פיצויים לתאגיד ללא הוכחת נזק

השם הטוב של "אדם טבעי" שונה במהותו מהשם הטוב של תאגיד. "אדם טבעי" זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל או ביזה אותו בעיני הבריות, גם אם לא היה לפגיעה זו כל היבט ממוני. לעומת זאת, כאשר מדובר בתאגיד, הרי שפגיעה בשם טוב מהווה "נזק" רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד. כך, למשל, נראה, כי עירייה אינה זכאית לקבל פיצויים בגין פרסום לשון הרע המייחס לה מתן שוחד או קבלתו, וגם חברה לא פעילה וחסרת נכסים לא תהיה זכאית לפיצויים בגין פרסום הפוגע בשמה הטוב. מאידך גיסא נקבע, כי חברה משכנת תהיה זכאית לפיצויים בגין פרסום שבו נטען כי היא מרמה את משתכניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים לתאגיד בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק ממוני:

1. בפני תביעה לפיצויים על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק"), בגין פרסומים שביצעו הנתבעים.

בכתב התביעה התייחסו התובעים לשלושה פרסומים בלבד. בתצהיר שהוגש מטעם התובעים, התייחסו התובעים לשני פרסומים נוספים. מאחר שעד להגשת סיכומיהם, הנתבעים לא טענו להרחבת חזית ולא התנגדו להעלאת טענות התובעים ביחס לשני הפרסומים הנוספים, הוכשרו גם הפרסומים הנ"ל, כחלק מהחזית נשוא התביעה. אמנם בסעיף 73 לסיכומיהם העלו הנתבעים טענה כי המדובר בהרחבת חזית, אולם משלא העלו את הטענה לאחר הגשת תצהירי התובעים, או לכל הפחות, במועד חקירת התובע על תצהירו, ואף לא התנגדו לחקירת הנתבע על מסמכים אלו, כבר הורחבה החזית ואין לקבל את הטענה שהועלתה בעניין, בדיעבד, בסיכומיהם.

הפרסומים לגביהם נטען לפיכך, כי המדובר בפרסום לשון הרע הינם:

א. מכתב מיום 28.2.10, אשר מוען אל ראש המועצה האזורית, מזכיר התנועה הקיבוצית ורשם האגודות השיתופיות. כותרתו: "אני מאשים" ונכתב בו:

"שתיקתכם נוכח המעשים האסורים הנעשים בקיבוץ חולתה לאורך השנים, שלא עם פי חוק וסדר ציבורי, מקוממת ואינה ראויה. אתם, נציגי הציבור הנאמנים, המצהירים מעל כל במה שאתם שואפים להגשים 'ערכים קיבוציים מכוננים' צאו אל השטח, אל האנשים. ראו את צערם העמוק. הקשיבו לשתיקתם. הביטו בפחד ובמורא שבעינייהם הכבויות. דברו איתם. שימעו את זעקתם. צאו אל הצבי, ממייסדי המקום בן 90 שכבודו נרמס. צבי, שסיפור חייו ומותם של יקיריו מגמד את סיפורי "איוב". ראו את שעושים לו מנהלי הקהילה, ותימכו בו. ללא סיבה. ללא הסברים. התייצבו לידו. חבקו אותו. אל תגלגלו עיניים לשמיים. ראו את המעשים הרבים האסורים, הנעשים לאורך שנים כלפי האנשים והקהילה. ואין איש פוצה פה ומצפצף. צאו וראו את שעוללה קבוצה קטנה ואלימה שהשתלטה על חולתה ושולטת בה ברשעות ואלימות. עושה ברכוש, בכספים, בכבודם של האנשים, כראות עינייה. צאו ועשו מעשה. שאחרת יהיה מאוחר מדי. שאחרת אין לכם תוקף מוסרי." (להלן: "הפרסום הראשון").

ב. מכתב מיום 5.3.10 אשר מוען אל הנהלת קהילת חולתה, מזכיר התנועה הקיבוצית, רשם האגודות השיתופיות ומבקר המדינה ובו נאמר בין היתר:

"מאחר ומנהל הקהילה בחולתה החליט על גב מחלת הסרטן של בתנו לסגור עם משפחתנו, חשבונות הנובעים ממלחמתנו לטוהר מידות וניהול תקין בחולתה, "השלטת חוק וסדר ציבורי" ומאחר ואנחנו נפגעים בצורה אנושה על פי חוקי "כבוד האדם וחירותו" חוקי ישראל והתקנונים ומאחר ומנהל הקהילה משך את העניין אל המגרש המשפטי, על חשבון המיסים שאנחנו משלמים, ומאחר ואנחנו מוצאים עצמנו נפגעים אנושות פעם אחר פעם, ממעשיו האסורים נגדנו, ומאחר ופגיעתו גרמה לפגיעה כלכלית אנושה במשפחה על ידי שמנע סיוע המגיע לנו בשל מחלת הסרטן של בתנו, והשיט עלינו חובות כבדים לבנקים הנובעים ישירות ממחלת הבת, ומאחר ומשתמש בדברי שקר המוצאים לשון הרע, ופוגע במוניטין שלנו בצורה שיטתית, ומאחר והוא פועל על ידי הונאה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, ניצול מעמדו וסמכותו כעובד ציבור לפגיעה במשפחה וביכולת הקיום, התרת דמנו במסמכים פורמליים של הקבוץ (שהביאה לאיומים על שלומינו הפיסי, בפורום החברים שבאתר חולתה), ומאחר והפך את חיינו ל"גיהנום"... (להלן: "הפרסום השני").

ג. כתבה שפורסמה ביום 13.3.10 בעיתון הקיבוצי "הדף הירוק", בה נכתב בין היתר כי נתבע 1 מאשים את הנהלת הקיבוץ "במסכת התעללויות שהביאה את משפחתו למצב קיומי קשה". בהמשך הכתבה מתוארת שיחה עם הנתבע על פיה מסר שבעבר חשף שחיתות ומחדלים בהתנהלות מפעל של הקיבוץ וכי בעקבות זאת, הוא גורש מהמפעל וכי מאז שחלתה ביתו, הוא ורעייתו הפסיקו לעבוד, אך הקיבוץ לא מסייע לו בשום צורה. (להלן: "הפרסום השלישי").

ד. מכתב מיום 15.9.10 הממוען ל- 8 מכותבים בו נטען כי יש ליתן "צו עשה" נגד מנהלים והנהלת חולתה, על גניבת כספי נערה חולת סרטן ופגיעה שיטתית בקשישים, ובהמשך כי "חייבת להתקיים בהקדם חקירה, על מעשים אסורים הנוגדים את החוק והסדר הציבורי" (להלן: "הפרסום הרביעי").

ה. מכתב מיום 12.10.10 הממוען לרשם האגודות השיתופיות בו נכתב בין היתר: "אנחנו רואים בחומרה רבה את הקורה בחולתה ביתנו. נאבק על צדק, טוהר מידות, חוק סדר ציבורי ותקנון עד הפסיק והנקודה שלהם. נאבק בכל צורה של פגיעה בקשישים וחלשים בחברה בחולתה... כמו זו העולה מחר למשפט בבית המשפט בקרית שמונה... אנחנו דורשים ועדת חקירהפלילית וציבורית לשחיתות ולמעשי המרמה בכספים, בהשתלטות על קרקעות ונכסים. על גניבת והעלמת כספים. על רישום כוזב במסמכי תאגיד לאורך זמן. הכל גלוי ובטוח. אנחנו דורשים שהנוגעים בדבר יועמדו לדין פלילי ומעשיהם יוקעו לדיראון עולם" (להלן: "הפרסום הראשון").

2. לטענת התובעים שהינם מנהל הקהילה (להלן: "התובע 1") של קיבוץ חולתה- אגודה שיתופית וכן הקיבוץ עצמו (להלן: "הקיבוץ"), המדובר בדברי בלע שקריים שיש בהם כדי להשפילם, לעשותם מטרה לשנאה, לבוז וללעג ולפגוע במשלח ידם.

לטענת התובע 1 גם בפרסומים בהם לא אוזכר שמו במפורש, הרי מאחר שבמועדים הרלוונטיים כיהן כמנהל הקהילה יש כדי להכתים את שמו.

