ערעור על דחיית תביעה של קרנית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות החזרה של קרנית / ערעור על דחיית תביעה של קרנית: השופטת א' קובו, השופטת מ' רובינשטיין ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום תל אביב-יפו (כב' השופט אליהו קידר, ת.א 27666/04 מיום 27.05.09), אשר קבע , כי למערערת קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: "קרנית" או "המערערת"), אין זכות חזרה על המשיבים 1 ו-2 בגין תגמולי ביטוח ששולמו על ידה לנפגעים בתאונת דרכים. רקע עובדתי: המערערת הינה תאגיד ממשלתי בהתאם לסעיפים 10- ו-11 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן:"החוק"). הוראות החוק מחייבות את קרנית לפצות נפגעים בתאונות דרכים "נעדרות ביטוח", ומנגד מקימות לה זכות שיפוי מהנהג חסר הביטוח, ומבעלי הרכב ומהמחזיק בו, שהתירו את הנהיגה חסרת הביטוח. המשיבה 1 הינה חברה שעוסקת בביצוע הסעות בשם גיא המוביל באשדוד בע"מ (להלן: "החברה"), המשיב 2 הינו בעל מניות ומנהל בחברה (להלן: "המנהל" או "מנהל החברה", או "אילוז", המשיבים 1 ו-2 ייקראו גם מעתה להלן: "המשיבים"), המשיבים 3 ו-4 הינם משיבים פורמאליים (להלן: "המשיבים הפורמאליים") - רוכשי הרכב מהמשיבים והמחזיקים בו בעת התאונה. בזיכרון הדברים שנערך ביום 19.4.2001 ושגיבש את פרטי הסכם הרכישה, נקבע כי העברת הבעלות על הרכב, שבאותו מועד היה רשום על שם החברה, תבוצע עם גמר התשלומים על ידי המשיבים הפורמאליים (12 תשלומים), ובמידה ולא יפרע אחד מהתשלומים תהיה למוכרים הזכות להשיב לידיהם את החזקה ברכב ללא מתן פיצוי כלשהו. עוד צוין בהסכם (להלן גם: "העסקה") כי על הרכב רשום שיעבוד לטובת בנק דיסקונט: "הקונים...מצהיר בזאת כי בדקו את הרכב מכנית וחיצונית ואין להם טענה כל שהיא לגבי הרכב...ידוע לקונים כי חלה עליהם חובה לדאוג לביטוח מקיף וביטוח חובה...משועבד לבנק דיסקונט...הנ"ל ישולם ב-12 בתשלומים חודשיים שווים ורצופים בגמר התשלומים תבוצע העברת בעלות על הרכב. במידה ומסיבה כל שהיא לא יפרע אחד מהתשלומים הנ"ל חברת דסקברי ואילוז יחיאל רשאים לקחת את הרכב, ללא מתן פיצוי כל שהוא לקונים." ביום 25.8.01, לאחר שהרכב עבר לחזקת המשיבים הפורמאליים, אירעה תאונת דרכים, בעת שפאטשווילי נוהג בו. בתאונת הדרכים נפגעו נוסעות ברכב, ונגרמו להן נזקי גוף. במועד התאונה לא הייתה לרכב פוליסת ביטוח חובה תקפה. לפיכך, פנו הנפגעות לקרנית בדרישה לפצותן. לאחר שהעבירה את הפיצוי, פנתה קרנית למשיבים ולמשיבים הפורמאליים בדרישה לשפותה. משדרישתה לא נענתה בחיוב, הוגשה על ידי תובענה כנגדם. המשיבים הפורמאליים לא הגישו כתב הגנה, וכנגדם ניתן פסק דין בהעדר. המשיבים התגוננו כנגד התביעה, בטענה כי במועד התאונה החברה לא הייתה בעלת הרכב , ובכל מקרה לא אחראית לבטחו. כן טענו כי בכל מקרה אין לחייב אישית את אילוז בגין הכספים שנטען כי החברה חבה. פסק דינה