קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על דחיית תביעת נזיקין עקב תאונת עבודה: השופט א' מצא: המערער תבע מן המשיבים לפצותו בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת עבודה. בית-המשפט המחוזי לא מצא יסוד לחייב את מי מהמשיבים באחריות לגרימת התאונה. מסקנתו הייתה כי המערער לא הוכיח את גרסתו ביחס לדרך עלילותה של התאונה, ועל-כן דחה את תביעתו. כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור. העובדות בתמצית: המערער נשכר על-ידי המשיב 1 לביצוע עבודה באתר בנייה שבו שימש כקבלן אחראי. הוטל עליו לבצע עבודת טיח על-גבי קיר חיצוני של מבנה כשהוא עומד על פיגום. במהלך ביצוע העבודה נפל לפתע המערער מן הפיגום אל אבני המרצפת שמתחת, מגובה של מטרים אחדים, וכתוצאה מכך נחבל. תביעתו הופנתה נגד מעבידו (המשיב 1), המבטחת של מעבידו (המשיבה 2) היזם של אתר הבנייה (המשיבה 3), המבטחת של היזם (המשיבה 4), מנהל העבודה מטעם היזם (המשיב 7), הקבלן שהקים את הפיגום (המשיב 5) והמבטחת של קבלן זה (המשיבה 6). בתביעת המערער נטען כי מעקה הפיגום השתחרר, מסיבה שאינו יודע, ועל-כן נפל. לטענתו היו הפיגום והמעקה בשליטת המשיבים ונסיבות האירוע מטילות עליהם את חובת הראיה כי לא התרשלו. המערער היה עד יחיד להוכחת גרסתו. בדחותו את התובענה הצביע השופט המלומד על סתירות שנתגלו בגרסת המערער, בדבר אופן אירוע התאונה. בהיות המערער עד יחיד, לא נמצא לשופט טעם מספיק לקבל את גרסתו. את טענת המערער, כי הנטל להוכיח את היעדר אחריותם רובץ על המשיבים, דחה השופט; ראשית מן הטעם שבעת מעשה היה הפיגום בשליטתו של המערער ולא בשליטת המשיבים, וכן מן הטעם שבהציגו את גרסתו בדבר אופן אירוע התאונה אין המערער יכול להישמע בטענה כי אינו יודע ואינו יכול לדעת את הנסיבות שהביאו לפגיעתו. במהלך עדותו נחקר המערער אודות דברים שמסר לחוקר שהופנה אליו לפני הדיון; כאשר נשאל על מצב הפיגום עובר לתאונה השיב כי הפיגום היה "מושלם". לנוכח תשובה זו קבע השופט, כי גם אילו היה מוצא מקום לחייב באחריות את מי מהמשיבים האחרים, לא היה מוצא בסיס לחייב באחריות את המשיב 5 (הקבלן שהקים את הפיגום) וממילא אף לא את מבטחתו (המשיבה 6). אנו בכל הכבוד סבורים כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אינו יכול לעמוד. מן הראיות נובע כי הפיגום היה מגודר בשני מעקות ברזל, האחד נמוך והשני גבוה. מעקה כפול זה נועד למנוע נפילה של עובד מן הפיגום. ברי שאלמלא התפרק המעקה לא היה המערער עשוי ליפול מן הפיגום. המערער עסק כאמור בעבודת טיח. מפעם לפעם נפנה ליטול דלי של חומר שהועלה אליו מן המפלס התחתון. מתקבל על הדעת כי בנוטלו את הדלי העמוס נשען על המעקה; ואולם המעקה, אילו היה אכן "מושלם", אמור היה לעמוד בעומס זה. דומנו שגם לא היה מקום לתפוס את המערער על אמירתו בדבר היות המעקה מושלם, שכן הדעת נותנת שכוונתו הייתה למצב המעקה בימי עבודתו הראשונים על גבי אותו פיגום. כן אין בידינו לקבל את נימוקי השופט המלומד לשלילת תחולתו של הכלל "הדבר מדבר בעדו" הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בתיאור שמוסר הנפגע מפרי התרשמותו האובייקטיבית אודות אופן אירוע התאונה