התובעים תבעו פיצוי בסכום של 100,000 ₪ בגין הפגיעה בשמם ובכבודם. בתצהירו הוסיף התובע 1, כי הכפשת שם הקיבוץ יכולה אף להרתיע מצטרפים עתידיים (אם לקליטה חדשה ואם כתושבים להרחבה), וכן ברצונם של גופים עסקיים להמשיך בהתקשרויות עם הקיבוץ. עוד הוסיף התובע 1, כי בפרסומים היה גם כדי לפגוע ביכולת פעילות הנהלת הקהילה, העכרת האווירה החברתית בקיבוץ, התססת חברים ואף פגיעה במאות חברי קיבוץ אשר הפרסומים הציגו אותם כפחדנים החיים תחת איום מתמיד של הנהלת הקיבוץ.

3. הנתבעים טענו בכתב הגנתם טענה מקדמית לעניין העדר סמכות עניינית לבית משפט זה. יחד עם זאת, בהתאם להודעתם מיום 15.11.10 ויתרו על טענתם זו והודיעו כי הם מבקשים שבית המשפט ידון בתביעה.

לגופם של דברים טענו הנתבעים כי הקיבוץ אינו יכול לתבוע בעילה של לשון הרע וכי אף לא נתקבלה החלטה חוקית במסגרת הקיבוץ להגשת התביעה. הנתבעים הוסיפו, כי ממילא "שמו הטוב" של הקיבוץ אינו הולך לפניו וכדוגמא הפנו לאי סדרים אשר כבר נחשפו בעבר ופורסמו בכלי התקשורת, ביחס להתנהלות מפעל הנעליים בקיבוץ. לטענת הנתבעים, כתוצאה מחשיפת אותה שחיתות על ידי הנתבע, מנהל הקיבוץ מלחמת חורמה כלפי הנתבעים ומשפחתם, תוך ניהול מצוקתם האישית הכספית. כדוגמא להתנכלות הקיבוץ כלפיהם, הפנו הנתבעים למכתב תגובה שהתקבל לאחר שהנתבע הגיש התנגדות לתכנית מתאר ואשר בעקבות אותה התגובה, החלו לטענת הנתבעים, חברי הקיבוץ להשמיצם ובהמשך אף ננקטו מעשים של הפחדה ואלימות, כגון, עקירת חלונות בבית ביתם.

לטענת הנתבעים, התביעה הוגשה כתגובה לתלונותיהם המוצדקות אודות התנהלות לקויה ומפלה כלפיהם ועל מנת ליצור עליהם לחץ פסול בהתעלם ממצבם הכלכלי הקשה. הנתבעים טענו, כי התביעה הוגשה מאחר והעזו לדרוש את זכותם לקבל עזרה מתוך כספי "הקרן לעזרה הדדית למחלות קשות" (להלן: "הקרן"), לצורך מימון טיפול רפואי לביתם החולה במחלת הסרטן. לטענת הנתבעים, לא רק שלא זכו לקבל סיוע מקרן, אלא שהקיבוץ אף ניסה להתחמק מדיווח אודות כספים שנאספו בקרן, כתוצאה מגבייה חודשית מחברי הקיבוץ.

הנתבעים טענו, כי סירובו של הקיבוץ והתובע 1 להפעיל את הקרן ולסייע להם מעלה חשש כבד ומבוסס לאי סדרים, בקרן, או בקיבוץ, ולהעלמת כספים המיועדים לקרן על ידי מאן דהוא.

לגוף הפרסומים טענו הנתבעים, כי ההתייחסות היחידה לתובע 1 היא רק במכתב השני, וכי ביחס אליו עומדת להם הגנת "אמת דיברתי".

הנתבעים טענו, כי הפרסומים הנטענים אינם מהווים "פרסום לשון הרע", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק וכי עומדות להם ההגנות הקבועות בסעיפים 14 ו- 15 לחוק.

לעניין התובע 1, טענו הנתבעים כי פניותיהם למימוש זכויותיהם מהקרן הופנו לטיפולו של התובע 1, אשר עשה שימוש לרעה במסגרת תפקידו וללא כל סמכות, סירב לבקשתם לקבל סיוע מהקרן.

הנתבעים טענו, כי המכתב הראשון מוען לגופים המוסמכים והמתאימים למשלוח מכתבי תלונה אודות התנהלות הקיבוץ וביחס לאי הסדרים החמורים הנעשים בכספי ציבור- כספי הקרן אשר לא ברור עד היום, לטענתם, לאן נעלמו ומה המטרה לשמה נגבו. לעניין פרסום הכתבה, טענו הנתבעים כי הם לא פנו מיוזמנתם לכתב, לא היו מעורבים בנוסח הכתבה או בפרסומה, כי הפניה לקבל פרטים נעשתה אליהם מהעיתון. עוד הוסיפו הנתבעים כי גם במקרה זו עומדת להם הגנת "אמת דיברתי" ביחס לתוכן הכתבה. בנוסף טענו הנתבעים כי הפרסומים הינם בגדר הבעת דיעה מותרת ולגיטימית, וכי כל שעשו היה להעלות על הכתב את מחאתם על העוול הקשה שנעשה להם.

הנתבעים הכחישו את הנזקים הנתבעים וטענו כי דווקא הם נפגעו מהתנהגות הקיבוץ והתובע 1 כנגדם.

דיון :

4. בראשית הדברים אציין כי טענת הנתבעים, כאילו לא ננקט ההליך המתחייב אצל התובע 2, לצורך הגשת התביעה, הינה טענה שהנתבעים יכלו להעלות בפני מוסדות התובע 2 או מוסדות הביקורת הרלוונטיים. אולם, כל עוד הוגשה התביעה והתנהלה, לכאורה, גם בשם התובע, הטענות אינן רלוונטיות לעצם ההכרעה בפלוגתא המונחת לפתחי ואשר הינה: האם חבים הנתבעים בגין ביצוע עוולה של פרסום לשון הרע.


5. מעשה של פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית בהתקיים 2 יסודות:
"פרסום" ו"לשון הרע",בהתאם לסעיף 2(ב) לחוק יהווה "פרסום", אם היה מיועד לאדם זולת הנפגע והגיע לאותו אדם, או לאדם אחר, זולת הנפגע וכן אם היה בכתב והכתב עשוי היה לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע. במקרה דנן, המדובר במכתבים אשר מוענו לגורמים נוספים מלבד לקיבוץ, או לתובע 1, ולפיכך, אין ספק כי מדובר ב"פרסום".

לעניין לשון הרע- על פי סעיף 1 לחוק, "לשון הרע" הינו דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בפני הרבים או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או ללעג, או דבר שעלול לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו, או דברים העלולים לפגוע באדם, במשרתו, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. המדובר במבחן אובייקטיבי- מה היא המשמעות של הדברים שפורסמו בעיני הקורא הסביר והרגיל. אין חשיבות לשאלה הסובייקטיבית מה היתה כוונת המפרסם מחד, או הבנת הנתבע בפועל מאידך (ראה דברי השופט מלץ בע"א 740/86 תומרקין נ. העצני פ"ד מ"ג (2) 333, וכן ע"א 466/86 שאהה נ. האכיגמון דרדריאן פ"ד ל"ט (4) 734:
"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסוימים שפרסם פלוני עלולים להיות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי מהותי לאמור: לא קובע מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצב עלולה החברה לקבל את הדברים שבאותו פרסום...".

על השופט לבחון, כיצד היו הדברים נתפסים בעיניו של האדם הסביר ובענייננו בעיני הקורא הסביר.

6. עיון בפרסומים שצרפו התובעים מעלה, כי מלבד הפרסום השלישי, הרי בכולם ביצעו הנתבעים פרסום לשון הרע:
לעניין "פרסום"-הנתבע הודה בחקירתו, כי הוא ורעייתו הנתבעת עימו, הם שכתבו ושלחו את המכתבים שצורפו לתצהיר התובעים. המכתבים מוענו לכמה גורמים ולכן יש בכך "פרסום".