של הערכאה הדיונית: הערכאה הדיונית קבעה, כי על אף שהבעלות במשרד הרישוי לא שונתה עד למועד התאונה, וחרף העובדה כי בהסכם המכר בין הצדדים נקבע כי הרישום ישונה רק עם גמר התשלומים, בפועל המשיבים הפורמאליים היו בעלי הרכב במועד התאונה. ההלכה היא כי הרישום במשרד הרישוי הינו "דקלרטיבי" במהותו, וניתן להוכיח את הבעלות המהותית על ידי ראיות נוספות. בית המשפט קבע את הבעלות המהותית על בסיס החלת המבחן הדו שלבי שנקבע ברע"א 1690/00 מ.ש קידוחי הצפון בע"מ נ' א.אבגל טכנולוגיה בע"מ (בפירוק זמני), נז(4) 385 (2003) (להלן: "הלכת קידוחי הצפון"). על פי ההלכה, בשלב הראשון יש לברר את פרטי ההסכמה בין הצדדים, לפי כללי הראיות הרגילים והמקובלים בפרשנות חוזים, ובשלב השני נבחן האם העסקה לפי מהותה היא עסקת משכון, ללא קשר לכינויה על ידי הצדדים. הבדיקה בשלב זה היא אובייקטיבית ומתמקדת בבחינת ההיגיון הכלכלי והמסחרי של העסקה. נפסק, כי פרטי ההסכם מלמדים כי מדובר בעסקת מכר מלאה, במסגרתה קיבל הקונה לידיו את הרכב לשימוש בלתי מוגבל ונטל את מלוא האחריות על השימוש. מרגע חתימת ההסכם לא הייתה למשיבים כל זיקה לרכב, ולבטח לא אפשרות לפקח על השימוש בו. כך שאופייה של העסקה והתנהגות הצדדים לאחריה, וההיגיון הכלכלי-מסחרי העומד בבסיסה, מלמדים כי מדובר בעסקת מכר המשולבת במתן אשראי שבצידה בטוחה או עסקת מכר שבצידה תרופה למקרה שהקונה לא יעמוד בהתחייבויותיו. משכך, אין עסקינן ב"תניית שימור בעלות", ובמועד התאונה הבעלות המהותית הייתה בידי המשיבים הפורמאליים. לחילופין נקבע, כי גם אם ניתן היה לראות בחברה בעלת הרכב במועד התאונה, כדי לממש את זכות החזרה הוטל על קרנית לעמוד בתנאים הקבועים בסעיף 9 (א)(1) ביחד עם סעיף 7 או לחלופין תנאי סעיף 9 (א)(2) לחוק. על פי סעיפים אלו, זכות החזרה איננה מוחלטת כי אם יחסית, ומותנית בכך שהתנהגותו של מתיר השימוש הייתה נגועה ב"אשם". יסוד האשם אינו מתקיים מכיוון שלחברה לא הייתה כל זיקה לרכב. לא היה באפשרותה לפקח על השימוש שעשו המשיבים הפורמאליים ברכב, וממילא לא את היכולת למנוע את השימוש בו. התוצאה היא דחיית תביעתה של קרנית כנגד המשיבים. דיון: עילת הערעור של קרנית, תקום או תיפול, לאור התשובות שינתנו לשאלות דלהלן: האם במועד התאונה, יש לראות בחברה כמי שהייתה בעלת הרכב? במידה והתשובה לשאלה הראשונית חיובית, האם מתקיים יסוד ה"אשם" שמאפשר לקרנית לממש את זכות החזרה? במידה והתשובה לשאלה השניה חיובית, האם מוטלת חבות אישית על מנהל החברה בשל הנזקים שנגרמו למערערת? תשובה חיובית לשתי השאלות הראשונות במצטבר תקים לקרנית זכות חזרה כלפי החברה בלבד, תשובה חיובית לכל שלושת השאלות תקים לקרנית זכות חזרה גם כנגד החברה ומנהלה . לאחר שעיינו בטיעוני הצדדים, ובפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאנו כי הערעור מגלה עילה, ודינו להתקבל. אנו סבורות, כי מסקנותיה המשפטיות של הערכאה