המחלוקת בין הצדדים היא האם הסכומים בהסכם הפשרה הינם ברוטו (שיש לנכות מהם מס) או נטו (שעל המעביד נטל המס). לטענת ב"כ המערערת, קביעתו של ראש ההוצל"פ עומדת בסתירה להלכה הפסוקה לפיה תשלומים שננקבו בהסכם פשרה הינם ברוטו אלא אם כן התנו הצדדים שהתשלום הוא נטו {ע"ע 254/99 סופרשוק גרינברג (1992) בע"מ נ' רמי מאנה (טרם פורסם)}. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי מס מפיצויים בהסכם פשרה בדיני עבודה: בפני ערעור על החלטת ראש ההוצל"פ בעכו (מר ר. חוראני), מיום 19/9/00 שניתנה בתיק הוצל"פ מס' 08-02493-00-4, אשר על פיה נדחתה טענת "פרעתי" של המערערת. העובדות הצריכות לעניין: מדובר בתיק הוצל"פ, אשר הוגש לביצועו של הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין ע"י בית הדין הארצי לעבודה ביום 21/11/99, לפיו חויבה המערערת לשלם למשיב את הסכומים הבאים: 4,884 ש"ח בגין פיצויי פיטורין, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/95 ועד התשלום בפועל. 3,010 ש"ח בגין הפרשי שכר עבודה, בצירוף הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/95 ועד התשלום בפועל. 1,200 ש"ח בתוספת מע"מ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד. הסכומים הנ"ל נפסקו בנוסף לסכומים שנפסקו ע"י בית הדין האזורי לעבודה, ואשר שולמו בסך 13,000 ש"ח ביום 17/7/97. המחלוקת בין הצדדים נסבה, מכאן ואילך, על השאלה האם הסכומים בהסכם הפשרה הינם ברוטו (שיש לנכות מהם מס) או נטו (שעל המעביד נטל המס). בדיון שנערך בהשתתפות שני הצדדים בפני ראש ההוצל"פ, ביום 22/6/00, הודיעו הצדדים לראש ההוצל"פ כי אין מחלוקת לגבי העובדות וכי המחלוקת מתמקדת בשאלת אופי הסכום (נטו או ברוטו) בלבד. ראש ההוצל"פ החליט להפנות את העניין לבית הדין הארצי לעבודה, עפ"י סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967, כדי להבהיר אם מדובר בתשלום נטו או ברוטו. בהחלטתו מיום 22/6/00 כותב ראש ההוצל"פ כי: "נראה לי כי הדרך הנכונה הינה להפנות את העניין לכבוד בית הדין שנתן תוקף לפשרה על פי סעיף 12 לחוק ההוצל"פ כדי להבהיר אם מדובר בתשלומים נטו או ברוטו. מובהר בזאת, כי אם התשובה של כבוד בית הדין הארצי שנתן תוקף לפשרה, לא תהיה חד משמעית משום שנתנה תוקף להסכם הפשרה בין הצדדים, יהיו זכאים הצדדים לטעון בפני כל אחד בהתאם לעמדתו ובצירוף אסמכתאות ולא היה מנוס אלא להחליט על סמך הטיעונים". ביום 28/6/00, ניתנה החלטת בית הדין הארצי לעבודה לפיה בית הדין לא היה מעורב בגיבוש ההסכם ועל כן נבצר ממנו מלהבהיר את כוונת הצדדים. כב' הרשם מ. מירון כתב בהחלטה כי: "בית הדין נתן תוקף להסכם פשרה שהושג ע"י הצדדים והובא לאישורו כמות שהוא. בית הדין לא היה מעורב בגיבוש ההסכם ועל כן נבצר להבהיר את כוונת הצדדים באשר לתשלומים ברוטו או נטו". ביום 19/9/00, לאחר שהחלטת בית הדין הארצי לעבודה לא הושיעה את הצדדים, ניתנה החלטת ראש