יחד עם זאת, לענין הפרסום השלישי – הכתבה בעיתון, לא הצליחו התובעים להוכיח כי המדובר ב"פרסום" שביצעו הנתבעים. הנטל להוכיח את יסודות העוולה – "פרסום ולשון הרע", מוטל על התובעים. במקרה דנן, המדובר בפרסום שנעשה ע"י עורך עיתון, או הכתב, אך לא ע"י הנתבעים. אמנם בכתבה, תיאר הכתב כי הסתמך על מייל שהפיצו הנתבעים. יחד עם זאת, הנתבע הכחיש בחקירתו את הפצת המייל. התובעים לא הביאו להעיד מי מטעם חברי הקיבוץ, אשר כמתואר בכתבה, קיבלו את המייל ואף לא הוציגו את המייל עצמו. הסתמכות על דברי הכתב המופיעים בכתבה מבלי שהכתב הובא להעיד ולא ברור אם הוא עצמו ראה את המייל, או רק "שמע" על כך, אינם בגדר ראיה קבילה המצביעה על ביצוע "הפרסום" ע"י הנתבעים. הנתבע לא הכחיש כי הכתב יצר עימו קשר ובירר פרטים בענין. אולם, הציטוט המופיע בכתבה כאילו נאמר בשיחה עם הנתבע (ואף הוא בגדר עדות שמיעה, שכן הכתב לא הוזמן להעיד והנתבע לא נחקר ביחס לדברים המפורשים שאמר לכתב), הינם לענין חשיפת שהתרחש בעבר במפעל נעליים בקיבוץ ואי סיוע הקיבוץ למשפחת הנתבע. בדברים אלו אשר גם לגביהם, כאמור, לא הוכח "פרסום", לא מצאתי משום לשון הרע, כנגד התובעים.
יחד עם זאת, כאמור לגבי יתר הפרסומים, הוכח יסוד "הפרסום".

לעניין יסוד "לשון הרע"-אין ספק שמופיעות בפרסומים אלו אמירות שיש בהן כדי לפגוע ולבזות את התובעים או מי מהם, בשל מעשים והתנהגות שיוחסו להם: בפרסום הראשון מיוחסים לקיבוץ מעשים אסורים הנעשים בו לאורך שנים. בפרסום השני יש כדי לייחס לתובע 1 מעשים אסורים, שימוש בדברי שקר, פעילות ע"י הונאה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, ניצול מעמדו וסמכותו כעובד ציבור לפגיעה בנתבעים ומשפחתם. בפרסום הרביעי יש כדי לייחס לקיבוץ גניבה של כספי נערה חולת סרטן ופגיעה שיטתית בקשישים. בפרסום החמישי יש כדי לייחס לקיבוץ שחיתות מעשי מרמה בכספים, השתלטות על קרקעות ונכסים, גניבה והעלמת כספים, רישום כוזב במסמכי תאגיד.

לטענת הנתבעים, כל האמירות כמפורט לעיל, הינן אמיתיות ואף בגדר הבעת דיעה, או תלונה, לגורמים המוסמכים.

טענות אלו יכולות להוות (אם תעמודנה בדרישות הדין והפסיקה), הגנה עפ"י החוק והן תיבחנה להלן. אולם, ככל שתתקבלנה הטענות, יהיה מדובר בהגנה ולא בעצם שלילת מהות הפרסום כ"לשון הרע", אשר נובעת מאופי הדברים שפורסמו.

לאור האמור ומאחר שהתובעים הרימו את נטל ההוכחה לגבי ארבע מהפרסומים והוכיחו כי המדובר בפרסום לשון הרע שביצעו הנתבעים כלפי התובעים או מי מהם, עבר נטל ההוכחה אל הנתבעים להוכיח כי הפרסומים חוסים תחת ההגנות הקבועות בחוק וכי לכן אינם מהווים עוולה המזכה בפיצוי.

7. הגנת אמת בפרסום – עפ"י סעיף 14 לחוק, קיימת הגנה טובה אם מוכח שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי. היסוד הראשון הוא עובדתי בעיקר ומתייחס להשוואה בין נתוני הפרסום לבין המציאות העובדתית. היסוד השני הינו ערכי – האם יש הצדקה חברתית – ענין ציבורי, בפרסום.

כפי שיפורט להלן, הנתבעים לא הוכיחו, ונטל ההוכחה מוטל עליהם להוכיח הגנתם, כי היה בפרסומים אמת. לפיכך, אין כלל צורך להידרש לבחינת היסוד השני והגנה זו אינה עומדת לנתבעים.

לענין אמיתות הפרסום הנדרשת, ראה בספרו של שנהר "דיני לשון הרע" בעמ' 216: "ההגנה הקבועה בסעיף 14 לא תחול על פרסום שגוי, אפילו אם המפרסם פעל בתום לב והאמין בכנות באמיתות הפרסום. יתר על כן ההגנה לא תחול גם כאשר טעותו של המפרסם היתה סבירה והוא כלל לא התרשל".

נטל ההוכחה לאמיתות הדברים, מוטל כאמור על הנתבעים, כאשר על ביה"מ להכריע, האם המציאות האובייקטיבית במועד הפרסום, כפי שהוכחה באמצעות ראיות שהובאו במשפט, תואמת את מה שפורסם.

עיינתי בתצהיר הנתבעים ובמסמכים שצורפו אליו ולא מצאתי בהם כל תמיכה עובדתית לאמירות המובאות בפרסומים. הנתבעים לא הציגו כל ראיות, או אסמכתאות לפגיעה בקשישים בקיבוץ. אזכור שמו של קשיש בשם צבי (בפרסום הראשון וכן ראה בפרוטוקול עמ' 31), אין בה כדי להוות ראיה לפגיעה הנטענת בקשישים. הנתבעים לא הציגו כל מקרה ספציפי הנתמך בעדות קשישים, או בני משפחתם, בדבר עוול או פגיעה שיטתית שנעשתה כנגדם. כשנשאל הנתבע בחקירתו לגבי המסמכים התומכים באמירות בענין זה שהופיע בפרסום, הפנה הנתבע למסמכים שהמציא התובע 1 (ראה עמ' 31, שורה 26 לפרוטוקול). אולם, לא מצאתי במסמכים אלו שצורפו לתצהיר הנתבע, כל מסמך התומך באמירה כי בקיבוץ נעשית פגיעה בקשישים.

מתצהיר הנתבעים ומתשובות הנתבע בחקירתו, עולה כי, עיקר טענותיהם ביחס ל"אמת דיברתי" מתייחסות להתנהלות הקיבוץ והתובע 1 ביחס לקרן ולכספים אשר ציפו לקבל ממנה לטיפול ומימון ההוצאות הרפואיות של בתם. למעשה, הנתבעים מסיקים מהעובדה שעד היום לא זכו לקבל כספים מהקרן, על כי התנהלות הקרן, בלתי תקינה.

יחד עם זאת, גם בענין זה, לא הציגו הנתבעים ראיות ספציפיות המצביעות על המעשים החמורים שיוחסו בפרסומים לתובעים. כך לדוגמא, לא יכל הנתבע להצביע על ראיות ספציפיות לשימוש בכספי חברים ורק הפנה לראיות, אשר לטענתו מצויות במשטרה(עמ' 32, שורה 10 לפרוטוקול). אולם, ראיות אלו לא הוצגו בפני ביה"מ ואף לא הוגשה כל אסמכתא לחקירה משטרתית המתנהלת בענין.

