לטענת התובעים, הם זכאים לפיצויים בגין עוולת התרמית, ולכל הפחות בגין הצגת מצג שווא רשלני. לטענתם, הנתבעים הציגו בפניהם מצגי שווא המבוססים בעיקר על חוזים כוזבים שנועדו להציג נפח פעילות עסקית משמעותי של החברה ופוטנציאל רב הגלום בה שלא היה לו על מה שיסמוך, כל זאת במטרה לפתות ולשכנע את התובעים שישקיעו במיזם ובחברה מכספם. השאלה העיקרית הדרושה לבחינה בתובענה זו היא האם אמנם היה מעורב הנתבע בהצגת מצגי שווא שעל יסודם השקיעו התובעים בחברה. התובעים מבססים טענותיהם על שתי עילות נזיקיות: עוולת התרמית המעוגנת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ועוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הצגת מצג שווא למשקיעים בחברה: זוהי תביעה לפיצויים בגין הצגת מצגי שווא כלפי התובעים, מצגים שהובילו אותם להשקיע כספים בדרכים שונות בחברת מולטימדיה קיד - בינה בחינוך בע"מ (להלן: "החברה" או "ממ"ק"). נגד הנתבעים 1-2 ניתן פסק דין בהעדר התייצבות ביום 26.12.10. הסוגיה שנותרה להכרעה עוסקת בתביעה נגד הנתבע 3 בלבד (להלן: "טוראל" או "הנתבע"). תמצית העובדות הצריכות לעניין התובעים הם בני זוג. התובע 2 ( (להלן: "התובע") הוא איש עסקים ששימש בתקופה הרלוונטית לתובענה זו מנכ"ל חברת הי-טק. הנתבע 1 (להלן: "גולדנברג") הוא בעל השליטה ומנהלה של הנתבעת 2 (להלן: "פ.מ.ד"). פ.מ.ד הינה חברה פרטית אשר נוסדה בשנת 1992 ועוסקת בפיתוח מערכות לימוד ממוחשבות לבתי ספר ולמוסדות חינוך מיוחד. גולדנברג הוא מייסד חברת ממ"ק שבה עוסקת תובענה זו, והיה בעבר, עד למכירת המניות לתובעים ולמשקיעים נוספים, גם בעל השליטה בה. הנתבע טוראל הוא איש עסקים וטכנאי אלקטרוניקה. בתחילת שנות ה-90 ייסד הנתבע שתי חברות למתן שירותי אלקטרוניקה בשם "דורון טוראל אלקטרוניקה ומכניקה בע"מ" (להלן: "טוראל אלקטרוניקה") וחברת "באפר טכנולוגיות בע"מ" (להלן: "באפר"). בנוסף לשתי חברות אלו, היה הנתבע בתקופה הרלוונטית לתביעה זו בעליהן של שתי חברות נוספות: חברת הילטק מערכות חינוך בע"מ (להלן: "הילטק") וחברת פרבת מרכזי למידה בע"מ (להלן: "פרבת"). הנתבע החל את קשריו העסקיים עם גולדנברג בתחילת שנות ה-90, כספק האלקטרוניקה של פ.מ.ד ולאחר מכן של החברה. בשנת 1996, ככל הנראה סמוך לאחר הקמת החברה, רכשה התובעת מניות בחברה. בנוסף לתובעת, השקיעו בה לפחות שני אנשי עסקים מארה"ב (להלן: "בודנר והוברפלד"). רכישה זו התבצעה לאחר שהתובעים בחנו את טיבה של החברה והפוטנציאל הכלכלי שגלום בה, ולאחר שערכו בדיקת נאותות שבוצעה על ידי משרד רו"ח קסלמן וקסלמן (להלן: "רואי החשבון"). יצוין כבר עתה כי לטענת התובעים, רכישת המניות וכן ההשקעות הכספיות בחברה לאחר מכן, היו תולדה של מצגי שווא שהציגו בפניהם הנתבעים, שנסמכו, בין היתר, על ארבעה הסכמים שלטענת התובעים היו הסכמים למראית עין, שבהם התקשרה החברה עם חברות שבבעלות הנתבע (הילטק ופרבת), כמפורט להלן: ההסכם המרכזי שהוצג בפני התובעים קודם להשקעתם בחברה היה ההסכם שנערך בין החברה לבין הילטק ביום 5.1.97 (להלן: "הסכם הילטק ברזיל"). הצדדים חלוקים ביניהם על טיבו של ההסכם ועל האופן שבו הוא הוצג לתובעים. התובעים טוענים כי ההסכם הוצג כהסכם שיווק, שלפיו עמדה הילטק לשווק בברזיל מערכת הקרויה "מערכת קוגניטיבית מוטורית" (להלן: "המערכת") תמורת תשלום בסך 360,000$ לחברה. מנגד, טוען הנתבע שמדובר בהסכם השקעה בלבד, שלפיו הילטק התחייבה להשקיע סכום זה בחברה, מתוך ציפייה לרווחים עתידיים. יצוין כבר עתה כי התובעים טוענים שלמדו מהסכם זה על הפוטנציאל העסקי הרב הגלום בחברה, וכי על יסודו החליטו להשקיע בחברה. לאחר השקעת התובעים בחברה, הוצגו בפניהם הסכמים נוספים בהם התקשרה החברה שנועדו להציג נפח פעילות עסקית משמעותי, אשר לטענת התובעים התברר מאוחר יותר כי היה מדומה. כך, מצביעים התובעים על הסכם שנחתם ביום 3.12.98 בין החברה לבין פרבת (להלן: "הסכם פרבת"). על פי הסכם זה רכשה פרבת תמורת סך של 380,000$ את מלוא זכויותיה של החברה במערכת ובמתקנים המצויים במרכז וירוטאלי לזהירות ובטיחות בדרכים בפתח תקווה. הסכם שלישי אליו מפנים התובעים הוא הסכם שנערך ביום 15.6.99 בין החברה לבין הילטק למכירת זכויות החברה, בהסתמך על הסכם שהיה לה עם עיריית בני ברק להפעלת מרכז לימודי, בתמורה ל-485,000$ (להלן: "הסכם הילטק בני ברק"). ההסכם הרביעי אליו מפנים התובעים נחתם ביום 3.8.99 בין החברה לבין הילטק לרכישת זכויות החברה על פי ההסכם שאמור היה להיחתם עם עיריית חולון, בתמורה ל-485,000$ (להלן: "הסכם הילטק חולון"). המרכז בחולון לא הוקם בסופו של דבר. במהלך תקופת ההסכמים המדוברים, ולפניה, שימש הנתבע גם כספק של