו של פרופ' פייזר במהלך החקירה הנגדית ניתן היה להבין כי הוא מייחס את עיקר הרשלנות לאי גילוי הנזק, אולם הוא לא חזר בו מקביעתו בעניין האחריות גם בנוגע להליך הגרידה עצמו וכפי שכתב פרופ' פייזר בסיכום חוות דעתו: "לעניות דעתי ניהול המקרה מצביע על רוטינה פגומה של המחלקה". גם הקביעה של פרופ' פייזר לפיה "אם היו פותחים את הבטן ומיד, יכול להיות שהיו הדבקויות אבל סדרי גודל אחרים ממה שקרה בהמשך עם התובעת" (עמוד 20 לפרוטוקול) תומכת בכך שעל הנתבע לפצות את התובעת על מלוא נזקיה. הדבר מדבר בעדו על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "תובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." התובעת לא ידעה ולא הייתה לה היכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. הנזק נגרם על ידי המכשור שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו. לטענת ב"כ הנתבע אין ראיה על כך שאם יש ניקוב ברחם, הדבר מתיישב עם חוסר זהירות מאשר עם זהירות ולכן לא מתקיים התנאי השלישי של הכלל. לטענתו לא ניתן לומר שנקב ברחם זו תוצאה המדברת בעד עצמה ומצביעה על התרשלות. עוד לטענתו, כמו מרבית הנקבים, הנקב שנגרם הוא פועל יוצא של סיכון אינהרנטי שנגרם בפעולה עיוורת במהלך סריקת קירות הרחם לצורך ניקויו מרקמה הריונית בדיוק כפי שמתואר בספרות. ב"כ הנתבע אף טוען כי הראיות אשר יש להביא על מנת להוכיח את ההסתברות הן ראיות סטטיסטיות והתובעת לא הציגה ראיות מסוג זה. המלומד גיא שני מתייחס בספרו חזקות רשלנות לשאלה האם הראיות אשר על התובע להביא לצורך החלת הכלל הן ראיות סטטיסטיות וכותב כי הביטויים "הוכחה סטטיסטית" או "התרשלות סטטיסטית" אינם מדויקים ככל שמדובר בפועלו של הכלל. "המונח "ראיות כלליות", המתייחס לראיות שכוחן בא להן מן הידע והניסיון הכלליים של בני האדם (לאו דווקא מנתונים סטטיסטים מדויקים), עשוי להיראות הולם יותר" (גיא שני חזקות רשלנות - העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 105 (2011)). ד"ר שני מתייחס גם לשימוש בחוות דעת מומחים לצורך הוכחת התנאי השלישי וכותב כי בתי המשפט הכירו באפשרות להחיל את הכלל על יסוד ראיות מטעם הצדדים, לרבות חוות דעת מומחים, כאשר חוות הדעת נועדו להקנות לבית המשפט את הידע הדרוש כדי להכריע בשאלה אם התרחיש הרשלני מסתבר יותר מהתרחיש הלא רשלני, לצורך התנאי השלישי (שם, עמודים 111 - 112). בחוות דעתו של פרופ' פייזר יש כדי לבסס את הקביעה שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקט בה. הנזק התובעת ילידת 27.7.64. היא הייתה בת 37 במועד האירועים נשוא התביעה והיא בת 48 כיום. הנכות פרופ' רן אורן, אשר נתן, כאמור, חוות דעת מטעם התובעת, קבע בחוות דעתו כי אין ספק שהתובעת סובלת מסיבוכי הנזק למעי שנגרם בעת הגרידה בשנת 2001 ונמצאת בקבוצת החולים הסובלים מאירועים חוזרים של חסימת מעי דק, ולפיכך איכות החיים שלה ירודה ביותר. פרופ' אורן העריך את נכותה של התובעת בשיעור של 80%. פרופ' איתן סקפה, אשר נתן חוות דעת מטעם הנתבע, קבע כי מאז הניתוח בדצמבר 