קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פציעה מסוס: זוהי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. על-פי האמור בכתב התביעה, ביום 9.3.93 בעת שהתובע ליווה את בנו לשיעורי רכיבה אצל הנתבעת, הוא נפגע קשות מסוס. התובע עזר לבנו הסובל מבעיות מוטוריות, לעלות על הסוס, כשלפתע התנגד הסוס לאחיזה בו ומשך לתובע את היד באמצעות המושכות כלפי מעלה. בבדיקה רפואית נמצא, כי התובע סובל משבר בכתף שמאל. הוא נחבש ונשלח לביתו למנוחה בת שלושה שבועות ובהמשך למעקב בקופת-חולים. התובע טוען, כי מאז התאונה הוא סובל מכאבים ומוגבל בפעילות יומיומית, הוא נעדר מעסקו במשך 6 חודשים שלאחריהם נאלץ לסגור את העסק. התובע טוען עוד, כי פרופ. אנגל קבע כי יש לתובע 25% נכות צמיתה. התובע מייחס לנתבעת רשלנות. הנתבעת בכתב הגנתה טוענת, כי בעת האירוע עמד התובע מעבר לגדר של השטח בו נמצאו הסוסים והוזהר שלא להתקרב לתלמידים ולא להתערב במהלך השיעור. הנתבעת טוענת לחוסר יריבות כי התובע לא היה תלמיד שלה. הנתבעת מוסיפה, כי העמידה לרשות התלמידים מורים בעלי ניסיון והדריכה את התלמידים בכל רזי הרכיבה. הנתבעת טוענת, כי התובע משך את מושכות הסוסה, כאשר הוא עומד מעבר לגדר וכאשר הסוסה ניסתה לזוז אחורנית המשיך התובע לאחוז במושכות בחזקה, כדי למשוך את הסוסה למקום עמידתו. בעדותו הראשית, מסר התובע, כי ישב בצד עד לסיום הרכיבה של הבן ואז היה עוזר להוציא את הסוסים. לא נאמר לו דבר בעניין זה. במקרה נשוא תיק זה, מעיד התובע, כי אורי המדריך של הבן, ביקש מהתובע להוציא את הסוס וכך עשה לאחר מכן הוא נשאר בחוץ, ועמד מחוץ לגדר. המדריך אמר לילד לעלות על הסוס והוא בינתיים הלך למשרד. הבן ניסה מספר פעמים לעלות על הסוס וביקש מהתובע להחזיק את המושכות, התובע החזיק במושכות ביד שמאל, הבן טיפס על הסוס וזה החל להשתולל. התובע חשש כי הסוס ירמוס את בנו ולכן החזיק חזק במושכות. הוא התכופף ונתן לבן דחיפה בשיפולי הגב, אך הסוס המשיך להשתולל וידו של התובע נפגעה. הוגשו כמוצגים תעודות אי-כושר. לפני התאונה ניהל התובע גלריה לאומנות. מאחר ולא יכול היה לתפקד ביד שמאל, סגר את הגלריה. לאחר מכן פתח קיוסק. כיום אינו עובד במסגור בגלל מצבו הרפואי. התובע מעיד, כי עשה את המסגרות בעצמו ונזקק לשתי ידיו, בחתוך הזכוכית, בקיוסק מביאים לו את המצרכים עד למקום, ולכן אינו נזקק למאמץ. בחקירתו הנגדית, מסר התובע, כי לא קיבל הוראות שלמלווים אסור ליצור קשר עם הילדים. להפך, המדריכה אסתי נתנה לו להחזיק בסוס עד שתחזור. העד אינו זוכר מה היה כתוב בשלטים שהיו בחווה. התובע היה בן בית ולפעמים היה נכנס פנימה, אך בדרך כלל היה בחוץ. נכנס רק כשקיבל רשות. בעת שעלו על הסוסים המדריך אורי הלך למשרד, הבן התקשה בעליה על הסוס והתובע עזר לו. התובע לא נכנס לשטח, אלא הסתפק בהחזקת המושכות, כשהוא עומד מחוץ לגדר. התובע אינו יודע מה היה כתוב על השלטים, העלייה על הסוסים היתה סמוך לגדר ולא באמצע החלק הפנימי. הבן לא הצליח לעלות, כי הסוס החל להשתולל ולפיכך עזר לבן. התובע החזיק במושכות, כי חשש שהילד יפול וירמס על ידי הסוס. כשהתובע הרגיש בכאב, הסוס חדל מלהשתולל. כל פעם שהבן אמור היה לעלות על הסוס, היו מביאים את הסוס ליד הגדר. כל המאורע ערך שניות ולכן כל מחשבותיו של התובע היו בהצלת בנו. התובע לא יכול היה להסביר מדוע אחרי התאונה דווח על הכנסה שנתית