החברה, וביצע עבורה עבודות אלקטרוניקה באמצעות החברות שבשליטתו - טוראל אלקטרוניקה ופרבת. ביום 16.12.99, לאחר מספר נסיונות שכשלו, נחתם הסכם מיזוג בין החברה לבין חברת ג'נקון, חברה בורסאית אמריקאית (להלן: "ג'נקון"). בעקבות ביצוע המיזוג הוזרמו לחברה 2.6 מיליון דולר. כחצי שנה מאוחר יותר, ביוני 2000, פתחה נאסד"ק בבדיקה אודות מעורבותם של שני המשקיעים האמריקאים בחברה, בודנר והוברפלד, בחשד להתנהלות לא תקינה של החברה. בחודש ספטמבר 2000, לאחר שהחברה נקלעה לקשיים, מונה מר שייקה אורבך (להלן: "אורבך") כמנכ"ל לחברה במקומו של גולדנברג. לטענת התובעים, החל ממועד זה הם החלו לגלות באופן הדרגתי את "תרגיל העוקץ", כהגדרתם, שביצעו הנתבעים נגדם. ככל העולה מכתבי הטענות, במועד זה מונה התובע כדירקטור ויו"ר לא פעיל בחברה האם האמריקאית - ""Multimaedia K.I.D Inc, במטרה לנסות ולהציל את החברה מקריסה. ביום 20.12.00 החליט דירקטוריון החברה לבצע מחיקה וולנטארית של המניות שנסחרו בבורסה האמריקאית, לאחר קבלת הודעה מנאסד"ק על כוונתה לבצע זאת ממילא, מאחר שמחיר מניית החברה ירד מתחת ל-1 דולר. במועד סמוך פתחו עובדי החברה בהליכים משפטיים בבקשה לפירוקה. החברה אכן פורקה, וסמוך לאחר מכן רכש אותה גולדנברג בסכום של כ-310,000$. התובעים הגישו תביעה זו ביום 18.12.05, שבמסגרתה טענו, בין היתר, כי הנתבעים רימו אותם והציגו בפניהם מצגי שווא. התביעה היא להשבת הסכומים שהשקיעו בחברה בסך 11,611,203 ₪. התביעה הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בחודש דצמבר 2008, בעת שההליך היה עדיין בשלבים מקדמיים, הועבר הדיון לבית משפט זה. תחילה דן בתיק כב' השופט אברהם יעקב, וסמוך לפני תחילת שמיעת ההוכחות הועבר לשמיעה בפניי. בימים 2.5.10, 10.6.10, 24.6.10 נערכו ישיבות הוכחות שבהן נחקרו, בין היתר: עו"ד יצחק בכר, שטיפל מטעם החברה בחלק מההסכמים שהוזכרו לעיל; מר מיכאל מרצבך, שהיה מעורב בענייני החברה מטעמו של התובע; והתובע בעצמו. בימים 1.7.10 ו-8.7.10 נערכו שתי ישיבות הוכחות שמהן נעדרו ללא הצדקה הנתבע 1 וממילא גם פ.מ.ד (באמצעותו). לנוכח זאת ניתן, כאמור, ביום 26.12.10 פסק דין חלקי בהעדר התייצבות נגד גולדנברג ופ.מ.ד. ומכאן ואילך נמשך ההליך כנגד טוראל ובמסגרתו העיד טוראל בימים 10.10.10 ו-28.12.10. התובעים והנתבע הגישו סיכומיהם בכתב, והגיעה העת למתן פסק הדין המשלים בעניינו של הנתבע. תמצית טענות הצדדים 2(1). טענות התובעים לטענת התובעים, הם זכאים לפיצויים בגין עוולת התרמית, ולכל הפחות בגין הצגת מצג שווא רשלני. לטענתם, הנתבעים הציגו בפניהם מצגי שווא המבוססים בעיקר על חוזים כוזבים שנועדו להציג נפח פעילות עסקית משמעותי של החברה ופוטנציאל רב הגלום בה שלא היה לו על מה שיסמוך, כל זאת במטרה לפתות ולשכנע את התובעים שישקיעו במיזם ובחברה מכספם. התובעים טוענים בהקשר זה כי הסכם הילטק ברזיל, אשר העמידם בכזב על הפוטנציאל הרב כביכול שטמון בחברה, הוביל להשקעתם הראשונית בחברה, ומאוחר יותר הם אף המשיכו להזרים כספים נוספים לחברה ואף נתנו ערבויות על בסיס אותו הסכם והסכמים ומצגים נוספים שהוצגו בפניהם. לטענת התובעים, גולדנברג והנתבע רקמו בצוותא חדא תרגיל עוקץ מתוחכם שבמסגרתו שימש הנתבע הן כספק של החברה והן כלקוח שלה, באמצעות עריכת חוזים בין חברות שבבעלותו לבין החברה. לטענת התובעים מדובר בעסקאות סיבוביות שבמסגרתן שילם הנתבע כספים לחברה כלקוח אולם קיבל בחזרה כספים אלה, בתוספת רווח, בכובעו כספק של החברה. התובעים מוסיפים וטוענים כי הרווח הנטען שהפיקו השניים בפעולות סיבוביות ומלאכותיות אלו, חולק בדרך כלשהי בין גולדנברג לבין הנתבע. בהקשר זה טוענים התובעים כי אילו היו מודעים לכך שטוראל הוא הבעלים של החברות שעל ההסכמים עימן הסתמכו, ובפרט אם היו מודעים לעסקאות הסיבוביות - הם לא היו משקיעים בחברה את כספם. בהקשר זה טוען התובע כי הוא לא היה מעורב בניהול החברה בזמנים הרלוונטיים שכן הקדיש את מלוא זמנו לניהול חברה אחרת שעמד בראשה, וסמך את ידיו על גולדנברג. באשר לבדיקת הנאותות שבוצעה ע"י רואי החשבון בטרם השקיעו התובעים בחברה נטען כי בדיקה זו התבססה על נתונים שסופקו על ידי גולדנברג, כשבמסגרתה נבדק האם כל ההזמנות מגובות בחוזים. התובעים טוענים כי רואי החשבון פעלו על יסוד ההנחה שהחוזים שהוצגו בפניהם שיקפו עסקאות אמיתיות ולא עסקאות פיקטיביות. עוד טוענים התובעים כי יש לזקוף כנסיבה לטובתם את הימנעות הנתבע מהבאת ראיות, שביניהן הזמנת עדים והצגת מסמכים ונתונים אודות ליבת המחלוקת בין הצדדים. לבסוף טוענים התובעים כי על סמך מצגי השווא שהוצגו בפניהם, השקיעו כספים רבים בחברה "ריקה". נטען כי הסכום שהושקע בשלב רכישת המניות עומד על 6,858,402 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, וכי הסכום שהושקע בהמשך כאשראי לצורך מימון פעילות החברה עומד על 4,752,801 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. כספים אלה ירדו לטמיון. 