2002 שעברה התובעת, לא הוכחה ולו פעם אחת חסימת מעיים חלקית או שלמה, למרות ביקורים רבים של התובעת בחדר מיון ובדיקות רבות. לפי חוות דעתו, אמנם הידבקויות כסיבה לכאביה באות בחשבון, אולם אין לשלול סיבות אחרות לתלונותיה, כמו תסמונת המעי הרגיש, או ממצא במעיים הגסים. את הנכות הצמיתה של התובעת העריך פרופ' סקפה ב- 20% לכל היותר. לאור הפערים בין חוות הדעת של מומחי הצדדים מונה ד"ר אהוד מלצר כמומחה מטעם בית המשפט. בחוות דעת מיום 7.6.10 קבע ד"ר מלצר כי התובעת סובלת ללא ספק מתסמינים טיפוסיים הנובעים מהידבקויות בחלל הצפק. מאחר והתובעת לא סבלה מתסמינים אלו טרם אירוע ניקוב ברחם, ניתן להסיק בבירור שההידבקויות הגורמות לתסמינים הן תוצאה של התנקבות הרחם והמעי. לפי חוות הדעת: "כאב הבטן ושאר התסמינים המתוארים הם מספיקים בקונטקסט הזה כדי להסיק שהם נובעים מהידבקויות ולא ממחלה אחרת כלשהי. היעדר הדמיית חסימת מעיים של ממש (בצילום) בעת התקף של כאבים, איננה שוללת את אבחנה של הידבקויות". יחד עם זאת מציין ד"ר מלצר בחוות הדעת כי מצבה התזונתי של התובעת טוב ומתבטא במשקלה היציב יחסית והדומה לזה שהיה לפני האירוע ובדיקות הדם התקינות, שאינן מרמזות על בעיית תזונה לקויה או הפרעת ספיגה כלשהי. לפי חוות דעתו: "אין ספק שנכותה של גב' שבתאי גורמת לה למגבלות מסויימות, אך להתרשמותי, למרות תיאורה שאינה מסוגלת אפילו לבצע את רוב עבודות הבית, אינני סבור שהבעייה חמורה כדי כך ואני מעריך, שהיא מסוגלת לבצע עבודות בית שגרתיות, כבישול, ניקיון וכביסה במכונת כביסה, עבודות להן הייתה מורגלת כל חייה". את נכותה הצמיתה של התובעת העמיד ד"ר מלצר על 40%. על פי בקשת הנתבע נחקר ד"ר מלצר על חוות דעתו. בחקירתו חזר ד"ר מלצר והבהיר כי כאב בטן הוא הסימפטום העיקרי בהידבקויות (עמוד 40 לפרוטוקול). הסימפטום העיקרי בחסימה חלקית הוא כאב בטן עוויתי חוזר (עמוד 41 לפרוטוקול). כאב עוויתי הוא כאב שלא נמשך זמן רב. אירועים של כאב, יכולים להימשך דקות ויכולים להימשך שעות (עמוד 41 לפרוטוקול). אירוע קצר שנמשך חצי שעה או שעה לא יבוא לידי ביטוי בצילום (עמוד 42 לפרוטוקול). בינואר 2003 עברה התובעת ניתוח להפרדת ההידבקויות. התובעת הצהירה כי לאחר הניתוח היא נזקקה לטיפולים של רופאי קופת חולים, בעיקר רופא נשים ורופא משפחה, כולל מספר פניות לחדר מיון בשל כאבי בטן עזים ומתמשכים (התובעת, סעיף 37 לתצהיר). ביום 10.8.05 לאחר שהיא סבלה מכאבי בטן עזים והקאות פנתה התובעת לרופא הנשים והוא הפנה אותה לחדר מיון (התובעת, סעיף 38 לתצהיר). ביום 18.10.06 פנתה התובעת לרופא המשפחה לאחר שסבלה מספר ימים מכאבי בטן עזים וכן מעצירות והקאות של דם והופנתה לחדר המיון בשערי צדק (התובעת, סעיף 39 לתצהיר). לפי תצהיר התובעת: "במשך כל התקופה ועד היום אני ממשיכה לסבול לעיתים תכופות מכאבי בטן, מבחילות, הקאות, שלשולים, עצירויות וחולשה גדולה וכאשר אני סובלת מהתופעות הללו, אני לא יכולה לתפקד. לעיתים הכאבים מלווים גם בצמרמורות ואני זקוקה לשכב במיטה, כאשר אני לא בחדר השירותים" (התובעת, סעיף 