נטיעת עצים ללא היתר

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוש חקלאי בקרקע ללא היתר / נטיעת עצים ללא היתר: 1. זוהי תביעה לסילוק ידו של הנתבע ממקרקעי התובע, ולחיוב הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בסך 25,896 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה). הקרן הקיימת לישראל ורשות הפיתוח הינן הבעלים הרשום של המקרקעין המוסדרים הידועים כחלקות 1-18 בגוש 12025 והמצויים בסמוך לישוב בת שלמה (להלן: "המקרקעין"). לטענת התובע (להלן: "המינהל") בביקורת שנערכה ע"י מפקח מטעמו ביום 17.8.94 נודע לו, לראשונה, כי הנתבע תפס חזקה ב-130 דונם מן המקרקעין ועושה בהם שימוש חקלאי. בביקורת מאוחרת יותר אף נמצא כי הנתבע נטע במקרקעין עצי שקד. בתצהיר שהוגש ע"י המינהל, במהלך הדיון בתביעה, צומצם שטח העיבוד הנטען ל - 94 דונם בלבד. בהתאם תוקנה הדרישה לתשלום דמי שימוש ראויים. לטענת התובע, מחזיק הנתבע במקרקעין ללא זכות שבדין והוא זכאי לפינויו. הנתבע נדרש, איפוא, לסלק ידו מן המקרקעין ולשלם למינהל דמי שימוש ראויים בגין שבע השנים האחרונות בהן החזיק במקרקעין. בירור התביעה החל בפני כב' השופטת פריאל. בטרם פתיחת שלב הראיות ובעקבות בקשת ב"כ הנתבע, פסלה עצמה כב' השופטת פריאל מלדון בתביעה, וזו הועברה לדיון בפני. 2. בכתב הגנתו טען הנתבע כי הוא בעליהם הבלעדי של המקרקעין מכוח עיבודו את המקרקעין לאורך עשרות שנים, ועוד בטרם קום המדינה. לטענתו חלה התיישנות על תביעת התובע ומכוח התיישנות זו הוא הבעלים או המחזיק של המקרקעין. עוד טען בכתב הגנתו כי הינו בר רשות במקרקעין, לתקופה בלתי מוגבלת, ולחילופין כי חזקתו בקרקע לאורך השנים יצרה לו זיקת הנאה במקרקעין. בתצהירו זנח טענות אחרונות אלו, ובישיבת בית המשפט מיום 30.12.01 הצהיר בא כוחו כי טענתו היחידה הינה טענת התיישנות. לאור הצהרה זו יש לדחות את כל טענות הנתבע בסיכומיו שהינן מעבר לטענת ההתיישנות. למותר לציין שלא הובאה תשתית עובדתית, ולו מינימלית, להוכחתן של טענות אלו. 3. המינהל הביא לעדות את מר מיכה גזית, מנהל מחלקת הפיקוח במינהל מקרקעי ישראל במחוז חיפה. לפי עדותו, בעת סיור שערך במקרקעין ביום 17.8.94 מצא כי הנתבע מעבד את המקרקעין. הנתבע טען בפניו באותה הזדמנות, ומבלי שהציג ראיות לכך, כי הוא מעבד את המקרקעין מאז קום המדינה. לטענת העד, עד לסיורו בשטח, לא הייתה למינהל כל ידיעה על כך שהנתבע מעבד שטחים אלו. לדבריו, מדובר בשטחים המצויים ליד שטחי אש של צה"ל שהגישה אליהם איננה קלה, ולכן הסיורים באזור הינם נדירים. הנתבע טען בתצהירו כי אביו עיבד את המקרקעין באופן רציף החל משנת 1944, לאחר שהגיע ל"הסכמים בלתי כתובים ("תקיעת כף") עם הערבים במקום". הנתבע הצטרף לאביו בעבודת האדמה בשנת 1948 לערך, ועם מותו של אביו בשנת 1983 המשיך לעבד את המקרקעין. משנת 1944, ובמהלך כל השנים שלאחריה, לא נעשתה כל פניה מצד המינהל או מכל גורם אחר שטען לבעלות על המקרקעין אף שנהג בהם מנהג בעלים. 4. טענתו היחידה של הנתבע היא, כאמור, כי הוא בעליהם החוקי של המקרקעין מכוח התיישנות, ומכל מקום, לא ניתן לסלק את ידו מן המקרקעין. בסוגיית ההתיישנות במקרקעין מוסדרים קובע ס' 159 (ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, כדלהלן: "חוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח התיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה." ס' 78 לחוק הקרקעות העותמני קובע כדלהלן: "אדמת מירי, או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש...". הוראה זו מעמידה את תקופת ההתיישנות על 10 שנים. החוק דורש מנתבע, המסתמך על טענת התיישנות, להוכיח כי הוא מחזיק ומעבד את המקרקעין, ללא ערעור, במשך עשר שנים רצופות. התקופה שננקבה בס' 78 לחוק הקרקעות תוקנה בהוראת ס' 5 (ב) וס' 22 