כפולה מהתקופה שלפני התאונה. משך שלושה חודשים הלך עם מיתלה ובמשך שנה עשה פיזיוטרפיה. הוא יכול היה להפעיל את יד ימין, אך כל תזוזה בזוית מסוימת גרמה לו כאבים. בחודשים מרץ עד אוקטובר כשישב בבית לא הרוויח סכום כלשהו. אשתו לא ידעה את העבודה בגלריה והוא לא יכול היה לעבוד רק מספר שעות בגלל דרישות הלקוחות. העד לא יכול היה להשיב מדוע בשנת 1993 היה המחזור גבוה משנת 1992, אך לא היו הכנסות. העד לא יכול היה להצביע על הוצאות גדולות שהיו בדו"ח. כשסגר את הגלריה מכר את התמונות במחירים נמוכים מאוד. עד מטעם הנתבעת היה מר יהודה דוידוביץ שהיה המנהל בפועל של מקום האירוע. לאחר שבנו של התובע עבר מספר רב של שעורים עקב בעיותיו המוטוריות והיה שפור בתפקודו וברמת הבטחון שלו הוא צורף למתחילים. הסוסה שעליה רכב בנו של התובע היתה בת 25, מאוד שקטה ורגועה ולכן היתה נוחה לילדים עם בעיות מוטוריקה. העד לא ראה את הפגיעה של התובע. ההוראות אסרו על ההורים להיכנס למגרש ולעזור לילדים לעלות. לא הודפס דף הנחיות, יש שלט שמורה על אסור הכניסה. עד מומחה מטעם התובע היה פרופ. יואל אנגל, בחוות דעתו הראשונה מיום 21.11.93, ציין כי השבר היה עם תזוזה וסיבוב ולפיכך מגביל את תנועת הכתף. השברים הקיימים אצל הנתבע הם שברים שכוללים את המעטה השרירי של הכתף. נזקים אלה חייבים תיקון, אך תיקון לא נעשה. רוב המחברים היום סבורים, שאין מקום לתיקון אוטומטי ואחוז התוצאות המוצלחות הוא 60%. הגבלות התנועה הינן פועל יוצא משינוי צורת ותנוחת הראש, ואילו הגבלות התנועה האקטיביות והכאב בזמן התנועה בשל הפגיעה במעטפת השרירית המסובבת של הראש. לסיכום, קובע פרופ. אנגל, כי התובע זכאי ל- 25% נכות הנובעים מהגבלות ניכרות בסיבוב הזרוע על פי תקנה 41 (4) ג'. בחשוב זה לא נלקחו בחשבון הנזקים למעטפת השרירית של הכתף מאחר והנזק הזה חופף את הנזק שעוסק בהגבלות התנועה. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעת מומחה של פרופ. יעקב נרובאי. חוות דעת זו ניתנה ביום 21.1.95 ולאחר שפרופ. נרובאי עיין גם בחוות הדעת של פרופ. אנגל. פרופ. נרובאי מצא, כי השברים התאחו בצורה תקינה וללא נזק מיפרקי. פרופ. נרובאי מוסיף, כי חוות דעת פרופ. אנגל ניתנה כ- 8 חודשים מיום האירוע וזה מוקדם מידי. פרופ. נרובאי מגיע למסקנה, כי כיוון שהסיבוב החיצוני כמעט מלא. כשפרופ. אנגל לא מצא תנועה זו, ומאחר והיא ביד שמאל כאשר התובע הוא ימיני הרי יש ליתן לתובע 5% נכות לצמיתות לפי סעיף 1 35 בין א' ל- ב'. מיניתי מומחה מטעם בית המשפט, את פרופ. משה סלעי. בפני פרופ. סלעי עמדו חוות הדעת של 2 המומחים. בחוות דעתו מציין העד כי: "כפי שרואים בד"כ בשברים אלו יש בחודשים הראשונים לאחר שבר כזה, הגבלה ניכרת בתנועה ובתפקוד מעצם השבר ומהפגיעה בשרירים באזור השבר. בהמשך, מופיע שיפור בתנועה ובתפקוד עם המשך החלמת השברים והשרירים, וכעבור זמן רב יותר מושג שפור נוסף (אם כי קטן יותר) ביחס לשנה הראשונה שלאחר השבר. מכאן גם לדעתי ההבדלים בממצאי הבדיקות והמסקנות בחוות דעת עמיתי פרופ. אנגל מתאריך 11.93 ופרופ. נרובאי מתאריך 1.95. מצבו כיום יציב ללא הופעת שינויים ניווניים במפרק הכתף וללא תזוזות הראש כפי שעולה מהבדיקות העדכניות". לאור כל האמור, קבע פרופ. סלעי, כי נכותו הצמיתה של התובע היא 12.5%. כמו כן, אין הוא צופה החמרה או שיפור נוספים או טיפולים אורטופדיים. לפני שמיעת