2(2). טענות הנתבע הנתבע זנח חלק מטענותיו בסיכומיו, ומשכך אתייחס רק לעיקר הטענות אותן לא זנח. עוד יצוין כי הנתבע בחר לייצג את עצמו בחלקו הארי של הליך זה. הנתבע כופר ביריבות בין התובעים לבינו. לטענתו, לא קיימת בידי התובעים כל עילת תביעה נגדו, שכן בינו לבינם לא היה כל קשר בתקופה שקדמה להשקעתם בחברה וממילא הוא לא הציג בפניהם מצגים כלשהם, כנטען בתובענה. אולם אף בהתעלם מעובדה זו, טוען הנתבע כי התובעים לא הצליחו לעמוד בנטל הוכחת עילות התביעה שבבסיס התובענה, כמפורט להלן. באשר להסכם הילטק ברזיל שהוביל את התובעים, לטענתם, להשקיע בחברה, טוען הנתבע כי מדובר בהסכם השקעה ולא בהסכם שיווק. על כן, לטענת הנתבע אין בעובדה שהילטק לא שיווקה את המערכת בברזיל כדי ללמד כי מדובר בהסכם פיקטיבי. מעבר לכך משיב הנתבע לטענת ההסתמכות של התובעים בטענה כי אילו היו סבורים שההסכם הוא כה מהותי, חזקה עליהם שהיו עורכים בדיקה אודות הילטק קודם להשקעתם בחברה. עוד נטען בהקשר זה כי אף לאחר שהשקיעו התובעים בחברה הם לא העלו תהיות בדבר גורל ההסכם, והתהיות הללו "נולדו" לראשונה רק לאחר שנים רבות. גם בכך, לטענת הנתבע, יש כדי לפגוע באמינות גרסתם בדבר מרכזיות הסכם הילטק ברזיל בשיקוליהם עובר להשקעה בחברה. באשר לטענת התובעים בדבר ביצוען של עסקאות סיבוביות, טוען הנתבע כי לא הובאה כל ראייה לכך שמקור רווחיו כספק של החברה הוא פסול. לטענתו, ההסכמים שנערכו עם החברות שבשליטתו נעשו כדין. עוד טוען הנתבע בהקשר זה כי עצם העובדה שהוא הבעלים של חברות שונות שהתקשרו עם ממ"ק מעולם לא הוסתרה על ידו והיא הייתה ידועה היטב אף לתובע. עוד מעלה הנתבע תמיהה על כך שעל אף שהתובעים נפגעו כביכול כתוצאה מ"מעשי רמייה וזיוף", לדבריו - כבר בסוף שנת 2000, הם לא פנו לרשויות לחקור את טענותיהם. נוסף על תגובותיו לגופן של טענות התובעים בתביעה, מעלה הנתבע השגות שונות נוספות, ובכללן הטענה כי התובעים נמנעו מלהעיד גורמים הרלוונטיים לבירור טענותיהם, ובהם רואי חשבון שעסקו בענייני החברה בעת הרלוונטית, מפרק החברה ומנכ"ל החברה אורבך. כן טוען הנתבע כי התובעים ניסו לשחדו במהלך ההליך המשפטי במטרה שיעיד נגד גולדנברג. לבסוף טוען הנתבע כי בשל העובדה שבית המשפט לא אפשר לו לסיים את חקירת עדי ההגנה נפגעה זכותו להליך הוגן. דיון והכרעה 3(1). כללי השאלה העיקרית הדרושה לבחינה בתובענה זו היא האם אמנם היה מעורב הנתבע בהצגת מצגי שווא שעל יסודם השקיעו התובעים בחברה. התובעים מבססים טענותיהם על שתי עילות נזיקיות: עוולת התרמית המעוגנת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ועוולת הרשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודה. טרם שאבחן עילות אלו אציין כי טענת הנתבע לפיה נפגעה זכותו להליך הוגן בשל כך שבית המשפט לא אפשר לו להשלים את חקירת התובע כבר נדחתה על-ידי בהחלטה מנומקת שניתנה ביום 11.8.11. בהעדר טעמים שיצדיקו "פתיחת" הדיון מחדש בטענה זו, איני נדרש אליה בשנית. עוד אציין כי בסיכומיו מלין הנתבע על בית המשפט וטוען כי בית המשפט פגע בהגנתו. בבקשות שהגיש בשלבים שונים של הליך, ובהם בשלב שלאחר הגשת הסיכומים, אף טען כי בית המשפט נקט בגישה חד צדדית נגד הנתבעים, ובכלל זה כנגדו. יוזכר כי במהלך שמיעת ההוכחות הוגשה בקשת פסלות שנדחתה, ועועור על ההחלטה לדחות את בקשת הפסלות נדחה אף הוא. במהלך התקופה בה היה תיק זה בטיפולי הוגשו גם כמה בקשות רשות לערער על החלטות ביניים, וכולן נדחו. עוד יוזכר כי כמעט כל החלקים של עדות התובע שהנתבע בחר להסתמך עליהם ולצטטם בסיכומיו, הם חלקים בהם התובע משיב לשאלות בית המשפט דווקא. נראה בעליל שהטענה כאילו גילה בית המשפט גישה חד צדדית כנגד הנתבעים וכאילו נפגעה הגנת הנתבע בשל דרך ניהול ההליך על ידי בית המשפט, היא טענה שאין לה כל בסיס בעובדות, ודומה כי אינה אלא עוד חוליה בשרשרת הניסיונות של הנתבעים בכלל ושל הנתבע בפרט (שלא כולם פורטו כאן, משום שאין בכוונתי להיגרר לתחום האישי ובכך לשחק לידי הנתבע) להסיח את הדעת מגופו של עניין ולנסות להטות את מערך השיקולים לפסים שאינם ענייניים. 