קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילה בשטח בית חולים: א. בתאריך 7.1.95, הגיעה התובעת, לבית חולים "העמק" בעפולה כדי ללדת. בתאריך 10.1.95, ולאחר שילדה, בשעה טובה ומוצלחת, עזבה התובעת את שערי בית החולים כשתינוקה בידיה. בעלה שהיה עמה הלך לפניה ונשא את חפצי התובעת ותינוקה. אלא, שאז ולאחר שביצעה מספר צעדים על המדרכה ביציאה הראשית של בית החולים:נ- "נתקלתי ומעדתי בבור שהיה במדרכה הסמוכה כמרחק מטר וחצי מהכניסה ויציאה של בית החולים. הבור היה בין מכסה הביוב למדרכה. "הנפילה היא כתוצאה מהיתקלות בבור, שהולכי רגל היו צריכים לשים לב באופן מיוחד בהגיעם לקרבת הבור כדי לא ליפול בעקבות התקלות בו". (ראה סעיף 3לתצהיר עדותה הראשית של התובעת). התובעת נפגעה ונגרם לה נזק גוף שכתוצאה ממנו נותרה אצלה נכות צמיתה. בגין נכות זו ובגין ראשי נזק נוספים על הנתבעת - קופת החולים הכללית, שהינה הבעלים או המחזיקה של בית החולים, לפצותה. הנתבעת טוענת כי אין לחייבה בתשלום פיצויים כלשהם לתובעת. ב. מן הראיות שנשמעו בפני נתברר כי הבור המתואר בכתב התביעה ובתצהיר עדותה של התובעת, איננו עוד בור אלא מהמורה. כדברי התובעת בחקירתה הנגדית:ב- "הבור שנפלתי ממנו היה למעשה מהמורה והבחנתי בו רק ברגע שנפלתי, לפני כן לא ראיתי את המהמורה". (עמ' 7ש' 21, 20). התובעת אף זיהתה את התמונה שהוגשה וסימנה בה את מקום הנפילה נ/ 1בתמונה נ/1, נתגלו שתי מהמורות קטנות שנוצרו כתוצאה מבור ביוב שהותקן במדרכה. התובעת לא ידעה לאמר באיזה משתי המהמורות הקטנות נתקלה, אולם, ידעה לאמר בוודאות שלא הסתכלה על הדרך אלא:ו- "לא מסתכלת בריצפה אני החזקתי את התינוק ביידים". (עמ' 8ש' 11). מכאן שהתובעת לא הוכיחה כי נתקלה במהמורה כל שהיא שעה שנפלה. למעשה אין לסמוך על עדותה לצורך הוכחת הנאמר בכתב התביעה. בעלה של התובעת, ועדת ראיה שהעידו בפני, ראו את התובעת מיד לאחר הנפילה אולם לא ראו את מהלך ההיתקלות והנפילה עצמה. מן התמונה נ/1, נסתבר שהמדרכה הינה מדרכה סלולה ולא מרוצפת, במקום הנפילה הנטענת הותקנה בריכת ביוב ובטון יוצק סביבה. על כן, ולאור העדויות שהובאו בפני ניתן לקבוע כי לא היה בור על פני המדרכה, ואף לא שוכנעתי שניתן להגדיר "קפלון" זה שנוצר כתוצאה מיציקת בטון, על פני המדרכה הסלולה ככביש, כמהמורה. מאשר הוצג בפני, אני למדה כי המדובר הוא בשקע מזערי על פני המדרכה הסלולים, שאין בהם משום יצירת מכשול. השקע הינו חלק אינטגרלי וטבעי ממשטח אספלט המשמש כמדרכה ושאין לצפות שיהיה כמשטחה המפולס של דירת מגורים. ,מצב המדרכה במקום הנפילה נראה כמצב טבעי רגיל של מדרכה מסוג זה, על כן הינו בגדר סיכון רגיל וטבעי ואיננו מהווה מכשול. גם אם עדיף שמצב הכבישים והמדרכות יהיו טובים יותר ותחזקותם תהא כך שכל הכבישים והמדרכות יהיו ישרים ומתוקנים, גם אז הייתי סבורה כי אדם שנפגע עקב התקלות במפגע, כפי שמתארת התובעת נושא ברשלנות תורמת אשר מנתקת כל קשר סיבתי בין המעשה לבין התוצאה, בפרט כאשר התובעת מאשרת שלא הסתכלה לעבר הכביש. ג. ומכאן לשאלה האם יש מקום לחייב הנתבעת בפיצוי התובעת. בין הצדדים אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות מושגית בין התובעת שהיתה בין באי בית החולים לבין הנתבעת מחזיקת המקרקעין ואחראית לתקינותם. אלא השאלה היא האם בנסיבות של המקרה קמה גם חובת זהירות קונקרטית. היינו , האם במקרה הנדון ביחס לתובעת הנידונה בנסיבות הארוע, קיימת חובת זהירות שהופרה וגרמה לנזק. השאלה היא אם אדם סביר היה יכול לצפות - בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק? כאן יש להעיר כי לא כל נזק צפוי מבחינה פיזית הוא נזק שיש לצפותו מבחינה נורמטיבית. אין דין הקובע שכל יצירת סיכון מטילה על אדם אחריות לכל תוצאה מזיקה שתגרם בעקבותיה אפילו אפשר לחזות תוצאה כזאת מראש. חיי היום יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות נזיקית. הטעם לכך הוא שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, בענין של מדיניות משפטית כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת, סיכונים אלה סבירים הם וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון. (ראה פרשת ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש פד"י לז 1ע' 113בעמ' 126). אכן ההולך בדרך או יורד במדרגות, עלול לעיתים למעוד ולהחליק, "נפילה או התחלקות הינה תופעה רגילה בחיים" (ראה דברי כב' השופטת בן פורת בת"א (ירושליים) 277/59פרלשטין נ. מעלה החמישה פמ' לח 104). אלה הם סיכונים סבירים שיש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום יום. הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים רגילים וסבירים, וחובת זהירות קונקריטית אינה קיימת למניעת כל סיכון וסיכון. רק בגין סיכון בלתי סביר החורג ממסגרת החיים היום יומיים הרגילים, בחברה המודרנית מוטלת חובת זהירות קונקרטית ובמידת חומרה יתרה באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למונעו. אולם, בעניננו הוכח שאין מדובר במכשול במדרכה הסלולה אלא לכל היותר בהבדלי גבהים קלים שנוצרו כתוצאה מיציקת בטון סביב בריכת הביוב שהותקנה במקום נראה נ/ .1לכן "המהמורה" איננה אלה חלק אינטגרלי ורגיל של המדרכה מסוג המדרכות הסלולות ולא מרוצפות. יפים לכאן דבריו של כב' השופט זילר בת.א. 556/92 בוסקילה נ' עירית ירושלים (לא פורסם):נ- "כל בר ברי רב יודע וער לכך שכבישים אינם משטח סטרילי, הם משמשים למעבר נוח יחסית להולכי רגל ואולם שקערוריות קטנות, בליטות קטנות הנובעות מחפצים או ממבנה הכביש הם חלק אינטגרלי ממבנה כל דרך וחוששני שאין אדם יכול לטעון באחת מאלו מזכה אותו בפיצוי משום שהוא מצידו הניח שאין עליו לשים לב לנעשה בדרכים והוא יכול ללכת בהם כסומא בארובה בלא ליתן דעתו לנעשה בהם ולגבות מהכבישים הציבוריים את מחיר תשומת לבו". דומני שדברים אלה מדברים ומכונים גם לענין הנדון בפני. התובעת לא שמה ליבה לדרך וכפי שאמרה בעדותה. "אני לא מסתכלת ברצפה , אני החזקתי את התינוק בין הידיים". אלא שאי תשומת הלב כשלעצמה, אינה רלבנטית לשאלה האם המכשול או המהמורה שבה נתקלה היתה בבחינת חלק אינטגרלי ורגיל שכל בר בירב צריך לראות ולהמנע הימנו. וכפי שאמר כב' השופט הנשיא זיילר, המהמורה שבפנינו או הפרשי הגובה המזרעיים אשר במדרכה, שנועדה למהלך בני אדם, אינם בגדר מכשול שאיננו רגיל במדרכות מסוג זה כשלא ניתן לדרוש מהמחזיק שהמדרכה תהא סטרילית וישרה כרצפת ביתו של התובע. ברור שסיכונים שאינם צפויים הגורמים נזק יזכו את הניזוקים להיפרע ממי שהתרשל ויצר את הסיכונים האלה, הדברים נכונים לגבי כבישים ומדרכות ציבוריים כאחד. לא כן הדבר לגבי אותן שקערוריות קטנות, וסדקים, וכל היוצא באלה המצויים ומאפיינות כל דרך. ד. הארוע נשוא התביעה ארע בשטח בית חולים העמק בעפולה המוחזק על ידי הנתבעת. שטח בית החולים פתוח לציבור הרחב וכמוהו ככל מדרכה או כביש המוחזקות על ידי הרשות הציבורית ושהציבור הרחב רשאי להשתמש בהם. כשם שאין לחייב רשות ציבורית לקיום תקינות מושלמת ברמה שהיינו מצפים לה בחדרי סלון או באולמות בהם נערכים מופעים לקהל רוכשי הכרטיסים, רמת ציפיות כזו אינה עולה בקנה אחד עם אילוצי המציאות והשכל הישר. כן אין לצפות מן הנתבעת שתחזיק את המדרכה, בצורה מושלמת. בחבות מחזיק בנכס עסקינן , מחזיק כזה אינו אחראי אחריות מוחלטת לבטחון הבאים לגדרו ודינו אינו כדין מבטח החייב בהטבת הנזק יהא אשר יהא. כן אין המחזיק אחראי למוזמן, בעילה של רשלנות אלא אם נבע גרם הנזק ממצב הנכס גופו כגון שניזוק אדם עקב התמוטטות של מבנה בו עמד. דומני שבעניניו נהגה הנתבעת בזהירות ראויה וסבירה לבטחון הבאים בתחומה. רבים מאוד ברו בתחומו של המקום בו נפלה התובעת, בשלום. אוסיף ואביא את דברי כב' השופטת בן פורת בפרשת פרלשטין נ' מעלה החמישה שבעמ' 115: "הודגש כי חובת המזמין אינה להרחיק כל סכנה בלתי רגילה, כי אם רק לנקוט אמצעים סבירים למנוע נזק מסכנה כזאת". לסיכום המובא לעיל עולה מן הראיות ש"המהמורה" לא היתה אלא הפרשי גבהים מזרעים שבכביש, ושלא היוותה מכשול בלתי צפוי אלא חלק רגיל מן המדרכה הסלולה". מכאן שדין התביעה להדחות. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך 500, 1ש"ח. רפואהבית חוליםנפילה