קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות של ילד כתוצאה מרשלנות / נפילת גדר על ילד: 1. בבוקר יום כ"א אלול תש"ע (31.8.10) הלך תינוק של בית רבן כבן חמש שנים וחצי, לתלמוד התורה בו החל ללמוד כשלושה שבועות קודם לכן, בעיר מגוריו אופקים. במהלך שעות הבוקר, עת שהה בחצר המוסד החינוכי, התמוטטה עליו גדר ברזל במשקל מאות ק"ג, אשר הושענה על הגדר ההיקפית של החצר. לדניאל נגרמה פגיעת ראש קשה, וכתוצאה ממנה נפטר כעבור שעות מספר. 2. הוריו של המנוח ז"ל תובעים את עמותת קרן התורה "אופקים" אשר הפעילה את תלמוד התורה בו למד (להלן: העמותה) ואת חברת הביטוח שביטחה את העמותה. כמו כן תובעים הם את עיריית אופקים, שהייתה הבעלים של המבנה בו פעל תלמוד התורה (להלן: העירייה), ואת משרד החינוך. עיקר מעשי הרשלנות שמייחסים התובעים לעמותה מתבטאים בכך שהותירה את תלמידיה חסרי השגחה, לא מנעה מהם גישה למקום התאונה, העסיקה בעלי מקצוע חסרי כשירות בסיסית ולא פיקחה אחר ביצוע עבודותיהם, השאירה את גדר הברזל בחצר כשהיא שעונה על קיר ללא כל אמצעי שיבטיח את מניעת נפילתה, ולא דאגה להוציאה משטח תלמוד התורה. כנגד העירייה ומשרד החינוך טוענים התובעים, בין היתר, כי הללו התרשלו בפיקוחם על הנעשה בתלמוד התורה, לא ביצעו בו ביקורות בטיחות, לא דאגו למנוע כניסת תלמידים לשטח תלמוד התורה בזמן ביצוע עבודות במקום, ולא הוציאו צו סגירה עד להשלמת הטיפול בכל הליקויים הבטיחותיים שהיו בו. העמותה שלחה הודעת צד ג' לעירייה, למשרד החינוך, ולמר אהרון טויטו, שהינו בעל רישיון כמנהל בטיחות, והוא שביצע את ביקורת הבטיחות בתלמוד התורה. כלפי העירייה ומשרד החינוך טוענת העמותה כי אלה לא דאגו לפקח ולא ביצעו ביקורות בטיחות באופן ראוי וסביר, ואפשרו את הלימודים במוסד. כלפי מר טויטו נטען, כי ביצע בדיקות בטיחות תקופתיות אולם לא התריע על הימצאותה של הגדר או שלא ביצע את הבדיקות המתחייבות כראוי. העירייה שלחה הודעת צד ג' לעמותה ולמר יוסף נוימן, מנהל המוסדות החינוכיים של העמותה, למר טויטו, ולמשרד החינוך, וייחסה להם רשלנות כמתואר לעיל. בנוסף שלחה הודעת צד ג' לתובעים, בטענה כי שלחו את ילדם למוסד חינוכי מבלי לוודא את בטיחותו, מבלי שהתריעו על הסכנה שבמיקום גדר הברזל ולא רשמו את ילדם למוסד חינוכי מוכר. ניתוח הראיות וממצאים 3. אקדים ואומר, כי מסיכומי העמותה עולה, כי אין היא כופרת באחריותה לתאונה, אולם סבורה היא כי גם העירייה, משרד החינוך ומר טויטו אמורים לחלוק עימה באחריות זו. נפנה, אפוא, לבירור העובדות הרלוונטיות. 4. תלמוד התורה בו למד דניאל הינו מוסד מוכר שאינו רשמי. בתור שכזה, עליו לקבל רישיון ממנהל משרד החינוך, על פי חוק פיקוח על בתי ספר, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק הפיקוח). את הבקשה לרישיון יש להגיש מדי שנה, אלא אם ניתן למוסד החינוכי רישיון קבוע (סעיף 11 לחוק הפיקוח). סעיף 5 לחוק הפיקוח קובע, כי על מנכ"ל משרד החינוך לקבל חוות דעת המתייחסת לבקשה מטעם רשות החינוך המקומית ומטעם הוועדה המקומית לתכנון ולבניה. סעיף 6 לחוק קובע, כי על מנכ"ל משרד החינוך לקבל חוות דעת מרשות בריאות, וכי לא יינתן רישיון בהיעדר אישור של רשות הבריאות הרלוונטית כי אין היא מתנגדת לבקשה מבחינת תברואה. הוראת סעיף 9 לחוק הפיקוח קובעת, כי מנכ"ל משרד החינוך לא ייתן רישיון למוסד חינוכי שאינו מקיים רמה נאותה על פי התקן והנהוג בסוג המוסד מבקש הרישיון, בין היתר באשר לתנאי הבטיחות בו. נוהלי הרישוי קובעים, כי עם הגשת הבקשה, על המוסד לצרף דו"ח בטיחות של יועץ בטיחות מוסמך, המאשר כי המוסד בטיחותי. יועץ הבטיחות, כך למדנו מעדותו של מר יהודה פינסקי, מנהל האגף לחינוך מוכר שאינו רשמי במשרד החינוך, מועסק על ידי העמותה ("הבעלות", בלשון המקובלת בתחום הנדון), והוא יכול להיבחר על ידה מתוך רשימה של יועצי בטיחות המאושרים על ידי המשרד. הדו"ח מוגש למשרד החינוך ונבדק על ידי קצין הבטיחות של המשרד. יועצים בטיחותיים של המשרד נשלחים כשיש סיבה לחשוש לקיומה של בעיה, למשל בשל תלונה או הערת הפיקוח על בעיה במוסד החינוכי, או במסגרת בדיקות מדגמיות רנדומאליות הנעשות במהלך השנה על ידי יועצי הבטיחות. אין חולק כי במקרה הנדון לא נשלח יועץ בטיחות של המשרד לבדיקת תלמוד התורה (עמ' 47-48 לפרוטוקול). 