3(2). המסגרת הנורמטיבית הצגת מצג שווא כמו זו לה טוענים התובעים, עשויה כאמור להקים שתי עוולות נזיקיות שונות - עוולת התרמית ועוולת הרשלנות. האבחנה בין שתי עוולות אלו טמונה ביסוד הנפשי של המזיק. כדי שתתגבש עוולת התרמית נדרשת מודעות של המזיק למצג המטעה, או לכל הפחות יצירת מצג מתוך קלות דעת, בעוד שבעוולת הרשלנות ייתכן שיוצר המצג כלל לא ידע שהמצג אינו נכון אך היה עליו לדעת זאת על-פי אמת הזהירות הנדרשת ממנו, כאדם סביר, בנסיבות העניין. בשתי העוולות, נדרש התובע להוכיח - לפחות על-פי מאזן ההסתברות, כמפורט להלן - הן את יסוד התקיימותו של מצג השווא והן את טענתו כי הוא הסתמך על מצג השווא שהוצג בפניו (רע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) (276)). לעניין נטל ההוכחה, הטלת אחריות בגין עוולת תרמית חמורה מהטלת אחריות בגין רשלנות, משום שהאשם המיוחס למי שרימה הינו חמור יותר מזה המיוחס לרשלן. משכך, נקבע כי נטל הוכחת עוולת התרמית הוא נטל כבד (ע"א 125/89 בלס נ' ערן פילובסקי, פ"ד מו(4)441; ע"א 4842/05 גרניט הנדסה לתעשיה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, (לא פורסם, 12.08.07)), ואין די לשם כך במאזן ההסתברות. אפתח בבחינת עוולת התרמית, ולצורך כך אבקש לעמוד ביתר פירוט על יסודותיה, כפי שעולים הם מנוסח ההוראה הדנה בה בפקודת הנזיקין: "תרמית היא הצג כוזב של עובדה בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון". מלשון הפקודה עולה, אפוא, כי כדי שתתגבש עוולת התרמית נדרשים חמישה יסודות מצטברים: היצג כוזב של עובדה; העדר אמונה באמיתות ההיצג; כוונה שהתובע יוטעה על-ידי ההיצג ויפעל בהסתמך עליו (בכך בא לידי ביטוי היסוד הנפשי הנדרש לצורך התקיימותה של העוולה); התובע הוטעה ופעל על סמך טעותו; התובע סבל נזק ממון עקב פעולתו על סמך ההיצג (ע"א 614/84 דניאל ספיר נ' דוד אשד, פ"ד מא(2) 225 (1987)). אבחן עתה האם אמנם התקיימו יסודות אלה במקרה דנן. על בסיס עיקרי התשתית שתוארה לעיל, אתמקד בבחינת התגבשות יסודות העוולה בשלב הראשון אליו מתייחסים התובעים, הוא השלב בו הוצג הסכם הילטק ברזיל, שהוביל לטענתם להשקעתם הראשונית בחברה. 3(3). הסכם הילטק ברזיל לטענת התובעים, הסכם הילטק ברזיל היה הגורם שהובילם להאמין בחברה, להשקיע בה ולרכוש את מניותיה. הצדדים אינם חלוקים על כך שהנתבע לא היה שותף פעיל במשא ומתן בין התובעים לגולדנברג, ולמעשה מידת מעורבותו בסוגיה דנן מוגבלת להסכם שערך עם גולדנברג. באשר לגולדנברג ניתן, כאמור לעיל, פסק דין בהעדר התייצבות שבו נקבע - על סמך חומר הראיות שהביאו התובעים - כי גולדנברג ביצע תרמית כלפיהם. בכך, כמובן, אין די כדי לפסוק בשאלת חבותו של הנתבע כשותף לעוולת התרמית אותה ביצע גולדנברג, אלא יש לנתחה יסוד אחר יסוד כפי שאעשה להלן. בטרם אפנה לבחינת התקיימותם הלכה למעשה של יסודות העוולה בפרשה זו, יש לעמוד על דרישת סעיף 12 לפקודה, העוסק באחריותו של משתתף ומשדל: "לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם." בפסיקה נקבע כי על מנת שתקום אחריותו של פלוני כמעוול במשותף מכוח הוראה זו, צריך שיתמלאו שני תנאים: הראשון, כי תרומתו או השתתפותו של פלוני תהיינה בביצוע מעשה של עוולה ולא בביצוע בלתי נאות של מעשה מותר; השני, כי בהצטרפו למבצע העוולה ידע לקראת מה הוא הולך (ע"א 6871/99 רינת נ' רום פ"ד נו(4) 72; ע"א 269/82 הילמן נ' כרמי פ"ד מא(4) 1; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ פ"ד מח(5) 661)). דומה כי מקום בו נדרש להוכיח כי פלוני הינו מעוול במשותף של עוולת תרמית, מתמזג למעשה התנאי השני, הדורש כי פלוני ידע לקראת מה הוא הולך, עם שניים מיסודות העוולה עצמה - היסוד בדבר העדר אמונה באמיתות המצג, והכוונה להטעות. לשון אחר: אם יוכח כי התגבשה עוולת התרמית, די אם יוכחו שני יסודות אלה בנוגע למודעות ולמעורבות הנתבע ואין צורך שיתגבשו כל יסודות העוולה בנתבע כמעוול במשותף. על כן, אין בעובדה כי הנתבע לא הציג בעצמו את ההסכם לתובעים כדי לפטור אותו בהכרח מאחריות. אפנה, אם כן, לבחינת יסודות עוולת התרמית. באשר ליסוד הראשון הדורש הצגת היצג כוזב של עובדה, סבורני כי התובעים הצליחו להוכיח כי ההסכם שהוצג להם הציג מצג שווא של התקשרות עם חברה שבמסגרתה נרכשו זכויות שיווק המערכת בברזיל. בחינת תוכן ההסכם הקצרצר (שני עמודים בלבד) מעלה כי לא זו בלבד שהמלה "השקעה" אינה מוזכרת כלל בהסכם, אלא שמצוין בו במפורש, במספר מקומות, כי הילטק תרכוש זכויות שיווק בברזיל. כך נאמר בפתח ההסכם: "הואיל וצד ב' [הילטק] מעונין לרכוש זכויות שיווק בברזיל על פי התנאים המוגדרים בהסכם זה". ובהמשך, בסעיף 2.1 נכתב כי: "צד ב' ישלם בעבור זכויות השיווק בברזיל בסך 360,000$" (ההדגשות אינן במקור - ש.