יבוא מוצרים מסין - הפרת זכויות יוצרים

על פי הנטען, הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעת במוצרי חברת "דיסני", המבוססים על דמויות אלה, בכך שייבאו מוצרים מזויפים שלא בהסכמתה ממפעל בסין. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא יבוא מוצרים מסין - הפרת זכויות יוצרים: במרכז תובענה זו ארבע דמויות מסיפורי הילדים - פו הדב וחבריו אִיה, חזרזיר וטיגר. הדמויות הופיעו לראשונה בספרו של א.א. מילן והפכו במהרה למוכרות ואהובות על ילדים ומבוגרים כאחד. על אף שספרו של מילן יצא לאור לפני למעלה משמונים שנה, זוכות הדמויות גם היום לאהדה רבה ומככבות גם על מדפי חנויות הצעצועים בצורות שונות ומגוונות. בשנת 2001 התקשרה התובעת עם יורשי הסופר מילן בהסכם, לפיו הומחו לדיסני שורה ארוכה של זכויות בספרי פו הדב, לרבות זכויות היוצרים והזכויות בדמויות הספר (להלן: "הסכם 2001"). בין היתר, הוענקה לדיסני הזכות לעשות שימוש בדמויות פו הדב לצרכים מסחריים, לרבות בקשר לצעצועים. על פי הנטען, הפרו הנתבעים את זכויות היוצרים של התובעת במוצרי חברת "דיסני", המבוססים על דמויות אלה, בכך שייבאו מוצרים מזויפים שלא בהסכמתה ממפעל בסין. טענות התובעת התובעת היא חברה אמריקאית, בעליה של עסקי הבידור והקולנוע על שם וולט דיסני והזכויות הקשורות בהם (להלן: "התובעת"). בין היתר, התובעת היא בעלת זכויות היוצרים בתוכן היצירתי של הפקות וולט דיסני, לרבות סרטים מצוירים וציורי הדמויות הכלולים בהם, סימני מסחר הנגזרים מהתוכן היצירתי וכן שמות וסמלים יצירתיים. הנתבעת 1 היא חברה ישראלית העוסקת ביבוא ושיווק צעצועים, בין היתר כבעליה של רשת הצעצועים "מאמא יוקרו" (להלן: "הנתבעת 1"). הנתבע 2 הוא מנהלה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבע 2"). הנתבע 3 הוא מנהל מכס ומע"מ. בישראל, התובעת היא בעלת מאות סימני מסחר רשומים על דמותו של פו הדב ועל הסימנים "WINNIE THE POOH", "פו הדב", "CLASSIC POOH" מעוצב ועוד. כמו כן, התובעת היא בעליה של כל הזכויות בסימן הפרסום Disney. רישומי סימני המסחר מקימים לתובעת, על פי פקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972 (להלן: "פקודת סימני מסחר") חזקות בדין, לפיהן היא הבעלים על הזכויות. לטענת התובעת, בחודש מרץ 2006 הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים") ייבאו מוצרים מזויפים, המבוססים על דמויות מהספר "פו הדב": פו הדב, אִיה, חזרזיר וטיגר (להלן: "הדמויות"), ממפעל בסין, מבלי שהייתה להם או למפעל הרשאה מהתובעת לייצרם. הנתבעים ייבאו לישראל משלוח של כ-1,400 פריטים של מוצרים מזויפים (בובות פרווה, ספה בצורת פו הדב, מוביילים ושמיכות הפעלה), המבוססים על דמויות פו הדב (להלן: "המוצרים המזויפים"). המשלוח נתפס על ידי רשויות המכס, ובחודש אפריל 2006 הוגשה התובענה. הנתבעים ידעו, כי המוצרים יוצרו ללא הרשאה או למצער, עצמו עיניהם לעובדה זו. בכך רמסו הנתבעים ברגל גסה את זכויותיה הקנייניות של התובעת, הפרו את זכויות היוצרים וסימני המסחר שלה, ביצעו עוולה של גניבת עין וביקשו לעשות עושר ולא במשפט על חשבונה. עוד טוענת התובעת, כי בניגוד למוצרי פו הדב של דיסני, המיוצרים באיכות גבוהה, הרי שאיכותם של המוצרים המזויפים ירודה ואינה עומדת בסטנדרטים של התובעת. כך למשל, במוצרים המזויפים אין הערת זכויות יוצרים וכן לא מופיע הלוגו DISNEY על המוצר עצמו או על אריזתו. כמו כן מציינת התובעת, כי בובת פו הדב שייבאו הנתבעים רופפת וחסרת מילוי. בנוסף, שמיכת הפעילות מעוצבת בצורה שאינה לקוחה ממדריך העיצוב של חברת דיסני. שיווק מוצרים אלה, לשיטת התובעת, מסב נזקים חמורים למוניטין שלה ולשמה הטוב. בנוסף, טוענת התובעת, כי הנתבעים הם מפרים חוזרים, עובדה המחייבת הרתעה הולמת. התובעת מציינת, כי אמנם בעבר ייצר המפעל בסין כמות מוגבלת של מוצרי דיסני אחרים, בהתאם להסכם רישיון עם התובעת, אולם אין מדובר במוצרים שייבאו הנתבעים. נטל ההוכחה, כי הייתה הרשאה לייצור המוצרים מוטל על כתפיהם של הנתבעים, אולם, הם לא הרימו נטל זה. לגישת התובעת, הנתבעים ידעו שהמוצרים המזויפים לא יוצרו בהרשאה, או שעצמו את עיניהם לכך. הנתבע 2 הוא אדם מנוסה, הבקיא בעסקי הצעצועים ולכן יכול היה לדעת כי נדרשת הרשאה מאת התובעת לשם ייבוא המוצרים. כמו כן, הנתבעים לא נקטו באמצעים מינימליים לבדוק את טיבם של המוצרים ולא וידאו כי הייבוא נעשה כדין, על פי דיני מדינת המקור ועל פי הדין הישראלי, ובכללם דיני המכס ודיני זכויות היוצרים. באשר לנתבע 2, טוענת התובעת, כי הוא היה מעורב באופן אישי במעשי ההפרה והוא נושא באחריות אישית בגינם, ולכן אין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית הנפרדת של הנתבעת 1. התובעת עותרת לקבל פיצוי סטטוטורי מקסימלי, הן על פי סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט- 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות") והן על פי סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, 1924 (להלן: "פקודת זכות יוצרים"), החלה בענייננו בגין כל "הפרה" של זכויותיה בנפרד. לטענתה, כל אחת מדמויות