התובעת טענה כי הנתבעת הינה זו אשר מסרה לפרסום מידע מתוך דיון בדלתיים סגורות, ללא קבלת היתר מבית המשפט, ובניגוד לחוק, והיא זו אשר פגעה בפרטיותה והביאה להפצת דיבתה של התובעת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרסום מידע דיון בדלתיים סגורות: 1. ענייננו בשתי תביעות על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 וחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981. רקע עובדתי וטענות הצדדים: 2. התובעת, תושבת עפולה, עו"ד במקצועה (קיבלה לטענתה את הרישיון בחודש מאי 2010). נתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") הינה עו"ד במקצועה, והיא ייצגה בזמנים הרלוונטיים לתביעה את אבי התובעת, מר X (להלן: "X") בהליכים משפטיים שונים. נתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") בתיק 46859-05-10 הוא עורך המקומון אינדקס העמק והגליל. 3. עניינן של תביעות אלו הוא בשתי כתבות, האחת שפורסמה בעיתון ידיעות אחרונות ביום 27/5/2008 והשנייה במקומון "אינדקס העמק והגליל" ביום 30/5/2008 (להלן :"אינדקס"). שתי הכתבות הללו פירטו כתב תביעה אשר הגישה הנתבעת, בין היתר בשם מרשה X כנגד התובעת. התובעת טענה, כי הנתבעים הפיצו דיבתה רעה ופגעו בפרטיותה. התביעה בתיק אזרחי 39072-05-10: 3. ביום 27/5/08 פורסמה כתבה בעיתון ידיעות אחרונות, אשר כותרתה "איש עסקים תובע רבע מיליון ש' מבתו שעבדה אצלו "הבת ריגלה נגד אביה לטובת אמה". בתביעה נטען: הבת העבירה לאמה מידע פיננסי רגיש". התביעה הוגשה בתחילה כנגד הנתבעת, כנגד מר ישראל מושקוביץ, וכנגד גב' שילה דה בר - מ"ידיעות אחרונות", אך נדחתה בהסכמה נגד השניים דלעיל ביום 25/10/2011, ונותרה נגד הנתבעת הנוכחית. 4. התובעת טענה, כי פרסום הכתבה בגין הגשת תביעה נגדה נעשה כשבוע לפני הגשת התביעה בפועל לבית המשפט. כי הפרסום נגדה היווה נדבך נוסף בשורת פרסומים אודות חקירתה בבית המשפט לענייני משפחה, אשר נערכו ביוזמת הנתבעת, לרבות פרסום כתבה ב"אינדקס" ופנייה לרדיו המקומי. התובעת טענה כי הנתבעת הינה זו אשר מסרה לפרסום מידע מתוך דיון בדלתיים סגורות, ללא קבלת היתר מבית המשפט, ובניגוד לחוק, והיא זו אשר פגעה בפרטיותה והביאה להפצת דיבתה של התובעת. 5. התובעת טוענת כי הנתבעת הגישה בשם מר X את התביעה כנגדה לבית המשפט השלום, בניסיון ל"הכשיר את השרץ", וליצור מראית עין של פרסום לגיטימי מתוך כתב תביעה. הפרסום המשמיץ אינו בגדר פרסום מותר, גם בשל כך שנערך 7 ימים לפני הגשת כתב התביעה בפועל לבית המשפט, והפרסום שם הינו מתוך דיון בדלתיים סגורות בבית המשפט לענייני משפחה בהליכים שנוהלו בין אביה X לבין אמה של התובעת. התביעה שהוגשה בסופו של דבר נגד התובעת הייתה צריכה להיות מוגשת מלכתחילה לבית-המשפט לענייני משפחה ופרסום תוכנה אסור. 6. התובעת טוענת כי על-אף שבכתבה לא צוין שמה, היו בה די פרטים אשר יכולים וגרמו לזיהויה על-ידי רבים כמושא הכתבה, מה גם, שהחשיפה העצומה בעבר לה זכה הסכסוך בין הוריה בתקשורת בפרשת "הקלטת" הקלה מאוד על זיהויה. המדובר בקלטת שנטען כי בה צולמה אמה של התובעת במצב אינטימי