44 לתצהיר). התובעת הצהירה כי מאז הניתוח היא סובלת מקושי לאכול דברים מוצקים כאשר הבעיה היא בעיכול המזון ובכך שאכילת מזון גורמת לה לבחילות, הקאות, כאבי בטן ופחד גדול מחסימות מעיים נוספות (התובעת, סעיף 45 לתצהיר). בחקירה הנגדית העידה התובעת כי היא סובלת מכאבי בטן לפחות ארבע פעמים בחודש. לפעמים הכאבים נמשכים יומיים ולפעמים שלושה וגם חמישה (עמוד 64 לפרוטוקול). התובעת סובלת מבטן נפוחה פעמים רבות. כאשר כאב הבטן נמשך כמה ימים היא סובלת גם מהקאות (התובעת, עמוד 64 לפרוטוקול). התובעת הצהירה כי במשך רוב הזמן היא לא פונה לטיפול רפואי. היא פונה לטיפול רפואי רק כאשר יש כאבים בלתי נסבלים ממש או הקאות "מוזרות" כמו צבע שמחשיד חסימת מעיים (התובעת, סעיף 54 לתצהיר). התובעת העידה כי כרגע המצב מאוזן יותר, אך היא עדיין סובלת (התובעת, עמוד 65 לפרוטוקול). ד"ר מלצר הסכים כי אחרי הניתוח שעברה התובעת להפרדת הידבקויות אין בחומר עדות למקרה בו אובחנה חסימה מלאה או חלקית (ד"ר מלצר, עמוד 43 לפרוטוקול). מעדותו עולה כי ישנם אירועים דרמטיים אשר בד"כ יביאו את החולה באופן דחוף לרופא או בית חולים ויש את האירועים הפחות דרמטיים, שזו התופעה שבה יש כאב בטן חוזר, לא קטסטרופלי שצריך לרוץ לחדר מיון (עמוד 44 לפרוטוקול). כאב וסבל אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 300,000 ₪ בגין כאב וסבל. בפסיקת הפיצוי נלקחו בחשבון הכאבים מהם סובלת התובעת, אופי הכאבים והופעתם במועדים בלתי צפויים, הפגיעה בהנאות החיים, האשפוזים שאושפזה התובעת ונכותה הצמיתה. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית. כושר ההשתכרות התובעת הצהירה כי בשנת 1986, לאחר שנולדו 2 ילדיה הגדולים, התחילה לעבוד בחברת מגן בריח (דלתות פלדה) כסוכנת מכירות. היא עבדה בחברה זו כשנה וחצי. בדרך כלל היא עבדה 5 ימים בשבוע, בין 3 ל- 6 שעות ביום (התובעת, סעיף 56 לתצהיר). בסוף שנת 1987 או בתחילת שנת 1988 החלה התובעת לעבוד בבנק ישראל כמוכרת במזנון (התובעת, סעיף 57 לתצהיר). התובעת הפסיקה לעבוד במהלך שנת 1988 כאשר הייתה בהיריון עם בנה השלישי. בשנים 1994 - 1996 נולדו לתובעת שלוש בנות. בשנת 1998 נולד בנה הצעיר. במשך שנים אלו הייתה התובעת עסוקה בגידול שמונה ילדים ודאגה לבית (התובעת, סעיף 59 לתצהיר). התובעת הצהירה כי בכל השנים מצבה הכלכלי של המשפחה היה דחוק. לאחר לידת הבן הצעיר, החלו בני הזוג למכור בבית בגדי ילדים. בשנת 1999 החלה התובעת לעבוד בניקיון, במשק בית. לפי תצהירה, היא עבדה פעמיים בשבוע כשלוש עד ארבע שעות בכל פעם והייתה מקבלת כ - 150 ₪ לכל פעם (התובעת, סעיף 62 לתצהיר). את העבודות במשק בית עשתה, לפי תצהירה, עד לגרידה נשוא תיק זה (התובעת, סעיף 62 לתצהיר). התובעת הצהירה כי היא ובעלה ניסו לאתר את המשפחות אצלן עבדה התובעת, אך לא הצליחו (התובעת, סעיף 62 לתצהיר). לאחר שהוגש תצהירה של התובעת, הוגש תצהירו של שלום כהן, אחד מבעלי הבתים אשר אצלו עבדה התובעת. שלום כהן הצהיר כי לפני למעלה מ- 10 שנים הוא ואשתו העסיקו את