פו הדב וחבריו היא יצירה מקורית ועצמאית של התובעת, בעלת ערך כלכלי עצמאי. על כן, בהתאם לפסיקה, השימוש בכל אחת מארבע דמויות פו הדב, ללא היתר מהתובעת, מהווה הפרה נפרדת, המזכה את התובעת בפיצוי סטטוטורי נפרד. לחילופין, טוענת התובעת, כי יש לראות בכל אחד מארבעת סוגי המוצרים שיובאו: בובת פרווה, ספה בצורת פו הדב, מובייל ושמיכת הפעלה, הפרה נפרדת בפני עצמה. בין היתר מפנה העותרת לפסקי הדין שניתנו בע"א 3616/92 דקל נ' חשב היחידה הבינקיבוצית, פ"ד נא(5) 337 וכן בת"א 2322/04 Louis Vuitton נ' אסי קרדיט ליין ( 1.4.07). התובעת עותרת לקבלת סכום פיצוי מקסימלי, בגין כל אחד ממעשי ההפרה, המתקבל ממכפלת הפיצוי הסטטוטורי המצטבר לפי חוק עוולות מסחריות ולפי פקודת זכות יוצרים. בסיכומו של דבר, עותרת התובעת לסכום של 120,000 ₪ כפול 4, ובסך הכל 480,000 ₪. טענות הנתבעים הנתבעים משתיתים את טיעוניהם על מספר אדנים, כדלקמן: המוצרים נרכשו מהתובעת, באמצעות היצרן המורשה, אשר הוכיח את הקשר לחברת דיסני- המוצרים נשוא התובענה נרכשו במסגרת יריד פומבי מיצרן, אשר הציג עצמו כיצרן מורשה של חברת דיסני. היצרן הציג לנתבעת מסמך רשמי הנושא את שמה של התובעת וכן פירוט מותגי דיסני, שאותם הוא מייצר. המוצרים יוצרו בהרשאה- ההסכם של התובעת עם היצרן המורשה נחתם בחודש יולי 2004 לתקופה בת שלוש שנים, ולכן אין חולק כי ההסכם היה בתוקף בעת שהמוצרים נמכרו לתובעת בשנת 2006. לתובעת הייתה שליטה מלאה על היצרן המורשה, ולכן לא ייתכן כי האחרון ייצר מוצרים ללא הרשאתה. חיזוק לטענתם מוצאים הנתבעים בעובדה, כי התובעת מעולם לא תבעה את היצרן המורשה. בנוסף, טוענים הנתבעים, כי למרות שחויבה להמציא את הסכם ההתקשרות או הרשיון של דיסני עם היצרן הסיני, לא עשתה כן התובעת, ועל כן הדבר פועל לרעתה. העדר פרסום אודות הגבלת רכישה- הנתבעים שוללים את טענת התובעת, לפיה הרכישה ממורשה דוגמת היצרן הסיני יכולה להעשות רק על ידי מורשה אחר שהוא "זכיין". לטענתם, אם הייתה קיימת מגבלה שכזאת, היה על התובעת לפרסמה, הן מכוח דיני הקניין הרוחני והן מכוח דיני השליחות. לא הוכחה ידיעתה בפועל של הנתבעת לייבוא מוצרים מזויפים- הנתבעים היו משוכנעים, כי מדובר במוצרים מקוריים של התובעת. הפסיקה קבעה, כי אין להטיל אחריות על צד ג' מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, כאשר המוצר נרכש מאדם הטוען כי הוא יצרן מורשה ומאוחר יותר נטען, כי המוצר יוצר ללא הרשאה (ת"א 1439/06 סימנדה ואח' נ' א.ג.א.ש.א.תכשיטים בע"מ ואח' ( 24.11.10)). עוד מפנים הנתבעים לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים ( 20.6.11), שם נקבע, כי הטלת אחריות עקיפה בזכויות יוצרים תעשה רק במקום בו ידע הנתבע על קיומה של ההפרה, ואין להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית בלבד. במקרה דנן, אי ידיעת הנתבעים על כך שהצעצועים הם עותקים מפרים מעניקה להם הגנה מוחלטת מפני הטלת אחריות. אין בסיס לטענת התובעת כנגד איכות המוצרים- התובעת לא הביאה מומחה שיעיד ביחס לאיכות המוצרים והסתפקה בעדות, לפיה המוצרים אינם תואמים את דרישת חברת דיסני. כמו כן, במהלך עדותה של הגב' פטרישיה אנגל התברר, כי אין כל פרמטרים אחידים למוצרים, דבר המקשה על בדיקת איכות המוצרים נשוא התובענה. התובעת לא הוכיחה בעלות בזכויות היוצרים בדמויות נשוא התובענה- לטענת הנתבעים, לתובעת אין סימני מסחר ביחס לבובות איה וטיגר, זאת בניגוד לסימני המסחר ביחס לבובות פו הדב. גם כאשר טרחה התובעת להציג אסמכתאות לקיום זכויות יוצרים בדמויות הקשורות בדמות פו הדב, התברר, כי הן מוחרגות מהסכם 2001 ומכאן שלתובעת אין זכויות יוצרים לגביהן. כמו כן, התובעת לא הודיעה בעת עיכוב הסחורה או לאחריה, כי קיים פסק דין הגורע מזכויותיה במוצרים. לא הייתה הפרה של הוראות חוק עוולות מסחריות- לתובעת לא נגרם כל נזק, שכן המוצרים עוכבו בידי המכס ולא נמכרו לצרכנים. הלכה היא, כי לצורך קבלת פיצוי ללא הוכחת נזק, על פי חוק זכות יוצרים וחוק עוולות מסחריות, כפי שעותרת התובעת, חובה על התובע להוכיח קיומו של נזק (ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון המנוח ניניו, מו(2) 254). גם אם נקבל את טענת התובעת כי אכן נגרם לה נזק, הרי שהצד שהרוויח מכך הוא היצרן המורשה בחו"ל ממנו קנו הנתבעים את הצעצועים. לא ניתן לעתור לפיצוי כפול בגין אותו מעשה- בתי המשפט קבעו לא אחת, כי פיצוי ללא הוכחת נזק לא יוטל פעמיים בגין אותו יבוא, מהטעם שהדבר יוביל להתעשרות שלא כדין (ת"א 1637/08 גוברין נ' סוויץ מועדוני כושר בע"מ ( 9.10.11)). עוד טוענים הנתבעים, כי התובעת הגדילה את סכום הפיצוי הנתבע, על ידי פיצולו המלאכותי לארבעה סכומי פיצוי נפרדים. מדובר ביבוא אחד וכל הזכויות שנטען לגביהן שהופרו שייכות לאותה תובעת. הנתבעים מפנים לפסק הדין ברע"א 4148/09 אקו"ם נ' חדד ( 30.7.09), שם נקבע, כי המבחן הקובע לעניין סעיף 3א לפקודה הוא לא מספר האקטים המפרים, אלא סוג הזכות שנפגעה. אין לחייב את הנתבע 2 באופן אישי- בהתאם לקביעת בית המשפט העליון ברע"א 2991/07 אקו"ם נ' קפוצ'ין ואח' ( 8.6.09), חיוב אורגן באחריות