הדיונית בדבר זהות הבעלות המהותית ברכב והיעדר יסוד "האשם", לא מעוגנות כראוי בתשתית העובדתית שנפרסה. נבאר את עמדתנו להלן, ונענה על השאלות כסדרן. האם במועד התאונה, החברה נחשבה כ"בעלת הרכב"? כמצוין לעיל, הערכאה הדיונית קבעה, כי מהות העסקה בין החברה לנהג הינה עסקת מכר שבצידה בטוחה - ומכאן כי הבעלים המהותיים של הרכב במועד התאונה היו המשיבים הפורמאליים. דא עקא, במסגרת הניתוח המשפטי, לא התייחסה הערכאה הדיונית לטענה מרכזית של המערערת, לפיה במועד התאונה והמכירה, היה הרכב משועבד ומעוקל. מצאנו לבחון טענה זו ואת נפקותה המשפטית. ברישיון הרכב מיום 3.11.2000 שצורף על ידי המערערת (נספח ב' לעיקרי הטיעון), נרשם בפרק "תנאים והגבלות", כי "הרכב מעוקל" ו"משועבד לאיילון חברה לביטוח". רישיון רכב זה הינו הרישיון היחיד שהוצג במסגרת ההליך בבית המשפט קמא ובערעור, והכתוב בו נכון למועד של חודשים ספורים טרם התאונה. לטענת המשיבים, על אף הכתוב ברישיון הרכב, העיקול הוסר טרם התאונה. כך העיד אילוז בחקירתו הנגדית (פרו' מיום 21.2.2007, עמ' 20, ש' 12-10 ) ת. הסיכוי שהעיקול היה קיים ביום התאונה לדעתי הוא קלוש...סביר מאוד שאני הסרתי את העיקול כי אני לא רוצה שהמכוניות שלנו יהיו מעוקלות. עוד גורסים המשיבים, כי המערערת לא הביאה ראיות הסותרות את טענותיו של אילוז. משכך גרסתה לעניין העיקול "סתמית". טיעוני המשיבים בלתי מבוססים ומתחמקים. ראשית, המשיבים שוגים עת הם מטילים את נטל הראייה והשכנוע על המערערת, כשבנסיבות האמורות הנטל רובץ על כתפיהם. המערערת הציגה מסמך כתוב - רישיון רכב - ממנו ניתן ללמוד, כי סמוך למועד התאונה היה הרכב מעוקל. כדי להוכיח, כי הכתוב ברישיון הרכב איננו משקף את המצב לאשורו גם במועד התאונה, על המשיבים הנטל להביא ראיות ברורות ואובייקטיביות. טענה בע"פ מטעם מנהל החברה, שהינו בעל עניין, איננה יכולה לגבור על מסמך כתוב. שנית, הימנעותם של המשיבים מהבאת ראיות סותרות, מקימה חזקה לרעתם. כלל ידוע הוא, כי הימנעות בעל דין מהבאת ראייה רלוונטית, מקימה הנחה כי היא הייתה פועלת לרעתו (ראו: יעקב קדמי, "על הראיות, הדין בראי הפסיקה" מהדורת עדכון/השלמה, הוצאת דיונון 1995, עמ' 182; ע"א 2275/90, לימה בע"מ נ' רוזנברג, פד"י מ"ז (2), 614; ע"א 795/99 פרנסואה נ' פרדיס, פד"י נ"ד (3), 107 ). אין הסבר מניח את הדעת מדוע המשיבים נמנעו מהבאת אישור מהגורם שהטיל העיקול, רשויות המע"מ לדבריהם, על מנת לבסס טענתם, כי החוב בגינו הוטל העיקול שולם טרם התאונה. זאת ועוד, מעיון בחקירתו הנגדית של אילוז עולה, כי עשה כל שאל ידו על מנת למנוע את בירור הסוגיה וענה תשובות מעורפלות וסותרות. בשלב מסוים טען, כי הוא "לא יודע" אם העיקול הוסר ומיד לאחר מכן העריך, כי "סביר להניח" שהוסר (פרו' מיום 21.2.2007, עמ' 19, ש' 25-16, עמ' 20, ש' 17-13 ) (ההדגשות אינן במקור): ש. העיקול הזה שהיה רשום לפני התאונה על הרכב, נשאר רשום