עם גבר אחר. 7. הנתבעת טענה, כי לא עוולה כלפי התובעת ו/או הוציאה דיבתה רעה ו/או פגעה בפרטיותה. היא לא הייתה מודעת לפרסום ולמועדו, כל חלקה התמצה בייצוג מר X ויתר התובעים בתביעה, אשר לדעת מרשה היה בה נושא המעורר עניין ציבורי, והוא זה שביקש להפנותה לעיתונות הכתובה. הנתבעת נתנה בידו של X את פרטי העיתונאים, והוא עשה זאת מולם אם בכלל. מר X סבר בטעות, כי התביעה הוגשה, שעה שבמשרדה היה כתב התביעה מוכן להגשה כבר מיום 22.5.08, ועיכוב בהגשתה חל מטעמי המזכירות. לא אירע כל נזק לתובעת מהגשת התביעה לאחר כתיבת הכתבה, שכן התובעת לא זוהתה בכתבה, והעותק שניתן לעיתונאי על-ידי מר X, זהה לתביעה שהוגשה בפועל, כך נמסר לה על-ידי מרשה. 8. עוד טענה הנתבעת, כי הואיל ושניים מהתובעים הנוספים לא עלו כדי הגדרת בן משפחה, עלה הצורך להגיש התביעה לבית-משפט השלום, ולא לבית-המשפט לענייני משפחה. התובעת, הגישה בקשה לדחיית או מחיקת התביעה על הסף, בקשה אשר נדחתה על-ידי כב' סגן הנשיא, השופט שכיב סרחאן, אשר העביר את התביעה לבית-המשפט לענייני משפחה. 9. מעבר לכך טענה הנתבעת להגנות מחוק הגנת הפרטיות, חוק איסור לשון הרע, ומפקודת הנזיקין [נוסח חדש], כמפורט שם. התביעה בתיק אזרחי 46859-05-10: 10. ביום 30/5/2008 פורסמה כתבה במקומון "אינדקס", אשר כותרתה : "אב תובע רבע מליון ₪ מביתו שמסרה מידע עסקי לאמה". התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבעת, כנגד הנתבע, וכנגד מר איתי בן חמו, אך התביעה נגד האחרון נדחתה בהסכמה ביום 25/11/2010. 11. טענות התובעת והנתבעת בתיק זה דומות לטענותיהן בתיק הנוסף. הנתבע טען, כי לתובעת אין כל עילת תביעה כנגדו. הנתבע, פרסם ידיעה בדבר פתיחת הליך משפטי בבית משפט השלום בנצרת, העוסק באב התובע רבע מיליון ₪ מבתו שמסרה כנטען מידע עסקי לאמה. הנתבע טוען כי הכתבה אינה חושפת כל פרטים מזהים לגבי התובעת, ולכן עצם הטענה לפגיעה בפרטיות או מסירת מידע עקב פגיעה בפרטיות אינה הגיונית, הואיל וזהות התובעת לא נחשפה כלל במסגרת הכתבה. הכתבה עוסקת בציטוט חלקים מכתב התביעה שהגישה הנתבעת בשם X כנגד התובעת, ואינה מבטאת עמדה זו או אחרת. כן טען כי ידיעה זו התפרסמה קודם לכן ב"ידיעות אחרונות", ולמעשה הכתבה האינדקס מהווה חזרה על הדברים שפורסמו זה מכבר. הנתבע טוען כי הכתבה לא פורסמה מידיעה אישית ו/או מתוך הדיון שנערך בבית המשפט לענייני משפחה, אלא על פי התביעה שהכינה הנתבעת, אשר הוגשה לבית משפט השלום בנצרת. הנתבע לא כינה התובעת בכינוי כלשהו, אלא ציטט את שנאמר בכתב התביעה שהוגש ע"י הנתבעת. 12. מטעם התובעת העידו התובעת, אמה הגב' X X (להלן : "גב' X"), גב' X X, עבדה בבית ספר יחד עם גב' X (להלן : "גב' X"),הגב' X X , קרובת משפחה של התובעת (להלן : "גב' X"), וגב' X X, עובדת עם הגב' X (להלן : "גב' X"). מטעם התובעת הוגש גם תצהיר חברתה, גב' חופית מלכה, אשר לא הופיעה לדיון, וב"כ התובעת ויתר על העדתה. ב"כ הנתבעים לא הביעו התנגדות, כי תצהירה יישאר בתיק כחלק מהראיות ללא חקירה נגדית. מטעם הנתבעים העידו הם בעצמם. דיון והכרעה: הפרסום: 13. השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא, מהו חלקה של הנתבעת בפרסום הכתבות. ככל שיוכח, כי לא היא אשר הביאה הידיעה ו/או כתב התביעה לפרסום, הרי יש לפטורה מאחריות בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות. 14. סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, מגדיר "פרסום" כדלקמן : " (א) פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. (ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות: (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע; (2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע". בסעיף 7 נקבע כי: "פרסום לשון הרע לאדם או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו-63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1944". בסעיף 11 (א) לחוק, אשר עניינו "אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת", נקבע כי: "פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת..." 15. המלומד אורי שנהר, בספרו דיני לשון הרע (התשנ"ז) כתב, כי: "מעשה של פרסום לשון הרע עשוי להוות עוולה אזרחית. עוולה זו מוגדרת בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע...העוולה כוללת שני יסודות" (עמ' 79. להלן : "שנהר"). היסוד הראשון הוא יסוד "הפרסום" : "פרסום" הוגדר על ידי המחוקק בסעיף 2 לחוק, כשהגדרה זו משתלבת בהוראת סעיף 7. מהוראות אלו עולה כי פרסום הוא כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע" (שם, שם). בעניין נטל ההוכחה נכתב בספרו של שנהר בעמ' 93-93 כי: "מרכיב ה"פרסום" מהווה את אחד מיסודות העבירה והעוולה, וככזה מוטל נטל הוכחתו על כתפי המאשים או התובע. תובע בהליך אזרחי צריך להוכיח כי הנתבע עשה את הפרסום במידת ההוכחה הרגילה הנדרשת מתובע בהליך אזרחי... תובע בהליך אזרחי צריך להוכיח שהפרסום נעשה על ידי הנתבע, שהיה מיועד לאדם זולת הנפגע (בפרסום שאינו בכתב) והגיע לאדם זולת הנפגע (בפרסום שאינו בכתב), או שעשוי היה להגיע לאדם זולת הנפגע (בפרסום בכתב)...את הטענה שהנתבע או הנאשם הוא שעשה את הפרסום ניתן להוכיח בראיות ישירות וגם בראיות נסיבתיות". בנוגע להיקף האחריות לפרסום לשון הרע, קובע המלומד שנהר, בעמ' 96: "האחראי העיקרי לפרסום הוא המפרסם...נוסף על המפרסם עשויים לשאת באחריות אזרחית לפרסום גם אחרים. סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחיל על העוולה האזרחית של פרסום לשון הרע, בין היתר, את הוראות פקודת הנזיקין הדנות באחריות שילוחית. לפיכך עשויים לשאת באחריות אזרחית לפרסום גם המסייע למפרסם, המייעץ, המפתה..." מן הכלל אל הפרט: 16. התובעת טענה כאמור כי הנתבעת היא זו אשר הביאה לפרסום, או דאגה לכך שיובא לפרסום, מידע מתוך דיון בדלתיים סגורות, ללא קבלת היתר מבית המשפט ובניגוד לחוק, והיא זו אשר פגעה בפרטיותה והביאה להפצת דיבתה. הנתבעת, מסרה עותק כתב תביעה לידי מר X, ידעה כי מתעתד לפעול לפרסומו ואף ציידה אותו במספר הטלפון של הנתבע, אך לא טרחה ליצור קשר עימו ולידעו, כי כתב התביעה לא הוגש לבית המשפט, או כי אפשר שהסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, וכל הנטען בתביעה או חלק הארי מהנטען בה אינו אמת. 17. מנגד, הנתבעת טענה שכל תפקידה התמצה בניסוח כתב תביעה, וכי היא לא הייתה מודעת לפרסום ולמועדו, והכתבות לא נערכו ביוזמתה, כמפורט לעיל . 