5. תלמוד התורה שבבעלות העמותה כולל בית ספר יסודי, אשר החל לפעול בשנת הלימודים תשס"ו (2006), והמיועד לתלמידי כיתות א'-ח'. בנוסף כולל הוא גן חובה, בו למד דניאל, הקרוי "מכינה לכיתה א'". הגן החל לפעול שנה מאוחר יותר. בידי העמותה היה רישיון עבור הגן לשנת הלימודים תשס"ט (2009), עת שכן הוא בכתובת אחרת. במהלך תשס"ט ביקר במוסד מפקח של משרד הבריאות (מכוחו של סעיף 6 לחוק הפיקוח, כפי שהוסבר לעיל), וקבע כי מבנה הגן אינו ראוי, מן הטעם ששטח החלונות אינו תואם את הדרישות. המפקח התנה את המשך הפעלת הגן במציאת פתרון לבעיית החלונות, בין במעבר לקומה העליונה במבנה בו שכן, בין במעבר למבנה אחר. לקראת שנת הלימודים תש"ע, בספטמבר 2009, הועבר בית הספר למבנה בו ארעה התאונה. הגן נותר בינתיים בכתובת הקודמת. בנובמבר 2009 נערך ביקור נוסף בגן מטעם משרד הבריאות. הפעם הודיעה המפקחת כי אין היא מקבלת את הפתרון של מעבר לקומה העליונה ודרשה את העברת הגן למבנה אחר. מאחר שהמדובר היה בעיצומה של שנת הלימודים, ביקשה העמותה רשות להעביר את הגן למבנה אליו הועבר בית הספר. לטענת מר נוימן (סעיף 13 לתצהירו), נתקבל לכך אישור בעל פה על ידי גב' אילנה כהן ממשרד החינוך. יוער כאן, כי משרד החינוך לא זימן את גב' כהן לעדות מטעמו ולא מצאתי התייחסות ישירה לטענה האמורה בתצהירו של מר פינסקי. מכל מקום, ביום 1.1.10, הועבר הגן למבנה בו ארעה התאונה. עם המעבר, היה על העמותה לקבל מחדש רישיון של משרד החינוך, שהרי הרישיון מותנה, בין היתר, בחוות דעת של הרשויות השונות כמפורט בסעיפים 5 ו-6 לחוק הפיקוח, ובהתאמת המבנה לתנאים הנדרשים מכוח סעיף 9 לחוק האמור. מר נוימן טוען בתצהירו (סעיף 15), כי תחילה סרב משרד החינוך לדון בבקשה באמצע השנה, אולם בסופו של דבר הועבר עניינה של העמותה לוועדת חריגים, והוסכם כי יינתן רישיון רטרואקטיבי, בכפוף להמצאת האישורים המתאימים. בתצהירו מפרט מר נוימן את הקושי (שאינו מענייננו) להשיג את אישורו של משרד הבריאות, עובדה שגרמה לכך ששנת הלימודים תש"ע הסתיימה בלא שהיה בידי העמותה רישיון להפעלת הגן במקום אליו הועבר. 6. בכל הנוגע לאישור הבטיחות, העמותה הזמינה את מר טויטו, מנהל בטיחות מורשה, לעריכת ביקורת בטיחות בגן הילדים במקומו החדש. מר טויטו ביקר בגן, לטענתו, פעם אחת, ביום 26.4.10. ממצאיו מפורטים בדו"ח שכתב, ולפיהם יש מנורה מסוג לא מוגן בשירותים וברז בולט בקיר, ועוד נדרש המוסד "להמציא אישור למתקנים". הא ותו לא. לאחר שאמרו לו שהליקויים תוקנו, נתן למוסד אישור בטיחות, הנושא תאריך 8.6.10, על אף שלא הומצאו לו אישורים למתקנים. לטענתו, לא הייתה בכך דחיפות, למרות שציין בדו"ח מאפריל כי המדובר באישורים שהמצאתם נדרשת באופן מיידי ("קדימות 1"). לטענתו, סיווגם ככאלה היה בבחינת טעות שלו, שכן מן הבחינה המהותית לא הייתה דחיפות בהמצאתם ולכן ניתן על ידו האישור (עמ' 54). 7. נראה, כי אישור הבטיחות של מר טויטו לא הגיע למשרד החינוך, על אף שלטענת מר נוימן בתצהירו האישור נשלח במועדו, שכן ביום 24.8.10 הודיע משרד החינוך לעמותה כי הוא דוחה את הבקשה לפתיחת גן הילדים שבבעלותה, מן הטעם שלא הומצא אישור בטיחות, לא הומצא היתר בניה/שימוש חורג לגן ילדים, ולשכת הבריאות מתנגדת למתן הרישיון. למכתב הדחייה צורף גם צו סגירה, שעמד להיכנס לתוקף 30 יום מיום מסירתו (נספח ג' לתצהירו של מר פינסקי). פרק הזמן של 30 יום קבוע בחוק הפיקוח (סעיף 32(ג)). התאונה, כזכור, ארעה ביום 31.8.10, בטרם נכנס הצו לתוקף. 8. רישומם של ילדים ללימודים במוסדות חינוך מוכר שאינו רשמי, מתבצע באמצעות העירייה. הרישום מתאפשר לאחר שהמוסד קיבל רישיון מטעם משרד החינוך. כאמור, בידי גן הילדים היה רישיון עבור שנת הלימודים תש"ע, והמעבר למבנה שהעמידה העירייה לרשות בית הספר של העמותה ארע באמצע אותה שנת לימודים. רישום הילדים לקראת שנת הלימודים תשע"א, בחודשים פברואר-מרץ 2010, נעשה על פי "סמל המוסד" (הרישיון) שקיבל הגן בשנת הלימודים הקודמת. מעדותו של מר פינסקי עולה, כי כיוון שהגן פעל מכוחו של הרישיון לשנת הלימודים תש"ע, והגיש בקשה לרישיון עבור המבנה החדש באפריל 2010, משרד החינוך לא יידע את העירייה והרישום היה בעצם לגן במבנהו הקודם (עמ' 46). רוצה לומר, הרישום התבצע לגן ללא רישיון אולם העירייה לא ידעה על כך בשלב הרישום. בהקשר זה יש להוסיף, כי מר פינסקי הודה שמשרד החינוך ידע, לכל המאוחר באפריל 2010, כי הגן עבר למבנה אחר, וכי הוא פועל ללא אישור בטיחות, ללא אישור רשות בריאות וללא שהומצא היתר בנייה (עמ' 47). רק ביום 1.9.10, עם הוצאת צו הסגירה, יודעה העירייה על כך. זיקה נוספת של העירייה לתביעה מתבטאת בעצם בעלותה בנכס. עם זאת, לטענת מנהל מינהל החינוך בעירייה, מר אבי ביתן, בכל הנוגע למוסדות דוגמת זה הנדון אין זה מתפקידה או מאחריותה של העירייה לבדוק את תקינות או בטיחות המוסד, כי אם רק את הביטחון, היינו את השמירה המופקדת עליו. התקינות והבטיחות במוסדות אלה נבדקים על ידי משרד החינוך (סעיף 8 לתצהירו). ואכן מר נוימן העיד (עמ' 24) כי לא ידוע לו על מפקח בטיחות שנשלח אי פעם מטעם העירייה אל המוסד. אלה, בכללותן, עובדות הרקע. נברר עתה את העובדות הכרוכות בהתרחשות התאונה המחרידה. 