אישית מחייב כי יסודות העוולה יתקיימו אף באורגן עצמו. מכיוון שהנתבע 2 לא ידע על כך שהמוצרים הם עותקים מפרים וכן לא הפיק כל טובת הנאה פרטית מפעילות הנתבעת 1, אין לחייבו. אי נקיטת ההליכים כנגד היצרן הסיני המורשה- ככל שלתובעת יש טענות כלפי היצרו הסיני, עליה לפנות אליו ישירות ולא לתבוע את רוכשי המוצרים. יתרה מזאת, אם פוצתה התובעת על ידי היצרן הסיני, היא אינה זכאית לפיצוי כפול, הן לפי דיני עשיית עושר והן לפי סעיף 77 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. תשובת התובעת בסיכומי התשובה, חוזרת התובעת על טענתה המרכזית, כי הנתבעים עשו שימוש בדמויות פו הדב, שלא בהסכמת התובעת ולכן הפרו את זכויות היוצרים שלה לפי סעיף 2 לחוק זכות יוצרים, 1911. כמו כן, מקיימים מעשים אלה את יסודות עוולת גניבת העין ועשיית עושר ולא במשפט. בניגוד לטענת הנתבעים, אין צורך בפרסום נוהל הקובע, כי אין לעשות שימוש בזכויות הקניין של התובעת ללא הרשאה. הדברים נכונים שבעתיים לגבי הנתבע 2, אשר העיד על עצמו, כי הוא סוחר מנוסה וותיק בתחום הצעצועים. לטענת התובעת, הנתבעים מיתממים ואומרים, כי לא ידעו על כך שהמוצרים שרכשו הם מוצרים מזויפים, כאשר בפועל מדובר בנסיון למצוא תרוץ להפרה שביצעו בעיניים פקוחות. הנתבעים אף לא פנו לתובעת על מנת לברר את דבר מתן ההרשאה כביכול ליצרן הסיני. באשר לטענת הנתבעים, כי קיים פסק דין הגורע מזכויותיה בדמויות, טוענת התובעת, כי בהתדיינות בינה לבין SSI/שלזינגר בבית המשפט המחוזי הפדרלי במדינת קליפורניה נפסק, כי זכויות הקניין הרוחני שייכות לדיסני. בהתייחס לטענת הנתבעים, כי הסכם 2001 מחריג את המוצרים נשוא התובענה, הרי שדמויות פו הדב זוכות להגנה כיצירה עצמאית, המנותקת מקונטקסט ספציפי (רע"א 2687/92 גבע נ' וולט דיסני, פ"ד מח(1) 251). בנוסף, טוענת התובעת, כי הנתבעים לא הבינו כשורה את משמעות הביטוי "WORKS" בהסכם, המתייחס לספרי פו הדב כאשר פירשו אותו כ"מוצרים". עוד משיבה התובעת, כי בניגוד לטענת הנתבעים היא זכאית לפיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק, גם אם לא ניסתה להוכיח את נזקיה. כמו כן, הטענה, כי אין לפסוק לתובעת פיצוי משום שהמוצרים נתפסו היא חסרת שחר, ויש בה כדי לעודד מעשי פיראטיות נוספים. דיון והכרעה התובעת מייחסת לנתבעים במעשיהם ארבע הפרות מרכזיות: הפרת סימן מסחר רשום, הפרת זכויות יוצרים, גניבת עין ועשיית עושר שלא במשפט. אדון בכל אחת מההפרות בנפרד. 1. הפרת סימן מסחר רשום סעיף 64 לפקודת סימני מסחר קובע חזקה חלוטה לפיה, רישומו של סימן מסחר מהווה ראיה לתוקפו ולהיותו של הגורם שעל שמו הוא רשום, בעליו כדין של הסימן. כך שנה בית המשפט העליון בע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' גייל ( 29.12.10) (להלן: "פרשת מיגדור"). "מטרתם של דיני רישום סימני המסחר, השימוש בהם והפרתם, הינה להגן על שם מסחרי שהוא קניינו של אדם ועל המוניטין שרכש לו בעשותו שימוש בשמו, כמו גם להגן על אינטרס הציבור במניעת הטעיה עקב שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר". הפרת סימן מסחר רשום מוגדרת בסעיף 1(1) לפקודת סימני מסחר כך: "הפרה" - שימוש בידי מי שאינו זכאי לכך - (1) בסימן מסחר רשום או בסימן הדומה לו, לענין טובין שלגביהם נרשם הסימן או טובין מאותו הגדר; השאלה הנבחנת בהקשר זה היא, האם הטובין שביחס אליהם עשה הנתבע שימוש בסימן המסחר הם "מאותו הגדר" של הטובין אשר לגביהם נרשם סימן המסחר של התובע (פרשת מיגדור, עמ' 13). הפסיקה קבעה מבחן משולב, אשר מטרתו לבחון האם קיים דמיון מטעה בין הסימנים באופן כזה שהצרכן הסביר יוטעה לחשוב כי מקור שני סימני המסחר זהה, לאור הדמיון בין השניים. המבחן כולל ארבעה רכיבים (פרשת מיגדור, עמ' 14): מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים ומבחן הצליל. מבחן סוג הלקוחות, סוג הטובין וצינורות השיווק. מבחן יתר הנסיבות העשויות להשפיע על שאלת ההטעיה. מבחן "השכל הישר"- במקרים בהם המסר הרעיוני העומד בבסיס סימנו של המוצר המפר לכאורה דומה מהותית לזה העולה מסימנו של הסימן המפר, יכול בית המשפט לראות בכך הפרה גם אם הסימנים שונים זה מזה בחזות ובצליל (ת"א (מרכז) 20397-09-09 אוניפארם בע"מ נ' אנדרסון מדיקל בע"מ ( 1.6.11)). בטרם אגש לבחון שלושה רכיבים אלה, אציין כי במקרה דנן, נסחי סימני המסחר אשר צורפו לתצהיר עת/2, הגב' פטרישיה אנגל, מנהלת נציגות דיסני בישראל (נספחים B ו-C), מתייחסים לדמויות פו הדוב בלבד. התובעת אישרה, כי לא קיימים סימני מסחר רשומים לגבי שאר הדמויות: איה, חזרזיר וטיגר (עמ' 60, שו' 17). משכך,בפרק זה, אתמקד רק בדמותו של פו הדב, מבלי לבחון את יתר הדמויות. מבחן העין, החזות והפרטים המבחינים- התובעת הציגה מספר תמונות של מוצרי פו הדב אשר נתפסו במכס, אותם ייבאו הנתבעים לארץ. עיון בתמונות, ביניהן נספחים G1,G2.G3 , אשר צורפו לתצהירה של גב' אנגל, מלמד בבירור על כך שקיים דמיון ויזואלי בין מוצרי פו הדב של הנתבעים לבין מוצרי התובעת, אשר יכולים להביא להטעיית הצרכנים. יחד עם זאת, ניתן להבחין כי קיים גם שוני במראה המוצרים, דבר המעיד על כך