18. לאחר עיון בעדויות הצדדים ובחומר המונח בפניי, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי הנתבעת היא זו אשר מסרה את כתב התביעה למי מהעיתונאים ו/או הייתה אחראית בדרך כלשהיא, לרבות בעקיפין, לפרסום הכתבות. כל טענות התובעת בעניין, הן טענות שבסברה ללא הוכחה מינימאלית, כי לנתבעת היה יד ורגל בעניין: הנתבעת נשאלה מדוע לא תבעה את אביה, ותשובתה הייתה: "כי ברור לי שמי שפרסם את העניין זה הנתבעת ומההיכרות שלי עם אבי ,הוא לא עושה את הדברים בעצמו הוא רגיל שעושים בשבילו" (ישיבה מיום 27/10/2011, עמ' 6 , שורות 4-5). דא עקא, שהתובעת לא טרחה להעיד את אביה או לכל הפחות לבקש את זימונו באמצעות בית המשפט, שעה שהמדובר בעד חיוני ונחוץ, אשר יכול היה להאיר את המחלוקת נשוא דיוננו, ובכלל זה להעיד אם הוא מסר את כתב התביעה לעיתונאים אם לאו. הלכה היא, כי הימנעות בעל דין מהבאת עד או ראייה שבשליטתו פועלת לחובתו של הצד הנמנע, הלא היא התובעת. 19. התובעת נתבקשה להביא ראיה התומכת בסברתה, כי הנתבעת אחראית לפרסום ועל כך השיבה: "ש את חושבת שהנתבעת היא שאחראית על הפרסום. תראי לי ראיה אחת שתומכת בסברה שלך. ת. ביום פרסום הכתבה בידיעות אחרות התקשרה אליי בחורה בשם הילה מגלי צה"ל בתוכנית של יעל דן, היא סיפרה שעו"ד היסטרית התקשרה אליה וביקשה להעלות את הסיפור לשידור, באותו רגע אמרתי לה שתיתן לי לברר במרכז מידע של בימ"ש, ולא מצאתי שמשהו הוגש, מסרתי את הדברים והיא החליטה לא לפרסם. יש ראיה נוספת שצירפנו שמתעדת את הראיון עם ירון לונדון שגם שם נאמר שעו"ד מעפולה פנתה אליו לפרסם את העניין של ההורים. הכתבות שפורסמו אודותיי זה דפוס הפעולה שלה, התמונה שלה מתנוססת במרכז הכתבה השם שלה מפורסם בכתבות בלי סוף. ש. אין ראיה, את מסיקה מסקנות שלפי זה הנתבעת 1 עומדת מאחורי הפרסום. ת. לא, נאמר לי מפורשת ע"י הילה מגלי צה"ל שהתקשרה עו"ד היסטרית. ש. למה לא זומנה להעיד הילה מגל"צ. ת. ניסיתי לתפוס אותה ולא הצלחתי. היא כבר לא עובדת באותה תוכנית. ש. למה לא פנית למפקד גל"צ. ת. ניסיתי לאתר אותה, ואמרתי מה הסיכוי שתזכור את הסיפור משנת 2008 כשיש לה הרבה כתבות" (שם, עמ' 10, שורות 1-15). נוסף לעובדה כי המדובר בעדות שמיעה שלא אומתה, הרי המשפט "עו"ד היסטרית" או "עו"ד מעפולה" אינה ראיה לכך כי המדובר בנתבעת, שכן יש להניח, שהנתבעת אינה עורכת הדין היחידה בעיר עפולה. העובדה שתמונת הנתבעת ושמה מופיע בכתבות, אינו מעיד על דבר, הואיל והכתבות, רובן ככולן מתארות עובדות וטענות כתב התביעה, אשר נוסח על ידי הנתבעת, ותו לאו. לכן אין זה מן הנמנע ששמה יאוזכר שם, ואף תופיע תמונתה. בעניין זה העיד הנתבע כך: "ש. מי צילם את נתבעת מס' 1. ת. אני מניח שאחד מצלמי העיתון, יש לנו מאגר שלם של עו"ד ושופטים. אני לא זוכר מתי זה צולם" (שם, עמ' 25, שורות 2-3). טענה זו לא נסתרה, ועל-כן, אין זה מן הנמנע, כי תמונת הנתבעת "נשלפה" מהמאגר המצוי בידי המקומון. 