גם לענין ההאשמות שהופנו בפרסום השני מפורשות כלפי התובע 1 בדבר הונאה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, לא הומצאו כל ראיות. הנתבעים לא הציגו כל מסמך המלמד על רישום כוזב במסמכי תאגיד ולא הציגו כל ראיה להונאה שנעשתה ע"י התובע 1. עיון במסמכים שצורפו לתצהיר הנתבע (ובהם דוחות הנהלת חשבונות, פרוטוקולים של ישיבות הנהלה, מסמכים הנוגעים ליסוד הקרן), לא מלמד על "גניבה", "הונאה, משיכת הכספים למטרות פרטיות, או על מעשי מרמה הנעשים בכספים.
גם טענתו של הנתבע בחקירתו, כאילו נאמר לנתבעים שאין קרן, ולהפתעתם התברר במהלך הדיון כי יש קרן, אינה עולה מהמסמכים. נהפוך הוא, ממסמכי פגישה מיום 25/8/10- נספח ז' 6 לתצהיר הנתבעים, עולה כי הוזכרה במסמך במפורש, הקרן, הן בסעיף 1 והן בסעיף 7 שם, נאמר: "הובהר שעד היום לא התקבלה מהמשפחה שום בקשה לקבלת כספים מהקרן ושגם היום השיחה איננה בקשה שיכולה להיבדק. מיום קבלת המסמכים והבקשה המסודרת, תקבל משפחת רובין תשובה תוך 10 ימים" (הדגשה שלי – ר.א.). הנה כי כן, בניגוד לטענת הנתבעים, לא הוסתרה, או הועלמה הקרן כלל וכלל, אלא הובהר לנתבעים כי יש להגיש בקשה מסודרת נתמכת במסמכים על ידם על מנת שהבקשה תידון ואז יקבלו תשובה תוך 10 ימים.
טענת הנתבעים בסעיף 20 לסיכומיהם כאילו נאמר להם ש"אין קרן ואין כסף", אינה עולה מסיכום הפגישה דנן. בסיכום הפגישה אוזכרה כאמור במפורש, הבקשה לקבלת כספים מהקרן והתשובה, כי לצורך כך על הנתבעים להמציא מסמכים. אמנם, בפיסקא אליה הפנו הנתבעים, תואר מאזן הקיבוץ ביחס לתקבולים מגביית מס עזרה הדדית, אולם הנתבע הבהיר בחקירתו כפי שיפורט להלן, כי תקבולים אלו אינם מצויים בקרן, אלא מועברים לעזרה בצרכים בלתי רגילים של החברים ואילו כספי הקרן הם כספים שהועברו בעבר ונשמרים בחשבון נאמנות. עדות זו, המסבירה את האמירה המופיעה בסיכום הפגישה אליה הפנו הנתבעים בסיכומיהם ושר התייחסה לתקבולי גביית המס,על פיה :"השימושים גבוהים משמעותית מהמקורות ולא נצברה קרן יעודית כספית כלשהיא". יחד עם זאת ביחס לקרן לעזרה הדדית למחלות קשות, הבהיר התובע,כאמור, כי המדובר בכספים שהועברו באופן חד פעמי ונצברים בקרן.

מעדותו של התובע 1 ואף מהמסמכים שהועברו לנתבעים עולה כי כספי הקרן כלל לא נעלמו והם מופקדים בחשבון נאמנות שנפתח ע"י הנאמן עו"ד קופרשמיט (ראה גם נספח ז' 14 לתצהיר הנתבע). למרות קבלת פרטים אלו, לא ביקשו הנתבעים לזמן את עו"ד קופרשמיט לעדות ולא הפנו אליו כל פניה למתן תשובות ביחס לחשדותיהם, אשר כאמור לא נתמכו בכל ראיות, לאי תקינות כלשהיא בהתנהלות הקרן. בענין טענותיהם להעלמת כספים מהקרן, הסביר התובע 1 בעדותו שפי שפורט לעיל- כי המס שמשלמים החברים – 125 ₪ בחודש, משמש לצרכים בלתי רגילים של החברים, אך לא מועבר לקרן וכי הכספים בקרן הינם כספים שהועברו באופן חד פעמי ונצברים בקרן (עמ' 24, שורות 2-6 לפרוטוקול). כאמור, נטל ההוכחה להוכחת שחיתות, מרמה, "הונאה", כפי שנטען בפרסומים, מוטל על הנתבעים ולא מצאתי כי הוכח שדברי התובע 1 בענין שקריים, או כאילו הכספים נגנבו.

אציין, כי גם אם הנתבעים סברו שהתובעים ניסו להתחמק מבקשתם בטענה כי אין כספים בקרן (וקשה להבין איך הגיעו למסקנה זו, שעה שבפגישה הובהר להם מפורשות, כי עליהם להמציא מסמכים כדי שבקשתם תידון), הרי שאין בכך כדי להוכיח את טענתם כי הדברים שפורסמו על ידם בדבר הונאה, רישום כוזב במסמכי תאגיד וכיוב', היו אמת.

בסיכומיהם הלינו הנתבעים על אופן המצאת המסמכים שהתבקשו על ידם, כך שלטענתם, הועברו אליהם המסמכים מהתובעים כשהם מצולמים באופן פגום וחלקי ואף הפנו לדוח הנהלת החשבונות הראשון וליתרת הזכות שהופיעה שם. עיינתי בטענות אלו של הנתבעים ולא מצאתי בהם די כדי להוכיח את טענתם כי דיברו אמת לעניין עבירות שבוצעו ביחס לכספים. לגבי כספי המס, הנתבע הבהיר כאמור, כי נעשה בכספים שימוש לצרכים חריגים של חברי הקיבוץ. הנתבע לא נחקר באופן ספציפי ביחס לנתונים המופיעים בכרטסת ולא ניתנה לו הזדמנות להסבירם. כאמור, גם ביחס לכספי הקרן המופקדים בחשבון הנאמנות, לא הוזמן הנאמן- עו"ד קופרשמיט, להעיד, וטענות הנתבעים נותרו טענות בעלמא שלא הוכחו. ככל שהמסמכים הועברו לנתבעים באופן מקוטע, חלקי או לא ברור, או ככל שנמחקו מהם סכומים, יכלו הנתבעים לפנות בבקשה נוספת לעניין המצאת המסמכים ואולם, הם העדיפו לא לפנות לבית המשפט, לא לחקור או להעיד עדים בעניין התמיהות הספציפיות שהעלו בסיכומיהם.
לפיכך, אין די בעצם העלאת השערותיהם של הנתבעים כדי להוכיח "אמת דיברתי", ביחס לאמירות כה חריפות המופיעות בפרסום.

אשוב ואדגיש, כי בניגוד לטענת הנתבעים בסעיף 29-30 לסיכומיהם, הרי שהנטל להוכיח הגנת אמת דיברתי, היה מוטל על הנתבעים והם אלו (ולא התובעים), שהיו צריכים להעיד עדים ולהביא ראיות להוכחת הטענות והאמירות שפורסמו על ידם!!!

אין ספק כי התחושה המתקבלת מעדות הנתבע, הינה כי הנתבעים חשים פגיעה עמוקה בגין אי השתתפות הקיבוץ בהוצאותיהם הרבות, אשר למרבה הצער נגרמו להם עקב מחלת בתם. יחד עם זאת, אין די באי מתן סיוע כדי להצביע על שחיתות, הונאה, גניבה, מעשי מרמה בכספים, או כיוב'.

בחקירתו הבהיר התובע 1, כי תפקידו, ביחד עם בעלי תפקידים נוספים, היה להביא בפני הנהלת הקרן בקשות לקרן וכי מבחינה פורמאלית הבקשה לעזרה כספית מתבררת בפניו ובפני יו"ר הקיבוץ ולאחר המצאת המסמכים הנדרשים, מועברת הבקשה להמשך טיפול בהנהלת הקרן (ראה עמ' 11, שורות 2-12 לפרוטוקול). עדותו זו נמצאה מהימנה בעיני ואף נתמכה במסמך סיכום הפגישה (נספח ז' 6 לתצהיר הנתבע), ממנו עולה, כי ביום 25/8/10 הובהר לנתבעים כי בקשתם תידון לאחר המצאת מסמכים – קבלות, או אישור רו"ח על הוצאות רפואיות ששולמו על ידם ואשר לא מכוסות ע"י ביטוח בריאות ממלכתי או קופ"ח וכן הצהרת הון ובה פירוט הכנסות. דרישה זו להמצאת מסמכים, אינה נראית מוגזמת, או בלתי הגיונית, שעה שמדובר בבקשה לקבל מענק בסכום של 300,000 ₪ כמצויין במסמך.