גם אחרי התאונה ז"א הוא לא הוסר עד היום הזה? ת. אתה טועה שולם העיקול. ש. והוא הוסר? ת. לא יודע. ש. אתה יכול להביא לנו אישור מע"מ שהעיקול הוסר? ת. לא. ש. אם פאטשווילי ביום זיכרון הדברים היה בא אליך עם 65,000 ₪, היית הולך איתו להעביר בעלות, היו אומרים לך רשום עיקול לא ניתן להעביר לך בעלות. ת. יוצא מהדואר, הולך למע"מ, מסיר את ההגבלה הזאת ועושה העברת בעלות. ש. עד הישיבה הבאה של ביהמ"ש אתה תביא אישור ממע"מ שבתאריך הרלוונטי לא היה עיקול על האוטו? ב"כ הנתבעת: אני מתנגדת לשאלה, שלב גילוי מסמכים תם, חברי יכל בעבר לדרוש כל מסמך שהוא רוצה. ת. הסיכוי שהעיקול היה קיים ביום התאונה לדעתי הוא קלוש...סביר מאוד שאני הסרתי את העיקול כי אני לא רוצה שהמכוניות שלנו יהיו מעוקלות. (ההדגשה איננה במקור). דברי אילוז אינם עושים חסד עם המשיבים. אם מנהל החברה עצמו איננו יודע בוודאות אם העיקול הוסר או לא, אין באפשרות המשיבים לבסס את טענתם, כי הכתוב ברישיון הרכב אינו משקף נכונה את ההגבלות שהיו קיימות על העברת הרכב בעת התאונה. במאזן הראייתי הכולל עמד בפני בית המשפט קמא רישיון רכב המעודכן נכון למועד של תשעה חודשים טרם התאונה, ממנו ניתן להסיק, כי לכל הפחות במועד זה הרכב היה מעוקל ומנגד השערה מעורפלת וחסרת תימוכין שהועלתה על ידי מנהל החברה, לפיה ייתכן והעיקול הוסר במועד כלשהו. הערכתו של אילוז, כי "סביר להניח" שהעיקול הוסר לא גובתה בראייה אובייקטיבית בעלת משקל. במאזן ההסתברות הנדרש, ואף מעבר לכך, הוכח כי במועד המכירה והתאונה היה הרכב מעוקל. טענה נוספת של קרנית היא, כי במועד התאונה היה הרכב משועבד. מעיון ברישיון עולה כי הרכב אכן היה משועבד "לאיילון חברה לביטוח", ואף המשיבים עצמם אינם חולקים על העובדה, כי במועד התאונה היה רשום שיעבוד. אלא שגרסתם היא, כי מדובר בכלל בשעבוד לטובת בנק דיסקונט, שלא הייתה מניעה לבטלו במועד התאונה, זאת בהתבסס על "עובדות החיים הפשוטות" מאחר ומדובר ב"הלוואת מימון שהופחתה בפועל". הם מתארים את טענת המערערת, כי מדובר בשעבוד בגין חוב לחברת ביטוח, כטענה "מטעה וחסרת בסיס". גרסת המשיבים בעניין השעבוד מעוררת תמיהה ניכרת והיא חסרה את המהימנות והקוהרנטיות הדרושים. ראשית, היא איננה מתיישבת עם גרסת המשיבים במסגרת הדיונים בבית המשפט קמא, כפי שהובאה בחקירתו של מנהל החברה. אילוז הודה, כי השעבוד מקורו בחוב לחברת ביטוח, ולא לבנק (פרו' מיום 21.2.2007, עמ' 15, ש' 20-15): ש. אתה לא היית חייב כסף, השעבוד הזה לא מייצג חוב לחברת הביטוח? ת. חברת ביטוח? ש. ככה כתוב... ת איילון חברה לביטוח מימנה רכש של כ-10 כלי רכב, בין השאר גם רכב זה. המימון ניתן על 75%... כבר מטעם זה ישנו קושי ניכר לקבל את טענת המשיבים כי ניתן היה לבטל את השעבוד. טענתם מתייחסת לחוב כלפי בנק דיסקונט, בעוד שעולה מהודאת מנהל החברה ומרישיון הרכב, כי השעבוד מקורו בחוב כלפי איילון חברה לביטוח. זאת