20. מעבר לכך, יש להניח, כי לו היה דברים בגו, הייתה התובעת עושה ככל יכולתה לתור אחרי הילה מגל"צ, ולכל היותר הייתה פונה למאן דהוא מגלי צה"ל על-מנת שינסה לאתרה. אין לקבל את טענת התובעת בעניין זה, כי "מה הסיכוי שתזכור את הסיפור משנת 2008 כשיש לה הרבה כתבות", את זה הייתה צריכה להותיר לגב' הילה, לו הייתה טורחת לאתרה, על מנת שתעיד אם זוכרת היא את הסיפור אם לאו. 21. גב' X הצהירה כי: "ביום שלישי, 27/05/08 נסעתי עם ידידתי, אילנה זכריה, לטבריה. בשעה 11:00 לערך התקשרה אלי אורטל, נסערת, וסיפרה לי כי התקשרה אליה מגלי צה"ל בחורה בשם הילה ואמרה לה שעורכת דין "היסטרית" התקשרה אליה, ידעה אותה אודות הכתבה שפורסמה באותו היום בידיעות אחרונות שכותרתה "הבת ריגלה נגד אביה לטובת אמה" ובקשה לעלות לשידור. הילה בקשה תגובתה של אורטל ואורטל אמרה לה שהיא לא יודעת על מה מדובר והיא לא קיבלה שום תביעה והיא תבדוק את העניין ותחזור אליה..." . בעניין זה העידה גב' X כך: " ש. היא אמרה לך מי זו הילה ומה תפקידה. ת. היא אמרה שהיא שדרנית בגל"צ. אורטל סיפרה לי שהנתבעת 1 רוצה לעלות לשידור בגל"צ. הנתבעת 1 ביקשה לעלות לשידור. אורטל בשיחת טלפון אמרה לי שהילה התקשרה אליה ואמרה שעו"ד התקשרה אליה בצורה היסטרית ואמרה לה שזה קשור לכתבה שפורסמה בידיעות אחרונות, אז מי העו"ד? לא צריכה להיות חכמה כדי להבין שמדובר בנתבעת 1. היא הפנתה אותי לעיתון. ש. את מסכימה איתי שהכותרת בידיעות אחרונות לא קשורה לנתבעת 1 זה אחריות העיתון. ת. יש לי קצת בעיה, אם אתה חושב שהרצל נתן את הכותרת אתה טועה, אני מאמינה וחושבת שיש לנתבעת 1 יכולת לתת כותרות כאלה. אין לי ראיה". (שם, עמ' 13). מעבר לעובדה כי המדובר בעדות שמועה על עדות שמועה, הרי שעדות זו גם אינה עולה בקנה אחד עם המוצהר על-ידי העדה, שם לא אוזכרה כלל הנתבעת. מה גם, שאין לקבל את הטענה "כי לא צריכה להיות חכמה כדי להבין שמדובר בנתבעת 1", שכן טענה זו נטענה בעלמא, ללא כל ביסוס עובדתי ולו מינימאלי, כגון העדת גב' הילה. 22. התובעת הצהירה, כי ידוע שהנתבע (כמו מר מושקוביץ) נמנה על "כתבי החצר" של הנתבעת (סעיף 16). ובעניין זה העידה כך: "ש. מפנה לסעיף 16 לתצהירך, מה זה כתבי חצר. ת. מקבלים ידיעות של נתבעת 1 ומפרסמים אותם. במקרה שלי לא דאגו לבדוק ולא בדקו שום דבר ופשוט פרסמו. ש. יש לך ראיה שהם צינור של הנתבעת 1 ומה שנותנת להם הם מפרסמים. ת. עובדה שפורסם בידיעות אחרונות, פרטים נוספים מעבר למה שכתוב בתביעה. ש. אולי אביך מסר. ת. אני אמרתי למה אני חושבת שזו נתבעת 1" (שם, עמ' 10-11) " טענה זו נטענה בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי ולו מינימאלי. אין זה מן הנמנע, כי מר X מסר את הפרטים הנוספים, ולו התובעת הייתה טורחת להעידו, ניתן היה לאשש או לסתור גרסה זו. משלא עשתה כן, אין לה להלין אלא על עצמה. יתרה מכך, הנתבעת העידה בנוגע ליחסיה עם הנתבע בזמנו כך: "חברות, שלום שלום אותו דבר, אני מכירה אותו מגיל 18 הייתי בשירות לאומי בבי"ס ומכירה אותו ואת