אין זה בלתי סביר לדרוש מסמכים אשר יתמכו בטענות להוצאות כספיות בסכום כה גדול. מה עוד שמהמסמך עולה כי הדרישה היתה להצגת קבלות, או אישור רו"ח, בעוד שדווקא הנתבעים הם שעמדו על ריכוז הרשימה על ידי רו"ח. בעניין זה ראה גם עדות התובע 1 בעמוד 23 שורות 29-32:
"אני לא יודע עד היום אם המשפחה במצוקה, לא קיבלנו שום אסמכתא שהמשפחה במצוקה. אני בתפקידי מסייע ללא מעט משפחות. בקשות כאלו ואחרות. אם אכן היו מביאים לנו את המסמכים הנדרשים ההתנהלות היתה מולנו, מן הסתם היו מקבלים תמיכה".
מכל מקום, גם אם לגישת הנתבעים מדובר בדרישה בלתי מידתית, עדיין אין בכך שנדרשו מסמכים אלו לצורך העברת בקשה מסודרת לקרן, משום מעשי שחיתות, הונאה, גניבה וכיוב', כמצויין בפרסומים.

בחקירתו הבהיר התובע 1, כי המסמכים שנדרשו הנתבעים להמציא לצורך דיון בבקשתם, כלל לא הומצאו. למרות זאת, לא טרחו הנתבעים להמציא כל אסמכתא להעברת המסמכים לתובעים. זאת ועוד, בתאריך 13/2/12 הגישו הנתבעים בקשה לזמן עובדת סוציאלית אשר לטענתם, העבירו לידיה את כל המסמכים ביחס לעלויות הטיפולים וההוצאות של בתם. למרות שבקשתם אושרה והם הופנו להגשת בקשה מסודרת בצירוף פרטי העדה לצורך זימונה ע"י מזכירת ביה"מ, לא הוגשה בקשה בנידון ובראשית הדיון מיום 2/4/12, הודיעה באת כוח הנתבעים כי הנתבעים מוותרים על עדותה של אותה העדה.

לאור האמור, לא רק שהנתבעים לא הוכיחו כי המציאו את המסמכים שהתבקשו על מנת להעביר בקשה מסודרת לקרן, הרי שיש באי העדת העובדת הסוציאלית גם כדי לפגוע בגרסתם, כאילו למרות המצאת המסמכים לא הומשך הטיפול בבקשתם.

לעניין אי העדת עד רלוונטי כמעוררת חשד כי בעל הדין שנמנע מהבאתו חושש מעדותו וחשיפתו לחקירה, ראה ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' פ"ד מ"ז (2) 605, וכן ע"א 548/78 אלמונית ואח' נ. פלוני פ"ד ל"ח (1) 736).

לא שוכנעתי מהנתונים והמסמכים שהוצגו בפני כי בכוונה לא ניתנה לנתבעים הלוואה, או סיוע מהקרן. גם העובדה שהתברר מעדות התובע 1 כי עד היום לא נעשתה פניה נוספת (מלבד פניית הנתבעים) לקבלת סיוע מהקרן אינה מעידה על קיום המעשים החמורים המוזכרים בפרסומים כגון גניבה, שחיתות, הונאה, רישום כוזב במסמכי תאגיד.

לאור האמור, לא הוכיחו הנתבעים את אמיתות האמירות החמורות שהופיעו בפרסומים ולא עומדת להם הגנת אמת בפרסום.

8. הגנת הבעת דיעה – סעיף 15(4) לחוק – על פי סעיף זה תעמוד למפרסם הגנה במקרה שפרסם בתום לב, דיעה ביחס להתנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי, או ציבורי, בשירות הציבור, או בקשר לענין ציבורי, על אף אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות. הגנה זו אינה מותנית אמנם בכך שהפרסום היה אמת, אולם יש צורך שהפרסום יובן כדיעה גרידא.

"השאלה אם פרסומים שונים "מהווים תיאור עובדתית או שיש בהם משום הבעת דעתו גרידא של הכותב, איננה פשוטה". האבחנה נעשית "על פי השכל הישר וכללי ההיגיון", ותוך שימוש בכללי הפרשנות של פרסומי לשון הרע, כפי שאלה פותחו בפסיקה. בית המשפט יקבע כי פרסום הוא בגדר הבעת דעה אם זהו מובנו הטבעי והרגיל של הפרסום, כפי שאדם רגיל היה מבין אותו, או במילים אחרות: פרסום יוגדר כהבעת דעה, אם יהיה כזה שהאדם הסביר יבין את האמור בו כדעתו של הכותב ולא כהצגת עובדות מצידו" (שנהר, בעמ' 310)

בהמשך (עמ' 312) מסביר המלומד, כי על בית המשפט לבחון את מכלול הפרסום וכיצד יבינו האדם הסביר, כאשר הסיווג כדעה, צריך להיות מפורש וברור.

"מלות הפרסום צריכות לשמש כנקודת המוצא בסיווגו כהבעת דעה או כעובדה. כדי שפרסומים יסווגו כהבעת דעה מוגנת, "הדברים צריכים להיות מנוסחים בנוסח ברור, כביקורת, או כהבעת דעה"

עיון בפרסומים מעלה, כי אין המדובר בדיעה, אלא בהצגת עובדות. אין המדובר בהעלאת חשד, או אפשרות, או הצגת סימן שאלה, אלא בקביעות פוזיטיביות. כך למשל, בפרסום הראשון נאמר במפורש: "צאו וראו את שעוללה קבוצה קטנה ואלימה שהשתלטה על חולתה ושולטת בה ברשעות ואלימות" וכן בפרסום השני, שם הובאה קביעה כאילו התובע החליט על חשבון גבה של בתם החולה של הנתבעים לסגור עימם חשבונות. עוד נאמר כאילו התובע מנע בגופו, סיוע למחלת בתם, וכן ניצל את מעמדו וביצע את העבירות המצויינות בפרסום. אין המדובר בהבעת דעות, אלא בקביעות עובדתיות.

בכל מקרה, יצויין כי גם לו היה בפרסומים רכיב כלשהוא המהווה הבעת דיעה (ולא מצאתי), הרי מאחר שבפרסומים שזורים גם בעובדות רבות, כמפורט לעיל, לא חלה ההגנה שכן מקום בו נשזר בפרסום רכיב של הבעת דיעה יחד עם קביעה עובדתית, נשללת תחולתה של ההגנה (ראה דברי השופט סולברג – ת"א (ים) 8000/02 מרדכי (מוטי) נ' רשת שוקן בע"מ, וראה א' שנהר, בעמ' 314 והמובאות שם).

9. הגנת תום לב בהגשת תלונה לגורמים ממונים מכוח סעיף 15(8) לחוק – ההגנה שהקנה המחוקק בהתאם לסעיף זה מותנית בכך שמדובר בפרסום שנעשה בתום לב בנסיבות בהן המדובר בתלונה לאדם הממונה על הנפגע, מכוח דין, או חוזה וכשתוכנה של התלונה נוגע לענין שבו קיימים יחסי ממונה כפוף, בין מקבל התלונה לנפגע. כן חלה ההגנה ביחס לתלונה לרשות מוסמכת האמורה לקבל תלונות על הנפגע בנושא שהיא מוסמכת לחקור (ראה בספרו של שנהר (אוזכר לעיל) עמ' 301). כלומר, לצורך בחינת הגנה זו יש לבחון את הגורם אליו הופנתה התלונה ואת מהות התלונה וכן האם התלווה לתלונה תום לב.

לענין הגורם אליו הופנתה התלונה- ההלכה היא כי "כאשר מרותו של האדם אליו הופנתה התלונה, אינה מעוגנת בחוק, מוטל על המפרסם להוכיח, כי אותו אדם היה ממונה על הנפגע" (עמ' 301 בספרו של שנהר).-הדגשה שלי ר.א

לאחר עיון בפרסומים, סבורתני שהפרסום החמישי אכן מהווה: "תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת... לחקור ענין המשמש נושא התלונה". המדובר במכתב שהופנה לרשם האגודות השיתופיות ועניינו: "דרישה לוועדת חקירה". המדובר בפניה להקים ועדת בדיקה שתבדוק שחיתות, מעשי מרמה וכיוב'. מאחר שרשם האגודות השיתופיות, כמו גם מבקר המדינה (אליו הופנה המכתב השני), יכולים להוות גורמים רלוונטים לבדיקת התנהלות באגודה שיתופית, הרי התקיים היסוד הראשון הנדרש לצורך קיומה של ההגנה. יצויין, כי אין בקביעה זו כדי לקבוע את תחולתה של ההגנה, שכן עדיין יש לבחון, האם הפרסום נעשה בתום לב.