9. לטענת מר נוימן בתצהירו (סעיפים 29-31), בעת שהעמותה קיבלה לידיה את המבנה מעיריית אופקים, שימשה הגדר לחלוקת החצר. מאחר שהעמותה רצתה להשתמש בכל שטח החצר, פרקה את הגדר ביום 1.1.10, עם העברת הגן למבנה. מר נוימן אישר בעדותו, כי את ההוראה לפרק את הגדר נתן הוא. ההוראה ניתנה על ידו לאיש תחזוקה. מפאת גודלה, לא ניתן היה לאחסן את הגדר במחסן, ועל כן הושענה על קיר הגדר ההיקפית, בעודה מחוברת באזיקונים "באופן חזק האמור למנוע ניתוק הגדר, ובוודאי על רקע טיפוס של ילד" (סעיף 31 לתצהיר, וראו גם עמ' 18-19 לפרוטוקול). לטענתו, כשבוע לפני התאונה סייר בחצר ובדק אישית כי הגדר מחוזקת ומאובטחת כראוי (סעיף 32 לתצהיר). בעדותו הוסיף, כי תחילה קובעה הגדר בשרשרת ברזל עם מנעול ורק בשלב מאוחר יותר הוחלף הקיבוע למספר רב של אזיקוני פלסטיק חזקים. למר נוימן לא היה מושג מי החליף את הקיבוע (עמ' 14, 17 לפרוטוקול). לדבריו, מאחר שלהבנתו כשהגדר מקובעת אין היא מהווה סכנה, לא ניתנו הנחיות ספציפיות לבדוק את הגדר במהלך הסיורים השוטפים שבוצעו בשטח על ידי הצוות החינוכי. עם זאת, במהלך הסיורים שהוא עצמו ביצע, היה מסתכל לראות שהגדר עודנה קשורה. לדעתו, כל עוד הייתה הגדר מקובעת באזיקונים לא ניתן היה להזיזה שלא באמצעות ציוד מיוחד לכך, וודאי שילד לא יכול היה לעשות כן. לפיכך, אין לו מושג כיצד ארע שהגדר התמוטטה על ראשו של דניאל. 10. אשר לביקורת של מר טויטו, בתצהיר טען מר נוימן כי הלה ביקר במקום, ראה את הגדר המושענת ולא העיר על כך דבר (סעיף 33 לתצהיר). בעדות הוסיף, כי לא מצא לנכון להפנות תשומת ליבו של מר טויטו לגדר, משום ש"אולי הוא לא ראה בעניין מפגע, אז אני לא צריך ללמד אותו את תפקידו" (עמ' 23). מר נוימן מסיק שמר טויטו ראה את הגדר משום שהוא סייר בכל השטח, כולל בחצר. מאחר שלא ניתן שלא לראותה, מבחינתו זו מסקנה ודאית (עמ' 28). אלא שמר טויטו טוען בתצהירו, כי ביום בו ערך את הביקורת (26.4.10) "לא הייתה כל גדר או שער מפורקים וצמודים לקיר בגן" (סעיף 3). בעדותו טען, כי למרות שביצע ביקורות במבנה עבור בית הספר שבבעלות העמותה, עוד קודם למעבר הגן אליו, כלל לא הייתה גדר שחצתה את החצר: "כשאני הייתי החצר הייתה פתוחה ... כשאני הייתי שם לא הייתה שום מחיצה" (עמ' 54). ועוד טען, כי "דברים בטיחותיים" הוא זוכר, ואם הוא רואה גדר תלויה, המהווה סכנה לילדים, "פשוט לי שאראה את זה ואציין את זה" (עמ' 54). ובמקום אחר: "אין מציאות שתהיה גדר כזו ואני לא אראה" (עמ' 55). 11. אין לי ספק כי מבין השניים מר נוימן הוא שדובר אמת. התרשמותי מעדותו של מר טויטו הייתה כזו, שלא אוכל לבסס עליה, כשלעצמה, ממצאים. לעומת זאת, בעדותו של מר נוימן ניכרים דברי אמת. בדבריו יש משום הסבר הגיוני כיצד הגיעה הגדר למקום שהגיעה, בעוד שאם נקבל את דברי מר טויטו, לפיהם גם בתקופה שקדמה למעבר הגן למבנה כלל לא הייתה חציצה בחצר, ניוותר עם תהייה בלתי מוסברת מאין הגיעה לפתע אותה גדר. בנוסף, בעדותו מקבל מר נוימן על עצמו אחריות (גם אם מסויגת), לנסיבות קרות התאונה: הוא זה שהביא לפירוקה, והוא זה שנתן הוראה לקבע אותה לגדר ההיקפית ולא להיפטר ממנה, בעוד שמר טויטו מתנער מכל אחריות. מאחר שאין ספק - גם לדבריו - שבעת ביקור במקום אין זה יתכן שהגדר לא תזדקר לעין, על אחת כמה וכמה לעינו של מנהל בטיחות מורשה, המסקנה האפשרית היא אחת משתיים: או שמר טויטו כלל לא ערך ביקור במקום, או שהביקור שערך - נערך כלאחר יד. מאחר שהן מר נוימן והן מר טויטו העידו כי היה ביקור במקום, נראה כי האפשרות השנייה היא הנכונה, היינו, שמר טויטו ערך סיור במקום, אולם לא מילא את תפקידו כראוי. אם צריך ראיה לאופן הרשלני בו מילא מר טויטו את תפקידו, הרי שזו תמצא לנו בפער העצום בין הדו"ח שכתב באפריל 2010, שבו נמצאו שני ליקויים שפורטו לעיל, לבין הדו"ח שכתב מר רמי יצחק, יועץ בטיחות במשרד החינוך, לאחר התאונה. כך, למשל, מציין מר יצחק כי בגן יש גדר רשת בולטת וקוצנית ליד המחסן (סכנת פגיעה); כי קיימת בליטת בטון ושיפוע במדרגות המחסן בחצר (סכנת נפילה); חוטי ברזל בולטים וקוצניים לקשירת בד יוטה בגדר (סכנת פציעה), אבנים בולטות בארגז חול לא תקני (סכנת פגיעה), ועוד כהנה וכהנה ממצאים, אשר כולם סווגו על ידו כ"קדימות 1", היינו מפגעים מן הסוג המחייב את הסרתם המיידית. התייחסותו של מר טויטו לדו"ח האמור אינה משכנעת: "אני אעשה ביקורת אחריו אמצא עוד