המדריכים. עפולה עיר קטנה אנו מכירים אחד את השני אני במקור מהתענכים וגרה בסמיכות" (שם, עמ' 21). בעניין זה העיד הנתבע כך: "ש. גם מנתבעת 1 אתה מקבל מדי פעם כתבי בית דין. ת. אני יכול לומר שמאירה אזרד היא לא מבין עו"ד שאני מקבל מהם באופן שוטף, אני לא יכול לומר בוודאות אם קיבלתי או לא קיבלתי ממנה. ש. קיבלת ממנה מידע אחר שלא כתבי בית דין. ת. כן, כמו למשל שיש לה סוס בחצר והיא רוכבת וזה נכנס כאייטם נחמד לרכילות" (שם, עמ' 23, שורות 11-15). עדויות אלו לא נסתרו, ועל כן לא ניתן לומר, כי הנתבע נמנה על "כתבי החצר" של הנתבעת, שאילולא כן יש להניח, כי היה מקבל מידע שוטף מהנתבעת. 23. אומנם הנתבעת לא הכחישה כי מסרה את כתב התביעה לX, תוך שמחקה את שמות הצדדים, וציידה אותו במספרי הטלפון של מר מושקוביץ והנתבע, והסיבה שהלה ביקש את מספרי הטלפון הייתה, כי : "הוא רצה לפרסם את זה כדי לתקן את העוול שנגרם לו" (שם, עמ' 19, שורה 29). ובעניין זה אף העידה כך: "ש. אם ידעת על הכוונה של הרצל לפרסם את התביעה וציידת אותו בעותק של כתב התביעה, לפני שהוא או תובעים אחרים חתמו לך על יפויי כח, וגם נתת לו את מספרי הטלפון של שני הכתבים, למה לא השלמת את השירות ולא העברת את טיוטת התביעה לכתבים, למה להטריח אותו. ת. אני שבה ומסבירה שהעברתי כתב תביעה ולא טיוטה, לא ידעתי מה מעשיו, הוא ביקש ממני את הטלפון של הכתבים אני ייעצתי לו מה שייעצתי לו וזה חיסיון עו"ד לקוח והוא בחר לעשות מה שעשה" (שם, עמ' 20). עם זאת, אין באמור לעיל להעיד כהוא זה על מעורבות הנתבעת בפרסום או במסירת כתב התביעה לכתבים. הנתבעת אינה אחראית למעשיו של X. אין כל מניעה, כי הלה יבקשה מספרי טלפון של כתבים, וזו אשר מכירה אותם, תיתן לו את מספרם, אלא מה שX עשה עם מספרים אלו, אינו באחריותה או בשליטתה, שכן המדובר באדם בגיר האחראי למעשיו. 24. סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה את תביעתה כנגד הנתבעת, לא הוכיחה כי הנתבעת אחראית לפרסום, או הביאה הידיעות לפרסום, ובכלל זה כי שיתפה או סייעה או הרשתה את הפרסום. משכך לא הוכח היסוד הראשון של עוולת איסור לשון הרע, דהיינו יסוד הפרסום, ודין התביעה כנגד הנתבעת להידחות. 25. לאור מסקנה זו, ברור מאליו, כי משלא הוכח כי הנתבעת אחראית לפרסום באופן כלשהוא, לא ניתן לטעון כנגדה גם לפגיעה בפרטיות. אחריות הנתבע: 26. כב' הנשיא (דאז), השופט ברק, פסק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פד"י נ"ח (3) 558 (2004), כי: "הדין העולה מחוק איסור לשון הרע מהווה איזון עדין בין זכויות אדם מרכזיות במשטר דמוקרטי: זכות היסוד לשם טוב, מזה, וזכות היסוד לחופש הביטוי, מזה...שתי זכויות יסוד אלה נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם..." (להלן : "הלכת שוקן"). 