ההוצל"פ לפיה נדחתה בקשת המערערת. ראש ההוצל"פ כתב בהחלטתו כי: "לשון הסכם הפשרה תומכת בגירסת המשיב (הזוכה), הפשרה מדברת על תשלום בפועל, ולכן יש לשלם את הכספים נטו ולא ברוטו. המבקשת עצמה אף ביצעה חלק מהתשלומים נטו (שכה"ט) ככל הנראה, אף ללא המצאת אישור ניכוי במקור". החלטה זו הינה נשוא הערעור שבפני. טענות הצדדים: לטענת ב"כ המערערת, קביעתו של ראש ההוצל"פ עומדת בסתירה להלכה הפסוקה לפיה תשלומים שננקבו בהסכם פשרה הינם ברוטו אלא אם כן התנו הצדדים שהתשלום הוא נטו {ע"ע 254/99 סופרשוק גרינברג (1992) בע"מ נ' רמי מאנה (טרם פורסם)}. הסכומים ששלמה המערערת, לפי טענת ב"כ המערערת, מהווים מלוא סכום החוב אותו חייבת המערערת למשיב לאחר ניכוי המיסים החלים על המשיב כחוק ובכך אמור היה המשיב לבוא על סיפוקו. על כן, טוען ב"ע המערערת, יש לקבל את הערעור ובהתאם לקבל את בקשת המערערת בטענת פרעתי ולהורות על סגירת תיק ההוצל"פ. כמו כן, יש לחייב את המשיב בהוצאות משפט לרבות בגין ההליך בטענת פרעתי והליך הערעור. מנגד, לטענת ב"כ המשיב, צדק ראש ההוצל"פ כאשר קבע כי הפשרה מדברת על תשלום בפועל ולכן יש לשלם את הכספים נטו ולא ברוטו. כמו כן צדק כאשר קבע כי תימוכין למסקנתו ניתן למצוא בלשון הסכם הפשרה ובחלק מהתשלומים שבצעה המערערת נטו (שכה"ט) ללא ניכוי במקור. לטענת ב"כ המשיב, הצדדים רשאים לפי ההלכה הפסוקה לסכם ביניהם כי התשלום יהיה נטו, וכך נעשה, לאור לשונו המפורשת של הסכם הפשרה. לאור כל הנ"ל, טוען ב"כ המשיב, דינו של הערעור להדחות תוך חיוב המערערת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין שני הדיונים בשתי הערכאות. דיון: הפסיקה קבעה, כפי שטען ב"כ המערערת, כי תשלומים שננקבו בהסכם פשרה הינם ברוטו אלא אם כן התנו הצדדים אחרת. לעניין זה ראה למשל דב"ע מז3-16/ זייבלד נ' עוף העמק בע"מ, פד"ע טז, 189,185: "...דרך המלך בנקיבת סכומי שכר עבודה ופיצויי פיטורים הינה נקיבתם בסכום ה"ברוטו", שעה שעל המעביד מוטלות חובות מכוח חוקים שונים לבצע ניכויים מאותו "ברוטו"... הצדדים רשאים להתנות ולקבוע, כי העובד יקבל לידיו תשלום "נטו" ואזי יחולו תשלומי החובה השונים על המעביד, עליו החובה "לגלם" את הסכומים המשתלמים לעובד". לשון הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים הינה כדלקמן: "הצדדים מודיעים לבית הדין כי הגיעו להסכם פשרה כלהלן... לסילוק סופי ומוחלט של כל תביעות המערער (המשיב בערעור זה - הוספה שלי) כנגד המשיבה (המערערת בערעור זה - הוספה שלי)... תשלם המשיבה למערער סך... בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/1/95 ועד לתשלום המלא בפועל... בית הדין מתבקש ליתן להסכם פשרה זה תוקף של פסק דין ולראייה באו הצדדים על החתום". ראש ההוצל"פ קבע כי אומד דעת הצדדים היה כגרסת המשיב, כלומר, הצדדים, לפי החלטת ראש ההוצל"פ, התכוונו כי הסכומים ישולמו כסכומי נטו. קביעה זו של ראש ההוצל"פ מבוססת, עפ"י החלטתו נשוא ערעור זה, על שני נימוקים. כאמור בהחלטתו, נימוקי ראש ההוצל"פ הינם לשון הסכם הפשרה המדבר על תשלום בפועל והעובדה כי המערערת ביצעה את תשלום שכר הטרחה כסכום נטו. אדון בנימוקי ראש ההוצל"פ לפי הסדר: ראשית, האם המונח "תשלום בפועל" מלמד אותנו כי אומד דעת הצדדים היתה תשלום נטו? עם כל הכבוד, אין מסקנתו של ראש ההוצל"פ מקובלת עלי. תשלום בפועל יכול להיות של סכום נטו או של סכום ברוטו באותה המידה. שנית, אין דינו של תשלום שכר הטרחה כדינם של התשלומים בגין פיצויי הפיטורין והפרשי שכר העבודה. העובדה כי הסכום בגין שכר הטרחה שולם כסכום נטו אינה מלמדת אותנו דבר על אומד דעת הצדדים לגבי הסכומים האחרים. הסיבה לכך פשוטה: על הסכום שמועבר כשכר טרחת עו"ד משלם עורך הדין את המס באופן יחסי לפי הכנסתו. הסכומים האחרים, כלומר, הסכומים בגין פיצויי הפיטורין והפרשי שכר העבודה - לגביהם קיימת המחלוקת על מי מבין הצדדים יוטל נטל המס. יוצא מכל האמור לעיל, כי אין בנימוקי ראש ההוצל"פ כדי להגיע למסקנה כי אומד דעת הצדדים היה כגרסת המשיב. כפי שראינו לעיל, תשלומים שננקבו בהסכם פשרה הינם ברוטו אלא אם כן התנו הצדדים אחרת. האם בענייננו התנו הצדדים אחרת? העיקרון כי בפרשנות חוזה, שמטרתה לעמוד על אומד דעת המתקשרים, יש להיזקק למטרות ולתכליות המונחות ביסוד החוזה, מושרש היטב בפסיקת בתי המשפט. כך נאמר בפרשת ע"א 603/79 אברגי'ל נ' פלג את שטרית חברה לבניין ולפיתוח בע"מ, פ"ד לח(1) 633, בעמ' 637 תוך הסתמכות על פסיקה קודמת: "בפרשנות מסמך יש לנסות לרדת לכוונתו האמיתית, על יסוד הדברים הכתובים במסמך בהתחשב ברקע הידוע של העניין ולא תמיד קובע המובן המילולי של המילים שהשתמשו בהן...". לדעתי, לא ניתן ללמוד מהסכם הפשרה על כך שהכוונה היא לתשלום של סכומים נטו. תשלום של סכומים ברוטו הינו ברירת המחדל אם לא התנו הצדדים על כך. יתרה מזאת - מסיק אני את כוונת הצדדים כי הסכומים הנקובים בהסכם הפשרה הינם סכומי ברוטו. מעיון בכתב התביעה המקורי שהוגש לבית הדין האזורי בחיפה ע"י ב"כ המשיב דאז, ניתן לראות כי הסכומים הנתבעים הינם 16,195 ש"ח בגין הפרשי שכר ו- 4,884 ש"ח בגין פיצויי פיטורין. סכומים אלה הינם בדיוק הסכומים הנקובים בהסכם הפשרה למעט הסך של 13,185 ש"ח בגין הפרשי שכר ששולמו עפ"י פסק דינו של בית הדין האזורי. לאחר שבחנתי לעומקם של דברים את אומד דעת הצדדים, קובע אני, לאור כל האמור לעיל, כי כוונת הצדדים בהסכם הפשרה היתה כי הסכומים הנקובים בהסכם יהיו סכומי ברוטו. לאור כל האמור לעיל, מחליט אני לקבל את הערעור, לבטל את החלטתו של ראש ההוצל"פ. טענת פרעתי של המערערת מתקבלת בזאת ויש לסגור את תיק ההצל"פ נגדה. אני מחייב את המשיב לשלם למערערת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על סך 3,500 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל. חוזהמיסיםפיצוייםניכוי מסהסכם פשרהפשרהדיני עבודה