מיליון דברים. שאלה אם זה מצוין סתם או מסוכן" (עמ' 55). למקרא רשימת הליקויים שמצא מר יצחק אין ספק שאין המדובר בחוכמה לאחר מעשה, כפי שאין ספק שהדברים לא צוינו "סתם". קשה לקבל שמנהל בטיחות מורשה מתייחס בצורה כזו לחוטי ברזל בולטים, לשיפוע במדרגות ובליטת בטון, לפינות חדות בארגז חול ועוד כהנה וכהנה ממצאים, כאל ממצאים שצוינו "סתם", כאילו אין טמונה בהם סכנה מובהקת לשלומם של הילדים הנמצאים בחצר. דומה כי אין צריך להיות מומחה גדול לבטיחות כדי לעמוד על מידת הסכנה שבליקויים אלה, בחצר המשמשת למשחקים של ילדים קטנים, על כל המשתמע מכך. גישתו של מר טויטו לדו"ח של מר יצחק משתלבת עם התנהלותו בנוגע לסיור הביקורת שערך, ועם הרושם שהותיר בי: את תפקידו ביצע מן השפה ולחוץ. אוסיף עוד, כי למראה הפער בין שני הדו"חות, מתעוררת מחשבה קשה שמא בוצע התפקיד באופן המתואר על מנת לרצות את מי שביקש ממנו את האישור ולהקל עליו את קבלת הרישיון להפעלת המוסד החינוכי, בעוד היועץ שהוא עובד משרד החינוך הינו נטול פניות, ומכאן הדו"ח המפורט והקשה. 12. בדו"ח שערך מר יצחק ביום קרות התאונה נאמר על ידו, כי גדר הברזל הייתה שעונה על גדר פח גלי בחצר המשחקים, וכי "בשטח החצר לא נראה שום אלמנט שיימנע גישה לגדרות הברזל שהיו שעונים על גדר האיסקורית, כמו כן לא נראו סימני קשירה או קיבוע של חלקי גדרות הברזל" (ההדגשה שלי). גם מר נוימן העיד כי הגדר, כשהייתה קשורה, לא ניתנת הייתה להזזה, ודאי לא על ידי ילד. מכאן מסקנה, כי בשלב כלשהו, הוסר הקיבוע מן הגדר. 13. בכל הנוגע לעירייה, העיד מר נוימן כי מנהל מינהל החינוך בעירייה, מר ביתן, ביקר במקום בזמן כלשהו שלפני התאונה, והעיר הערות על פתחים שנפתחו בקירות החיצוניים בלא קבלת אישור. לדבריו, בעת הביקור הייתה הגדר כבר מפורקת ושעונה על הגדר ההיקפית, אולם אין הוא יודע אם מר ביתן ראה זאת (עמ' 25). כך גם לא קיבל כל הערה על הגדר מאנשי מחלקת ההנדסה של העירייה שהגיעו בעקבות הסיור של מר ביתן (עמ' 27). מר ביתן העיד כי אין זה מתפקידו לבדוק את הגדר, וכי מעולם לא ראה אותה. הוא היה במקום פעם אחת, משום שהמדובר בנכס של העירייה והוא רצה לראות מה נעשה במבנה שהועמד לרשות המוסד. הוא לא הסתובב במבנה ולא ראה אם יש או אין גדר (עמ' 31-32). לדבריו, ראה "מקרה בולט וזועק" של שינוי במבנה (עמ' 33), ודיווח על כך למחלקת ההנדסה: "הם פרקו שם כמה קירות, חיברו בין כיתות, ללא אישורנו ... התייחסתי למידת הבטיחות שיש בבית הספר ומה שהם עשו לא היה לרוחי. אני מניח שמחלקת ההנדסה נכנסה למקום והם בדקו את כל מה שהיה צריך לבדוק" (עמ' 36). מר ביתן מניח, כי אם היו למפקח הבנייה שנשלח למקום הערות, הן נאמרו למר נוימן, אולם אינו יודע אם היו הערות ביחס לגדר. מר ביתן הסכים כי העתק מדו"ח הבטיחות שערך מר טויטו הועבר גם לעירייה, אולם המדובר בעותק הנשלח לידיעה ואין זה באחריותה לערוך ביקורות בטיחות, להבדיל מביקורות ביטחון (עמ' 33, עמ' 37). עמדתו ביחס למוסד הנדון, כי "חוץ מהתפקיד הטכני של רישום לפי סמל המוסד אין לי אפשרות לפקח עליו" (עמ' 34). יצוין, כי איש מאנשי מחלקת ההנדסה לא הובא לעדות מטעם העירייה ולא הוצגה למר נוימן כל שאלה מטעם העירייה לעניין ביקורם. מסקנת ביניים 14. גדר ברזל כבדה שחצצה בין שני חלקי החצר הוסרה, בהוראת מר נוימן, ביום 1.1.10, או בסמוך לכך. הגדר הייתה מונחת, כשהיא שעונה, על הגדר ההיקפית של החצר, החל ממועד הסרתה ועד ליום התאונה, היינו פרק זמן של כ- 8 חודשים. מר נוימן היה ער לסכנה, שהרי הורה על קיבועה של הגדר. עוד יש לקבוע כממצא ברור, כי מר נוימן ערך סיורים בחצר מפקידה לפקידה, אולם נראה כי הגדר הפכה בעיניו, כמו בעיני יתר עובדי המוסד, ל"חלק מן הנוף", עניין שאין צורך להקדיש לו תשומת לב מיוחדת. כך גם עולה מן הממצאים שפורטו לעיל, כי מר טויטו ראה את הגדר, ולא טרח להעיר כל הערה על קיומה ועל הסכנות הכרוכות בכך, כפי שלא העיר על מפגעי בטיחות חמורים אחרים. הזמן נקף, וקיבוע בשלשלת ברזל הפך לקיבוע באזיקונים מפלסטיק, עד שהוסר, משום מה. משהוסר הקיבוע, ניסיון טיפוס של ילד קטן (כפי שמשער מר יצחק בדו"ח הביקור שלו מיום התאונה), מעשה כה צפוי וטבעי, הביא להתמוטטותה ולקריסתה עליו. האחריות 15. נראה, כי לא יכול להיות ספק בדבר אחריותה המרכזית והעיקרית של העמותה ושל המנהל החינוכי מטעמה, מר נוימן. האחריות נובעת בראש ובראשונה מכך שעל פרוק הגדר הורה מר נוימן, כפי שגם הורה להותיר אותה בחצר ולהשעינה על הגדר ההיקפית, גם אם תוך קיבועה. הקיבוע נעשה בצורה שרלטנית, בלא שנתקבלה חוות דעת של איש מקצוע רציני, ועובדה היא כי לימים הוסר. כפי שכבר קבעתי לעיל, המדובר במפגע בולט לעין, שנוצר על ידי מר נוימן, ואשר מידת הסכנה בו מובהקת וברורה לכל בר בי רב. לכך יש להוסיף, כי במרוצת הזמן שחלף חלה התדרדרות במצב קיבועה של הגדר, עד שנותרה שעונה על גבי פח גלי, ללא כל קיבוע. התדרדרות זו - רק הנוכחים במקום מדי יום, היינו אנשי העמותה ומר נוימן בראשם, יכולים היו לעמוד עליה. גם התנהלותו של מר טויטו מלמדת, ככל שהדברים נוגעים לשאלת האחריות של העמותה, כי כל תכלית הביקורת שערך הייתה ליתן בידי העמותה את האישור הנדרש, יהיו אשר יהיו הליקויים. נראה כי התנהלותו והאופן בו מבין הוא את תפקידו היו לרצון העמותה, אשר המעבר למבנה אחר הותיר אותה, למעשה, ללא רישיון לשנת הלימודים בה אירע המעבר, וזאת באמצעיתה של השנה, על כל המשתמע מכך גם מבחינת התמיכה התקציבית של משרד החינוך. המדובר, אפוא, ברשלנות חמורה, המבטאת זלזול כואב בחייהם של ילדים רכים, שאינם יכולים להיות מודעים כלל לסכנות הרובצות לפתחם, ואשר צריכים היו להיות מוגנים מכל פגע במקום תלמודם. 16. אשר לעירייה, איני סבורה כי ניתן לייחס לה אחריות מכוח העובדה שרישום התלמידים לתלמוד התורה נעשה באמצעותה. העירייה לא יכולה הייתה לדעת עד ליום 1.9.10, כפי שהעיד מר פינסקי בהגינותו, שלמעשה אין בידי גן הילדים רישיון משום שעבר למבנה אחר ולא הציג את המסמכים הנדרשים לשם קבלת רישיון. אלא שבכך לא תם הדיון. כפי שראינו, מר ביתן ראה זאת מתפקידו לבחון את המתרחש במבנה שנמסר על ידי העירייה לשימוש העמותה, ולהעיר על פעולות בלתי חוקיות של פתיחת פתחים שבוצעו בו. אכן, מר ביתן הוא מנהל מינהל החינוך בעיריית אופקים, ואין זה מתפקידו לערוך ביקורות בטיחות במבנה. עניין זה מסור על פי חוק הפיקוח למשרד החינוך, המסתפק לשם ביצוע תפקידו בדרישה של קבלת אישור מיועץ בטיחות מוכר (ולכך אתייחס כשאדון באחריותו של משרד החינוך). לפיכך, איני רואה להטיל אחריות על עיריית אופקים מכוח עצם הגעתו של מר ביתן, שאינו איש מקצוע בתחום הבטיחות, לביקור במבנה. עם זאת, כפי שראינו, מר ביתן היה מודע לכך שההתנהלות העמותה בעניינים שיש להם השלכה על בטיחות התלמידים מטרידה, או כלשונו, המעשים שראה לא היו לרוחו. לפיכך יידע את מחלקת ההנדסה, כפי שהיה עליו לעשות. נראה, אפוא, כי לנוכח התנהלות העמותה, אשר לבעייתיות שלה מן הבחינה הבטיחותית היה מר ביתן מודע, וכשהמדובר בנכס של העירייה, הייתה לאנשי מחלקת ההנדסה שהגיעו למקום סמכות, כפי שגם הייתה עליהם חובה, לבדוק שמא נעשו שינויים נוספים בנכס, העלולים אף הם ליצור מפגע בטיחותי. משהתברר למר ביתן כי העמותה ערכה במבנה שבבעלות העירייה שינויים העלולים לסכן את בטיחות התלמידים, מה שהניעו לזמן למקום את אנשי מחלקת ההנדסה, היה על אלה לערוך סיור מקיף במבנה ובחצר, ולא להסתפק במה שהצביע עליו מר ביתן בביקור בלתי מקצועי במקום. סיור בחצר היה חושף בקלות את גדר הברזל שהוסרה ממרכז החצר, והונחה באופן כה מסוכן על הגדר ההיקפית. יודגש, כי המדובר בשינוי מן הקיים, שנעשה על ידי המחזיק. מאחר שאנשי מחלקת ההנדסה לא הובאו לעדות מטעם העירייה ומר נוימן לא נחקר על עניין זה מטעמה, יש להסיק לחובתה אחת מן השתיים: או שאנשי מחלקת ההנדסה לא ערכו כל סיור והסתפקו בבדיקת מה שמר ביתן הצביע עליו, או שערכו סיור ולא העירו דבר לגבי הגדר. כך או כך התרשלו הם בביצוע תפקידם, והוא שמירה על בטיחות המבנים שבבעלות העירייה, מקום בו היו מודעים להתנהלות מסוכנת על ידי המחזיק בנכס. התרשלות זו היא שמקימה את אחריותה של העירייה. 17. משרד החינוך היה מודע, לפחות החל מאפריל 2010, כי העמותה העבירה את גן הילדים למבנה הנדון, ופועלת, בשל כך, ללא רישיון. כעבור ארבעה חודשים, ב- 24.8.2010 הוצא צו סגירה, אשר על פי החוק נכנס לתוקפו בעבור 30 יום מיום מסירתו. עילת הסגירה נשענת על שלושה טעמים, אשר רק אחד מהם, העדר אישור בטיחות, נוגע לענייננו. אולם כפי שראינו לעיל, בידי העמותה היה אישור בטיחות החל מתחילת יוני 2010, ומסיבה כלשהי האישור לא הגיע לידי משרד החינוך. המסקנה המתבקשת, כי לו הגיע האישור ליעדו במועד שניתן, ואלמלא היו עומדים שני הטעמים האחרים לרועץ כנגד העמותה, היה הגן מקבל רישיון עוד לפני התאונה. אכן, התנהלותו הכללית של משרד החינוך, כפי שנחשפה כאן, המאפשרת פער זמנים של ממש בין עובדת גילויו של מוסד חינוכי הפועל ללא רישיון, בין היתר בשל העדר אישור בטיחות, לבין הוצאת צו סגירה נגדו - מדאיגה, ומחייבת היערכות נמרצת ושיטתית לצמצום הפער עד לביטולו. עם זאת, איני יכולה לקבוע כי בעובדות התביעה שלפניי, כפי שהוכחו, יש קשר סיבתי משפטי בין עצם אי הוצאת צו הסגירה במועד מוקדם יותר לבין קרות