התובעת במשך כשנה וחצי - שנתיים (שלום כהן, סעיף 3 לתצהיר). לפי תצהירו, התובעת הייתה מגיעה אליהם פעמיים בשבוע, למספר שעות כל פעם, ומנקה את הבית. הוא אינו זוכר כמה שילמו לתובעת אך הצהיר כי התשלום היה כפי שמקובל היה לשלם באותה תקופה. לפי תצהירו, בשלב מסוים בשנת 2001 הפסיקה התובעת לבוא, והוא אינו יודע מה הסיבה (שלום כהן, סעיף 3 לתצהיר). התובעת הצהירה כי אלמלא מצבה הרפואי ואי יכולתה לתפקד, יש להניח שעקב מצבה הכלכלי הייתה ממשיכה לעבוד ואף מגדילה את היקף העבודה (התובעת, סעיף 65 לתצהיר). הנתבע הגיש כראיה הצהרה והודעה על שינויים למחלקת הביטוח והגביה של המוסד לביטוח לאומי שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי בתאריך 2.6.02 (נ/9). טופס זה מיועד למי שהיה בחמש השנים קודם להצהרה עובד עצמאי או שלא עבד. בטופס זה הצהירה התובעת: "לא עבדתי בכלל". הנתבע הגיש כראיה גם תביעה לקצבת נכות כללית שהגישה התובעת למוסד לביטוח לאומי ביום 2.6.02 (נ/10). לשאלה האם עבדה תקופה כלשהי ב- 4 השנים שקדמו לנכות השיבה התובעת בשלילה, ובמקום המיועד לרישום הסיבה לכך שהיא לא עבדה נרשם: 8 ילדים בבית. במקום המיועד לרשום את העיסוק לפני הנכות נכתב: ע"ב (עקרת בית). כאשר נשאלה על כך התובעת בחקירה הנגדית השיבה כי אין לה הסבר (עמוד 60 לפרוטוקול). בעלה של התובעת העיד כי הוא זה שמלא את הטפסים למוסד לביטוח לאומי. לשאלה מדוע הצהיר הצהרה כוזבת השיב: "אשתי עסקה במשק בית במשך שנתיים ועבדה בעבודות מזדמנות ולא הצהירה לביטוח לאומי ועל מנת שאקבל קצבת נכות, שממילא לא נתנו ולא מגיע לה גם אם עבדה או לא עבדה" (ניסים שבתאי, עמוד 83 לפרוטוקול). ד"ר מלצר, מומחה בית המשפט, כתב בחוות דעתו שהתובעת עקרת בית. יש להניח כי מידע זה נמסר לו על ידי התובעת. כאשר נשאלה על כך התובעת, לא היה לה הסבר (עמוד 60 לפרוטוקול). מדו"ח רציפות ביטוח שנערך על ידי המוסד לביטוח לאומי (נ/11) עולה כי התובעת עבדה כארבעה חודשים בשנת 1986 וכחודשיים בשנת 1987. מאז אין דיווח על עבודה. בדו"ח לא מופיעה עבודה של התובעת בבנק ישראל בשנת 1988. הפגיעה בכושר ההשתכרות לטענת ב"כ התובעת נכותה התפקודית של התובעת גבוהה מ- 50% ולמעשה קרובה ל- 100%. ב"כ התובעת מדגיש כי בשל סבלה התובעת לא יכולה להתחייב למקום עבודה, גם לא בהיקף חלקי, ואין מקום עבודה שיאפשר לה לעבוד בהתאם לרצונה. ד"ר מלצר התייחס למצבה הירוד של התובעת מבחינה תפקודית. לפי עדותו, מצבו של אדם הסובל רוב הזמן מכאב חוזר, גם אם הוא לא כאב עז, הופך לירוד מבחינה תפקודית, הוא עסוק בכאבים שלו וקשה לו לתפקד (ד"ר מלצר, עמוד 48 לפרוטוקול). ד"ר מלצר השיב שהמצב אצל התובעת די קבוע. אין מדובר באירועים בודדים אלא כמעט כל יום יש אירוע (ד"ר מלצר, עמוד 50 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט האם הוא סבור שהתובעת אינה יכולה לעבוד יותר מכמה שעות ביום השיב ד"ר מלצר: "אולי לא ברציפות, בן אדם שיש לו רוב היום או רוב הימים כאבים, הוא מותש גם אם זה לא עושה לו הגבלה פיזית, הוא מותש" (עמוד 52 