לגבי יתר הפרסומים (מלבד הפרסום החמישי), הרי שאף שחלק מהממוענים הינם בגדר גורמים העונים על דרישת ההגנה (כרשם האגודות השיתופיות, מבקר המדינה, הנהלת הקהילה) הינם גורם ממונה ביחס לתובע 1) – הרי המכתבים מוענו לגורמים נוספים, לגביהם לא הוכיחו הנתבעים כי המדובר בגורמים הממונים על התובעים מכוח דין, או חוזה, לביקורת ולקבלת תלונות עליהם. כך בפרסום הראשון והשני, הופנו המכתבים גם למזכיר התנועה הקיבוצית. אמנם בתנועה הקיבוצית חברים קיבוצים והיא אמורה לסייע להם ולייצג אותם במוסדות בין קיבוציים ובפני רשויות ומוסדות ציבור (ראה סעיף 2(15) לתקנות האגודות השיתופיות (סוגי אגודות) תשנ"ו-1995. יחד עם זאת, כאמור, הנתבעים עליהם נטל ההוכחה כאמור, לא הביאו כל ראיה, או תמיכה לכך, שמזכיר התנועה הקיבוצית אף מוסמך (מכוח דין, או חוזה, או הינו בגדר רשות מוסמכת), לבדיקת תלונות ביחס להתנהלות קיבוץ, או מנהל קהילה. בענין זה ראה לדוגמא תא (ת"א) 2008/54 שטרן נ' גודמן פ"מ יב' (ת) 27, 28, שם נקבע, כי לביה"מ אין ידיעה כללית על הסמכויות של הסתדרות הרופאים לגבי חבריה ואלו טעונות הוכחה (מוזכר בהערת שוליים 148, עמ' 301, בספרו של שנהר).

באופן דומה, לא מצאתי, כי הנתבעים הוכיחו כי כל הגורמים המופיעים בפרסום הרביעי עונים על הגדרת "גורם ממונה" או "רשות מוסמכת". כך לדוגמא, נשיאת ביה"מ עליון, היועץ המשפטי לממשלה, נשיא לשכת עורכי הדין, הינם בוודאי גורמים שאינם בגדר גורמים המוסמכים לבדוק תלונות לגבי התנהלות אגודה שיתופית.

הנה כי כן, מבחינת דרישת קיום היסוד הראשון הבוחן את זהות מקבל התלונה, עומד רק הפרסום החמישי שהופנה למבקר האגודות השיתופית בלבד .

10. גם ביחס לפרסום זה יש לבדוק, האם התקיים יסוד תום הלב – תכליתה של הגנה זו הינה באינטרס הציבור שאדם לא יחשוש להתלונן על חשד למעשי עבירה. לכן, כבר נקבע, כי במקרה של הגנה ספציפית זו, גם מי שתחושת פגיעה עלבון או יריבות אישית, הניעה אותו למסור תלונה, אך, המדובר בתלונה שיכולה להימסר גם מתוך אזרחות טובה בלבד, יחשב למי שפעל בתום לב. כלומר, דרישת "תום הלב" בהקשר הספציפי של הגנה זו ובניגוד לפרשנות המושג ביחס להגנות הנוספות המופיעות בסעיף 15 לחוק, מסתפקת באמון המפרסם באמיתות הפרסום. כאשר המתלונן מאמין באמיתות תלונתו, תקום לו ההגנה, גם אם התלונה הוגשה מתוך רצון לפגוע (ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ריימר).

כאמור, ככל שהתלונה נשלחה לגורמים נוספים מעבר לאותו גורם ממונה, או רשות מוסמכת יהיה בכך גם לפגוע בדרישת תום הלב (ע"א 2141/05 עופר שרון נ' פישר וכן ראה ת"א (ב"ש) 2881/03 ריזאדה נ' חביב).

מעדותו של הנתבע שוכנעתי, כי הנתבע מאמין באמת ובתמים כי התנהלות התובעים אינה כדין וכי בקיבוץ מתרחשים המעשים שתוארו על ידו כמעשי מרמה בכספים, גניבת כספים וכיוב'. לצורך תחולת הגנה זו, אין צורך כאמור, בהוכחת אמיתות הטענות ודי בכך שהמתלונן האמין בכך. אין ספק שניסוח המכתב (הפרסום החמישי אשר הוא היחיד שהופנה רק לגורם מבקר ולכן רק הוא עומד בתנאי תחולת ההגנה), מעורר אי נוחות שכן יש בו משום אמירות נחרצות, לא מגובות בנתונים, או במקרים קונקרטיים המצביעים על "גניבה, העלמת כספים, רישום כוזב במסמכי תאגיד וכיוב'" אולם, מפס"ד שרון (אוזכר לעיל), ניתן להניח כי אין בניסוח זה בלבד, כדי לשלול את יסוד תום הלב ותחולת ההגנה.

וראה בענין זה גם בספרו של שנהר בעמ' 281 המתיחס בין היתר להגנה זו וקובע כי תחול גם אם הניסוח היה כעובדה ולא כדיעה וגם אם לא היה בדברים אמת.

לאור האמור ורק ביחס לפסום החמישי, אשר כאמור הוא היחיד שהופנה רק לגורם העונה על דרישות הגנה זו, מצאתי כי מתקיימת ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.

11. לאור כל האמור, נמצא כי ביחס לפרסומים ביחס אליהם הוכיחו התובעים את יסודות "הפרסום" ו"לשון הרע", הוכיחו הנתבעים הגנה רק ביחס לפרסום החמישי ולפיכך, יש לבחון את שאלת הפיצוי הנתבע ביחס לפרסום הראשון השני והרביעי:

כבר בראשית הדברים אציין, כי אף שמצאתי כי המדובר בפרסום לשון הרע, גם ביחס לקיבוץ, הרי שלא מצאתי כי הקיבוץ זכאי לפיצוי כספי בגין פרסומים אלו. גם אם קיימות דיעות נוספות בפסיקה, הרי הדיעה אותה מצאתי לקבל הינה כי תאגיד אינו זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק ממוני. בענין זה ראה סעיף 10 לפקודת הנזיקין (נ.ח.) הקובעת כי: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה, אלא אם גרמה לו נזק".

וכן ראה בספרו של שנהר בעמ' 160:
"אולם נראה, כי השם הטוב של "אדם טבעי" שונה במהותו מהשם הטוב של תאגיד. "אדם טבעי" זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל או ביזה אותו בעיני הבריות, גם אם לא היה לפגיעה זו כל היבט ממוני. לעומת זאת, כאשר מדובר בתאגיד, הרי שפגיעה בשם טוב מהווה "נזק" רק אם גרמה לפגיעה בנכסיו או בעסקיו של התאגיד. כך, למשל, נראה, כי עירייה אינה זכאית לקבל פיצויים בגין פרסום לשון הרע המייחס לה מתן שוחד או קבלתו, וגם חברה לא פעילה וחסרת נכסים לא תהיה זכאית לפיצויים בגין פרסום הפוגע בשמה הטוב. מאידך גיסא נקבע, כי חברה משכנת תהיה זכאית לפיצויים בגין פרסום שבו נטען כי היא מרמה את משתכניה" (עמ' 160).

עוד ראה בת"א (י-ם) 8069/06 החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ נ' אריה גור, שם הביע כב' השופט סולברג דעתו כי מאחר ולתאגיד אין נפש, לא יכולה להיגרם לו עוגמת נפש:

"אדם, בשר ודם" זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידו ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת נפש".

עוד ראה דברי השופטת י' הכט, סגנית נשיא מבית המשפט המחוזי בירושלים ב-ת"א (י-ם) 1452/96 הארגון למימוש האמנה לבטחון סוציאלי נ' ידיעות אחרונות בע"מ, ציינה בפיסקה 20 לפסק דינה: "אף אני הייתי נוטה לאמץ את ההשקפה הגורסת שאין הבדל בין אדם טבעי ובין תאגיד לענין סעיף 7א(ב), אלמלא ההוראה המפורשת בסעיף 10 לפקודת הנזיקין המתנה פיצוי בהוכחת נזק, לא רק בעוולה של לשון הרע.