התאונה. עם זאת, על משרד החינוך מוטלת חובת הפיקוח על כך שהאישורים המומצאים לידיו אכן ראויים לשמם. אכן, אין הוא יכול ואין הוא ערוך לבדוק בעצמו כל אישור ואישור. השאלה היא, האם עריכת ביקורות מדגמיות רנדומאליות, והעמדת דרישה לפיה אישורי הבטיחות ייערכו על ידי מנהלי בטיחות מורשים מתוך רשימה שהכין המשרד, די בה כדי להוציא את המשרד ידי חובה. נזכיר כאן את ההבדל הבולט בין חוות דעתו המאוחרת, למרבה הצער, של מר יצחק, עובד משרד החינוך, לבין חוות דעתו של מר טויטו. כך גם ניתן להתרשם מן ההבדל בין מידת ההקפדה של רשות הבריאות, שמנעה את מתן הרישיון בשל ליקויי תברואה שמצאה במקום, לבין חוות הדעת של מר טויטו. בהינתן המניע שיש לעמותות דוגמת הנתבעת להשיג את הרישיון להפעלת המוסדות החינוכיים שבבעלותן, מניע שמשרד החינוך צריך היה להיות מודע לו, נראה כי הסתפקות בהעמדת רשימה של מנהלי בטיחות מורשים ובדיקה רנדומאלית של עבודתם אינה עולה בקנה אחד עם האחריות הכבדה הרובצת על משרד החינוך בהבטחת שלומם של תלמידים בבתי ספר מורשים. הפיקוח על טיב עבודתם של מנהלי הבטיחות הללו חייב להיות הדוק יותר, בדרך של סינון מראש, קפדני ומדוקדק, של המועמדים להיכנס לרשימת מנהלי הבטיחות מטעם המשרד, ובדרך של בדיקה אינטנסיבית יותר של עבודתם. לנוכח התרשמותי מהתנהלותו של מר טויטו, נראה כי לו היה נערך סינון קפדני לא היה הוא מוצא את דרכו לרשימת מנהלי הבטיחות מטעם משרד החינוך, כפי שבדיקה שיטתית יותר של עבודתו הייתה מובילה לאותה מסקנה. אחריותו של משרד החינוך לקרות התאונה מתבטאת, אפוא, בפיקוח הלקוי והרשלני על טיבם של מנהלי הבטיחות המועסקים מטעם העמותות ועל טיב עבודתם. 18. המסקנה היא כי הנתבעים אחראים לתאונה כמעוולים במשותף על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם 19. קביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף מתבססת על מידת האחריות של כל אחד מהם לנזק, היינו, על בית המשפט להעריך את משקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו(2) 344, 362). על יסוד הממצאים אליהם הגעתי, מסקנתי היא כי אחריותה היחסית של העמותה היא הגדולה ביותר. העמותה היא זו שיצרה את המפגע הבטיחותי החמור, אנשיה נכחו בחצר מדי יום, והיו חייבים להיות מודעים למצבה של הגדר ולמידת הסיכון שהיא טומנת. העירייה היא הגורם השני בחשיבותו, ואחריותה היא אחריות של גורם מפקח, על נכס המצוי בבעלותה והנתון להוראותיה. אנשי מחלקת ההנדסה נשלחו לעריכת בדיקה בנכס, משהתקבלה ההודעה של מנהל מינהל החינוך, מר ביתן, כי נערכו בו שינויים שיש להם השלכה בטיחותית. בדיקתם לא הייתה ממצה, ובכך התרשלו. אחריותו של משרד החינוך כגורם מפקח היא במעגל השלישי, בכך שהתרשל ביצירת מערכת פיקוח ובקרה נאותה על עבודתם של מנהלי בטיחות המועסקים מטעם העמותות ואשר אישורם נדרש לשם קבלת רישיון מאת המשרד להפעלת המוסד החינוכי שבבעלותן. נוכח כל אלה אני רואה לקבוע כי אחריותה של העמותה עומדת על 70% משיעור הנזק, אחריותה של העירייה עומדת על 20% ממנו, ואילו אחריותו של משרד החינוך עומדת על 10% משיעור הנזק. ההודעות לצדדים השלישיים 20. כאמור לעיל, העמותה והעירייה שלחו האחת לשנייה הודעת צד שלישי, וכך גם שלחו שתיהן הודעת צד שלישי למשרד החינוך. בהגיעי למסקנות שפורטו לעיל, משמעות הדבר שההודעות ההדדיות מתקבלות באופן חלקי, כשיעור האחריות היחסי שראיתי לקבוע בין הנתבעים לבין עצמם. 21. העירייה שלחה הודעת צד שלישי לתובעים. הודעה זו מוטב היה לה שלא תשלח, ואעיר כי לעירייה ניתנה הזדמנות לשקול מחדש את עמדתה בעניין בטרם החל המשפט להתנהל. התובעים שלחו את ילדם, מבחינתם, לבית ספר מוכר שאינו רשמי, שקיבל רישיון ממשרד החינוך. אין הם יועצי בטיחות, אין הם חייבים לערוך ביקורות יומיות או אחרות בחצר בית הספר ורשאים היו הם לסמוך על העמותה ועל גורמי הפיקוח שייעשו את מלאכתם כראוי. חבל שעוגמת נפש זו לא נחסכה מהם, ושב"כ העירייה ראה לנכון להציג לתובע שאלות בכיוון זה. שאלות אלה ודאי היה בהן כדי להוסיף כאב על כאבו, בלא כל עילה. ההודעה ששלחה העירייה לתובעים נדחית, אפוא. 22. גם ההודעה ששלחה העירייה למר נוימן דינה להידחות. לא מצאתי שיש להטיל על מר נוימן אחריות אישית, כזו שאינה נובעת מעצם היותו אורגן של העמותה. מר נוימן פעל במסגרת העמותה, העמותה לא התנערה ממעשיו, ולפיכך מחייבים מעשיו את העמותה. 