לפרוטוקול). לשאלה האם יכולה התובעת לעבוד בניקיון בתים השיב ד"ר מלצר: "אני לא בטוח שלא, השאלה כמה שעות, ומה הקושי בעבודה" (עמוד 52 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט מה הקושי שיכול להיות בעבודה, השיב ד"ר מלצר: "שלא יהיה לה כוח לעבוד, זה לא מגבלה פיזית של איבר מסוים או תנועה, או אולי אפילו הרמת דברים, מי שסובל מאיזה שהיא מחלה או מאיזה שהוא סימפטום חוזר לפעמים קשה לו לעבוד באופן מלא. להגיד שלא תוכל לעבוד במשק בית אני לא חושב שזה גורף עד כדי כך" (ד"ר מלצר, עמוד 52 לפרוטוקול). תחשיב המבוסס על 8 שעות עבודה בשבוע, לפי 40 ₪ לשעה מגיע ל- 1,344 ₪. שכר זה משקף את כושר ההשתכרות של התובעת עובר לניתוח ועל בסיס שכר זה יערך חישוב ההפסדים לעבר. בנה הצעיר של התובעת נולד בשנת 1998. היום הוא בן 14. אני מקבלת את טענת התובעת לפיה יש להניח שהייתה מגדילה את היקף משרתה כאשר ילדיה היו גדלים, ועל בסיס הנחה זו יחושב הפסד ההשתכרות בעתיד. כפי שנפסק בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא (פורסם במאגרים, 27.9.05): "אכן, הפיצוי בראש הנזק שבו אנו דוברים ניתן עבור הפסד כושר ההשתכרות ולא עבור הפסד ההשתכרות. מתוך תפיסה זו נובעת המסקנה, כי גם ניזוק שטרם החל לעבוד (ילד) או ניזוק שהפסיק לעבוד (עקרת-בית) זכאי לפיצוי, חרף העובדה שבעת הפגיעה לא הייתה לו השתכרות בפועל. יחד עם זאת, המבחן על-פיו נקבע - בהווה - ערך ההשתכרות שהניזוק עשוי היה להפיק מכושר השתכרותו לולא התאונה, הוא מבחן ההשתכרות המוחשית, שהניזוק עשוי היה להשתכר על-ידי ניצול יכולתו, הלכה למעשה (דברי הנשיא ברק בע"א 237/80 ברששת נ' האשאש, פ"ד לו(1) 281). לפי גישה זו, הפגיעה בפוטנציאל ההשתכרות היא בבחינת נזק בר-פיצוי, ובלבד שקיים סיכוי, שאינו אפסי או ספקולטיבי לגמרי, כי פוטנציאל זה אמנם היה מתממש." הפסד בעבר עד הניתוח בשנת 2003 התובעת שוחררה מבית החולים ביום 3.10.01. ביום 18.10.01, כשבועיים לאחר שחרורה, הגיעה התובעת לחדר מיון בשל כאבים ואושפזה עד ליום 21.10.01. ביום 27.12.01 אושפזה התובעת שוב בחשד לחסימת מעיים. ביום 21.5.02 הגיעה התובעת שוב לחדר מיון עם כאבי בטן עזים והקאות. ביום 10.9.02 שוב פנתה התובעת לחדר מיון לפי הפניית רופא המשפחה ושם עברה בדיקות שונות בחשד לחסימת מעיים. ביום 2.12.02 הופנתה התובעת שוב לחדר מיון לאחר מספר ימים מהם סבלה מכאבים. ביום 30.12.02 שוב אושפזה התובעת בשל חשד לחסימת מעיים. במהלך האשפוז נותחה התובעת ונמצא גם קשר בלולאה. התובעת שוחררה ביום 7.1.03. בגין התקופה שמיום הגרידה ועד ליום 7.2.03 (16.5 חודשים) אני פוסקת לתובעת פיצוי מלא בגין הפסד השתכרות מעבודתה בניקיון. סה"כ הפיצוי - 22,176 ₪. לסכום יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה (24.5.02). מיום 7.2.03 ועד היום (108 חודשים ועוד שבוע), אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 100,000 ₪. לסכום יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה (7.8.07). גובה הפיצוי לוקח בחשבון את