ועוד. הן במסגרת הערעור, והן במסגרת ההליך בבית המשפט קמא, לא הציגו המשיבים כל אסמכתא לטענתם לפיה ניתן היה להסיר את השעבוד. טיעון המתבסס על "עובדות החיים הפשוטות", אינו מספיק על מנת להוכיח כי מדובר בשעבוד חסר נפקות. כמו בעניין העיקול, גם כאן המאזן הראייתי נוטה לרעת המשיבים. אל מול מסמך כתוב שהוצג על ידי המערערת הנתמך בדברי מנהל החברה, כל שמציגים המשיבים הם ספקולציות חסרות תימוכין. עוד ראוי לציין, כי במסגרת חקירתו הנגדית העלה המנהל את הטענה כי ניתן היה להסיר את השעבוד, זאת לכאורה בהתאם להסכם שנחתם בינו לבין איילון חברה לביטוח. אך ההסכם עצמו לא הובא על ידו משום ש"לא נשמר" (פרו' מיום 21.2.2007, עמ' 17, ש' 25-19, עמ' 18, ש' 3-1, ש' 13-9 ): ת. המימון ניתן על 75%, ביום המכירה לפאטשווילי המימון הגיע למצב של 30%, בהסכם ביני לבין איילון כל עוד כל כלי הרכב מול כל ההלוואה יהיו 50% ביטחון את הרכבים הנותרים ניתן לשחרר. לא רק זה עוד 4 כלי רכב היה ניתן לשחרר. ש. איך אנחנו יודעים שזה הרכבים האלה? ת. יש לי עשרה כלי רכב שעלותם בשוק מיליון ₪, יש חוב עליהם של 750,000 ₪. בהסכם אם החוב היה יורד מתחת ל-500,000 ₪ איזה רכבים מה-10 יכולתי לשחרר? איזה שאני רוצה. ש. אין לך בעיה להראות לנו את ההסכם הזה? ת. אין לי את זה פה...לא שומר. דברי אילוז מעוררים אי נוחות. מחד, הוא מציג עצמו כמנהל חברת תובלה גדולה ומסודרת, שבשליטתה עשרות רכבים (פרו' מיום 21.2.2007, עמ' 13, ש' 7-2), ומאידך טוען כי לא טרח לשמור בידיו העתק מהסכם מימון שבאמצעותו נרכשו לא פחות מ-10 כלי רכב. הימנעות המשיבים מלהביא את ההסכם הרלוונטי, מקימה את ההנחה כי ראייה זו הייתה פועלת לרעתם. בשל כך, התמונה הראייתית שנפרסה מלמדת כי במועד התאונה היה מוטל על הרכב שעבוד בעל נפקות. לאור האמור לעיל, מסקנתנו היא כי במועד התאונה היו קיימים על הרכב שעבוד ועיקול, שלא ניתנים היו להיות מוסרים ללא תשלום נוסף. כיוון שלא ניתן להעביר בעלות בנכס משועבד ו/או מעוקל, יש לממצא זה נפקות על הניתוח המשפטי של מהות העסקה. כפי שצוין לעיל, הערכאה הדיונית קבעה כי מדובר בעסקת מכר שבצידה בטוחה - במסגרתה עברה הבעלות המהותית ברכב. אני סבורה כי, לנוכח העובדה כי במועד ביצוע המכירה ואף לאחריה הוטלו על הרכב שעבודים ועיקולים, מן הנמנע לקבוע, כי הכוונה האובייקטיבית של הצדדים הייתה להעביר את הבעלות המהותית ברכב. לא ניתן לייחס למוכר ולקונה כוונה אובייקטיבית להעביר בעלות בנכס עליו מוטלים שעבודים ועיקולים המונעים את העברת הבעלות. ההיגיון הכלכלי והמסחרי לא מתיישב עם טענה כי קונה התכוון לרכוש בעלות בנכס משועבד ומעוקל שלא ניתן כלל להעביר בו בעלות- ללא סילוק החיובים הרובצים עליו. הקביעה של בית המשפט קמא כי רישום הבעלות במשרד הרישוי הינו שלב רישומי גרידא, שאיננו משפיע על סוגיית הבעלות המהותית - שגויה בנסיבות האמורות. אף אם הקונה היה עומד בכל התשלומים לא