23. העמותה והעירייה שלחו הודעות צד שלישי גם למר טויטו. אשר להודעה ששלחה העמותה, אני סבורה כי בדין יסודה. כפי שקבעתי לעיל, מר טויטו התרשל בביצוע תפקידו, ובמהלך עדותו לא ניתן היה שלא להתרשם עד כמה אין התייחסותו למקצועו רצינית ועד כמה מתעלם הוא מן ההשלכות החמורות של ביצוע תפקידו בצורה חסרת אחריות. את הודעת העירייה למר טויטו ראיתי לדחות, משום שגם לדברי מר ביתן הדו"חות דוגמת זה של מר טויטו מועברים אליה לידיעה בלבד, ולמעשה אין כל יריבות ביניהם. 24. לסיכום פרק זה: נדחות הודעות העירייה נגד התובעים ונגד מר נוימן. אף הודעת העירייה נגד מר טויטו נדחית. הודעת העמותה נגד מר טויטו מתקבלת, וביחסים ביניהם, ישפה מר טויטו את העמותה בשיעור של 30% מן הסכום שתישא בו. כאמור, ההודעות ההדדיות בין הנתבעים לבין עצמן מתקבלות כשיעור חלקם היחסי במידת האשמה לגרימת הנזק. הנזק 25. הנזקים הלא ממוניים שנתבעו הם פיצוי בשל כאב וסבל לעיזבון, עקב הסבל שנגרם לדניאל מרגע התאונה ועד לפטירתו; פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים; פיצוי בגין הסבל שנגרם לתובעים, הוריו של דניאל, בשל מותו ובשל סבלו החמור. הנזקים הממוניים שנתבעו הם פיצוי בגין אובדן השכר בשנים האבודות לרבות הפסדי פנסיה והטבות סוציאליות ופיצוי בגין הוצאות לוויה, קבורה ושבעה בסכום כולל של 15,000 ₪. נזקים לא ממוניים 26. מן הבחינה המעשית, נראה כי ההתייחסות בפסיקה לראשי הנזק של כאב וסבל, ושל קיצור תוחלת החיים, הינה כאל מקשה אחת (ראו, למשל, ע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור, מיום 21.10.10, פסקה 15; ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל, מיום 5.6.12, פסק דינה של כב' המשנה לנשיאה מ' נאור,פסקה 23, וכן הערתו של כב' השופט י' עמית, פסקה 2). מכל מקום, מאחר שמן הראיות עולה כי דניאל איבד את הכרתו מיד ונפטר שעות ספורות לאחר מכן, אין מקום להתייחסות נפרדת לראש הנזק של כאב וסבל. אשר לסכום הפיצוי, נראה, כי בשנים האחרונות ניכרת מגמת עלייה בגובהם של הסכומים הנפסקים בגין נזקי גוף לא ממוניים, באופן המבטא את קדושת החיים שאבדו (ראו, ע"א 4579/07 עזבון המנוחה בחירי נוואל נ' קופת חולים הכללית, מיום 21.10.10, וכן ראו א' ריבלין, "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני - מגמות הרחבה", ספר שמגר (כרך שלישי, תשס"ג), 21, 61-62). ככלל, בפסיקת גובה הפיצוי, על בית המשפט להתחשב בגילו של המנוח, היינו בקיצור תוחלת חייו, בנסיבות המקרה ובמדיניות הנוהגת בקביעת סכום הפיצוי לעיזבון בגין נזק לא ממוני. בענייננו, המדובר בילד רך, שכל חייו לפניו, ברשלנות חמורה שכה קל היה למנוע אותה, ובהעדר כל אשם תורם מצידו או מצד הוריו, כפי שקבעתי לעיל. בהביאי בחשבון את כל אלה אני רואה לקבוע סכום של 800,000 ₪, בתוספת ריבית מיום התאונה (ראו והשוו פסק דינה של כב' השופטת א' אפעל-גבאי בת"א (ירושלים) 9334/07 עראמין נ' משרד הבטחון, מיום 21.9.11; פסק דינו של כב' השופט מ' בר-עם בת"א (ירושלים) 2691/02 עזבון המנוח דוד אשוש ואח' נ' עובדיה לוי ואח', מיום 22.9.05, והאסמכתאות הנזכרות בו). הסכום המתקבל, נכון להיום, הוא 866,309 ₪. 27. לא ראיתי לפסוק פיצוי נפרד בגין כאב וסבל להורי המנוח. הפסיקה הבחינה באופן ברור בין שני סוגי ניזוקים: הניזוק הישיר והניזוק המשני, היינו מי שניזוק נזק נפשי כתוצאה מפגיעה באחר, הקרוב לו. זו "הלכת אלסוחה" (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דהאן ז"ל, פ"ד מד(3), 397), אשר תחמה את זכותם של הניזוקים המשניים לפיצוי בגין הנזק הנפשי שנגרם להם בשל הפגיעה בניזוק הישיר, וקבעה ארבעה תנאים לכך. האחד, שהניזוקים המשניים הינם קרובים מדרגה ראשונה של הניזוק הישיר; האחר, שהניזוקים המשניים היו עדים לארוע או היו לפחות בקרבת מקום לו (גם אם ייתכנו לכך חריגים); בנוסף, שקיים קשר סיבתי בין היווצרות נזקם של הניזוקים המשניים לבין הפגיעה בניזוק הישיר; ולבסוף, שהמדובר בנזק נפשי מהותי, שהשלכותיו התפקודיות ניכרות. בענייננו, הורי המנוח לא היו נוכחים במקום כשארעה התאונה, ולא היו בבחינת "קרוב נוכח", כמשמעותו בפסיקה. אשר לעוצמת הפגיעה הנפשית, אכן, אין ספק כי מותו של דניאל הסב להם כאב רב ביותר, שאין לו שיעור. אולם לא הוכחה על ידם פגיעה נפשית חמורה. משכך, אין הם עומדים בקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה. לא מצאתי כי על עניינם של התובעים חל פסק הדין בעניין לבנה לוי (ע"א 754/05 לבנה לוי נ' מדינת ישראל, מיום 5.6.07). באותו עניין נדונה שאלת הפיצוי בגין נזק נפשי שנגרם להורים, אשר בשל רשלנות בית החולים איבדו את ולדם במהלך הלידה. די אם אומר, כי בית המשפט העליון בדעת הרוב התייחס למקרה של הורים שאיבדו את ולדם כמקרה "גבולי" לצורך סיווגו ככזה שחלה עליו הלכת אלסוחה, בהביאו בחשבון שאלמלא תוחל עליו ההלכה, יצא כי נגרם נזק ללא סעד, שכן העובר שנולד מת אינו כשיר לתבוע (ראו גם ע"א 9466/05 שוויקי נ' מדינת ישראל, מיום 16.3.08). 