מ). השימוש בצמד המילים "זכויות שיווק" הופיע אף בנספח להסכם שנחתם בין החברה להילטק ביום 2.4.98, למעלה משנה לאחר עריכת ההסכם המקורי. בנספח להסכם הסכימו הצדדים כי סכום התשלום יחולק כך ש-100,000 $ ישולמו בגין זכויות השיווק ו-260,000 $ ישולמו עבור רכישת מערכת בברזיל. אמנם יש לציין כי נספח זה נערך לאחר השקעתם הראשונה של התובעים בחברה ולפיכך לא היה חלק מהמצג שהוצג להם במועד הרלוונטי. עם זאת, עינינו הרואות כי גם מהנספח להסכם עולה כי אפילו בשלב מאוחר זה לא מדובר רק בכספי השקעה, כנטען על-ידי הנתבע, אלא נכתב כי הילטק תשלם חלק מהסכום הכולל עבור זכויות שיווק. עוד יצוין בהקשר לנספח כי עצם העובדה שנחתם נספח מעין זה המשנה באופן מהותי את ייעודו של עיקר הסכום שהילטק התחייבה לשלם, ללא כל הסבר לכך, תקופה ארוכה לאחר עריכת ההסכם ולאחר קבלת כספי משקיעים בחברה, מעוררת חשד באשר להתנהלות הצדדים להסכם. הנתבע בחקירתו לא רק שלא הפיג חשד זה אלא אף חיזק אותו, כאשר התחמק מליתן תשובה באשר לסיבת עריכתו של הנספח באומרו כי הסיבה לכך נעוצה בדרישת רואי החשבון של החברה (עמ' 514 ש' 20 לפרוטוקול מיום 10.10.10). זאת בניגוד לאמור בסעיף 56 לתצהיר הנתבע, לפיו הנספח נחתם לבקשת מנהלי הכספים של החברה. מנהלי הכספים או רואי החשבון לא הובאו למתן עדות מטעם הנתבע, והתוצאה היא כי לא ניתן הסבר מוכח ומספק לעריכתו של נספח זה, נספח המשנה בדיעבד באופן מהותי ולאחר שכספי משקיעים כבר הוזרמו לחברה את מהות ההסכם המקורי שנערך בין הצדדים. מכל מקום, האמירה המפורשת בנספח בדבר יעוד חלק מהתמורה שנקבעה בהסכם המקורי לרכישת זכויות שיווק, כמו גם לשונו המפורשת של ההסכם המקורי עצמו, עומדות בניגוד חזיתי לטענתו של הנתבע כי מדובר בהסכם השקעה שלפיו הילטק התחייבה להשקיע כספים בחברה לצורך פיתוח המערכת שתימכר בברזיל, ובתמורה לכך תקבל תמלוגים משיווק המערכת בברזיל ומחוצה לה. למרות זאת, גרסת הנתבע - גם בסיכומיו - היא כי מדובר בהסכם "על בסיס פיננסי - השקעה" וכי "הילטק מעולם לא התיימרה והתחייבה לשווק מרכזים" (סעיף 26 לסיכומי הנתבע). אם כך, מדוע רכשה "זכויות שיווק" אם לא התכוונה כלל לשווק? אין בידי הנתבע, בדבריו בכתב ובעל-פה, כל תשובה. זאת ועוד. טענתו של הנתבע כי מדובר בהסכם השקעה אף אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 2.2 להסכם, המפרט את מועדי התשלום עבור המערכת הראשונה לחברה. בסעיף זה מנויים שלושה-עשר מועדי תשלום עבור המערכת, כאשר הילטק נדרשה להעביר את ארבעת התשלומים האחרונים, והמשמעותיים ביותר, רק בחלוף חודשים לאחר מועד התקנת המערכת בברזיל. בנסיבות אלו, ברי כי כספי ההשקעה בהקמת המערכת לא התבססו על כספי הילטק במסגרת ההסכם לעיל. בנוסף, הנתבע לא סיפק תשובה משכנעת לשאלה מדוע תהיה החברה מעוניינת לפנות דווקא להילטק לצורך השקעה במערכת, תחת פנייה למשקיעים המתמחים בהשקעות הון סיכון או לתאגידים פיננסיים העוסקים במימון (עמ' 216 ש' 12 עד סוף עמ' 217 לפרוטוקול הדיון מיום 10.10.10). מכאן כי גרסתו של הנתבע אינה מציעה הסבר בעל היגיון כלכלי לטיבו הנטען של ההסכם. גרסתו של הנתבע באשר לטיב ההסכם, אם כן, אינה יכולה לעמוד ויש בה אף כדי לערער את אמינותו הכללית. המסקנה היא כי ההסכם, שהיה הסכם שיווק על פי לשונו המפורשת, היה בגדר מצג כוזב שכן כפי שאף מודה הנתבע עצמו, הילטק מעולם לא רכשה בפועל זכויות שיווק ולא התכוונה לעשות כן (וכן נעדרה כל יכולת לשווק מערכת מהסוג המדובר בכלל ובברזיל, שבה לא היו לנתבע או להילטק ולנתבע כל קשרים או ניסיון עסקי, בפרט). ודוק, אף שגרסתו של הנתבע ככלל אינה מהימנה, הרי שכאשר גרסה זו פועלת לחובתו, יש אכן לזקוף אותה לחובתו. בעל דין אינו יכול לטעון כי היותך וגרסתו נמצאה בלתי ראויה לאמונו של בית המשפט, יש להתעלם ממנה גם מקום בו היא פועלת לחובתו. חזקה על אדם שאם אמר דברים שפועלים לחובתו, לא שיקר לגביהם, ומכל מקום הנתבע עצמו מנוע מלטעון כי אמר בעניין מהות הסכם ברזיל דברים שאינם אמת ולכן יש להתעלם מהם. את התגבשותו של היסוד השני, בניגוד ליסוד הראשון, יש לבחון ספיציפית ביחס לנתבע על-מנת להחיל עליו אחריות לעוולה. יסוד זה מתייחס להעדר אמונה של המציג בהיצג. משנקבע שההסכם המדובר הוא, על פי לשונו המפורשת, הסכם שיווק וכך יבין אותו כל קורא סביר; ומשאישר הנתבע במפורש כי הילטק לא התכוונה כלל לרכוש זכויות שיווק, וזאת בניגוד לאמור בהסכם - ניתן לקבוע ללא קושי כי הנתבע לא האמין כי הסכם השיווק יקויים, קרי לא האמין בהיצג השווא שהושמע והוצג בפני התובעים. גם היסוד השלישי לעוולה שעניינו כוונה להטעות, צריך להתקיים בנתבע עצמו על מנת שנוכל לומר כי "ידע לקראת מה הוא הולך", ושבהתמלאו ייחשב כמעוול במשותף. כאמור לעיל, הקשיים בגרסת הנתבע באשר לטיב ההסכם הובילוני לא רק לדחיית גרסתו כי מדובר בהסכם השקעה, אלא גם למסקנה