ניתן היה להעביר את הבעלות ברכב על שמו, שכן שיעבוד ועיקול הינם בעלי אופי "שולל בעלות". שינוי הרישום לא היה שלב פורמאלי, וכדי שיתממש נדרשו ביצועם של פעולות מהותיות מצד המשיבים, שלפחות עד התאונה לא נעשו על ידם. זאת ועוד. הערכאה הדיונית ביססה את מסקנתה, בין היתר על אימוץ טענת המשיבים לפיה לא הייתה להם זיקה לרכב או אפשרות לפקח על השימוש בו. אלא שהתשתית הראייתית שנפרסה, מצביעה כי למשיבים הייתה זיקה מהותית לרכב גם לאחר שהעסקה נחתמה, כמו גם יכולת אפקטיבית לפקח על השימוש בו. בתצהירו ציין אילוז, כי החברה מבצעת את ההסעות באמצעות נהגים עצמאיים ושכירים. פאטשווילי ביקש להיות חלק ממערך הנהגים, ובין הצדדים גובש הסדר לפיו התשלומים עבור הרכב יקוזזו מהתשלומים שיגיעו לפאטשווילי תמורת ההסעות שיבצע עבור החברה. כך אילוז בתצהירו: "סוכם כי פאטשווילי ירכוש את הרכב תמורת הסך של 65,000 ₪ בשנים עשר תשלומים, כאשר תמורת התשלומים תקוזז מתוך תשלומים שיגיעו לפאטשווילי תמורת הסעות שיבצע, והיתרה תשולם על ידי פאטשווילי". בחקירתו הנגדית ציין אילוז כי דאג לספק עבודה לפאטשווילי, כדי שיוכל לעמוד בתשלומים (פרו' מיום 21.2.2007, עמ' 9, ש' 18-15). מדברי אילוז עולה אם כן, כי הרכב נמסר לפאטשווילי בתנאי שיהיה חלק ממערך הנהגים של החברה ויבצע עבורה הסעות. לא סביר לקבוע כי לחברת הסעות אין זיקה לרכבי ההסעות באמצעותם היא מספקת שירותיה. לא מתקבל על הדעת כי לחברת הסעות לא תהיה דרך לפקח או לשלוט על השימוש הנעשה במערך הרכבים שבאמצעותם היא מעניקה את שירותיה. אשר על כן, מסקנתנו היא כי במועד התאונה הבעלים הרשומים של הרכב - החברה - הייתה גם הבעלים המהותיים שלו. האם מתקיים יסוד ה"אשם" שמאפשר לקרנית לממש את זכות החזרה? מחומר הראיות עלה כי לחברה היה את האפשרות המלאה לפקח על השימוש ברכב. מתצהירו ועדותו של אילוז עולה כי הוא בעצמו היה מודע היטב לזיקת החברה לרכב ולאחריותה לשימוש שנעשה בו. הוא ציין כי טרח לגבש נהלים, על מנת להבטיח כי כל הנהגים המבצעים עבודות עבור החברה - עצמאיים ושכירים- ינהגו רק כשהם בעלי כיסוי ביטוחי. בעניינו הספציפי של פאטשווילי, טען אילוז כי טרם נתן לו את מפתחות הרכב, דרש שיציג בפניו תעודת ביטוח חובה מקורית, כפי שהוא דורש מכל אחד מנהגי החברה: "לאחר החתימה על חוזה המכר וטרם מסירת המפתחות...הציג פאטשווילי בפני תעודת ביטוח חובה מקורית...הוצאו על שם גיא המוביל באשדוד בע"מ ופאטשווילי". ובחקירתו הנגדית חזר על הדברים ביתר פירוט (פרו' מיום 21.2.2007, עמ' 12, ש' 25-26, עמ' 13, ש' 7-1, עמ' 14, ש' 14-6): ש. אתה חייבת את פאטשווילי לעשות ביטוח מקיף וחובה? ת. נכון. ש. אם האוטו של פאטשווילי מה אכפת לך הביטוח המקיף, שיישרף האוטו? ת. תקנות משרד התחבורה מחייבות חברות הסעה בעלות רישיון הפעלה לדאוג לרישיון נהיגה בתוקף של כל העובדים באותה חברה: ביטוח מקיף, ביטוח חובה אחת לחודש...