סחורה ללא תעודת משלוח - ביקורת מס

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סחורה ללא תעודת משלוח - ביקורת מס הכנסה: ביום 13.2.97בשעה 1405נראה המערער, תושב כפר בועינה, ע"י שני מבקרי חוץ (ניהול ספרים) של פקיד השומה נצרת בתוך חנות מכולת בכפר מנדא מחוץ למכונית חנתה מכונית מסחרית. המבקרים פנו אל המערער בתוך החנות, הציגו עצמם כמבקרי מס הכנסה ושאלו אותו האם המכונית שייכת לו. המערער השיב בחיוב ואף הסכים שתיערך בדיקה בתוך המכונית. המבקרים ראו במכונית סחורה של ממתקים, וכן מצאו בה מחברת ובה רישומים שונים וכן פנקס חשבוניות. תעודת משלוח בנוגע לסחורה שבמכונית לא היתה ברשותו. המערער נשאל בו במקום לפשר כל הדברים הללו. תגובתו להעדר תעודת משלוח, כפי שנרשמה בדו"ח הביקורת, היתה בזו הלשון: "אני עכשיו לא עובד. רק באתי לבקר קרובי משפחה". באשר למחברת ובה הרישומים השונים אמר המערער: "זה תקבולים שקיבלתי עבור העסק הישן שהיה על שמי". מבין הרשומים השונים שבמחברת מצאו המבקרים לנכון להתמקד ברישומים אלה: א. בדף מס' 20תחת השם "עבדל סלאם מכפר נחף" רשום מספר הנראה כתקבול בסכום של 230ש"ח מיום 7.10.96; ב. בדף 19עמוד ב' תחת השם "אבו חסן כאמל סרחאן" רשמה יתרת בסך 800ש"ח ולאחריה מופיע רישום הנראה כתקבול בסך 300ש"ח מיום 14.9ויתרה חדשה בת 580 ש"ח. ג. בדף 17ב' תחת השם "ג'אבור" מכפר מג'אר לאחר יתרה בת 099, 1ש"ח רשום רישום הנראה כתקבול מיום . 17.12בסכום של 499ש"ח ולאחריו יתרה חדשה בת 600 ש"ח; ד. בדף 18ב' תחת השם "אבו נאסיף" לאחר יתרה בת 039, 2ש"ח מופיע רישום ללא תאריך הנראה כתקבול בסכום של 100ש"ח ולאחריו יתרה חדשה 939, 1ש"ח. על יסוד ממצאים אלה נשלחה למערער הודעה בדבר כוונה לראות את פנקסי העסק שלו כבלתי קבילים. המערער ניצל את זכות השימוע שניתנה לו אך, המשיב לא השתכנע כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום ולכן, במצוות המחוקק, "רואים" את פנקסי המערער כבלתי קבילים לשנת .1997 כנגד סירובו של המשיב הוגש הערעור, מכוח סעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] [להלן - הפקודה]. בנימוקי הערעור מכחיש המערער כי קיים אי רישום תקבול וטוען כי אין די ראיות והוכחות לכך, ויש בידו ראיות שיציג לבית המשפט. בנימוקי השומה טען המשיב כי המערער הוא סיטונאי מזון, אשר נמצא שלא רשם תקבולים בסכום של 129, 1ש"ח. המערער הגיש תצהיר עדות ראשית ובו חזר על הטענה כי המחברת מתייחסת לעסק קודם שלו שפשט את הרגל. עוד טען המערער בתצהיר כי השתמש במחברת לצורך חישובים פרטיים שלו ורשם בה את סכומי ההנחה שנתן אותה עת ללקוחותיו. בחקירה נגדית על תצהירו התקשה המערער להסביר מדוע נמצאה מחברת השייכת לעסק שפעל בשנת 1993במכוניתו בשנת 1997כשהיא גלויה ונגישה. בתשובה לשאלה מדוע רשם במחברת רישומים בשנת 1996אמר המערער כי הרישומים המאוחרים אינם מעידים על תקבול אלא באים לציין את העובדה