28. אשר לנזקים הממוניים, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה מאחר שמשפחת המנוח נמנית עם הקהילה החרדית ואביו הינו אברך, השואף לגדל את ילדיו ברוח זו - בסיס השכר לחישוב אובדן ההשתכרות בשנים האבודות צריך להיות נמוך יותר מן השכר הממוצע במשק. כפי שנקבע בפרשת פינץ (ע"א 10990/05 פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1), 325), ככלל, כל אימת שעתידו המקצועי של הניזוק לוט בערפל, יש לעשות שימוש בנתון של השכר הממוצע במשק. בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון, כי קביעת מתווה פיצוי אחיד כורך בחובו מגוון "סיפורי חיים" אפשריים, ומכנס את כולם לכלל הערכה אחת. כך נמנעת אפליה בלתי ראויה בין ניזוקים שאין ביניהם שוני אינדיבידואלי רלוונטי. בפסק הדין בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (מיום 27.9.05) נקבע, כי ראיות ואינדיקציות לגבי נפגע שהוא קטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק רק מקום שיש להן משקל רב, והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים, או לחילופין היה מתקשה למצוא לעצמו עבודה מכניסה. לא מצאתי כי אורח חייהם של התובעים יש בו כדי להוות ראיה בעלת עוצמה מספקת לסתירת החזקה האמורה. 29. על פי הלכת פינץ, הפיצוי הינו בשיעור 30% מן השכר הממוצע במשק, העומד כיום על 8,696 ₪ לחודש (על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ודוק, הכוונה לחלופה הכוללת גם עובדים זרים ועובדים מהשטחים המועסקים בישראל. לעניין זה ראו ע"א 267/12 דוידנקו נ' הפול - המאגר הישראלי לביטוח רכב בע"מ, מיום 2.7.12), וזאת מגיל 21 ועד גיל 67, תוך עריכת היוון כפול. הפיצוי בראש נזק זה עומד, אפוא, על סכום של 522,368 ₪. אין מקום לפסוק הפסדי פנסיה והפסדי קצבת זקנה. בטענתם בעניין זה נסמכים התובעים על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 9209/03 עזבון המנוח יניב ניסן ואח' נ' הכשרת היישוב, חב' לביטוח בע"מ (מיום 16.11.08) שהכיר בהפסדים אלה כבני פיצוי. בכל הנוגע להפסדי פנסיה, נראה כי יש לקרוא את פסק הדין בעניין יניב ניסן ביחד עם פסק הדין בעניין פינץ, שקדם לו, ובו נאמר, כי "התוצאה המתקבלת מציעה פיצוי הולם לכלל הפסדי השתכרות של קטין, לרבות הפסדי הפנסיה" (ההדגשה שלי). נראה, כי פסק הדין בעניין יניב ניסן לא הסתייג מהלכת פינץ. רוצה לומר, בעניינם של קטינים אופן החישוב שונה, והוא כולל, מלכתחילה, גם הפסדי פנסיה. גם אם תאמר אחרת, הרי שמן הפיצוי הכולל יש להפחית את הפרשת העובד לצורכי פנסיה. בהינתן ששיעור הפיצוי עומד על 30% משיעור השכר הממוצע במשק, הרי שנראה כי התוצאה שהייתה מתקבלת שסכום הפרשת העובד גדול משיעור הפיצוי (ראו לעניין זה תא(ת"א) 2260/05 עזבון המנוחה יסמין אפרת גולן ז"ל נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, מיום 2.11.10; תא(חי') 900/00 עזבון המנוח סלמאן הייתם ז"ל נ' "נגה" חברה לביטוח בע"מ, מיום 15.2.09). ובכל הנוגע לקצבת זקנה, ככל שהלכת יניב ניסן חלה על עניינו של קטין, הרי שעל מנת לחשב סכום זה היה על התובעים להציג בפני בית המשפט חוות דעת אקטוארית המפרטת את סכום קצבת הזקנה לה היה זכאי דניאל ז"ל, לו האריך ימים, ולנכות ממנה את הסכומים החודשיים שהיה עליו לשלם במהלך השנים למוסד לביטוח לאומי. משלא הוצגה חוות דעת כאמור, לא הוכח קיומו של נזק בדמות הפסד קצבת זקנה (ראו פסק הדין בעניין יניב ניסן הנ"ל; תא(י-ם) 3326/09 עזבון המנוח עודאללה טהה ז"ל נ' הפניקס חברה ישראלית לביטוח בע"מ, מיום 4.7.12; תא(ת"א) 2260/05 הנ"ל). 30. אשר להוצאות לוויה, קבורה ושבעה, נראה כי הסכום שדרשו התובעים, 15,000 ₪ נכון להיום, הינו סכום סביר בנסיבות העניין. 31. סיכום: התביעה מתקבלת. הנתבעים ישלמו לתובעים, יחד ולחוד, סכום של 1,403,677 ₪. בינם לבין עצמם ישאו הנתבעים בתשלום הפיצויים על פי השיעורים שנקבעו, כך שהעמותה תישא בסכום של 982,574 ₪; העירייה תישא בסכום של 280,735 ₪; ומשרד החינוך יישא בסכום של 140,367 ₪. כמו כן ישלמו הנתבעים את אגרת המשפט, ובנוסף ישאו בשכר טרחת עו"ד בסכום של 325,000 ₪, שיחולקו ביניהם באותו יחס שנקבע לגבי החיוב העיקרי. מר טויטו ישפה את העמותה בגין תשלום האגרה ושכ"ט עו"ד כשיעור השיפוי בו חויב לגבי החיוב העיקרי. בנוסף תשלם העירייה לתובעים, כמי ששלחה נגדם הודעת צד שלישי שלא היה לה יסוד, שכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪. קטיניםמקרי מוותנפילהתביעות בגין מקרי מוותגדר