27. הפסיקה התוותה את הדרך והשלבים שעל בית-המשפט לערוך, על מנת לבחון אם יש בפרסום נשוא המחלוקת משום פרסום לשון הרע, וכב' הנשיא (דאז) ברק פירט את שלבי הבדיקה כך: בשלב הראשון - "יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת". בע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פד"י נו(2) 607 (2002) נפסק בעניין זה כי: "פרשנות הפרסום תיעשה על-ידי בית-המשפט תוך עיון בפרסום עצמו בלא להיזקק בדרך-כלל לעדויות ולראיות בשאלת משמעות הפרסום. כבר נקבע בפסיקתנו כי המבחן בעניין זה הוא אובייקטיבי: מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו". בשלב השני - "יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, אם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק". בשלב השלישי - "בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק". השלב הרביעי - הוא "שלב הפיצויים". 28. על פי הפסיקה, המבחן לשאלה אם ביטוי מסויים מהווה לשון הרע או לא הוא מבחן אובייקטיבי : "פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר" (שנהר, עמ' 122). עוד כתב המלומד שנהר כי : "פרסום יכול להיות עילה להליך על-פי חוק איסור לשון הרע, רק אם הוא מייחס לשון הרע לאדם מסוים או לאנשים מסוימים. האדם שאליו מתייחסת לשון הרע נקרא בחוק "הנפגע". כאשר לא ניתן ללמוד מהפרסום מהי זהות המושמץ, לא ניתן יהיה להגיש תביעה או כתב אישום בגין אותו פרסום...המבחן שעל פיו ייקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא המבחן האובייקטיבי, ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום. לעתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית" (עמ' 123-124) מן הכלל אל הפרט: 29. הנתבע אינו חולק, כי הוא הכתב של הכתבה ב"אינדקס" (ראה ישיבה מיום 27/10/2011, עמ' 24, שורות 1-2). השאלה הראשונה הטעונה הכרעה היא אם ניתן ללמוד מהכתבה מהי זהות המושמץ ? התשובה על כך שלילית, ודי בכך בכדי לדחות את התביעה. 30. התובעת טענה בסיכומיה, כי בכתבה לא צויין שמה, אולם ניתנו פרטים רבים אשר הקלו מאוד על זיהויה, כמושא הכתבה : האב איש עסקים, תושבי האזור, הבת עבדה כמזכירה אצל אביה, האב מיוצג ע"י הנתבעת, ההורים מסוכסכים ונמצאים בהליכי גירושין, והבת סטודנטית למשפטים. באף אחד, זולת התובעת לטענתה, מתקיימים כל ששת המאפיינים המתוארים לעיל. במצב דברים זה, אין כל נפקות לטענתה לכך ששמה לא צויין בכתבות במפורש. עוד הוסיפה, כי ציון שם הנתבעת כמייצגת את אביה הקל מאוד על זיהויה, כמושא הכתבות, משני טעמים : האחד - הסכסוך בין הוריה זכה בעבר לחשיפה עצומה בתקשורת ובטלויזיה, כאשר אביה פעל לצילומי אמה בסיטואציה אינטימית עם אחר, והדבר אף שודר גם בכתבה בערוץ 10, כאשר הנתבעת הופיעה בכתבה והתראיינה כעו"ד המייצגת את האב. השני - משרדה של הנתבעת בעיר עפולה ולכולם ידוע, כי עיקר לקוחותיה הינם מעפולה וסביבתה. 31. איני מקבלת טענה זו, הואיל ומעדות התובעת ועדיה עולה, כי מי שלא הכירה כלל לא יכל לזהותה כמושא הכתבה, וגם מי שהכירה לא תמיד היה בטוח כי היא מושא הכתבה. 