מגבלות התובעת כפי שהעיד עליהן ד"ר מלצר ואת הסיכוי שהייתה מגדילה את היקף עבודתה אלמלא האירוע. הפסד השתכרות בעתיד התובעת כיום בת 48. לטענת ב"כ התובעת יש לחשב את הפסד ההשתכרות בעתיד לפי הפסד מלא על בסיס שכר בסך 5,000 ₪ עד הגיע התובעת לגיל 67. קביעותיו של ד"ר מלצר, כמו גם הראיות שהוצגו בעניין עבודתה של התובעת, אינן תומכות בדרישה זו. תחשיב המבוסס על שכר בגובה 3,000 ₪, נכות בשיעור של 40% עד הגיע התובעת לגיל 67 (מקדם היוון: 173.6289) מגיע לסכום של 208,355 ₪. על בסיס תחשיב זה אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסך 200,000 ₪ בגין הפסד השתכרות בעתיד. עזרה בבית התובעת העידה כי עד לאירועים נשוא התביעה היא ביצעה את רוב עבודות הבית (התובעת, סעיף 66 לתצהיר). אחרי הניתוח והאשפוז היא הייתה צריכה להיות במנוחה מוחלטת בבית (התובעת, סעיף 67 לתצהיר). התובעת הצהירה כי עד היום היא אינה יכולה לבצע את עבודות הבית הקשות (התובעת, סעיף 69 לתצהיר). כאשר היא מרגישה בסדר, היא מבצעת עבודות בית קלות. היא אינה יכולה "לסחוב את הכביסה, לנקות את הבית, ספונג'ה, הזזת רהיטים, קניות וכד'" (סעיף 69 לתצהיר). בתשובה לשאלת הבהרה שנשאל על ידי ב"כ התובעת השיב ד"ר מלצר: "באשר לכושר תפקודה כעקרת בית - לגב' שבתאי אין בקעים בדופן הבטן (העלולים להפריע בהרמת משאות כבדים). איננה סובלת מאנמיה (העלולה לגרום לחולשה כללית). אינה סובלת מחסר בחלבוני דם (העלול לגרום לחולשת שרירים). הדבר היחיד שעלול להגביל את כושרה כעקרת בית הוא משקלה מעט ירוד. אני סבור שרוב עבודות הבית, כבישול, כביסה, "ספונג'ה", כלשונך, הם מפעילויות שהיא כן מסוגלת לבצע. בשל משקלה הירוד, קיימת מגבלה בהרמת משאות כבדים, כרהיטים וסלים כבדים. לשם כך, אכן זקוקה לעזרה (כלומר לסחיבת המצרכים לאחר הקניות לתוך ביתה, ולהזזת רהיטים כבדים בביתה בעת ניקיון הבית)". בחקירה הנגדית השיב ד"ר מלצר כי התובעת יכולה לעשות עבודות בית רגילות, לא רק קלות (עמוד 54 לפרוטוקול). כאשר התבקש להתייחס לתלונות התובעת כי היא חלשה ומתקשה בעבודות הבית השיב ד"ר מלצר: "לכן לא קבעתי לא 0 ולא 10 ולא 20 אחוז אלא 40 אחוז שזה מצב ירוד וזה משקף את מה שאתה מתאר" (ד"ר מלצר, עמוד 54 לפרוטוקול). התובעת הצהירה כי בעלה והילדים הגדולים עזרו ועוזרים בעבודות הבית (התובעת, סעיף 68 לתצהיר). את הפיצוי בגין העזרה, הן בעבר והן בעתיד מבקש ב"כ התובעת לבסס על 10 שעות עזרה בשבוע לפי 40 ₪ לשעה. סה"כ 1,700 ₪ לחודש. בנוסף הוא דורש פיצוי מדורג עבור עזרה בטיפול בילדים בסך 180,000 ₪. בגין עזרה בעתיד דורש ב"כ התובעת 439,000 ₪. בגין עזרה מוגברת עד לתאריך 7.2.03 (16.5 חודשים) - המועד בו עברה התובעת את הניתוח להפרדת הידבקויות - אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 25,000 ₪. הפיצוי מבוסס על כ- 8 שעות עזרה בשבוע. בגין עזרה מיום 7.2.03 ועד היום (108 חודשים) אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 90,720 ₪. הפיצוי מבוסס על עזרה בהיקף של 5 שעות בשבוע. מאחר ואין מדובר