שאין מדובר במוצרים מקוריים. ראשית, מבנה פניה של בובת פו הדב שונה מזו שהוצגה על ידי התובעים ב-ת/5 וכך גם גודל האוזניים. שנית, חולצתה של הבובה נושאת את השם "POOH" בלבד, בעוד שהמוצר המקורי ת/5 נושא את השם "WINNIE THE POOH". שלישית, בעוד שמוצרי דיסני, ביניהם ת/5, נושאים תוית ועליה הלוגו של חברת דיסני, בר-קוד ומשפט, לפיו הדמות מתבססת על ספרו של מילן ושפרד, מוצרי הנתבעים אינם נושאים תוית זו כלל וכלל. רביעית, עיון בתמונה המופיעה בנספח G4 מלמד כי קיים שוני ברור בין מילוי הבובה של הנתבעים לבין מילוי הבובה של התובעת. המילוי של רגלי בובת הנתבעים הוא דל יותר ולכן הן נראות רופפות יותר בהשוואה למוצרי התובעת. השוני בין מוצרי התובעת למוצרי הנתבעת נראה בבירור גם בתמונות שצורפו לנספחים G5, G6, G7 , שם צולמו שמיכת פעילות לתינוקות, מוביילים ובובות פרווה. טענת הנתבעים כי רכשו את המוצרים בתום לב פקודת סימני מסחר אינה קובעת הגנה למי שביצע את ההפרה המיוחסת לו בתום לב (ראה ת"א (מרכז) 44503-03-10 Tommy Hilfiger נ' בן שוורץ ( 20.2.12) והאסמכתאות המופיעות שם). מעבר לדרוש, אתייחס לטענת הנתבעים כי רכשו את המוצרים בתום לב. אין בידי לקבל את טענת הנתבע 2, מר יונה, לפיה כאשר קנה את המוצרים, הם נשאו תוית של חברת דיסני, על גבי הניילון החיצוני, ולאחר מכן הוצאו על ידי התובעת (עמ' 111, שו' 10). הנתבע אישר, כי הוא יודע כיצד נראים מוצרים מזויפים של חברת דיסני ומיד אחר כך אמר כי הוא אינו יודע "במאה אחוז" (עמ' 106, שו' 15). סבורני, כי הנתבע, בתור אדם העוסק בתחום הצעצועים מזה ארבעים שנה, יודע להבדיל בין מוצר אורגינלי של החברה לבין מוצר מזויף. גם אם התעורר בליבו החשש שמא המוצרים מזויפים, יכול היה לפנות אל התובעת על מנת לברר זאת, אולם לא עשה כן. בשל כך, לא ניתן לקבל את הסבריו התמוהים, כי התוית נתלשה מהמוצרים באופן שאינו ידוע. מעבר לכך, הנתבעים לא הביאו כל ראיה חיצונית לגרסתם כי היו על האריזה החיצונית סימנים מזהים של חברת דיסני, והסתפקו בהעדתו של הנתבע 2 בלבד. מר יונה מבקש להסתמך על דבריו של היצרן הסיני, אשר לדבריו אמר לו, כי המוצרים הם מקוריים, אולם מדובר בעדות מפי השמועה שאינה יכולה לסייע לו. על כן, אני קובעת, כי הנתבע 2 ידע שהמוצרים הם עותקים מפרים. משכך, אין רלוונטיות לפסקי הדין שהוזכרו על ידי הנתבעים באשר להטלת אחריות עקיפה בזכויות יוצרים. לסיכום האמור לעיל, צרכן עלול להתבלבל ולקנות את המוצר של הנתבעים כאשר הוא סבור, בטעות, כי הוא רוכש את המוצר המקורי של חברת דיסני. הדעת נותנת, כי צרכן סביר לא ישים לב להבדל בין המוצרים וכדברי כב' השופטת (כתוארה דאז) ברלינר: "ניסיון החיים, שהוא אולי מקבילה של השכל הישר לענין זה, מצביע על כך שאדם קולט ככלל, תמונה שלמה, רעיון, ואינו יורד לפרטים. במיוחד כך כאשר מדובר בצרכן הסביר, ובמוצרי צריכה בסיסיים. .... ... לצרכן אין את היתרון של העמדת שני הסימנים שבמחלוקת זה מול זה, והוא אינו אמור לענות על השאלה- "מצא את ההבדלים"" (ההדגשה במקור- ד.א.). (ע"א 8441/04 Unilever Plc נ' שגב ( 23.8.06), 11-14). יתרה מזאת, לא נטענה על ידי הנתבעים טענה לפיה המוצרים היו עתידים להימכר במחירים נמוכים יותר מהמחירים של התובעת ועל כן, בוודאי שלא ניתן לדרוש מהצרכן שידע להבדיל בין שני סוגי המוצרים. משכך, בכל הקשור למוצרי פו הדב, מבחן העין מתקיים. מבחן סוג הטובין- נשאלת השאלה האם עסקינן בטובין מאותו הגדר. הפסיקה קבעה, כי טובין הם מאותו הגדר כאשר קיים חשש שקונה אשר רואה את סימן המסחר על מוצר של גורם אחר יחשוב, כי שני המוצרים נובעים מאותו מקור (פרשת מיגדור, עמ' 17). בענייננו, מדובר בטובין מאותו הגדר. שתי החברות, התובעת והנתבעת, מייצרות ומשווקות צעצועים ומוצרים שונים לתינוקות וילדים. מבחן חוג הלקוחות וצינורות השיווק- הן הלקוחות של התובעת והן הלקוחות של הנתבעים הם חנויות צעצועים וילדים, או ליתר דיוק- הורי הילדים. משכך, גם צינורות השיווק של המוצרים דומים מאוד, שכן הם פונים אל אותו נתח שוק. מבחן יתר הנסיבות- הנתבעים, בתור משווקי צעצועים מנוסים, ידעו כי הביקוש למוצרי חברת דיסני הוא גבוה וכך גם הרווח הצפוי ממכירתם. הנתבעים הכירו במוניטין של חברת דיסני ושל מוצריה, ולכן בחרו להזמין דווקא אותם, ולא מוצרים של חברות אחרות. הנתבעים הזמינו מוצרים הפועלים במסגרת אותו הגדר, המופנים אל קהל יעד של תינוקות, ילדים והוריהם. משכך, צודקת התובעת בטענתה, כי קיים חשש שהצרכן יסיק שקיים קשר בין מוצרי הנתבעת לבין בעל הסימן הרשום, קרי התובעת. מבחן השכל הישר- בענייננו, אין מדובר בסימן מסחר המגלם מסר רעיוני כלשהו ולכן אין צורך להשוות את מידת הדמיון בין הרעיונות המועברים באמצעות שני הסימנים. מהטעמים שפורטו לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי הנתבעים הפרו את סימן המסחר של התובעת לגבי דמותו של פו הדב. כאמור, בהעדר רישום של סימן מסחר לגבי יתר הדמויות, אין מקום להתייחס להפרה הנטענת לגביהן. 