הראיות נבדק התובע שוב אצל פרופ. אנגל וניתנה חוות דעת משלימה ביום 28.8.02, בחוות דעתו זו, חוזר פרופ. אנגל על קביעתו בשיעור 25% נכות. ביום 16.10.02 נתן פרופ. נרובאי חוות דעת משלימה. פרופ. נרובאי מציין כי הוא מצא תנועתיות במקצת טובה יותר מאשר פרופ. סלעי, ולפיכך הוא חוזר על קביעתו בחוות הדעת הראשונה. פרופ. סלעי בחקירתו מאשר כי מצא טווח תנועות דומה לפרופ. אנגל, אך קביעת אחוזי הנכות נעשתה על בסיס שקלול מגבלות התנועה שמצא במישורים שונים ולא על סמך מישור בודד אחד. הוא גם לא מצא הגבלה שתתאים לאחד מסעיפי המשנה של תקנה 41.4. השאלה הראשונה שיש לדון בה היא: האם קיימת אחריות של הנתבעת, שאם אין אחריות אין מקום לדון בשיעור הנכות ובתוצאותיה הכספיות. על-פי האמור בכתב התביעה, נסיבות התאונה היו כאלה, לפיהם התובע עזר לבנו הסובל מבעיות מוטוריות לעלות על סוס, כאשר לפתע התנגד הסוס לאחיזה בו ומשך לתובע את היד באמצעות המושכות כלפי מעלה והתובע נפגע. אין המדובר בסוס שהשתולל קודם שהבן ניסה לעלות עליו. הנתבעת הציגה תמונות של שלטים האוסרים על מגע עם החניכים במהלך השיעור. גם התובע העיד, כי נכנס למסלול רק כאשר קיבל רשות לכך. גם אם אקבל את גירסת התובע, לפיה הלך המדריך למשרד בשעה שהבן היה אמור לעלות לסוס, הרי התובע שעמד מאחורי הקיר של המסלול לא היה צריך למשוך במושכות של הסוס. אם הסוס השתולל, הרי התובע לא היה צריך להעלות את הבן על הסוס, שכן בכך הוא סיכן את הבן. המסקנה העולה מהעובדות, היא כי התובע ניסה לעזור לבנו לעלות על גב הסוס ע"י שמשך את מושכות הסוס כדי לקרב את הסוס אליו. אין מחלוקת, כי הנתבעת חבה חובת זהירות מושגית לבן. האם היא חבה חובה כזו וחובת זהירות קונקרטית לתובע? אני סבור שהתשובה לכך היא שלילית, וזאת כיוון שיש לבחון את הסוגיה לפי מבחן הציפיות, דהיינו האם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשות הנזק. הדין אינו מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים, אלא בגין סיכונים בלתי סבירים, דהיינו סיכונים כאלה שהחברה דורשת כי ינקטו אמצעי זהירות סבירים בגינו. לעניין זה ראה ע"א 145/80 ועקנין נ. המועצה המקומית בית שמש, פ"די לז' (1) 113. מי שרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו ולכן אין הדין מטיל חובת זהירות בגין סיכונים סבירים. אינני מקבל כאמור, את גרסת התובע, כי משך במושכות כדי להציל את בנו. גירסה זו, לא הופיעה כלל בכתב התביעה. הנתבעת הציבה שלטים המזהירים מפני התערבות ומגע עם החניכים במהלך השיעור. התובע הפנים איסור כזה, שכן הוא העיד כי לא נכנס למסלול ללא אישור. היתה גם חומה בגובה של מטר שהתובע עמד מאחוריה. לפיכך, הנתבעת נקטה באמצעים סבירים למנוע את התובע מלפעול כפי שפעל. התובע ניצל את העדרו לזמן קצר של המדריך כדי לעזור לבנו לעלות על הסוס, כאשר משך במושכות הסוס כדי לקרבו והפעיל כוח לשם כך, אך הסוס הפעיל כוח נגדי וידו של התובע נמשכה למעלה. מעשהו של התובע, אף ניתק את הקשר הסיבתי. לנוכח האמור אני קובע, כי הנתבעת לא התרשלה ואין היא חייבת לפצות את התובע. אשר על כן, אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת הוצאות המשפט כולל המחצית השניה של שכר המומחה מטעם בית המשפט. כמו כן, ישלם התובע לנתבעת שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. זכות ערעור תוך 45 ימים.תאונות רכיבה על סוס