בהוצאות שהוציאה התובעת, אין להוסיף לסכומים ריבית. בגין עזרה בעתיד אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 150,000 ₪. הפיצוי מבוסס על עזרה בהיקף של שלוש עד ארבע שעות עזרה בשבוע, מקדם היוון: 263.9786. עזרה וסיעוד לטענת ב"כ התובעת, התובעת נזקקה לעזרה וסיעוד אישי משך כל התקופות, כאשר הייתה מאושפזת וכאשר פנתה לגורמים רפואיים שונים. בגין עזרה זו דורש ב"כ התובעת פיצוי על בסיס 2,500 ₪ לחודש. בתקופות בהן הייתה מאושפזת, נזקקה התובעת לעזרת בני המשפחה (התובעת, סעיף 70 לתצהיר). בעלה של התובעת העיד כי לא רק התובעת סובלת, אלא כל הבית. מצבי הרוח שלה משתנים מעת לעת, וברגע שהיא סובלת, כולם מגויסים וכל עיסוק אחר נדחה. גם תכניות שנעשות מראש משתבשות כאשר מתחילים הכאבים של התובעת (ניסים שבתאי, עמוד 86 לפרוטוקול). לפי עדותו, הוא אמור לעבוד 8-9 שעות ביום, אך פעמים רבות מתייצב בבית כאשר התובעת לוקה בכאבים. לשאלה באיזו תדירות קורה הדבר השיב פעמיים בחודש (ניסים שבתאי, עמוד 86 לפרוטוקול). בגין העזרה האישית לה נזקקה התובעת בשנה הראשונה שלאחר הגרידה, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך 20,000 ₪. הסכום נכון ליום פסק הדין ואין להוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית. התובעת לא העסיקה עזרה בעבר ולמעשה הפיצוי שנפסק בגין עזרה בעבר הוא פיצוי לבני המשפחה אשר סייעו לה בעבודות הבית. בפיצוי זה יש כדי לשקלל גם את העזרה האישית לתובעת בתקופה זו. הוצאות נסיעה וטיפולים התובעת הצהירה כי בגין מצבה הרפואי היא נזקקה לנסיעות רבות. להערכתה מדובר במאות נסיעות (התובעת, סעיף 75 לתצהיר). לפי תצהירה היא נזקקה לתרופות רבות ומשככי כאבים (התובעת, סעיף 77 לתצהיר). התובעת הצהירה כי טופלה מספר פעמים אצל הומיאופט שנתן לה זריקות ודיקור סיני והיא שילמה עבור הטיפול כ- 1,050 ₪ (התובעת, סעיף 84 לתצהיר). בגין הוצאות בעבר, לרבות הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסך 15,000 ₪. אין בחומר הרפואי כדי להצדיק פסיקת פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעתיד. הוצאות נוספות התובעת מבשלת, אך נמנעת מלאכול את האוכל (התובעת, עמוד 71 לפרוטוקול). התובעת הצהירה כי בתחילת שנת 2008 הופנתה לדיאטן מטעם קופת החולים שנתן לה תפריט לתזונה נכונה (התובעת, סעיף 46 לתצהיר). מאחר והיא החלה לרדת במשקל, המליץ לה הרופא הגסטרואנטרולוג לצרוך פחיות אנשור (התובעת סעיף 49 לתצהיר). התובעת הצהירה כי עד לשנת 2010 קיבלה 6-5 פחיות אנשור ליום. בשנה האחרונה עלתה מעט במשקל ולכן הפחיתה את הכמות והיא צורכת 4-3 פחיות בכל יום (התובעת, סעיף 80 לתצהיר). לשאלה כמה פחיות היא צורכת היום, השיבה התובעת בחקירה הנגדית שהיא צורכת 6 פחיות ביום (התובעת, עמוד 77 לפרוטוקול). לפי תצהיר התובעת, עלות כל פחית 11.2 ₪ (התובעת, סעיף 80 לתצהיר). עוד לפי תצהירה קופ"ח איננה משתתפת בעלות האנשור (התובעת, סעיף 82 לתצהיר). בעלה של התובעת העיד כי ההוצאה החודשית עבור האנשור היא 600-700 ₪. לפי עדותו, כאשר