2. הפרת זכויות יוצרים החוק החל על ההפרה דנן הוא חוק זכות יוצרים, 1911 (להלן: "החוק"), שכן המשלוח ובו מוצרי הנתבעים נתפס על ידי רשויות המכס בחודש אפריל 2006. סעיף 77 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח- 2007 מורה, כי החוק ייכנס לתוקף לאחר שישה חודשים מיום פרסומו, 25.11.07. כאמור לעיל, התובעת טוענת להפרת זכויות היוצרים שלה בהתאם לסעיף 2 לחוק. על פי סעיף 2(1) לחוק, אדם מפר זכות יוצרים ביצירה כאשר הוא עושה מעשה שהזכות הבלעדית לעשייתו נתונה בחוק לבעל זכות היוצרים. לטענת התובעת, זכות היוצרים של התובעת מקורה בהסכם 2001, אותו הסכם במסגרתו התקשרה עם יורשי הסופר מילן. לפי ההסכם, הומחו לתובעת שורה ארוכה של זכויות בספרי פו הדב, לרבות זכויות היוצרים והזכויות בדמויות הספר. לטענת הנתבעים, הסכם 2001 מחריג את המוצרים נשוא התובענה, ועל כן אין לתובעת זכויות יוצרים. בכתב ההגנה המקורי שהוגש לבית המשפט ביום 16.5.06 הודו הנתבעים בעובדה שהתובעת היא בעלת זכויות היוצרים וסימני המסחר בדמותו של פו הדב: "אין חולק שלתובעת... מוניטין שאין למעלה ממנו בתחומה וכך גם לגבי כל מוצריה ובהם כמובן פו-הדב, וכן שדיסני הינה בעלת זכויות היוצרים וסימני המסחר בדמות הידועה בעולם כולו בשם פו-הדב..." (סעיף 1). בהמשך, בסעיף 3 לכתב ההגנה, ציינו הנתבעים, כי: "אשר על כן פטורה דיסני מלהוכיח את סימני המסחר וזכויות היוצרים אשר לה בכל הקשור במוצריה בכלל ובמוצרי פו-הדב בפרט". והנה, בכתב התביעה המתוקן מיום 7.5.08 טענו הנתבעים, כי לאחר הגשת התביעה, במהלך חודש מרץ 2007, נודע להם כי לתובעת אין כל זכויות יוצרים בדמויות נשוא התובענה, זאת בעקבות פסק הדין של בית המשפט במדינת קליפורניה, ארה"ב. עיון בפסק הדין הנ"ל מלמד, כי אין לו קשר לתובענה הנוכחית. בשורה התחתונה, קבע בית המשפט, כי הודעת הסיום של ההסכם אינה תקפה, ועל כן זכויות היוצרים נותרו בידי התובעת, חברת דיסני וגורמים נוספים. הנתבעים ייבאו מוצרים מזויפים מיצרן שלא קיבל הרשאה לייצורם מחברת דיסני. צודקת התובעת בטענתה, כי הנתבעים מנסים להיתמם בטענתם, כי מדובר במוצרים מקוריים שיוצרו על ידי יצרן סיני שהוסמך על ידי התובעת ליצרם. הנתבעים, כיבואנים מנוסים בענף הצעצועים, אינם יכולים להתנער מאחריות. היה עליהם לוודא שהיבוא נעשה כדין: "חובתו של יבואן הינה חובה כפולה. ראשית, עליו לוודא כי הייבוא נעשה כדין, על פי דיני מדינת המקור. שנית, עליו לוודא כי הייבוא הינו כדין על פי הדין הישראלי ובכלל זה על פי דיני המכס ודיני זכויות היוצרים. מדובר בחובות המוטלות על היבואן, וניסיון לגלגלן לפתחה של התובעת - לא יצלח." (ת"א (תל-אביב) דיסני אנטרפרייז נ' אינטרנשיונל טריידניג ואח' ( 4.7.11)) החוק אמנם מגדיר בסעיף 2, כי זכות יוצרים תהא ביצירות מקוריות ספרותיות, אומנותיות, דרמטיות ומוסיקליות, אולם הפסיקה קבעה כי אין מדובר ברשימה סגורה. עוד נקבע, כי "ניתן להכיר בזכות יוצרים בדמות כשלעצמה (כיצירה דרמטית או ספרותית) בנפרד ממעגל היצירה הרחב יותר בו היא שלובה (סרט, הצגה, סיפור וכיוצא באלה)" (רע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני, פ"ד מח(1), 251, 259). 3. עוולת גניבת העין סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות קובע כך: "לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר". בית המשפט העליון הגדיר את מטרתה של עוולה זו כך בע"א 5207/08 WORLD ART נ' אורט ישראל ( 1.2.11) (להלן: "פרשת אורט"): "כל עיקרה של עוולה זו בהגנה על עוסק בתחום התחרות העיסקית מפני התערבות לא הוגנת של מתחרה, המבקש לגזול, באמצעות מעשי הטעייה, את תדמיתו הטובה של היצרן או של מוצריו". כפי שעמדתי בהרחבה בפסק הדין בת"א 27080-06-11 מרכז הירידים והקונגרסים בישראל בע"מ נ' בשן בר-אילן שרותי ניהול בע"מ ( 22.5.12) (להלן: "פרשת מרכז הירידים"), לצורך הוכחת קיומה של עוולה זו, נדרש לבסס קיומם של שני תנאים: האחד, קיומו של מוניטין שרכש התובע בנכס או בשירות שהוא מציע. השני, חשש מפני הטעייה של הציבור, העלול לחשוב, כי הנכס או השירות שמציע הנתבע, שייך למעשה לתובע. אם לא הוכחו שני תנאים אלו גם יחד, לא תקום העוולה של גניבת העין. עוולה זו נועדה לאזן בין שני אינטרסים מנוגדים: האינטרס הקנייני של בעל המוניטין מפני מי שמבקש לעשות במוניטין שימוש על חשבונו. מנגד, עומדים חופש העיסוק של היצרנים המתחרים והרצון לעודד תחרות חופשית (ע"א 9070/10 דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ ( 12.3.12) והאסמכתאות המופיעות שם (להלן: "פרשת דדון-יפרח")). יסוד המוניטין- האם מתקיים בענייננו? כדי להוכיח את קיומו של יסוד המוניטין, יש להראות כי הציבור מזהה את השירותים שמציע את התובע עם עסקו. הסוגיה המרכזית אליה יש להידרש היא האם קיימת תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר יוצרת שוק של לקוחות פוטנציאליים, המעוניינים ברכישתו. כמו כן, נדרש להוכיח כי לתובע זכויות קניין במוניטין (פרשת דדון יפרח, עמ' 8). עוד קבע בית המשפט העליון בהקשר זה, כי יש להבחין בין שני סוגים של מוניטין: מוניטין הקשור בתדמיתו החיובית של היצרן, המקרינה על תדמית מוצריו, ומוניטין הקשור בתדמיתו של המותג עצמו, גם אם היצרן עצמו אינו מוכר בציבור (פרשת