אין כדי לחסום את טענתו כי לאמיתו של דבר לא ידע ולא יכול לדעת, אל נכון, את הנסיבות האמיתיות שבגללן נפגע. הלוא הלכה מיוסדת היא, כי התבטאות של בעל-דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה "פורמאלית", אלא כ"ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות" (כביטויו של השופט הלוי בע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1) 563 , בעמ' 572). משמעות הדבר היא, כי "אין מניעה, אם הגיע בית-המשפט לכלל דעה, שגירסת התובע איננה נכונה, שיפסוק אף-על-פי-כן לטובת התובע, באם לפי הראיות האחרות זכאי התובע לכך" (דברי השופט י' כהן בע"א 724/70 חמדאן נ' פחמאווי, פ"ד כה(2) 785, בע"מ 788; ראו והשוו: ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז(3) 156, בע"מ 164-163). המקרה שלפנינו הוא דוגמה טובה לתחולת הכלל האמור. גם לקביעת השופט כי הפיגום היה בשליטת המערער לא מצאנו אחיזה. זאת ועוד: בסיכומי המשיבים בערעור מצינו טענה המיוחסת לקבלן הפיגומים ולפיה חזקה על המעקה שלא יכול היה להתפרק אלא אם פורק בכוונה. על רקע זה נתבקשנו להניח כי אפשר והמערער עצמו, אולי כדי להקל על עצמו את נטילת הדליים העמוסים מבעד למעקה, פירק את המעקה הגבוה ובשל כך נפל מן הפיגום. לא מצאנו כל ממש בטענה זו, שהמערער לא נחקר עליה. בפתח הדיון לפנינו הצענו למשיבים להסכים להחזרת ההליך לבית-המשפט המחוזי להשלמת הבירור ביחס לשאלה על מי מהם רובצת האחריות לגרימת התאונה. באי-כוח המשיבים הסכימו לקבלת הערעור ולהחזרת ההליך, ובלבד שתישאר להם הזכות לחזור ולברר במסגרת ההליך המשלים גם את שאלת אשמו של המערער. בהיותנו סבורים כי אין לקבל עמדה זו נדרשנו למתן פסק-דין בערעור. למשיבים ניתנה הזדמנות מלאה, במסגרת ההליך שהתקיים, להוכיח את אשמו של המערער. המשיבים אינם זכאים להחזרת הגלגל אחורנית במטרה לאפשר להם בגלגול החדש להביא ראיות שלא הביאו בגלגול הראשון. הצורך להחזיר את ההליך לבית-המשפט המחוזי מתעורר לנוכח מסקנתנו כי טענתו של המערער כי האשם לגרימת התאונה מוטל על המשיבים או מי מהם דינה להתקבל. בהליך המשלים מוטל על בית-המשפט המחוזי להידרש רק לשאלה מי מבין המשיבים נושא באחריות לפצות את המערער; והיה אם יימצא כי האחריות מוטלת על יותר מאחד מהם, יהיה על בית-המשפט לקבוע את חלקו של כל אחד מן האחרים. הערעור מתקבל, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל וההליך מוחזר לבית-המשפט המחוזי להכרעה בשאלת אחריות המשיבים או מי מהם לפיצויו של המערער, כאמור. בית-המשפט המחוזי יכריע בשאלה זו על-פי כתבי הטענות הקיימים, לאחר שייתן לבאי-כוח המשיבים ולבא-כוח המערער הזדמנות לטעון את טענותיהם. ככל שיתבקש או יראה צורך לשמוע ראיות נוספות, לצורך ההכרעה בשאלות שלשמן מוחזר ההליך אליו, לא יחליט על כך בטרם ייתן לבאי-כוח הצדדים לטעון את טענותיהם לעניין הבאתן של ראיות נוספות. כל אחת מקבוצות המשיבים 2-1; 3, 4 ו-7; והמשיבה 6 - תשלם למערער את הוצאות הערעור ושכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ₪; משמע שהמערער זכאי לתשלום הוצאות ולשכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 30,000 ₪.ערעורנזיקיןתאונת עבודה