בחברה יש קצין בטיחות שדואג לנושא הזה, כל נהג או קבלן יש לו תיק מסודר שכל חודש עובר ביקורת. לחברה שלי יש כ-15 נהגים שכירים ועוד 30 קבלני משנה, שחובה עליהם להפקיד ביטוחי חובה ומקיף ורישיונות על פי חוק על מנת שנעמוד בתקנות משרד התחבורה. ש. איפה תעודת הביטוח החובה, הרי זה הביטוח החובה שאנו מחפשים אותו שאמורה להיות בתיק של פאטשווילי, למה אתה לא מראה את זה לשופט? ת. למכונית הזאת עד לאותה הצגה של ביטוח מקיף וחובה היה חברה אחרת של ביטוח מקיף וחובה שלנו. אם פאטשווילי הציג בפניי פוליסת ביטוח מקיף, הסבירות לכיוון ה-100% שהוא גם הציג באותו מעמד ביטוח חובה. על סמך אלה ביטלתי את שלנו...למה אין צילום? - אין לי תשובה. ש. זה לא מסתדר עם מה שאמרת קודם, אמרת שאתם חברה מסודרת...תעודה חובה זה דבר מאוד חשוב...מה אתה אומר? ת. בגלל זה ב-100% ברגע שהוצגה הביטוח המקיף הוצגה גם ביטוח חובה ועל סמך זה ביטלתי. עדותו של אילוז מהווה הודאת בעל דין לעניין זיקתה של הרכב לחברה. רק בשל זיקתה של החברה לרכב ראה עצמו אילוז מחויב לדאוג כי הנוהג בו - פאטשווילי - יהיו מכוסה ביטוחית על פי חוק. וכפי שצוין לעיל, אף בלא דבריו של אילוז השכל הישר מחייב את המסקנה כי לחברת הסעות תהיה זיקה לרכבים באמצעותם היא מספקת את שירותיה. עוד עולה מעדותו של אילוז, כי לחברה היה את היכולת לפקח על השימוש ברכב - הן באמצעות בקשה מהנהג להציג בפניה תעודה תקפה טרם מסירת מפתחות הרכב, והן לאחר מכן באמצעות בדיקות תקופתיות שלטענת אילוז נעשו באופן תדיר על ידי "קצין בטיחות". מסיבה כלשהיא, ולמרות כל הפרוצדורות שלדברי אילוז ננקטו, לא התגלה כי פאטשווילי נוהג ללא ביטוח חובה במשך מספר חודשים. ממצאים אלו מבססים את יסוד ה"אשם". לחברה הייתה האפשרות לוודא כי פאטשווילי ינהג ברכב על פי חוק, אך היא כשלה בכך. מפתחות הרכב נמסרו לפאטשווילי ללא שהוצגה תעודת ביטוח חובה, ובמשך חודשים פאטשווילי נהג כאשר הוא חסר כיסוי ביטוחי, על אף "הבדיקות התקופתיות" שלדברי אילוז מטרתן הייתה לוודא כי כל הנהגים כשירים לבצע את ההסעות מהבחינה החוקית. בנסיבות אלו, יש מקום לקבוע כי החברה ידעה, או לחילופין היה עליה לדעת, כי פאטשווילי נוהג ברכב, שעדיין מצוי בבעלותה, ללא שיש לו ביטוח חובה, ולמרות זאת התירה לו את השימוש ברכב. לאור האמור לעיל, אנו קובעות כי לקרנית זכות חזרה כלפי החברה בגין התשלומים ששילמה לנפגעים בתאונה. האם מוטלת חבות אישית על מנהל החברה בשל הנזקים שנגרמו למערערת? המערערת עתרה לחייב את אילוז באופן אישי, בתור מנהל החברה ובשל התרשלותו בתפקידו. על פי סעיף 54 לחוק החברות - תשנ"ט 1999: "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס". בהלכה הפסוקה נקבע, כי אורגן המבצע עוולה נזיקית, יחוב באופן אישי בגין הנזקים שנגרמו בשל מעשיו והיותו עובד בחברה בעלת אישיות משפטית נפרדת לא תקנה לו חסינות בנזיקין, אפילו אם את העוולה לא ביצע למען האינטרסים האישיים