אורט, פסקה 21). במקרה דנן, אין מחלוקת בין בעלי הדין, כי לחברת דיסני ולדמויות שהיא מייצרת ומשווקת מוניטין בקרב הציבור וכי הביקוש למוצרים הוא רב. זאת גם הסיבה שבעטייה בחרו הנתבעים לייבא דווקא את מוצרי חברה זו, מתוך מטרה כי הדבר יניב להם רווחים כלכליים. נכון הדבר כי התובעת לא הציגה נתונים בנוגע לשיווק המוצרים הנושאים את הדמויות, היקף המכירות ועוד, מהם ניתן ללמוד על קיומו של מוניטין. יחד עם זאת, אין חולק כי הדמויות מזוהות בקרב הציבור עם חברת דיסני. מכל האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא שקיים מוניטין לזכותה של התובעת במוצרי פו הדב וחבריו. יסוד ההטעיה- האם עולה חשש להטעייה של לקוחות פוטנציאליים? באופן כללי, נבחנת ההטעיה על פי כמה פרמטרים: מבחן המראה והצליל; מבחן סוג הטובין וחוג הלקוחות ומבחן יתר נסיבות העניין (ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997)-בע"מ-עיתון "משפחה" נ' אס.בי.אס פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ- עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה (3) 933, 941 (להלן: "פרשת משפחה טובה"). המבחנים למידת הדמיון בין המוצרים בתביעה בעילה של גניבת העין זהים למבחנים למידת הדמיון בין המוצרים בתביעה בגין הפרת סימן מסחר. ואכן, כפי שקבעתי בפרק הקודם, העוסק בנושא הפרת סימן המסחר, בכל הקשור לבובת פו הדב, קיים חשש להטעיית צרכנים פוטנציאליים, לאור הדמיון הויזואלי הרב בין מוצרי הנתבעים לבין מוצרי התובעת. משכך, לא יכול להיות ספק באשר להתקיימות רכיב ההטעייה. נעבור כעת ליתר הדמויות- איה, טיגר וחזרזיר ונבחן האם עולה חשש להטעייה גם בעניינן. התובעת הגישה שתי בובות: ת/5- בובה של פו הדב ו-ת/6- בובה של איה. לטענת התובעת, ת/5 הוא מוצר מקורי של חברת דיסני ממנו ניתן ללמוד על מראה המוצר, טיב הפרווה החיצונית והאופן שבו ממולאות הבובות. ת/6, לעומת זאת, הוא מוצר אשר יובא, כך על פי הנטען, על ידי הנתבעים ונושא על גבי תוית את שם היבואן: "קדה צעצועים בע"מ". התובעת לא הציגה בפני בית המשפט בובת איה מקורית, ולכן לא ניתן היה לערוך השוואה בין שני המוצרים. העדות המרכזית בנושא שאלת זיוף המוצרים היא עדותה של הגב' אנגל, נציגת חברת דיסני בישראל, בה אני נותנת אמון מלא. הגב' אנגל ערכה בעצמה בדיקה של המוצרים וכתבה את חוות דעתה בנושא. היא העידה לגבי נסיונה הרב שנרכש במשך שנים רבות של עבודה בחברת דיסני: "...מזהים את השפה הגרפית של דיסני ומומחים אצלי במשרד שמכירים את כל החומרים ועובדים שנים על זה אמרו... בסבירות מאד מאד גבוהה שכל האלמנטים האלה הם לא השפה הגרפית של דיסני" (עמ' 55, שו' 11-15). גב' אנגל העידה, כי לא קבעה שהמוצרים מזויפים רק על בסיס המילוי הקלוקל של רגלי הבובה, אלא גם על בסיס ממצאים נוספים שנמצאו במוצרים (עמ' 71, שו' 4). ממצאים אלה מבוססים הן על דבריו של הנתבע 2, העומדים בסתירה למקובל בחברת דיסני והן על בחינת הנסיבות בכללותן. להלן עיקרי הדברים, מהם ניתן ללמוד בבירור על כך שהמוצרים מזויפים, ומכאן החשש להטעיית לקוחות פוטנציאליים: המוצרים לא יוצרו על ידי התובעת ולא התקבלה הרשאה לשיווקם. עיקר טענת הנתבע 2 בהקשר זה הייתה שהיצרן הסיני התחייב בפניו, כי המוצרים הם מוצרים מקוריים של חברת דיסני. מדובר בעדות שמיעה שאינה יכולה לסייע לנתבעים במאמציהם להדוף את טיעוני התובעת נגדם. הנתבע 2 גם לא ידע להסביר מדוע לא פנה אל חברת דיסני עובר להזמנת המוצרים על מנת לבדוק אם מדובר ביצרן מורשה (עמ' 130, שו' 11) והסתפק באמירה הכללית לפיה "אני חי את דיסני הרבה שנים, אני מכיר, זה מקורי" (עמ' 122, שו' 15-16). הנתבע 2 אף לא סיפק הסבר מניח את הדעת לשאלה מדוע לא פנה ליצרן הסיני בתלונות לגבי המוצרים, לאחר שאלו נתפסו, אלא שב וחזר על טיעונו, כי מדובר ביצרן מורשה של דיסני, אשר נעלם בשלב מסוים ולא ניתן היה לאתרו (עמ' 136, שו' 1). גם נספח ה' לתצהיר עדותו של מר יונה, אשר לדעת הנתבעים מוכיח כי מדובר ביצרן מורשה, הוא מסמך המתייחס לתנאי העסקת עובדים במפעל, ולא מעיד על הרשאה שהתקבלה מאת התובעת. המוצרים יוצרו באיכות ירודה ולא עומדים בסטנדרטים המחמירים של התובעת. חוות דעתה של הגב' אנגל ביחס למוצרי הנתבעים לא נסתרה על ידי האחרונים, אשר יכולים היו להגיש חוות דעת סותרת מטעמם או מסמכים אחרים, המעידים על כך שהמוצרים אינם מזויפים ועומדים בסטנדרטים של התובעת. קיימים הבדלים משמעותיים בין מוצרי הנתבעים לבין מוצרי התובעת. חוות דעתה של הגב' אנגל מתייחסת להעדר תוית הנושאת את שמה של חברת דיסני ומאשרת, כי המוצר הוא מוצר מקורי של החברה. כמו כן לא קיימת תוית המתייחסת לרכיבי המוצר. מלבד זאת, מתייחסת חוות הדעת לליקויים במוצרים כמו למשל העדר אישור בטיחות והבדלים בולטים בין המוצרים, כמו צורת אריזה שונה, בובת פרווה ללא פה, מילוי שונה של הבובות, וכן שוני בדמויות, במובן זה שלא נלקחו ממדריך העיצוב הרשמי של חברת דיסני. רובם של הממצאים נתמכים בצילומים אשר הוגשו לתיק בית המשפט, מהם ניתן להתרשם בבירור כי המוצרים אינם מוצרים אורגינליים. כל האמור לעיל מוביל למסקנה, כי אין מדובר במוצרים