אומנם גם הקיבוץ זכאי להגנה על שמו הטוב, אולם בהעדר הוכחת נזק ממוני של ממש, אינני מוצאת כי ניתן לפסוק לו פיצוי כללי מכוח סעיף 7א' לחוק. הקיבוץ כ"תאגיד" אינו סובל מעצם הפגיעה הרגשית בשל בושה, או בוז. לפיכך, מוצאת אני להעדיף את הגישה בפסיקה, אשר כאמור אינה מאפשרת פסיקת פיצוי לתאגיד ללא הוכחת נזק ממוני.

התובעים לא הוכיחו כי נגרם להם נזק ממוני כלשהוא וטענתם הינה למעשה לפיצוי כללי. הקיבוץ לא הביא ראיות להפסדים, או נזקים כספיים ממשיים שנגרמו לו ואף כי הועלתה טענה לפגיעה בכמות הנקלטים בקיבוץ, לא הובאה לכך כל אסמכתא. בוודאי לא הובאו ראיות לפגיעה כלכלית ולנזקים כספיים, אם וככל שהיתה מוכחת ירידה במספר הנקלטים. גם לענין פגיעה בהתקשרות עם גורמים עסקיים, לא הובאה כל ראיה לנזק ממוני של ממש וראה בחקירת התובע 1, עת השיב: "אני לא צריך להוכיח שיש נזק. אני בהחלט מציין שהפרסומים הללו עלולים להביא לנזק" (עמ' 21, שורה 7).

לאור האמור, אין מקום לפסיקת פיצוי לתובע 2.

12. הפיצוי לתובע 1 – בהתאם למפורט לעיל עומדים בפני לבחינה שלושה פרסומים, הפרסום הראשון, השני והרביעי (שכן לגבי הפרסום השלישי לא הוכח "פרסום" ולגבי הפרסום החמישי, ממילא חלה הגנת סעיף 15(8) לחוק). לאחר בחינת שלושת פרסומים אלו, שוכנעתי כי רק הפרסום השני מהווה פרסום לשון הרע ביחס לתובע 1. הפרסום השני מתייחס מפורשות למנהל הקהילה. יחד עם זאת, הפרסומים הראשון והרביעי לא התיחסו באופן ספציפי לתובע 1. בפרסום הראשון מופיעה אמירה ביחס למעשים אסורים הנעשים בקיבוץ לאורך שנים וכן קיימת התייחסות ל"קבוצה קטנה ואלימה שהשתלטה על חולתה ושולטת ברשעות ובאטימות...".גם אם יש בדברים משום לשון הרע על הקיבוץ, אין בפרסום זה משום איזכור התובע 1 וסבורתני כי הקורא הסביר אינו מקבל את הרושם כי הדברים מיוחסים לתובע 1 דווקא. זאת הן מאחר שהדברים מיוחסים למעשים שנעשים לאורך שנים בקיבוץ והתובע 1 נכנס לתפקידו רק לפני כשלוש שנים והן מאחר שהדברים מתייחסים לקבוצה ולא לגורמים ספציפיים, אשר ניתן לזהותם מקריאת המכתב בלבד.

גם הפרסום הרביעי המתיחס למנהלים ולהנהלת חולתה אינו לשון הרע ביחס לתובע 1 עצמו: אומנם עפ"י סעיף 3 לחוק, ניתן להבין לשון הרע גם אם היא רק משתמעת מן הפרסום, או מנסיבות חיצוניות. ואמנם התובע 1 הינו מנהל הקהילה בקיבוץ ויש להניח שרשם האגודות השיתופיות, מבקר התנועה הקיבוצית ומבקר המועצה האזורית גליל עליון יזהו את התובע 1 עם "מנהלי הקהילה" (וכך גם משטרת ישראל, הממוענת הנוספת, במכתב).

יחד עם זאת, גורמים אלו הינם ממילא גורמים אשר לכאורה מוסמכים לבדוק תלונות ביחס להתנהלות התובע 1 וככל שהמכתב היה ממוען רק אליהם, היה חוסה מימלא תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק.

ביחס ליתר הממוענים בפרסום זה: נשיאת ביה"מ עליון, היועמ"ש לממשלה, נשיא לשכת עורכי הדין, סבורתני, כי אין בהגעת המכתב אליהם משום הוצאת שם רע על התובע דווקא.

כלומר: ביחס לממוענים שיכלו לזהות את התובע 1 כמי שאליו מתייחסים הדברים האמורים, הרי חלה הגנת סעיף 15 (8) לחוק. ביחס ליתר הממוענים לגביהם, לא חלה ההגנה, הרי שמאחר שהם מימלא לא יכלו לדעת כי המדובר בתובע 1 דווקא ,אינני סבורה כי ביחס אליהם השתמע לשון הרע על התובע 1.

אומנם הנתבע טען בעדותו כי התכוון בין היתר לתובע וזאת בנוסף לאנשים נוספים (ראה עמ' 34, שורה 18 לפרוטוקול עת נשאל "מי הגנבים", השיב: "בלינקר, דני עבדי, לאה צוקרמן ויוסי קופיק, בעלי זכות החתימה בחולתה שמנעו מאיתנו לקבל את זכויותינו")

יחד עם זאת, הבחינה הינה אובייקטיבית ואין חשיבות לכוונת המפרסם אלא יש צורך שהאדם הסביר יקשור בין הדברים שנאמרו, לאדם הספציפי.

ראה ע"י 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פיסקה 33: "ודוק: אף אם שורשיו של כלל זה נעוצים במסורת המשפט המקובל, לכלל זה הצדקה אף במישור התכליתי. דרישת הזיהוי מהווה איזון בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי. השם הטוב הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה. ככל שנאמרים דברים או מתפרסמים דברים ברבים אך האדם הסביר לא קושר בין דברים אלו לבין הפרט הספציפי – אין פגיעה בשם הטוב של הפרט. באותם המקרים, בהעדר פגיעה בשם הטוב של הפרט, אין כל מקום להגביל את חופש הביטוי בשם ההגנה על הזכות לשם טוב".

ובהמשך –
"הבחינה המהותית של זיהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה היתה להשתנות כתוצאה מן הפרסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו – לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו. המבחן האובייקטיבי נגזר ממהות הזכות לשם טוב – הערכת הסביבה את הפרט".

סבורתני, כי "האדם הסביר" ואף הממוענים הנוספים במכתב לא יזהו את התובע 1 דווקא מתוך כלל הנהלת הקיבוץ כגורם הספציפי אליו התייחסו הדברים. אומנם התובע 1 מועסק כמנהל הקהילה אולם, אינני סבורה כי בהטחת הדברים בלשון רבים- ביחס להנהלה ולמנהלים בלשון רבים, יש כדי לזהות את הדברים כאלו נאמרו דווקא ביחס לתובע 1 עצמו. על התובע היה להראות כי אכן הנסיבות מצביעות על כך שהקורא הסביר אליו הגיע הפרסום הבין כי הדברים מיוחסים לתובע 1 דווקא.

וראה ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פד"י נו(2) 607, 618, ביחס לפרשנותו של סעיף 3:

"הדעה המקובלת היא כי על מנת לקבוע את משמעותו הפשוטה או המשתנית של פרסום בעיני האדם הסביר והרגיל יש לתת את הדעת על ההקשר שבו הובאו הדברים הנטענים להיות לשון הרע". ובהמשך:

"זאת ועוד, יש לפרש את המילים בהקשר שבו פורסמו, ללא היזקקות לנתונים חיצוניים נוספים העלולים לשנות את משמעותן או להרחיבן, אלא אם ניתן להוכיח כי נתונים נוספים אלה היו בגדר ידיעתם הרגילה של אלה ששמעו אותם או קראו אותם".

וראה לדוגמא דברי ביה"מ בת"א (עפולה) 1850/02 מועצה אזורית גלבוע נ' שאול דדון:
"במקרה דנן, כאמור, אין ללמוד מנוסח המנשר עצמו כי הוא מכוון לתובע ואף לא הובאו בפני כל ראיות של ממש מהן אוכל ללמוד כי כל תושב גן נר שקיבל לידיו את המכתב ידע כי הפרסום מכוון בעיקר כנגד התובע".

