קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניסיון לרצח אסיר בחופשה: השופט א' א' לוי:   1.        המתלונן היה בחודש ינואר 2001 אסיר בכלא מעשיהו, וביום 8.1.01 שהה בחופשה. בסמוך לשעה 20.45 הוא יצא מביתו באשקלון עם אחיו, ולפתע הגיח אדם אשר ירה מאקדח שהחזיק בידו 5 יריות לעבר X. הקליעים פצעו את X בזרועו ובגבו, ונגרמה לו פגיעה עצבית בגינה הוא נותר משותק בגפיו התחתונות.   בכתב האישום שהגישה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, היא טענה כי היה זה המערער, אשר ירה ופצע את X. על-פי גרסתה, התכוון המערער להמית את קורבנו, ועל כן ייחסה לו המשיבה עבירות בנשק וכן ניסיון לרצח, עבירות לפי סעיפים 305(1) ו-144(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.   בהיפתח הדיון בפני בית משפט קמא, כפר המערער בעובדות שיוחסו לו, ואף טען כי בשעה שX נורה, הוא שהה במקום אחר (בביתו). אך גרסה זו לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט והוא דחה אותה, ומכאן ועד להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו, הייתה הדרך קצרה. בעקבות כך, גזר בית המשפט למערער 14 שנות מאסר, ועתה הוא שוטח בפנינו, באמצעות בא-כוחו המלומד, עו"ד בן נתן, את השגותיו כנגד הרשעתו והעונש שנגזר לו.   2.        הרשעתו של המערער התבססה על האמון שנתן בית המשפט המחוזי בראיות המשיבה, וכידוע, הרשעה מסוג זה מציבה בפני מי שמבקש לקעקע אותה קושי רב, הואיל והלכה היא שאין זו דרכו של בית משפט שלערעור להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות.   השאלה המרכזית בה נדרש בית המשפט להכריע הייתה זהותו של היורה, ולעניין זה ביססה המשיבה את גרסתה על עדותם של שניים: המתלונן ואחיו איציק, שכאמור, היה עמו בעת האירוע. שני אלה העידו כי פניו של התוקף לא היו רעולות, והם הוסיפו והעידו כי הכירו היטב את המערער עוד לפני האירוע הנוכחי. אם תוסיף לכך את העובדה שבזירה דלקה תאורת רחוב, והירי היה מטווח של מטרים ספורים בלבד, נדמה כי אכן צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו לפיה אם אמנם היה זה המערער שירה לעבר X, יכלו שני האחים לזהותו ללא קושי. חרף זאת, נמנעו השניים בתחילת חקירתם במשטרה מלחשוף את זהות היורה, ותופעה זו אינה חדשה או חריגה במערכת היחסים וכללי ההתנהגות הנהוגים בעולם העברייני, שם נוטים "לישב" סכסוכים בעימות ישיר עם התוקף, ולא בדרך של פנייה לרשויות החוק. אך משהחלה להתברר לX חומרת פציעתו, ובעיקר השיתוק בו לקה, הוא ביצע תפנית בגרסתו, ולאחר מספר ימי אישפוז מסר כי המערער היה זה שירה לעברו. X הוסיף והסביר את הרקע למעשה, היינו, שבעקבות הפללתו על ידי המערער בפרשה פלילית קודמת, החליט X לנקום בו, וההזדמנות נקרתה לידו כאשר שניהם שהו בבית המעצר המרכזי באבו-כביר. X טען כי דקר את הנאשם בשבר זכוכית בגבו, ובעקבות כך אמר לו המערער כי "יסגור" עמו את החשבון בעת ששניהם יתהלכו חופשי. באשר לכבישת גרסתו ביחס לזהות היורה שנמשכה מספר ימים, טען X, כי האמין וקיווה שיוכל לשוב לאיתנו, ואז היה גומל למערער באותה דרך המקובלת עליו מימים ימימה, אולם כאשר התבררה לו חומרת הפציעה והשיתוק בו לקה, גמלה בלבו ההחלטה לפנות לגורמי החקירה בהנחה שאלה יעשו את אשר נמנע ממנו.   