כי החוב הישן עדיין עומד בתקפו. בטרם אדון בשאלת נטל ההוכחה עלי לומר את דעתי בשני נושאים עובדתיים: האחד, היא טענת המערער כי המבקרים נגשו למכוניתו ונטלו משם את המחברת ואת פנקס החשבוניות בלי רשותו ובלי להזדהות תחילה כאנשי מס הכנסה. למערער ניתנה הזדמנות להגיב להליך הביקורת כולו, במקום המיועד לכך בטופס, ותחת אשר ישמיע טענה זו, נרשמו מפיו דברי איומים והכפשה, על עצם עריכת הביקורת. הטענה כי המבקרים נגשו למכונית ונטלו את המסמכים בטרם הזדהו, הועלתה לראשונה במשפט, ואני דוחה אותה. המערער, כפי שמסתבר מעדותו, הוא איש מס הכנסה לשעבר, ומשוכנעני כי ידע היטב כי שלב הביקורת הוא השלב המתאים להעלות בו את טענותיו. משלא עשה כן, והעלה רק במשפט גרסה כבושה אין לשעות לה, מה גם שהיא נסתרת בעדות המבקרים. השני, נוגע לאופן הכנת דו"ח הביקורת ותצהיר עדות ראשית של שני המבקרים, שנעשו באופן לא מתואם ולא בדוק דיו. בדו"ח הביקורת נרשם כי פרטי הנישום / העוסק הם: "Xויאם ת.ז. X ". ויאם, הוא כל הנראה, שמה של אשת המערער, הרשומה כבעלת העסק ונראה שפרטיה נלקחו מפנקס החשבוניות שנמצא במכונית. הפנקס לא הוגש כלל כראיה במשפט. בהמשך דו"ח הביקורת נרשם כי הפרטים נמסרו על ידי Xוליד ת.ז. X [שהוא המערער] אשר תפקידו בעסק [של אשתו] הוא "עוזר". לעומת זה, ההודעה על "ליקויים בניהול פנקסי חשבונות" שבעקבותיה רואים את הפנקסים בלתי קבילים, נשלחה אל המערער באופן אישי, עם ציון מספר זהותו שלו ותיאורו כסיטונאי מזון. מכאן ניתן להבין כי המשיב רואה בפעילות העסקית שנצפתה על ידי המברים ואשר תועדה במחברת, פעילות של המערער אישית ולא פעילות עיסקית של אשתו באמצעותו. לא מצאתי בתצהירי המבקרים הסבר לשינוי גישה זה, גם לא בתצהירה של גב' מסללם, סגנית פקיד השומה בנצרת, תצהיר שנזנח בסופו של דבר ולא שימש ראיה. לשוני זה יש משמעות גם נוכח העובדה שהמבקרים מצהירים כי "מהשוואת הסכומים הנ"ל [שנרשמו במחברת - נ"מ] עם פנקס החשבוניות התברר כי הסכומים הנ"ל אינם רשומים בפנקס החשבוניות". אמירה זו מטעה ומיותרת, שכן בשלב עריכת תצהיר עדות ראשית, כבר ידעה ב"כ המשיב כי פסילת הפנקסים, הערעור והמשפט כולו נסבים על העסק של המערער ולא של אשתו, ולכן אזכור הפנקסים [של אשתו] שבהם, כביכול, לא נרשמו התקבולים, אינו נוגע לענין. במקום זה צריך היה לציין כי המערער לא החזיק פנקס חשבוניות משל עצמו, ולא רשם בו את התקבולים. ולבסוף, יש טעם בדברי עו"ד פוקרא כי הגשת תצהיר זהה של שני המבקרים אינה סבירה. לכל אחד מהמבקרים היה חלק שונה בביקורת וטבעי הוא שכל אחד מהם רואה את הדברים מנקודת מבט שונה. ראוי, שכל מי שמוסר תצהיר יעשה זאת מעצמו ומתוך מה שהוא יודע ורוצה לומר. מכאן לגוף הענין: נטל הוכחה בערעור מסוג זה מוטל על המערער, וזה מכוח הוראות סעיף 155לפקודה. עליו לשכנע את בית המשפט כי היתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול. נטל זה חל עליו