כי אין לסמוך על עדותו באשר לטענתו כי לא התכוון להטעות. בענייננו אף נלמדת כוונה שכזו מעצם עריכתו של הסכם שיווק שאין כוונה למלאו, ובמיוחד מהצגתו של הסכם השיווק לתובעים, שהיו בשלב זה משקיעים פוטנציאליים. למעלה מכך, בשל היותו של הנתבע הספק העיקרי ואף הלקוח העיקרי של החברה, ובשל יחסיו הקרובים עם גולדנברג בתקופה הרלוונטית, יש לקבוע כי הוכח על בסיס מאזן ההסתברויות שהאפשרות שהצגת ההסכם לתובעים היתה כרוכה במעורבותו ולכל הפחות בידיעתו סבירה במידה מכרעת יותר מהאפשרות שהנתבע לא ידע על מגעים עם משקיעים בכח ועל העובדה שהסכם הילטק ברזיל יוצג להם במסגרת זו. הנתבע אף הודה בעדותו כי שוחח לפחות עם אדם אחד מטעם מי שעשו את בדיקת הנאותות של החברה טרם שהתבועים השקיעו בה כספים כלשהם, ומכאן שהיה מודע היטב לקיומה של כוונת השקעה (אגב: התובעים טוענים כי אין להאמין לדברים אלה של הנתבע אשר לא נכללו בתצהיר עדותו הראשית ועלו לראשונה בחקירתו הנגדית, אולם מכיוון שהדברים פועלים לחובת הנתבע איני מקבל את הטענה שיש להתעלם מהם). כאמור, לא ניתן הסבר אחר המניח את הדעת לקיומו של הסכם כוזב זה, זולת כוונת ההטעיה של משקיעים פוטנציאליים שיראו בהסכם שיווק שכזה אינדיקציה משמעותית לכדאיות ההשקעה בחברה. באשר ליסודות האחרונים של עוולת התרמית, הנוגעים להסתמכותם של התובעים על המצג המטעה וקיומו של נזק כתוצאה מהסתמכות זו, מהימנה עלי גרסת התובע כי לא היה משקיע בחברה ללא אינדקציה משמעותית לסיכויי הצלחתה וכי ההסכם המדובר, המלמד על פריסתה לכאורה של החברה בשוק הברזילאי, היווה עבורם אינדיקציה שכזו. אינדיקציה זו היא שהובילה להשקעה שירדה לטמיון ובכך מתגבש גם היסוד האחרון הנדרש להוכחת העוולה. משהוכח כי התקיימו כל יסודות עוולת התרמית, וכי התקיים התנאי בדבר היסוד הנפשי הנדרש של הנתבע, ניתן לומר כי מעורבותו של הנתבע בהסכם הכוזב שקדם להשקעתם ההתחלתית של התובעים, מקימה את אחריותו המשותפת של הנתבע לעוולת התרמית. נוכח מסקנה זו ממילא אין צורך לבחון את הטענה החלופית בדבר קיומו של מצג שווא רשלני. 3(4). ההשקעות הנוספות ושאלת האשם התורם דומה כי משהוכח שההשקעה הראשונית של התובעים התבססה על תרמית, מתייתר הצורך להוכיח כי התגבשה תרמית נוספת לצורך השגת השקעות נוספות. די בתשתית השקרית הראשונית עליה נשענו לא רק ההשקעה הראשונית, אלא ממילא גם ההשקעות המאוחרות יותר, כדי להקים חובה נזיקית בדמות אותה העוולה גם ביחס לשלב מאוחר זה. עם זאת ובבחינת למעלה מן הצורך אציין כי גם בענין זה מסתברת בעיני כיותר סבירה גרסת התובעים כי המדובר בהסכמים שנועדו להציג "נפח" מדומה של פעילות עסקית לצורך הבטחת השקעות נוספות, ויש עודף מובהק של סבירות לאפשרות שהצגתם אכן תרמה להחלטה להשקיע השקעות נוספות אלו מאשר לאפשרות שלא תרמה לכך. באשר לסוגיית גובה הנזק, ניתן להסיק מטענותיו של הנתבע כי הוא סבור שיש לייחס לתובעים, לכל הפחות, אשם תורם. זאת הן מחמת שלא בדקו עד תום את ההסכמים שהוצגו להם ואת זהות הצדדדים להם ויכולותיהם והן לנוכח העובדה כי לאחר השקעתם הראשונית בחברה המשיכו התובעים להשקיע בה כספים בדרכים שונות, על אף שלשיטתם "תמרורי האזהרה" כבר דלקו. סעיף 68(א) לפקודה עוסק באשם תורם וקובע כי: "סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק..." בע"א 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.12) התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם ניתן לייחס אשם תורם לניזוק בתרמית, וקבע בדעת רוב כי אף שבמישור העקרוני לא קיימת מניעה לעשות זאת במקרים מסוימים, ככלל, אין להפחית מחיוב ההשבה של המזיק בנימוק זה. זאת, משום שבמקרים מסוג זה קיים אינטרס מוגבר לקבוע כי על המזיק לשאת בנזק כולו. סבורני שהמקרה דנן אינו נופל בגדר המקרים החריגים שבהם ניתן יהא לייחס אשם תורם לניזוק. גם אילו הייתי קובע כי התובעים השקיעו את כספיהם בחברה בחוסר אחריות במשך התקופה הרלוונטית לפעילותה, הרי שלא היה בכך כדי להפחית מאחריותם של הנתבעים ובכלל זה של הנתבע (מספר 3), שפעלו מתוך כוונה להטעות את התובעים. משכך, דין טענה זו להידחות. 