מקוריים של חברת דיסני, אלא במוצרים המבקשים לעשות שימוש בדמויות לצורך עשיית רווחים. בית המשפט העליון קבע כי "אבן הבוחן היא, אם אנשים מן הציבור, בעלי תבונה רגילה, הפועלים בזהירות מקובלת, עלולים לטעות ולבלבל את התוצרת של הצדדים" (בג"צ 476/82 אורלוגד בע"מ נ' רשם הפטנטים, המדגימים וסימני המסחר, פ"ד לט(2) 148,158). סבורני, כי יש לענות על שאלה זו בחיוב. אותו שוני הקיים בין מוצרי התובעת למוצרי הנתבעת אינו מסיר את החשש האפשרי מהטעיית צרכנים המבקשים לרכוש את המוצרים, שכן המראה הכללי של המוצר דומה בהחלט למוצר המקורי, ויש בשוני רק כדי להצביע כי מדובר במוצרים באיכות ירודה, שאינם עומדים בסטנדרטים של התובעת. מכל האמור לעיל, אני קובעת כי הוכחו יסודות עוולת גניבת העין בדמויות, כמפורט בחוות דעתה של גב' אנגל. 4. עוולת עשיית עושר ולא במשפט התובעת מבססת את טענותיה גם על העוולה של עשיית עושר ולא במשפט, המעוגנת בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"): "(א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן- הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן-המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה- לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". הסעיף קובע שלושה יסודות לתורך התגבשותה של העילה: יסוד ההתעשרות. השאלה האם ההתעשרות "באה" לזוכה "על חשבון" המזכה. ההתעשרות של הזוכה על חשבון המזכה היא "שלא על פי זכות שבדין". (ראה פרשת מרכז הירידים, עמ' 19). כפי שנקבע ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, נב (4) 289, 510, להתעשרות פנים רבות, כמו חיסכון בהוצאות פיתוח של המוצר על ידי העתקתו. בכך חוסך המעתיק שעות של מאמץ, מחשבה, זמן וממון. כתוצאה ממכירת המוצר על ידי המעתיק, גורף הוא לכיסו רווחים ונוטל לעצמו פלח שוק של היצרן המקורי. במקרה דנן, נתפסו המוצרים אשר ייבאו הנתבעים על ידי המכס ולא נמכרו בחנויות הצעצועים. צודקת התובעת בטענתה, כי הנתבעים ייבאו את המוצרים ארצה שלא על פי זכות שבדין, אולם היסוד הראשון של ההתעשרות אינו מתקיים. לכל היותר, ניתן לומר כי היה נסיון מצד הנתבעים לעשיית עושר ולא במשפט. משכך, אין בידי לקבל את טענת התובעים באשר להתקיימות עוולה זו. לסיכום האמור עד כה, אני קובעת, כי הנתבעים הפרו את סימן המסחר הרשום ביחס לדמותו של פו הדב, הפרו את זכות היוצרים של התובעת בארבעת הדמויות וכן ביצעו לגביהן עוולה של גניבת עין. פסיקת פיצויים פיצויים בגין הפרת סימן מסחר רשום סעיף 59(א) לפקודת סימני מסחר מורה כי: "במשפט על הפרה יהיה התובע זכאי לסעד בדרך של צו מניעה ולדמי נזק בנוסף על כל סעד אחר שבית המשפט הדן בדבר מוסמך לתיתו, וכן יהא זכאי לסעדים המנויים בסעיף 59א". הפקודה אינה קובעת זכות לפיצוי סטטוטורי, אלא פיצוי בגין נזק כפי שיוכח (פרשת מיגדור, פסקא 14). התובעת בחרה שלא להוכיח את נזקיה ולכן אף לא עתרה לפיצי בגין הפרת סימני המסחר כשלעצמה. פיצויים בגין הפרת זכות היוצרים לטענת התובעת, יש לראות בשימוש בכל אחת מארבע דמויות פו הדב הפרה נפרדת. לחילופין, טוענת התובעת, כי יש לראות בכל אחד מארבעת סוגי המוצרים שייבאו הנתבעים הפרה נפרדת בפני עצמה. מנגד, טוענים הנתבעים, כי מדובר במשלוח אחד, ולכן מדובר בהפרה אחת בלבד. סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים קובע כך: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". הביטוי "כל הפרה" בסעיף זה פורש על ידי כב' הנשיא שמגר בע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 267 (להלן: "הלכת ניניו") כמתייחס לכל סוג הפרה. כלומר, ניתן להטיל את הפיצוי הסטטוטורי מספר פעמים, רק כאשר הנתבעים הפרו זכויות יוצרים אשר בגין הפרתן הם נתבעים. לפיכך, נקבע בפסק הדין, כי העלאת הצגה מספר רב של פעמים מהווה הפרה אחת. מעניין לציין בהקשר זה את פסק הדין בע"א 3616/92 דקל שירותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשירותי ניהול, פ"ד נא(5) 337, 343, שם נקבע כי פרסום 11 חוברות מפרות של מחירון תשומת בניה מהווה הפרות נפרדות, וכל חוברת היא יצירה בפנמי עצמה המזכה בפיצוי. עם זאת, סייג הנשיא שמגר קביעה זו ואמר, כי ייתכנו מקרים בהם ניתן יהיה לראות בהפרות של זכויות יוצרים שונות כהפרות עצמאיות, זאת לאור מידת ההטרגוניות הרבה שבין ההפרות השונות (שם, עמ' 270). בהמשך להלכת ניניו, קבע כב' השופט דנציגר ברע"א 4148/09 אקו"ם בע"מ נ' חדד ( 30.7.09), כי סעיף 3א אינו מתמקד במספר האקטים המפרים, אלא בסוג הזכות שנפגעה. עוד בנושא זה ראה פסק דיני בת"א (תל אביב) 1551/08 גולן אבירמה נ' גל דובי ( 23.4.12). במקרה דנן, סבורני, כי יש לראות בשימוש שעשו הנתבעים בדמויות פו הדב וחבריו הפרה אחת של זכות היוצרים של התובעת. כאמור, בית המשפט העליון חזר ושנה, כי המבחן הוא סוג הזכות שהופרה. בענייננו, מדובר במשלוח אחד שהכיל את כל סוגי המוצרים ולא יכולה להיות מחלוקת כי רק זכות אחת של התובעת הופרה. בנוסף, העובדה כי המוצרים שיובאו מתבססים על ארבע דמויות שונות אין משמעותה, כי מדובר בארבע הפרות נפרדות. כל הדמויות מתבססות על ספרו של מילן והתובעת עצמה לא ערכה ביניהן הפרדה, כאשר טענה להפרת סימן מסחר רשום והפרת זכות יוצרים. בניגוד לפסקי הדין בעניין ניניו ודקל, אין מדובר במספר אקטים מפרים ולכן אין כל חשיבות למידת ההטרגוניות שבין ההפרות. לפיכך, התובעת זכאית לפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים בסך 20,000 ₪. פיצויים בגין עוולת גניבת עין התובעת עותרת לקבלת פיצוי סטטוטורי מקסימלי על פי סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות ובהתייחס לעוולת גניבת העין שנקבע, כי הנתבעים ביצעו כלפי התובעת. סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות קובע כך: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 10,000 שקלים חדשים". בסיכומיה טוענת התובעת, כי כל אחת מדמויות פו הדב וחבריו היא יצירה מקורית עצמאית של התובעת ובעלת ערך כלכלי עצמאי וכי השימוש בכל אחת מארבע דמויות פו הדב, ללא היתר מהתובעת, מהווה הפרה או עוולה נפרדת המזכה את התובעת בפיצוי סטטוטורי נפרד. הנתבעים טוענים, כי מדובר בעתירה לפיצוי כפל בגין אותו מעשה לפי שני חוקים שונים- חוק עוולות מסחריות ופקודת זכות יוצרים. לטעמי, מדובר בהפרות שונות ובמעשים שונים המזוהים כל אחד על פי דבר חקיקה התואם את יסודות העוולה. כאמור, קבעתי, כי בגין הפרת זכות היוצרים זכאית התובעת לפיצוי הסטטוטורי, כאמור בסעיף 3(א) לפקודת זכות יוצרים. אני סבורה, כי בגין העוולה של גניבת עין, יש הצדקה לפסוק לתובעת פיצוי נפרד ולא קיים חשש כי חיוב הנתבעות בגין גניבת עין יוביל לפיצוי יתר. בכך שונה דעתי מדעתו של כב' השופט גינת בת"א 399/04 (מחוזי חיפה) ARRABON LIMITED. נ' בתימו בע"מ ( 1.8.05) שאליו הפנה ב"כ הנתבעים בסיכומיו. ראוי לציין כי בערעור שהוגש על פסק דינו של כב' השופט גינת מצא בית המשפט לנכון להגדיל את סכום הפיצויים מ-20,000 ₪ ל-80,000 ₪ (ראה ע"א 9678/05 חב' בתימו בע"מ נ' ARRABON LIMITED. (מיום 2.8.08) (להלן: "עניין בתימו"). מצופה מעורך דין המפנה לפסק דין, כי יתכבד ויציין שהתקבל ערעור על פסק דין בבית המשפט העליון ולא ינסה להטעות את בית המשפט, על ידי הפנייה לפסק דין שתוצאתו שונתה. הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2 בסכום הפיצוי הסטטוטורי לפי סעיף 13(א) לחוק עוולות מסחריות בגין עוולת גניבת העין שביצעו כלפי התובעת בהתייחס לדמויות בסך 100,000 ₪. בקביעת סכום הפיצוי ראיתי במסכת הפעולות שביצעו הנתבעים עוולה אחת ולא עוולות נפרדות, כטענת ב"כ התובעת בסיכומיה. חיוב הנתבע 2 באופן אישי נתבע 2 טוען, כי פעל כמנהל החברה ואין מקום לחייבו באופן אישי, גם אם יוחלט לחייב את החברה בפיצויים. ב"כ התובעת טוען, כי הנתבע 2 היה מעורב אישית במעשי ההפרה והוא נושא באחריות אישית בגינם. לדבריו, מנהל שביצע בעצמו עוולה אזרחית איננו יכול להסתתר מאחורי הטענה שעשה זאת עבור החברה. אני סבורה, כי נסיבות העניין מצדיקות חיובו של הנתבע 2 באופן אישי. בהפרת סימן מסחר רשום וזכויות יוצרים ניתן לחייב חברה ומנהליה יחדיו, כאשר מוכח, כי המנהלים הורו באופן אישי על ביצוע מעשה העוולה, ויש עילה להטלת אשם אישי עליהם, בנפרד מהחברה (ראה, למשל, בת"א (מחוזי ת"א) 1663/06 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ ( 25.4.10); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח (5) 661, בעמ' 700-703). בעניין בתימו, נדונה שאלה דומה ונפסק מפי כב' השופט פוגלמן כי: "אין מניעה מלהחיל כללים אלה [של אחריות אישית, ד.א.] גם בהתייחס להפרת זכות יוצרים, הדומה במהותה לעוולה נזיקית, ומוגדרת ככזו בסעיף 52 לחוק החדש (השוו: גרינמן, בעמ' 388 - 389; בר"ע (י-ם) 2055/06 ששר נ' וסטי (1992) בע"מ ( 15.5.06); ת.א. (ת"א) 2428/01  KONINKLIJKE HOUSEMANN EN HOTTE NVנ' לי-דן סוכניות בע"מ ( 2.3.06) פסקה 6). לגוף הדברים, עמד בית המשפט בפסק הדין על מעורבותם האישית של המנהלים בביצוע העוולות ועל חוסר תום הלב שדבק בפעולתם (ראו פסקה 20 לפסק הדין). מאלה עולה כי התקיימו בהם היסודות המקימים אחריות אישית, ולא ראינו כי קמה עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט בהיבט זה". במקרה דנן, הוכח, כי הנתבע 2 ביצע את מעשי העוולה, שכן לדבריו הוא אשר נפגש עם היצרן הסיני וטיפל ברכישת וייבוא המוצרים המזויפים (עמ' 103-104). הנתבע 2 אף העיד, כי הוא משמש כ"אחראי זכיינים" ברשת "מאמא יוקרו" ונוהג להתקשר עם עשרות זכיינים, בקשר להפצת מוצרי הרשת (עמ' 78). לפיכך אני סבורה, כי יש לחייבו באופן אישי יחד עם הנתבעת 1. לסיכום אני מחייבת את הנתבעים 1-2, יחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצויים בסך 120,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. כן אני מורה על השמדת המוצרים המזוייפים שנתפסו בידי המכס, ועל חיוב הנתבעים 1-2 בתשלום מלוא הוצאות אחסנת הטובין והשמדתם, כאמור בסעיף 59א לפקודת סימני מסחר, סעיף 21(1) לחוק עוולות מסחריות, וסעיף 7ג לפקודת זכוית יוצרים. אני מחייבת את הנתבעים 1 ו-2 לשלם לתובעת הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. סיןיבואמוצרזכויות יוצרים (הפרת)