הן כאשר פנקסים קבילים, הן כאשר אינם קבילים והן כאשר המחלוקת היא לבר-פנקסית. זהו נטל השכנוע המוטל על המערער בהיותו יוזם ההליך. המשיב נושא בנטל שונה: במצב של פנקסים קבילים ובמחלוקת לבר-פנקסית, נושא המשיב בנטל להצדיק את השומה. כאשר הפנקסים אינם קבילים או שנפסלו, נושא המשיב בנטל להוכיח כי התמלאו התנאים להוצאת שומה לפי מיטב השפיטה וכי שומתו היא סבירה [ראה, תיק עמ"ה [נצ'] 128/97עאדל בדאוי ארסלאן נגד פקיד שומה נצרת [טרם פורסם] החלטה מיום 19.2.98]. לדעתי, אין לראות בפנקסי המערער פנקסים בלתי קבילים או פסולים, משום שעל שאלה זו ממש נסב הערעור והיא עדיין טעונה הוכחה, ולומר אחרת אינו אלא "הנחת המבוקש" (.begging the question) המחלוקת אינה פנקסנית או לבר- פנקסנית; היא נוגעת לאי רישום תקבול בספרים שהיו עד אז קבילים ואין בה, לכשעצמה, כל נגיעה לאמיתות הפנקסים. הפנקסים הוכרזו בלתי קבילים בשל אי רישום התקבול ולא בשל כל סיבה אחרת. המשיב נושא, אם כן, בנטל להצדיק את החלטתו, קרי: סירובו לקבל את הסבריו של המערער שהיתה סיבה מספקת לאי הרישום. מבחינת טיבו ותכנו של הנטל, בערעור לפי סעיף 145ב לפקודה הנטל בדבר קיומו של תקבול שלא נרשם, מוטל על המשיב. כך נקבע בשורה של פסקי דין שניתנו הן לפני הלכת רע"א 1436/90גיורא אדר חברה לניהול השקעות ושירותים בע"מ נגד מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מ"ו (5) 101והן לאחריה. ראו, למשל: ע"א 520/83דון מיכאל נגד פקיד שומה גוש דן פ"ד מ'(4) 332, מפי השופט ברק בדעת יחיד; ע"א 97/82רוזן נגד פקיד שומה חיפה, פד"א י"ג 221, מפי השופטת שטרסברג-כהן; עמ"ה (ת"א) 121/95גלמן נגד פקיד שומה ת"א 3, מיסים י/ 2ה-116, מפי השופטת אופיר-תום; עמ"ה (ת"א 54/96פרדו נגד פקיד שומה ת"א 2, מיסים יא/ 3ה- 194מפי השופטת אופיר-תום; עמ"ה (חי) 80/92אבנר בע"מ נגד פקיד שומה עכו, מיסים ח/ 3ה-145, מפי השופט ביין; עמ"ה (חי) 82/94רוטמן נגד פקיד שומה חדרה, מיסים ט/ 6ה-89, מפי השופט ביין; עמ"ה (חי) 147/93טלסניק נגד פקיד שומה עכו, מיסים ט/ 2ה-116, אף הוא מפי השופט ביין, ועוד. אין לדבר על נטל הוכחה אלא נטל להראות שהיה תקבול שלא נרשם או שהרישום שעשה המערער אינו נאות. על פי סעיף 155לפקודה, המשיב אינו נושא בנטל הוכחה של ממש. כדי להראות שהחלטתו מוצדקת, חייב פקיד השומה להראות כי לכאורה נעשה תקבול בעסק וכי התקבול לא נרשם כלל או שנרשם שלא כראוי. אם לא יראה פקיד השומה כי נתון הכרחי - ראשוני זה התקיים, לא יוכל להצדיק את החלטתו. נטל זה פחות הוא מנטל ההוכחה המוטל על המערער, אך כבד יותר מנטל ההנמקה. בדיקת מאזן הנטלים נעשית בסופו של המשפט, לאור כלל הראיות שהובאו. ועתה ניישם כללים אלה על העובדות שבפנינו: המשיב הוכיח באמצעות המחברת, ובאמצעות דברים שהמערער השמיע, כי הרישומים שמחברת מהווים ראיה לתקבול עסקי. במחברת רשומים שמות אנשים וכתובותיהם, סכומים מצטברים, סכומים