המשפחה אינה יכולה להרשות זאת לעצמה, הם אינם קונים אנשור (ניסים שבתאי, עמוד 80 לפרוטוקול). מחיר האנשור, לאחר השתתפות של קופת חולים, הוא 6 ₪. כאשר החלו לקנות, המחיר היה 10 ₪ (ניסים שבתאי, עמוד 81 לפרוטוקול). לפי עדותו התובעת צורכת היום 4-3 פחיות ליום (ניסים שבתאי, עמוד 81 לפרוטוקול). לשאלה האם בכל חודש הוא משלם 600 ₪ השיב ניסים שבתאי שכמעט ולא יוצא לו לשלם סכומים אלה, שכן הוא אינו קונה את מלוא הכמות (ניסים שבתאי, עמוד 81 לפרוטוקול). בחוות דעתו התייחס ד"ר מלצר לשימוש באנשור וכתב כי: "לדבריה של גב' שבתאי היא צורכת באורח קבוע 5 עד 6 פחיות Ensure ביום. בכל פחית 250 קילוקלוריות. מאחר וחלק מתזונתה מגיע בכל זאת גם ממזון רגיל, נראה לי שקיימת הגזמה בכמות הפחיות בכל יום" (עמוד 5 לחוות הדעת). בתשובה לשאלת הבהרה שנשלחה אליו על ידי ב"כ התובעת השיב ד"ר מלצר כי הוא מסכים שיש מקום לתוסף מזון שיגביר את הערך הקלורי של תזונתה של התובעת, כמו Ensure ומה שנראה לו לא סביר הוא צריכה יומית של 5-6 פחית ביממה. בהמשך הוא הוסיף כי כמות של 2 פחיות ליממה בממוצע היא הגיונית (תשובה 2ג' מיום 8.7.10). בחקירה הנגדית השיב ד"ר מלצר כי הידבקויות יכולות לגרום לירידה במשקל. הכאב לפעמים מתגבר או מופיע בעקבות אכילה, ולכן נמנעים מלאכול, פוחדים לאכול (ד"ר מלצר, עמוד 47 לפרוטוקול). מצבה התזונתי של התובעת היה טוב (ד"ר מלצר, עמוד 47 לפרוטוקול). לשאלה האם מבחינה קלינית רפואית התובעת אינה זקוקה לאנשור השיב: "כמי שנותן את חוות הדעת אני מסכים שלא צריכה, אני לא רופא המטפל שלה, ולא יודע מה השיקולים" (עמוד 47 לפרוטוקול). לשאלת בית המשפט מה היתרון של אנשור על פני מזון נוזלי השיב ד"ר מלצר: "לא יודע, לא יודע למה הוא כתב. אני לא חושב שלאנשור יש יתרון" (עמוד 53 לפרוטוקול). התובעת לא הציגה מסמכים התומכים ברכישת האנשור במסגרת קופת חולים. גם קבלות בהיקף הנטען לא הוצגו. ב"כ התובעת טען כי יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך 55,000 ₪ בגין העבר לפי 3.5 פחיות ליום במחיר של 10 ₪ לפחית. בגין העתיד דורש ב"כ התובעת סכום של 235,000 ₪. דרישת ב"כ התובע בסיכומיו איננה מתיישבת עם העדויות מהן עולה כי התובעת לא צרכה את מלוא הכמות עליה העידה וכי כמעט ולא קרה שהמשפחה הוציאה 600 ₪ לחודש בגין צריכת האנשור. הדרישה אף מתעלמת מקביעותיו של ד"ר מלצר בדבר הצורך באנשור. בגין רכישת האנשור בעבר אני פוסקת, אפוא, לתובעת פיצוי בסך 15,000 ₪. בגין צריכת אנשור או תוספי מזון אחרים בעתיד אני פוסקת לתובעת פיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪. סיכום על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים שנפסקו. הנתבע ישלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 230,000 ₪. הנתבע יחזיר לתובעת את הוצאות המשפט בהן נשאה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. את הסכומים שנפסקו על הנתבע לשלם לתובעת תוך 30 יום מהיום. רפואהבית חוליםתביעות רשלנות רפואיתרשלנות רפואית (בית החולים)