שלו, אלא למען התאגיד. האורגן אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, מקום בו נקבע כי מעשה נזיקין כזה או אחר בוצע על ידו (ראו: ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 696-695 (1994)). נוסף להיותו מנהל החברה , מחזיק אילוז ב-50% מהון המניות המונפק. אין חולק, כי מתוקף תפקידו היה אחראי לוודא כי הנהגים המבצעים עבודות עבור החברה, והנוהגים ברכביה, יהיו מכוסים בביטוח חובה. זאת חובתו הבסיסית על פי חוק ואחריותו כלפי ציבור הנוסעים. מעיון בעדותו עולה בבירור כי הוא היה מודע לחובתו זו, ולא התכחש לה. בפועל, פאטשווילי קיבל את מפתחות הרכב מאילוז ללא שיש לו ביטוח חובה, ונהג ברכב במשך חודשים ללא כיסוי ביטוחי. אם אילוז היה נוקט את הפעולות המצופות ממנו כמנהל החברה, היה נמנע מצב זה. לפיכך, מתקיים קשר סיבתי בין התרשלותו של אילוז לבין הנזק שנגרם למערערת, שבשל היעדר ביטוח החובה, נאלצה לפצות את הנפגעים. אשר על כן, אנו קובעות כי אילוז חב בעוולת הרשלנות על פי סעיפים 35 ו-36 לפקודות הנזיקין [נוסח חדש]. כמו כן, בהתאם לסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] - התש"ל 1970: "לא ישתמש אדם - ולא יגרום ולא יניח שאדם אחר ישתמש - ברכב מנועי, אלא אם יש על שימושו שלו או של האדם האחר באותו רכב פוליסה בת-תוקף לפי דרישותיה של פקודה זו". החיקוק בסעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי נועד לטובתו של "אדם אחר" - ציבור הנוסעים והולכי הרגל. אילוז הניח לפאטשווילי להשתמש ברכב של החברה ללא שהשימוש ברכב מכוסה בביטוח חובה. בכך הפר את סעיף 2 הנ"ל, ולכן חב אילוז בגין הפרת חובה חקוקה, שהינה עוולה נזיקית בהתאם לסעיף 63 לפקודת הנזיקין. לסיכום, התרשלותו של אילוז והפרת החובה החקוקה שהתבצעה על ידו, מקימה לקרנית זכות לחייבו באופן אישי, בהתאם לסעיף 54 לחוק החברות. אנו קובעות, כי דין הערעור להתקבל. המשיבים 1 ו-2 חייבים יחד ולחוד בסכומים ששולמו על ידי המערערת לנפגעים בתאונה נשוא ההליך. עם זאת, בית המשפט קמא לא דן בסוגיית הנזק, כלומר לא הכריע בעניין גובה הסכומים ששולמו בפועל על ידי קרנית, ומעיקרי הטיעון עלה כי מדובר בסוגיה השנויה במחלוקת. על כן, התיק יחזור לבית המשפט קמא, על מנת שיפסוק בגובה הסכום המגיע למערערת מהמשיבים 1 ו-2. לאור התוצאה אליה הגענו, ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבים בבית המשפט קמא מבוטלים. ככל שסכומים אלו שולמו על ידי המערערת, על המשיבים מוטלת חבות יחד ולחוד להחזירם. בנוסף, המשיבים יישאו בהוצאות ערעור זה בסך כולל של 25,000 ₪. כל הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. שופטות השופטת ע' צ'רניאק אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעו חברותי, אב"ד כב' הש' קובו וכב' הש' רובינשטיין. שופטת סוף דבר: הוחלט כאמור בפסק דינן של השופטות קובו ורובינשטיין. ערעורקרנית