באופן דומה, לא הוכח בפני כי האדם הסביר ידע שהמכתב מתייחס לתובע 1 דווקא ואף לא הובאה כל ראיה של ממש כי הממוענים הנוספים (מלבד הגורמים המוסמכים ממילא לבדוק תלונות ולגביהם חלה הגנת סעיף 15(8) לחוק), ידעו כי ההאשמות יוחסו לתובע 1 דווקא.

13. נותר אם כן, הפרסום השני בלבד – מכתב מיום 5/3/10, לגביו לא מצאתי כי עומדת לנתבעים הגנה כלשהיא. אמנם, ביחס לרוב המומענים ניתן לראות גם במכתב זה פניה לגופים המוסמכים לבדוק התלונה על התנהלות התובע. אולם, המכתב פורסם גם למזכיר התנועה הקיבוצית אשר בניגוד ליתר הממוענים, לא הוכח כי הינו מוסמך לדון, או לבדוק תלונות לגבי התנהלות התובע 1. לכן, כפי שפורט לעיל בהרחבה, הפרסום ליתר הממוענים חוסה תחת הגנת סעיף 15 (8) לחוק והפרסום שהינו בבחינת לשון הרע, ללא שקיימת הגנה לגביו, הינו הפרסום למזכיר התנועה הקיבוצית בלבד.

לעניין הגנת אמת דיברתי, ראה התייחסות מפורטת בסעיף 6 לעיל. בנוסף אציין, כי גם טענת הנתבעים כנגד התנהלות התובע בכך שלא טיפל בהשמצות, או איומים שהושמעו כלפיהם לטענתם, על ידי מי מחברי הקיבוץ, אין בהן כדי להוכיח "אמת דיברתי". המדובר בטענות היכולות להיות רלוונטיות לאמירה בדבר אי מילוי תפקיד כראוי , אך בוודאי שאין בהן הוכחה לטענות של "הונאה" ו"רישום כוזב במסמכי תאגיד".

גובה הפיצוי- התובע לא הוכיח נזק ממוני כלשהו שנגרם לו. כך לדוגמא, לא הובאו ראיות לפגיעה בשכרו ,או במשרתו, או בעבודות נוספות בהן הועסק, או יכול היה להיות מועסק.

יחד עם זאת, על פי סעיף 7א' לחוק, מוסמך בית המשפט לפסוק פיצוי עד לסך של 50,000 ₪ גם ללא הוכחת נזק. סמכות זו הוקנתה בדין על מנת להרתיע מוציאי לשון הרע, בדרך של קביעת סנקציה של פיצויים ללא הוכחת נזק. בהתאם לסעיף 7א'(ג) לחוק במקום בו הפרסום היה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע אף בכפל הפיצוי כאמור.

במסגרת פסיקת הפיצויים, על פי סעיף זה, על בית המשפט להביא בחשבון את היקף הפרסום, את מהות הפרסום ואת אופי הפגיעה הנטענת בתובע.

בענין זה ראה בספרו של שנהר (אוזכר לעיל) בעמ' 381:

"חומרת ההאשמות שבפרסום, איננה באה לידי ביטוי בשלב קביעת האחריות וזאת כל עוד הדברים שבפרסום עוברים את הסף שנקבע בסעיף 1 לחוק. לפיכך יוגדר כלשון הרע פרסום המטיל בנפגע אשמה או עלבון קלים יחסית... חומרת ההאשמות שבפרסום באה לעומת זאת, לידי ביטוי בשלב פסיקת הפיצוי".

אין ספק כי חלק מהדברים שנאמרו בפרסום הנדון הינם חמורים ביותר וזאת ביחס לאמירות: "מאחר והוא פעל ע"י הונאה, רישום כוזב במסמכי תאגיד, ניצול מעמדו וסמכותו כעובד ציבור לפגיעה במשפחה..."
יחד עם זאת, יש להביא בחשבון שהתובע 1 לא הוכיח שהמכתב פורסם והגיע לגורמים נוספים מעבר לממוענים ואשר, כאמור, הגורם היחיד לכאורה – שלא הוכחה לגביו הגנה ביחס לפרסום מכוח סעיף 15(8) לחוק, הינו מזכיר התנועה הקיבוצית.
ההלכה הינה, כי: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע תעריפים. בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים" (רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' פ"ד נה (5) 510.
לאור האמור ולאחר ששקלתי את מהות הפרסום וחומרתו אל מול העובדה שמדובר בגורם יחיד אליו נעשה פרסום ללא הגנה שבדין, סבורתני כי פיצוי בסך של 7,000 ₪ יהלום את היחס בין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע 1, לבין העובדה שהפרסום לגביו לא עמדה לנתבעים הגנה בדין, הגיע בסופו של דבר כאמור, רק למזכיר התנועה הקיבוצית.
לאור כל האמור, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע 1 סכום של 7,000 ₪.
מאחר שהפרסום היחיד לגביו מצאתי לחייב את הנתבעים מתייחס לפרסום השני ורק ביחס לפרסומו למזכיר התנועה הקיבוצית (שכן ביחס לשאר הממוענים, מצאתי כאמור כי עומדת לנתבעים הגנה), ואין המדובר במכתב שפורסם ברבים, אינני מוצאת לנכון להורות על פרסום התנצלות כמבוקש. בפרסום כמבוקש יהיה רק כדי להביא לפרסום יתר של הדברים אשר עד עתה לא פורסמו, אלא למזכיר התנועה הקיבוצית.
כן ישאו הנתבעים בהוצאות משפט, לרבות שכ"ט עו"ד אשר בנסיבות ונוכח מצבם הנטען של הנתבעים, מצאתי לנכון להעמידם, לפנים משורת הדין, ע"ס כולל של 2,000 ₪ בלבד.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הוכחת נזק

  2. הוכחת גיל

  3. הוכחת דין זר

  4. חובת הוכחת נזק

  5. הוכחת התאבדות

  6. הוכחת הברחת נכסים

  7. הוכחת מוניטין אישי

  8. הוכחת תאונת עבודה

  9. הוכחת אשמה לכאורה

  10. הוכחת פגיעה בתנאי עבודה

  11. הוכחת מהירות נסיעה

  12. הוכחת בעלות על דירה

  13. הוכחת אסכולה רפואית

  14. טענת לא הוכחה האשמה

  15. הגשת ראיה לאחר הוכחות

  16. הוכחת מרכז חיים בישראל

  17. הוכחת מרמה בתביעת ביטוח

  18. הוכחת נוהג במקום העבודה

  19. הוכחת מסירה של קנס חניה

  20. הוכחת בעלות על נכס עזוב

  21. הוכחת סודיות מידע בעבודה

  22. הוכחת חתימה באמצעות עדים

  23. הוכחת העתקת זכויות יוצרים

  24. ראיות לכאורה להוכחת האשמה

  25. הזמנת עד נוסף בשלב ההוכחות

  26. הוכחת תביעה בהעדר התייצבות

  27. ראיה מפריכה לאחר דיון הוכחות

  28. הוכחת פתיחת חברה לצורכי מרמה

  29. פיצויים לתאגיד ללא הוכחת נזק

  30. 5 תנאים להוכחת הפרת חובה חקוקה

  31. הוכחות לנזק לנפגע תאונת דרכים

  32. ויתור על בטוחה בהגשת הוכחת חוב

  33. אי התייצבות הנתבע לדיון הוכחות

  34. הוכחת הסכם בעל פה באמצעות עדויות

  35. הוכחת הקשר הסיבתי בתביעה ייצוגית

  36. ראיות לכאורה להוכחת התעללות בקטין

  37. הוכחת בעלות במקרקעין על סמך הבטחה

  38. הוכחת הימצאותו של נוסע ברכב - תאונת דרכים

  39. חיוב התובע בהוצאות בעקבות דחיית דיון הוכחות

  40. הוכחת בעלות במקרקעין שנרכשו לפני קום המדינה

  41. הוכחת תמיכה בהורים של אדם שנהרג בתאונת דרכים

  42. טענת גניבה של עובד דורשת מהמעסיק מידת הוכחה מוגברת

  43. במיקרו טראומה חובת הוכחתו בסבירות העולה על 50% מוטלת על המבוטח

  44. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון