פסילת שופט בעקבות טעות בהחלטה שיפוטית

בית המשפט קבע כי החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות (ראו ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן (לא פורסם); ע"פ 3121/02 אליהו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). החלטה שיפוטית תוך מהלך המשפט, גם אם היא מוטעית, אינה עילה לפסלות השופט ואין בה כדי להצביע על משוא פנים. התרופה לטעות הנטענת היא בערעור ולא בפסילה (ראו ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג( 2) 599, 612). המערער לא הצביע, בנסיבות העניין, על החלטות המבססות חשש ממשי למשוא פנים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שופט בעקבות טעות בהחלטה שיפוטית: לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת כוחן) שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער (בת.פ. 4802/99). 1. כנגד המערער ונאשם נוסף הוגש כתב אישום (ת.פ. 4802/99) לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת כוחן), המייחס להם, בין היתר, קשירת קשר לקבלת כספים במרמה מחשבונות בנקים לא להם. הנאשם הנוסף הודה (ביום 24.1.2001) באישומים המיוחסים לו במסגרת הסדר טיעון, טרם החלה פרשת התביעה וטרם הובאה ראיה כלשהי בפני בית המשפט. לאחר הודאת הנאשם הנוסף, הרשיעו בית משפט השלום ושמע טיעונים לעונש. בשלב זה, הורה בית המשפט להפריד את הדיון בעניינו של הנאשם הנוסף מהדיון בעניינו של המערער (לפי הוראות סעיף 88 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982). בית משפט השלום הוסיף לדון בעניינו של המערער. ביום 4.11.2002, ביקש המערער מבית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינו בשל מספר עילות. העילה הראשונה לבקשת הפסילה הינה החלטות שונות שניתנו על ידי בית המשפט באשר לאופן ניהול ההליך. כך, למשל, טען המערער כי בית המשפט מנע ממנו לחקור עדים, כאשר סנגורו ביקש, בניגוד לדעת המערער, שלא לחוקרם. העילה השנייה לבקשת הפסילה הינה ראיות שהוגשו לבית משפט השלום במסגרת שלב הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם הנוסף. במסגרת שלב זה, שנערך בטרם הופרד עניינו של הנאשם הנוסף מעניינו של המערער, נמסרו, לטענת המערער, נתונים שונים שיש בהם משום "עדות" כנגד המערער ועברו הפלילי. העילה השלישית לבקשת הפסילה הינה קביעות עובדתיות שנעשו, לטענת המערער, במסגרת הכרעת דינו של הנאשם הנוסף ואשר יש בהן משום הבעת דעה מצידו של בית המשפט על העובדות שבכתב האישום. 2. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה. אשר לעילת הפסלות הראשונה, ציינה המשיבה כי המערער ניהל את ההליך בצורה טורדנית, תוך שימוש בשפה גסה כלפי סנגוריו, כלפי עדים וכלפי השופטת. על כן, טענה המשיבה כי החלטותיה השונות של השופטת באשר לניהול ההליך היו בגדר כורח המציאות. המשיבה ציינה בנוסף כי העדים שכביכול חקירתם נמנעה מהמערער, נחקרו בחלקם חקירה נגדית ממצה על ידי בא כוחו דאז של המערער וחלקם לא נחקרו אך בשל מחדלם של המערער ובא כוחו לעיין בחומר הראיות שהועמד לרשותם לצורך חקירתם. אשר לעילת הפסלות השנייה, ציינה המשיבה כי בשלב הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם הנוסף, הקפידו כל הצדדים הקפדה יתרה שלא לומר דבר מה על נסיבות המקרה, העשוי להשליך על עניינו של המערער. כן ציינה המשיבה כי שלב הטיעונים לעונש האמור נערך בנוכחות בא כוחו דאז של המערער, אשר ביקש להפריד את הדיון בעניינו של המערער וראה את הדיון כמופרד. אשר לעילה השלישית, ציינה המשיבה כי קבלת הודאתו של הנאשם הנוסף אינה פוגעת ביכולתו של בית המשפט להוסיף ולדון בעניינו של המערער. כן ציינה כי עיון בהכרעת דינו של בית המשפט בעניינו של הנאשם הנוסף, אינו מגלה כל קביעה עובדתית המשליכה על עניינו של המערער. 3. בית משפט השלום, דחה (ביום 11.11.2002) את בקשת הפסלות. אשר לעילה הראשונה, ציין בית המשפט כי תנאי ניהול המשפט הוכתבו למעשה על ידי המערער והיו פועל יוצא מהתנהגותו. כך, אם הושמעו עדים בהעדרו של המערער, או אם הם לא נחקרו או לא נחקרו כדבעי, לטעמו של המערער, אין זאת אלא בעטיו של המערער שנעדר מישיבות רבות, על אף שהוזהר על ידי בית המשפט, נהג בסנגוריו הרבים באופן שהביאם לבקש להשתחרר מייצוגו, לא מימש את האפשרות שניתנה לו לעיין בחומר החקירה שבידי המשיבה ועוד. אשר לעילות השנייה והשלישית, קבע בית המשפט כי הן בהכרעת דינו של הנאשם הנוסף, הן בטיעונים לעונש והן בגזר הדין, לא הובעה כל דעה ביחס למערער וממילא לא נקבע כל ממצא עובדתי המתייחס אליו. בית המשפט ציין בהחלטתו כי אין לו כל דעה קדומה נגד הנאשם ואל לו לנאשם לחשוש מפני משוא פנים מצידו. מכאן הערעור שלפני. בערעור זה, שבים הצדדים ומעלים את הטענות שהעלו בפני בית משפט השלום. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בית משפט זה קבע פעמים רבות כי החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות (ראו ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן (לא פורסם); ע"פ 3121/02 אליהו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). החלטה שיפוטית תוך מהלך המשפט, גם אם היא מוטעית, ואיני קובע כך במקרה שלפני, אינה עילה לפסלות השופט ואין בה כדי להצביע על משוא פנים. התרופה לטעות הנטענת היא בערעור ולא בפסילה (ראו ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג( 2) 599, 612). המערער לא הצביע, בנסיבות העניין, על החלטות המבססות חשש ממשי למשוא פנים. 5. גם בטענות המערער בדבר השלכותיו הצפויות של הדיון בעניינו של שותפו לאישום על עניינו שלו, איני מוצא בסיס לפסילה. עצם העובדה ששופט הדן בעניינם של מספר שותפים הקשורים לאותה פרשה מרשיע חלק מהם, אינה פוסלת אותו, ככזו, מלהמשיך ולדון בעניינם של המעורבים האחרים בפרשה (ראו ע"פ 17/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מט( 5) 729, 731; ע"פ 4150/00 דהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם; להלן - פרשת דהן); ע"פ 10013/02 עקבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). הדבר נכון ביתר שאת כאשר ההרשעה היא על פי ההודאה ונסמכת על כתב האישום בלבד, והיא אינה תוצאתו של ניהול משפט הוכחות בפני בית המשפט (ראו פרשת דהן, פסקה 9 לפסק הדין). לצד האמור, יתכנו מקרים בהם הרשעת חלק מהנאשמים תלווה בקביעות ואמירות של בית המשפט שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים. על בית המשפט לבחון כל מקרה ונסיבותיו הוא. 6. בנסיבות המקרה שלפני, לא הצביע המערער על נסיבות המצביעות על חשש ממשי למשוא פנים. המערער טוען כי בהרשיעו את שותפו לאישום, קבע ממילא בית משפט השלום קביעה עובדתית לפיה אדם נוסף המעורב בפרשה קיבל לידיו את ההמחאות הגנובות, העומדות במוקד האישום נגדו. לטענתו, בכך הביע בית המשפט את דעתו על עובדות כתב האישום שהוגש נגדו. אין בידי לקבל טענה זאת. אמת הדבר כי העובדות בהן הודה הנאשם הנוסף הן העובדות לפיהן מואשם המערער, שותפו לאישום. אולם, אין הדבר מונע מהמערער לכפור בעובדות אלה, כולן או מקצתן, וודאי שאין בכך כדי לחייב את הרשעתו. בית משפט השלום עמד על כך בהחלטתו. המערער אינו מצביע על קושי מיוחד שנוצר בעניינו, השונה ממצב הדברים הנוצר מקום בו נאשמים יחדיו מספר נאשמים ואחדים מהם מודים באישומים נגדם. בהעדרו, לא קמה לו עילת פסלות. המערער מוסיף וטוען כי במסגרת שלב הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם הנוסף, ובטרם הופרד הדיון בעניינו מעניינו של המערער, נאמרו על ידי בא כוחו של הנאשם הנוסף מספר דברים שיש בהם כדי להשליך על עניינו של המערער. הדברים אליהם מפנה המערער הנם הדברים המצויים בעמ' 42 לפרוטוקול בית המשפט (מיום 24.1.2001) לפיהם - "גם אני מרגיש שאני מנוע מלפרוש את הפרשה כולה, מאחר ועדיין מתנהלים הוכחות נגד הנאשם הנוסף [הוא המערער]. אומר בזהירות, כי 'הפטנט' אינו של הנאשם. גם לדעת התביעה, הנאשם אינו הרוח החיה, היוזמת, המתכננת של העבירות נשוא כתב האישום. הנאשמים הכירו בבית הסוהר". לטענת המערער, בדברים אלה יש משום מסירת עדות נגדו וגילוי עברו הפלילי והם מקימים, לפיכך, עילת פסלות. אין בידי לקבל טענה זו. בית משפט זה עמד על כך ש"אין להעלות טענת פסילה, כל אימת שעקב תהליכי איחוד משפטי או הפרדה או האשמה בצוותא מגיעות לבית המשפט ראיות, הקבילות נגד אחד ואינן קבילות נגד האחר" (ע"פ 1/88 כוכבי נ' מדינת ישראל, מב( 1) 133, 134). מקרה זה אינו חריג לאמור, בפרט שהמדובר באמירות כלליות שאינן מחייבות בהכרח את בית המשפט. לא זו אף זו - בא כוחו של המערער העיד על עצמו כי הוא אומר את שהוא אומר "בזהירות", לאור העובדה כי טרם הסתיים שלב ההוכחות בעניינו של המערער. שומה על בית המשפט שידע להתייחס אל אותן אמירות במידת הזהירות המתחייבת. העולה מן האמור הוא שלא הוכח חשש ממשי למשוא פנים שמקורו באמירות אליהן מפנה המערער. 7. המערער לא הצביע, באף אחת מטענותיו הרבות, כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" במובן זה שיבצר ממנו לדון בעניינו ללא משוא פנים (ראו ע"פ 1949/01 טולוצ'ינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 1293/01 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אמירת בית המשפט לפיה "לאחרונה, לאחר שהמשפט הגיע לשלבים הסופיים שלו, שכר הנאשם את שירותיו של עו"ד היכל" (סעיף 6 להחלטת בית משפט השלום מיום 11.11.2002), אינה מלמדת כי בית המשפט כבר גיבש, נכון למועד אמירתה, את דעתו בעניינו של המערער וכי ננעלה דעתו, כפי שטוען המערער. משכך, לא קם חשש ממשי למשוא פנים בנסיבות העניין. אשר על כן, דין הערעור להדחות.שופטיםפסלות שופט