מופחתים, ותאריכי הביצוע. מחברת זו, יחד עם סחורה של ממתקים במכונית מסחרית, מקימים יחד ראיה לכאורה כי מדובר בפעילות עסקית שבה נרשמים סכומים. קיומם של ארבעה תקבולים לפחות שלא נרשמו, הוכח, איפוא. איננו יודעים מה טען המערער בעת השימוע, אולם אם טען את הטענות שהשמיע בפני במשפט זה, היתה הצדקה להחלטת המשיב שלא לקבל את ההסברים. עתה אבדוק אם המערער עמד בנטל העיקרי המוטל עליו והוא להוכיח כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום. "סיבה מספקת" יכולה להיות, מלבד עצם ההצדקה הענינית לאי הרישום, גם טענה שלא היה תקבול כלל, או שהרישום שנעשה הוא כדין, או שהנישום פטור מחובת רישום. ההסברים שנתן המערער לאי רישום התקבולים הללו אינם מתקבלים על הדעת ויש לדחותם. ההסבר הראשון שניתן, והיה זה בעת הביקורת עצמה, הוא ש"זה תקבולים שקיבלתי עבור העסק הישן שהיה על שמי". הסבר זה מהווה הודאה שלמה באי רישום התקבול ללא סיבה מספקת. העובדה שמדובר בעסק ישן, אינה פוטרת את הנישום מלרשום את התקבול, ואין צורך להוסיף דברים בענין. אם מדובר בתקבולים ישנים בגין עסק שנסגר בשנת 1993- כיצד זה הם נושאים תאריכים מאוחרים [1996]; ואם מדובר בתקבולים חדשים - נראה שהעסק לא נסגר והוא עדיין פעיל. המחברת שנמצאה בהשג יד במכונית מסחרית, היא הוכחה לכך שמדובר בעסק חי. ההסבר השני ניתן בנימוקי הערעור וענינו הכחשה כי קיים אי רישום תקבול. טענה זו דחיתי לעיל כשקבעתי כי הוכחו ארבעה תקבולים שלא נרשמו. ההסבר השלישי נמסר בחקירה נגדית ועיקרו הוא כי הרישומים המאוחרים אינם מעידים על תקבול אלא באים לציין את העובדה כי החוב הישן עדיין עומד בתקפו. טענה זו אינה רצינית שכן המחברת עצמה סותרת זאת מיניה וביה, כשרשומים בה סכומים המפחיתים את היתרה, ולא רק מאשרים אותה. בכלל, יתרת חובה נשארת תמיד יתרה ואין צורך לחזור ולציין אותה מחדש. ההסבר הרביעי ניתן על ידי המערער בתצהיר עדות ראשית שלו שם אמר כי השתמש במחברת לצורך חישובים פרטיים שלו ורשם בה את סכומי ההנחה שנתן אותה עת ללקוחותיו. הסבר זה אין לו כל יסוד שכן מדובר בסכומים המנוכים מיתרה קיימת. אילו היה מדובר בהנחות, היה צריך להוסיף ליתרה את סכום העיסקה החדש ולנכות ממנו את סכום ההנחה. ההסבר החמישי הושמע מפי המערער בחקירה נגדית. בתשובה לשאלה מה פשר החתימות שבמחברת והסכומים שלידן, אמר המערער כי "זה חתימה שלי, וקשקושים שלי והמספרים משקפים סחורה שמכרתי, הסכומים הולכים וגדלים ולא קטנים". הסבר זה, לפיו מדובר בעסקאות של המערער, סותר את ההסברים האחרים שנתן, וגם אינו מתאים למציאות שכן הסכומים במחברת גם קטנים, ולא רק גדלים. יוצא, שמרוב הסברים, אין ביכולתו של המערער להראות שהיתה סיבה מספקת לאי רישום התקבול, במובן הרחב של הביטוי. מכל האמור לעיל הנני דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 000, 4ש"ח נכון להיום.מיסיםמסמכיםביקורת מסמשלוחסחורהתעודת משלוח