3(5). המסקנה לעניין חבות הנתבע מכל האמור לעיל עולה כי הנתבע חב בנזיקין במסגרת עוולת התרמית, וזאת בהתייחס הן להשקעה הראשונית של התובעים והן להשקעותיהם המאוחרות. אחריות זו נחלקת בינו לבין הנתבעים 1-2 שנגדם, כאמור, ניתן פסק דין בהעדר התייצבות. לפיכך, על הנתבע להשיב לתובעים את הסכומים הבאים בגין השקעות והלוואות שניתנו לחברה כתוצאה מאותה תרמית, כדלהלן: הלוואה מחודש פברואר 1998 בסך 1,463,101₪; הלוואה מחודש אפריל 1998 בסך 586,993.04₪; הלוואה מחודש מאי 1998 בסך 583,684.60₪; הלוואה מחודש אוגוסט 1998 בסך 567,787.25₪; הלוואה מחודש ינואר 1999 בסך 2,513,128₪; הלוואה מחודש נובמבר 2000 בסך 1,143,707₪. סך הסכום נכון ליום הגשת התובענה הוא 6,858,402.45₪. בנוסף, הסכום שחולט מהתובעים בגין מימוש הערבויות האישיות לחובות החברה שנתנו התובעים לבנקים עומד על 4,752,801₪. סך התשלום להשבה עומד על 11,611,203₪. סכום זה ישולם על-ידי הנתבעים 1-3 ביחד ולחוד. לאור העובדה שהנתבע לא הגיש הודעה לצדדים שלישיים כנגד הנתבעים 1 ו-2 או מי מהם ואף לא פתח בכתב הגנתו חזית בינו לבין הנתבעים 2 ו-3 לעניין חלוקת הנטל בינו לבינם, ולו במסגרת של טיעון חלופי, לא ניתן להידרש לחלוקה הפנימית של נטל הפיצוי בין הנתבע 3 לנתבעים 1 ו-2 במסגרת פסק-דין זה. 3(6). הערות נוספות לפני סיום טרם סיום אתייחס בקצרה לכמה טענות נוספות שהועלו על יד הצדדים ולא נדונו לעיל. הנתבע טען כי היה על התובעים להעלות טענותיהם במסגרת הליך הפירוק או נגד המפרק. לטענה זו אין כל בסיס בדין. ביחסי התובעים עם גולדנברג עסקינן בסכסוך בין מי שהיו בעלי מניות בחברה עובר לפירוקה שעניינו במצגים שעשה גולדנברג כלפי התובעים עובר להיותם בעלי מניות בחברה, סכסוך שככלל אין מקומו במסגרת הליכי הםירוק ומקל וחומר שאינו חייב להתברר בגדרם. ביחסים שבין התבועים לנתבע טוראל הדברים נכונים עוד יותר, משום שטוראל לא היה בעל מניות ולא היה נושא משרה בחברה שבפירוק כלל. מאותם טעמים, המפרק אינו בעל דין נכון או דרוש בהליכים אלו. הנתבע טוען שנעשה ניסיון, מטעם התובעים, להדיחו למתן עדות כוזבת כנגד גולדנברג. לא ניתן להתייחס כאן לטענה זו מטוב ועד רע. לא הובאה כל ראיה לנכונותה. הנתבע טוען כי חתם על תצהיר המפרט את האירוע הנ"ל ומסר אותו לידי גולדנברג, אולם תצהיר זה לא הוגש כאן והנתבע לא נחקר עליו ולכן העניין כולו נותר ללא כל בסיס בראיות שהובאו ונשמעו בהליך. במאמר מוסגר יוער כי קשה שלא לתמוה על כך: הרי ככל שהיה ניסיון כזה, הדעת נותנת שהוא אירע לכל המאוחר לפני סיום שמיעת עדותו של הנתבע ואולי גם לפני תחילתה, אולם הנתבע לא נתן לו כל ביטוי במהלך שמיעת העדות. הנתבע לא ביקש להגיש תצהיר משלים בנדון ולא אמר דבר וחצי דבר בעניין זה. גם לאחר שהנתבע כבר העלה את הטענה, הוא לא ביקש להגיש לתיק זה את התצהיר שלטענתו ערך בנדון ולא ביקש להשלים את שמיעת הראיות על מנת להעלות במסגרתן עניין זה. טעם נוסף לכך שלא ניתן ולא צריך להידרש לטענה זו של הנתבע הוא, שלשיטת הנתבע עצמו ניסיון זה נכשל ולא השפיע כלל על עדותו, כלומר - לשיטת הנתבע דווקא לא היתה כל פגיעה בפועל בהליך שבפניי. הנתבע טוען כנגד אמיתות התביעה על סמך העובדה שלמרות שהתובעים עצמם טוענים כי עובדותיה באו לידיעתם בשנת 2000, הם הגישו את התביעה רק בשנת 2005 וכן לא הגישו תלונה ולרשויות הרלבנטיות אף שלטענתם עסקינן בתרמית. גם לטענה זו אין בסיס. התביעה הוגשה טרם חלוף תקופת ההתיישנות, וגם טענת שיהוי לא עלתה. לא מצאתי שעצם ההשתהות בהגשת התביעה פוגעת באמינות ראיות התובעים, ככל שמהימנות כזו עומדת בבסיס ההכרעה בפסק דין זה. הוא הדין באי הגשת תלונה לרשויות על התרמית הנטענת. הגשת תלונה כזו אינה בגדר ראיה קבילה לאמיתות תוכנה, ואין היא מוכיחה אלא את עקביותו של המגיש - עקביות שאין בה כדי לקדם את הדיון במאומה. ניתן גם להבין את רגישותו של התובע, אדם שרכש לו מוניטין רב שנים בתחומי הטכנולוגיה המתקדמת, לאפשרות ששמו ייקשר לפרשה שתגעיע לכלל בירור בפלילים, ולו כמי שלא עמד על המשמר ולא חשף מבעוד מועד את התרמית שהוא עצמו טוען לה. לטעמי אין בכך כדי לפגוע במאומה במהימנות גרסת התובע ובראיות התובעים, עד כמה שפסק דין זה מבוסס עליהן. עוד טוען הנתבע כי יש לזקוף לחובת התובעים את אי הבאתם לעדות של מי שערכו עבורו את הבדיקה לפני ההשקעה הראשונה בחברה, את אורבך שהיה מנהלה הכללי האחרון של החברה, ועוד. סבורני שאין בטענה זו כל ממש. עדים אלה לא היו יכולים לתרום תרומה של ממש לבירור המחלוקת העובדתית הרלבנטית, ולכן אין לזקוף את אי הבאתם לחובת התובעים. בסיכומיו מזכיר הנתבע גם את עד התביעה עו"ד בכר, ואף מזכיר את העובדה שביחסים בין גולדנברג והנתבעת 2 לבין עו"ד בכר ניתן פסק דין שבו התקבלה התביעה כנגד עו"ד בכר (לפחות בחלקה). אין לכך ולא כלום עם ענייננו. כבר נקבע על ידי בהקשר אחר שאין בפסק הדין שניתן באותה תביעה דבר שיש בו כדי להשפיע על תוכן ועל משקל עדותו של עו"ד בכר בתביעה שבפניי, מה גם שכפי שניתן לראות לעיל אין לעדות זו כל השפעה על התוצאה ונימוקיה. גם העובדה שעו"ד בכר ערך לפחות חלק מההסכמים שבין החברות שבשליטת הנתבע לבין החברה (וכנראה גם את ה"נספחים" המאורחים לאותם הסכמים) אינה