המבנים נשוא האישומים, מבני מגורים העומדים על תילם זה כשלושים שנה. תוך הסתמכות על ע.פ. 874/88מוסטפא קאסם סוואעד נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מרכזי, פ"ד לה(1), 678, קבע בית המשפט שאמנם חל על המקרה סעיף 212(5) לחוק, אך לא הורה על הריסה הואיל ומדובר במבנים שניבנו לפני שנים רבות, הם משמשים למגורי המשיבים ללא כל הפרעה מצד הרשות, ואין טענה כי הרשות לא ידעה על קיום המבנים ועל השימוש בהם, וכן מפני שלא הוכח כי המבנים מהווים מטרד או הפרעה למימושה של תוכנית כלשהיא. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מגורים בקרקע חקלאית / בניה על קרקע חקלאית ללא היתר: השופט ש. ברלינר: .1בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (ת.פ. 11546/97, כב' השופט י. כהן), מיום 9.9.98לפיו זוכו המשיבים מהעבירה של אי קיום צווים של בית משפט לפי סעיפים 210, 221, 242, 245ו- 255לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965(להלן-החוק), וסעיפי חלק א' של פרק ד' לחוק העונשין, התשל"ז .1977 .2הרקע הוא כדלקמן: לבית משפט השלום בעכו הוגש נגד כל אחד מן המשיבים כתב אישום בגין בניית בנין, ללא היתר. הוברר שהעבירות התיישנו, והמשיבים הורשעו בכתב אישום מתוקן בעבירה של שימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה - לפי סעיף 204(ג) לחוק. בית משפט השלום בעכו דחה את בקשת התביעה ליתן נגד המשיבים צו הריסה לגבי המבנים נשוא האישומים, מבני מגורים העומדים על תילם זה כשלושים שנה. תוך הסתמכות על ע.פ. 874/88מוסטפא קאסם סוואעד נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מרכזי, פ"ד לה(1), 678, קבע בית המשפט שאמנם חל על המקרה סעיף 212(5) לחוק, אך לא הורה על הריסה הואיל ומדובר במבנים שניבנו לפני שנים רבות, הם משמשים למגורי המשיבים ללא כל הפרעה מצד הרשות, ואין טענה כי הרשות לא ידעה על קיום המבנים ועל השימוש בהם, וכן מפני שלא הוכח כי המבנים מהווים מטרד או הפרעה למימושה של תוכנית כלשהיא. על פסק דינו של בית משפט השלום בעכו הוגש ערעור לבית משפט זה (ע.פ. 621/93מדינת ישראל נ' סלאח מרעי חוג'יראת). הערעור התקבל, הוצאו צווי הריסה לגבי המבנים, ונפסק כדלקמן: "נראה לנו כי היה מקום, בנסיבות שהוכחו למתן צו האוסר על המשיב את השמוש במבנים הבנויים על הקרקע הנ"ל אלא אם יקבל היתר כך תוך 3שנים מיום מתן גזר הדין של בימ"ש קמא. אנו מקבלים את הערעור בנקודה זו ומורים על מתן צו איסור שמוש, כאמור. אנו דוחים את הערעור לענין הטלת עונש המאסר על תנאי. כן מחליטים אנו לבטל את החלטת בימ"ש קמא שדחתה את הבקשה למתן צו הריסה, ונותנים בזה צו הריסת המבנים נשוא כתב האישום ואסור שמוש בהם שיבוצעו תוך 3שנים מיום מתן גזר דינו של בימ"ש קמא". המועד האמור של 3שנים חלף, והמבנים לא נהרסו. ביום 6.10.97הגישה המערערת נגד המשיבים לבית משפט השלום בחיפה את כתב האישום נשוא הערעור. בכתב האישום מתואר כי ביום 6.2.94, בע.פ. 621/93הנ"ל ניתן פסק דין "לפיו נצטווה הנאשם להרוס לא יאוחר מתאריך 13.10.1996את המבנה בשטח של 101מ"ר...". עד לתאריך 24.8.97לא הרס הנאשם את הבנין. אין לו היתר בניה. ולפיכך ביקשה המערערת להרשיעו בעבירה של אי קיום צווים של בית המשפט, כמתואר בסעיף 1לעיל. המשיבים טענו כי לא ביצעו כל עבירה בכך שלא הרסו את המבנים. ניתן אמנם צו הריסה, אך הצו לא מופנה כלפיהם, אין הוא מצווה עליהם דווקא להרוס את הבנין. משכך, לא עברו עבירה. עמדת המערערת היתה כי פירושו הנכון של החוק מביא בהכרח למסקנה שהמשיבים חייבים לבצע בעצמם את ההריסה, אין צורך לפרש את הדבר במפורש בצו ההריסה, ומכאן שעברו עבירה. כב' השופט כהן קיבל את טענת המשיבים ונימק בפסק דינו: "אילו היה מדובר במשפט אזרחי, אפשר שניתן היה לחייב את הנאשמים בדין על יסוד פרשנות. ברם, אנו עוסקים במשפט פלילי, ובמסגרת זאת כל ספק פועל לטובת הנאשם. לטעמי, צו של בית המשפט, המורה לאדם לעשות מעשה, חייב לפרש כלפי מי הוא מכוון, ואם חלילה יצא מלפני בית המשפט צו שחסר בו אלמנט זה על הצד המעוניין להזדרז ולבקש מבית המשפט לתקן את החסר. היה והחסר לא הושלם, או נותרה בצו אי בהירות אחרת, כי אז אם מדובר במשפט אזרחי יתכן שניתן יהיה להשלים את החסר או לסלק את אי הבהירות על דרך של פרשנות, אך אם מדובר במשפט פלילי, לא ניתן היה להאשים אדם באי קיום הצו. במקרה שלפני צו בית המשפט לא הטיל על הנאשמים לבצע את ההריסה, מכיון שהנני סבור שאין להשלים את החסר על ידי פרשנות הוראות החוק, הנני מקבל את טענת הנאשמים". עוד אמר כב' השופט כהן בפסק דינו: "בכל טקסט משפטי... המטיל על אדם לעשות מעשה, צריך שייתקיימו "חמשת הדאבליוס" (,the five ws rule) ואלה הם... ... Who... What... When... Where... What if notלחמשת אלה יש להוסיף, שיש ומתעורר הצורך לקבוע בטקסט המשפטי גם כיצד יבוצע המעשה". .3סעיף 205של החוק קובע כי שעה שהורשע אדם בעבירה כדוגמת ביצוע עבודה בלא היתר, רשאי "בית המשפט בשעת גזר הדין... לצוות שהבנין... יפורק או יסולק על ידי הנשפט או על ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו על כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע". סעיף 212של החוק קובע כי אם "נעברה עבירה בבנין לפי פרק זה ואילו הורשע עליה אדם, היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה: ... (5) מי שביצע את העבירה מת או אינו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית". סעיף 213של החוק אומר כי "בצו לפי סעיף 212רשאי בית המשפט, על פי בקשת הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להרשות את הוועדה המקומית לבצעו, באם נהרס הבנין, כולו או מקצתו, רשאית הוועדה המקומית לגבות את הוצאות הביצוע על ידי מכירת החמרים של הבנין שנהרס". עיון בלשון החוק (בסעיפים 205(1), 212ו-213), תוך לקיחה בחשבון של הקשר הדברים ותכלית החוק, מלמד שצו לפי סעיף 205(1) הוא צו שמעצם טבעו ומכח החוק, ובלא שיש צורך שבית המשפט יפרש זאת בגופו של הצו הניתן, מופנה כלפי הנשפט והוא מחייב את הנשפט להרוס את מה שנבנה ללא היתר. רק אם הוועדה המקומית או נציג היועץ המשפטי לממשלה ביקשו זאת, יכול בית המשפט להטיל את ביצוע ההריסה על הוועדה. בע.פ. 128/83רובין שלמה ויצחק נ' מדינת ישראל, פסקים מחוזיים מד(2), 327נטען כי צו הריסה לפי סעיף 212(5) יכול להינתן רק כשהוועדה המקומית היא המוסמכת לבצע את ההריסה. הטענה נדחתה ונפסק מפי כב' השופט לויט: "נראה לי, שעל פי סעיף 212, יכול בית המשפט לצוות שאת הריסת המבנה הבלתי חוקי יבצע כל מי שניתן היה להאשימו בעבירה על סעיף 204לחוק, על פי הפירוט המופיע בסעיף 208לחוק, או על-ידי הוועדה המקומית... היקף הסמכות על פי סעיף 212, לענין מבצעים אפשריים של צו ההריסה, הם כל מי שהיו יכולים להיות "נשפטים" על פי סעיף 208לחוק. גם מבחינת מדיניות ומטרת המחוקק, נראה לי, שאין זה רצוי שוועדה מקומית תיאלץ לשלוח את אנשיה לביצוע צווי הריסה במקומות שיש בעלים או מחזיקים בנכס. מוטב להטיל על המחזיקים בנכס את ביצוע צו ההריסה כדי למנוע טענות מצידם נגד הוועדה על אופן ביצוע צו ההריסה". בתיק ב.ש. (תל-אביב) 228/86פרופ' יוסף ז'ק נ' מדינת ישראל, פסקים מחוזיים מו(3), 43התבקשה הארכת מועד להגשת ערעור בטענה כי הודעה שניתנה באשמה של אי קיום צו הריסה, בטעות יסודה מאחר וחובת ההריסה לא הוטלה כלל על המבקש. נפסק כי בפקודת בנין ערים הישנה, אמנם נאמר כי צריך השופט שנותן את צו ההריסה "לפרש על מי הוא מטיל חובת ביצוע ההריסה". אולם, "על פי סעיף 205של חוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965המצב ברור... שאם לא ביקשו הוועדה המקומית או נציג היועץ המשפטי שחובת ההריסה תוטל על הוועדה המקומית, הרי שחובה זו מוטלת על הנשפט. היינו האדם שהורשע ודינו נגזר". המילים "אם ביקשו על כך הוועדה המקומית", כאמור בסעיף 205(1) לחוק, מתייחסות לאפשרות של הריסת הצו על ידי הוועדה. אין הן מתייחסות לחובתו של הנשפט להרוס את המבנה. אם באה בקשה על כך, אפשר להטיל את ההריסה על הוועדה. בהעדר בקשה כזאת, מופנה הצו כלפי הנשפט. אין הבדל, באשר לטיבו של הצו, אם אומר בית המשפט כי "ניתן צו הריסה", או אם אומר בית המשפט כי הוא "מחייב את הנשפט להרוס את הבנין". בשני המקרים, מכח החוק, כל עוד לא הוגשה או הופנתה לבית המשפט בקשה על ידי הוועדה כי תוטל ההריסה עליה ובית המשפט נעתר לה, החייב בהריסה הוא הנשפט. בעניננו, ברור שהנשפט הוא המשיב אשר הועמד לדין בבית משפט השלום בעכו, הוברר שעבירת הבניה ללא היתר התיישנה, ובעקבות זה התבקש בית המשפט ליתן צו הריסה. אין זה משנה שאת הצו הוציאה ערכאת הערעור. דינו כדין צו שהוצא בערכאה הראשונה. לפיכך נראה לי, שאין לקבל את נימוקיו של השופט קמא בקובעו שיש לזכות את המשיבים מן העבירה של הפרת הצו, בגלל חוסר פירוט בצו או העדר אמירה מפורשת שהוא מכוון כלפי הנשפט. .4נראה לי, שיש למקם את טענת המשיבים במסגרת ההגנה של טעות בעובדה וטעות במצב המשפטי כאמור בסעיף 34יח וסעיף 34יט של חוק העונשין התשל"ז- .1977אומר החוק: "34יח. טעות במצב דברים (א) העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו. (ב) סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב). 34יט. טעות במצב משפטי לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר". הנטל לטעון טעות ולהוכיחה הוא על הטוען זאת. איש מהמשיבים לא היפנה את השופט קמא להוראות סעיפים 34יח ו-34יט לחוק העונשין. ניתן לומר שלכל אחד מן המשיבים היתה אולי טעות "בדבר הבנתו את האיסור", היינו שהבין בטעות כי הצו אינו מפורט דיו ואינו מחייב אותו בהריסה. אין לומר שטעות זאת, בנסיבות המקרה דנן, שעה שכל המשיבים היו מיוצגים על ידי עו"ד, "היתה בלתי נמנעת באורח סביר". ראה: רע"פ 4827/95ה.ג. פולק בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 97(2) 969, 976; ובעיקר: ע"פ 381/91מדינת ישראל נ' ויסמרק ישראל ז"ל ואח’, פ"ד מט(5), .705 .5במצב דברים זה אני מציע כי נקבל את הערעור, נבטל את פסק דינה של הערכאה הראשונה. נקבע כי יש להרשיע את המשיבים בעבירה שיוחסה להם בכתבי האישום, ונחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת לגזור את עונשם. ש. ברלינר - שופט השופט ח. פיזם: אני מסכים. ח. פיזם - שופט השופטת ר. חוזה: אני מסכימה. ר. חוזה - שופט הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ש. ברלינר.חקלאותקרקע חקלאית