במהלך עדותו, וחרף החקירה הנגדית הנמרצת, נותר X נאמן לטענתו כי זיהה את המערער, והוא לא חזר בו גם כאשר נטען באוזניו כי הדקירות שלטענתו דקר את המערער בבית המעצר, בוצעו על ידי אחר (יפת ערבה).   כאמור, העדות הנוספת עליה הצביעה המשיבה כדי לתמוך בגרסתו של X, היא עדותו של X. גרסתו של עד זה ידעה תמורות, כאשר עמדתו הראשונית היתה זהה לזו בה נקט אחיו, לאמור, היורה היה אלמוני שזהותו נותרה עלומה. אולם בתאריך 11.1.01 שינה גם עד זה את טעמו, והצביע על המערער כמי שירה ופצע את אחיו (ההודעה ת/33). בהמשך שיחזר איציק את האירועים בזירה, אולם בעדותו בבית המשפט חזר לגרסתו המקורית, ולפיה הוא לא זיהה את היורה. גרסה אחרונה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, אשר העדיף על פניה את אמרתו של העד שנגבתה במשטרה, והוא נהג כך לאחר ששוכנע כי איציק נסוג מעדותו המפלילה את המערער מחשש שיבולע לו, ואישור לכך ניתן גם בעדותו של X.   ואם נדרש חיזוק לעניין זיהוי היורה על ידי X ואיציק, נדמה שהוא נעלם לנוכח עדותו של אביהם של השניים, X. עד זה מסר, כי עוד בזירה שמע מפיו של בנו X כי הוא זיהה את היורה שירה לעברו ("אני יודע מי ירה בי זה בסדר", ראו עמוד 8 לפרוטוקול), ואותו זיהוי לא היה נחלתו של X בלבד, אלא גם של איציק, ובלשון האב (בעמוד 9): "שניהם אמרו שירו בX והם יודעים מי ירה אבל לא אמרו לי מי ירה".   על פי השקפתנו, לנוכח ראיות מסוג זה רשאי היה בית המשפט המחוזי להגיע לתוצאה המרשיעה. יתרונה של הערכאה הדיונית הוא ביכולתה להתרשם מהעדים המופיעים בפניה, ונדמה ששילוב שני אלה, ההתרשמות הישירה והסבריו של X לתמורות שחלו בגרסתו-שלו ושל אחיו, די היה בהם כדי להבהיר כי החשד שדבק במערער לא היה חשד שווא. זאת ועוד, גם לגרסתו של X בדבר נסיבות פציעתו של המערער על ידו, נמצאו תימוכין ברישומיו של בית המעצר. בעניין זה אמנם נתגלעה מחלוקת ביחס למספר הדקירות, אך גם לעניין זה נמצאה ראיה תומכת, והכוונה לשני החתכים אשר נתגלו בסדין בו התעטף המערער עובר לפציעתו. לא זו אף זו, אם נכונה טענת המערער לפיה מי שדקר אותו היה עצור אחר בשם יפת ערבה, משמע כי X נטל על עצמו, ביודעין, אחריות למעשה פלילי שלא ביצע. ותהינו כיצד יכול צעד חריג שכזה לשרת את מה שהיה בראש מעייניו של X אותה עת, שאיפתו לנקום במי שפצע אותו.   לנוכח כל אלה אנו סבורים כי מארג הראיות שהציגה המשיבה, נתן מענה הולם גם לטענת האליבי שהיתה בפיו של המערער ובצילה ביקש לחסות. מכאן גם השקפתנו, כי לא הוכחה עילה להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, וכך היא דעתנו גם ביחס לערעור על העונש.   למערער הרשעות קודמות, גם בעבירות של אלימות, והוא התנסה במאסר ממש. אך נראה כי דרכי הענישה שננקטו נגדו בעבר לא עשו את שלהם, ולא זו בלבד שהוא לא שינה את אורחותיו, אלא שהמקרה הנוכחי מלמד על הסלמה ניכרת בהתנהגותו. לכל אלה צריך היה לתת מענה הולם בדרך הענישה, ואיננו סבורים כי הערכאה הראשונה חרגה מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות, ובמיוחד כאשר הפגיעה בקורבן היתה כה קשה.   הערעור נדחה.בית סוהר / כלאמשפט פליליאסיריםחופשה לאסיר מהכלאניסיון לרצחרצח