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. ס' 22 לחוק ההתיישנות, במקורו, העמיד את התקופה שבסעיף 78 על 15 שנה ובחוק ההתיישנות (תיקון) תשכ"ה - 1965, הוארכה התקופה לגבי מקרקעין מוסדרים ל - 25 שנה. ס' 5 (2) לחוק ההתיישנות קובע, אם כן, כדלהלן: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) ..... (2) במקרקעין - חמש עשרה שנה, ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קניין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות קניין) - עשרים וחמש שנה." ס' 22 לחוק ההתיישנות קובע כדלהלן: "בסעיפים 20 ו - 78 לחוק-הקרקעות העותמני תבוא במקום התקופה בהם תקופת חמש-עשרה שנה, ולגבי מקרקעין שנרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות הקנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) - תקופת עשרים וחמש שנים..." התמונה הנורמטיבית שהוצגה לעיל, מעלה כי תקופת ההתיישנות הנדרשת במקרקעין מוסדרים הינה בת 25 שנים, ובלבד שזו הושלמה עד ליום 1.1.70, מועד היכנס חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, לתוקפו. תקופת החזקה שלאחר מועד זה לא תובא במניין תקופת ההתיישנות לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני. רק אם מלוא תקופת ההתיישנות הושלמה עד ליום 1.1.70, יהא רשאי הנתבע להסתמך עליה. על הנתבע להוכיח, איפוא, חזקה ועיבוד החל מיום 1.1.45 (ור' ע"א 149/81 סאלח נ' מ"י, פ"ד לח (3) 374, וע"א 2203/91 חאלד נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מה (5) 553, ע"א 410/87 עזבון המנוחה ליברמן ז"ל נ' יונגר פ"ד מה (3) 749). יודגש כי על פי ההלכה, החל מהיכנס חוק יסוד: מקרקעי ישראל לתוקפו (29.7.60), אין התיישנות במקרקעי מדינה לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות, מקנה זכות קניין במקרקעין, אלא התיישנות זו הינה דיונית בלבד, ואך משמשת הגנה כנגד תביעה לסילוק יד בגין הסגת גבול (ור' ע"א 520/89 מ"י נ' שבלי ואח' פ"ד מו (2) עמ' 81). למעשה אין חולק כי על הנתבע להוכיח 25 שנות החזקה ועיבוד עד ליום 1.1.70 לשם הוכחת זכותו במקרקעין. סקירת הראיות שהובאו מורה כי הנתבע לא הוכיח, למעשה, דבר. לבד מהצהרתו שלו, כפי שבאה בתצהירו, כי משפחתו החלה בעיבוד המקרקעין החל משנת 1944, לא הובאה כל ראיה של ממש לעיבוד כזה. הנתבע מסתמך, בין היתר, על מכתב המינהל (גב' זיו חנה) מיום 31.10.94 בו נאמר כדלהלן: "הרינו להודיעך כי מבדיקת מפקח משרדנו בשטח שבנדון, מתברר שהינך מעבד מאז קום המדינה את השטחים הנ"ל שהם בבעלות המדינה ללא כל זכות חוקית...." . לעניין מכתב זה הנני מקבלת את הסברי גזית לפיו יסודו של רישום זה בדברים שאמר הנתבע למפקח גזית בעת הביקורת שנערכה במקרקעין בשנת 1994 (ור' סעיף 6 לתצהיר גזית). ברם, גם בעיבוד מאז קום המדינה לא די. משלא הובאה כל ראיה ממשית להחזקה ועיבוד רצוף מיום 1.1.45 - לא עומדת לנתבע טענת התיישנות ויש להורות על סילוק ידו מן המקרקעין. 5. למרות האמור לעיל, איני רואה לחייב את הנתבע בדמי שימוש ראויים, באשר שיעורם של אלה לא הוכח כראוי. להוכחת גובה דמי השימוש הראויים הביא המינהל את מר אריה בלסברג עובד המינהל. לפי עדותו של בלסברג, ערך את חישוב דמי השימוש הראויים באמצעות הזנת הנתונים במחשב המינהל, והפקת התוצאות. לא הובאה כל חוות דעת שמאית ביחס לשיעור דמי השימוש הראויים, ואף בלסברג, שאיננו שמאי, לא הביא בתצהירו כל נתונים שמאיים עליהם הושתת תחשיב המינהל. משלא הובאו כל נתונים, הניתנים לחקירה ולביקורת, ביחס לשווי דמי השימוש הראויים, יש לדחות התביעה לסעד זה. 6. הנני מורה, איפוא, לנתבע, בהתאם לעתירה שבכתב התביעה, לסלק את ידו מן המקרקעין הידועים כחלקות 1-18 בגוש 12025, תוך 90 יום מהיום. כן הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. שימור עציםנטיעהעקירת עצים / נזק לעצים