רלבנטית כלל. כאשר עורך-דין עורך חוזה (או נספח לחוזה), הוא רק מעלה על הכתב את תוכן ההסכמות שבין הצדדים באופן התואם את דיני החוזים. הוא אינו בודק ואינו מאמת בכך את קיומה של התאמה בין כוונת הצדדים לבין תוכן החוזה, מה גם שהנתבע אישר כי עו"ד בכר (או כל עו"ד שהוא) לא נכח במשא ומתן שקדם לכריתת הסכם הילטק ברזיל. התובעים טענו, בין השאר, כי הנתבע וגלדנברג ביצעו "עסקאות סיבוביות" כך שהכספים שהתחייבו החברות שבלשיטת הנתבע לשלם לחברה על פי ההסכמים שנזכרו לעיל היו בעצם כספיה של החברה ששולמו קודם לכן לנתבע או לחברות שבשליטתו כתמורה "מנופחת" בגין עבודות שנעשו עבור החברה. התברר שלטענה זו לא הובאה ראיה כלשהי, והתובע אישר - בתשובה לשאלה ישירה של בית המשפט - כי עדותו בעניין זה נשענת על מסקנה בלבד ואינה נתמכת בראיה קונקרטית כלשהי. מובן שבהשערות ומסקנות בלבד אין די כדי להוכיח "ניפוח" חשבונות ו"עסקאות סיבוביות". כן נטען על ידי התובעים ל"עוקץ" שכלל כספים רבים ששולמו לתאגידי הנתבע ברצף של המחאות בנות 20,000 ₪ ומטה כל אחת (בהינתן זכות החתימה של גולדנברג לבדו על פעולות של עד 20,000 ₪). בנקודה זו לא הובאה מסה קריטית של ראיות שיש בהן כדי לקשור את הנתבע ל"עוקץ" כלשהו, ככל שהיה כזה באופן הנזכר לעיל. על כן טענה זו נדחית בהעדר בסיס ראייתי כלשהו להוכחתה, אולם אין בכך כדי להשפיע על התוצאה הסופית. בסיכומיו לא עורר הנתבע טענה כלשהי באשר לגובה הנזק לכשעצמו, ומכאן שנתוני התובעים בעניין זה לא היו שנויים, לכשעצמם, במחלוקת. בחרתי להתמקד בהסכם הילטק ברזיל באשר זה היה, לגרסת התובעים שזכתה לאמוני ואשר יש בה על פניה היגיון ברור, ההסכם המרכזי שהיה בידי החברה להציג ואשר יש בו כדי ללמד על הפוטנציאל העסקי שלה. מטעם זה לא התמקדתי בשאר ההסכמים שנזכרו בפסק דין זה, אם כי יש לזכור כי כאשר חברה אחת של הנתבע משקיעה כספים במתקן בשיראל וחברה אחרת שלו מקבלת תמלוגים בגין אותו מתקן עצמו, יש גם בכך כדי ללמד משהו על מערכת היחסים הפתלתלה שבין החברה וגלדנברג לבין הנתבע והתאגידים שבלשיטתו. הוא הדין בשירותי "תמיכה, הדרכה ותחזוקה" שנזכרו בנספח להסכם שעניינו במתקן בפתח תקווה אשר הנתבע לא ידע להסביר את מהותם כלל; וכן בהצהצרת הילטק בהסכם שעניינו המרכז בבני ברק לפיה יש ברשותה כח אדם מיומן למתן שירותי הדרכה למשתמשים ברמה גבוהה, הצהרה שהתבררה כחסרת בסיס בעובדות. פרשת המרכז בבני ברק עוררה תמיהות גדולות נוספות, ובין השאר לא ברור כיצד זה מתקן שחברה של הנתבע השקיעה בו כמעט שני מיליון ש"ח ניזוק בשריפה ואותה חברה אינה זוכה לראות ולו שקל מכספי הביטוח, והיא משלימה עם מצב זה ואינה פועלת, לרבות על ידי הגשת תביעה, לתיקונו. נתון נוסף המטיל צל כבד של חשד לתרמית מקורו בכך שהנתבע עצמו טען כי המחיר ששילמו החברות שבלשיטתו לחברה על פי כל אחד ממהסכמים שנזכרו לעיל נקבע חד צדדית על ידי גולדנברג (מטעם החברה), ללא כל מו"מ ומבלי שנערך ניתוח של נתונים שעל פיהם נעשתה קביעת המחיר הנ"ל. בלשון המעטה, זה אינו מתקבל על הדעת. גם שני אנשים שתאגידים שבשליטתם מצויים בשיתוף פעולה עסקי אינטנסיבי במשך שנים אינם עורכים חוזים שהיקפם הכספי הישיר עומד על מיליוני ש"ח ללא כל מו"מ וללא כל בסיס מפורט שעל פיו נקבעו מחירי העסקאות השונים. ככל שנדרש חיזוק למסקנה שיש כאן מעש תרמית כלפי משקיעים שהנתבע שותף לו, הרי שניתן למוצאו גם בנתון זה. לא ראיתי צורך להידרש לשאר טענות הצדדים, באשר לא מצאתי שיש להן השפעה כלשהי על התוצאה או השפעה של ממש על נימוקיה. סוף דבר לאור כחל האמור לעיל, התובענה מתקבלת. הנתבע ישלם לתובעים את הסך של 11,611,203 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (כפי שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל אביב). כן יישא הנתבע בהוצאות המשפט של התובעים, שתכלולנה רק את אגרת המשפט ששילמו התובעים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום כל סכום על חשבון האגרה. בנוסף, יישא הנתבע בשכ"ט עו"ד של התובעים בסך 250,000 ש"ח להיום. בקביעת שכר הטרחה הבאתי בחשבון כי היקף העניינים שנדונו ביחסי התובעים עם הנתבע טוראל היה קטן מזה שהיה צריך לדיון ביחסי התובעים עם הנתבעים 1 ו-2, וכן הבאתי בחשבון כי הנתבע טוראל לא פעל בדרך שסיכלה באופן ישיר את קיומם של דיונים שנקבעו, אף שלקראת סיום ההליכים החל לנקוט בצעדים שבהם ניסה למנוע את ההכרעה או למצער לדחות את הקץ על ידי סיבוך ההליך (אלא שהדבר לא הביא לתוצאות מהסוג האמור). חיובי הנתבע טוראל דלעיל הם יחד ולחוד עם חיובי הנתבעים 1 ו-2 (פרט ליתרת סכום שכר הטרחה שבו חויבו הנתבעים 1 ו-2 מעבר לסכום שבו חויב גם הנתבע טוראל). מצג שווא