32. התובעת טענה בסעיף 13 לתביעה, כי המקומון מופץ בעיר מגוריה - עפולה - ובסביבתה, כך שרבים מהקוראים יכלו, באמצעות הפרטים שנמסרו בכתבה, לזהות בנקל, כי היא מושא הכתבה. בעדותה טענה בנידון: "ש. מפנה לסעיף 13 לתביעה שלך. מהם הפרטים המזהים אשר לפיהם יכול קורא שאינו מכיר אותך , קורא סביר שמדובר בך. ת. איך קורא סביר יזהה שזו אני אם לא מכיר אותי, ברור שמי שזיהה אותי זה מי שהכיר אותי ואת הרקע, והמשפחה שלי. מדובר במקומון שמפורסם בעפולה והרבה אנשים זיהו אותי מהכתבה. ש. מי שהכיר אותך לפני הכתבה זיהה. ת. מי שהכיר אותי או את המשפחה שלי, והסיפור שלי, זיהה אותי , אלו הרבה תושבי עפולה, היא עיר קטנה " (שם, עמ' 5). התובעת מודה בריש גלי, כי הקורא הסביר לא יכול לזהותה, אלא רק מי שהכירה, משכך פני הדברים, דין תביעתה להידחות. מעבר לכך, שהתובעת לא טרחה להעיד איש מהעיר עפולה, אשר לא מכיר את סיפורה האישי, ואשר יכול להעיד, כי לפי האמור בכתבה, זיהה אותה כמושא הכתבה. אם אלו שהצליחו לזהות אותה הם מי שהכירו אותה והכירו את הסיפור בין ההורים ואת עניין הקלטת מפרסום קודם, אזי כלל לא ברור איזה נזק חדש נגרם לתובעת כתוצאה מפרסום דבר הגשת התביעה נגדה. 33. מתצהירי העדים מטעם התובעת עולה, כי רק שניים מהם מתייחסים לכתבה ב"אינדקס", התצהיר של גב' X, אמה של התובעת וכן גב' X, קרובת משפחתה. בגין הכתבה בידיעות אחרונות נותרה רק עו"ד אזרד, כנתבעת, אשר כאמור מצאתי לדחות התביעה כנגדה. אך האמור שם, לעניין אי זיהוי התובעת, נכון גם לעניינו. במיוחד לנוכח סמיכות הזמנים בו פורסמו שתי הכתבות, ולכן נכון בעיני להתייחס גם לאמור שם. גם העדים שנקראו לעדות ושאינם קרובי או חברי משפחתה של התובעת: גב' X וגב' X, התובעת העידה לגביהן, כי הן מכירות את הסכסוך בין הוריה (שם, עמ' 8-9). גב' X העידה, כי ידעה על הסכסוך שהיה לגב' X עם בעלה, וזו שיתפה אותה בדברים וסיפרה לה (שם, עמ 13). גב' X הוסיפה בעניין כך: " ש. אם לא היית מכירה את המשפחה ולא יודעת שיש סכסוך ויש עו"ד אזרד, אם קראת את הכתבה האם ידעת במי מדובר. ת. בוודאי שהייתי יודעת, כי כל עפולה ידעה. כל מי שפגשתי זה היה הנושא" (עמ' 13-14). איני מקבלת טענה זו, שכן ספק רב בעיני, לו לא הכירה את סיפורה של האם, אם הייתה מזהה את התובעת כמושא הכתבה. גב' X העידה, כי היא מכירה את התובעת ואמה אישית: "אני קראתי את תוכן הכתבה וזיהיתי את התובעת בסיפור, ואני יודעת שהנתבעת מייצגת את אביה, מה גם שאני עובדת עם האם ויודעת מהסיפור" (שם, עמ' 16). דהיינו, גם היא הכירה את הסיפור. בכל אופן תצהיריהן של שתי עדות אלו כאמור, התייחסו לכתבה בידיעות אחרונות, ולא לכתבה ב"אינדקס", ולכן אינן רלוונטיות לתביעה כנגד הנתבע. כאמור, גב' חופית מלכה לא העידה, וגם תצהירה התייחס לכתבה בידיעות אחרונות, כך שתצהירה של אותה עדה אינו רלוונטי לתביעה כנגד הנתבע. העובדה שב"אינדקס" צוין גם שהמדובר בסטודנטית למשפטים, אינו מהווה פרט מהותי שיקל על האדם הסביר בזיהויה של התובעת, שכן יש להניח, כי אין המדובר בסטודנטית למשפטים יחידה באזור בו מפורסם המקומון. גב' X X, אשר הצהירה כי היא קרובת משפחה של התובעת, וכי בעת שקראה את הכתבה שפורסמה ב"אינדקס", היה לה די ברור, כי המדובר בתובעת, העידה בעניין זה כך: "ש. אם לא היית מכירה את התובעת, האם על בסיס הנתונים יכולת לזהות שמדובר בה. ת. אם לא הייתי מכירה אותה איך הייתי יכולה לזהות אותה? במקרה הזה אני מכירה אותה ואת הפרטים. ש. הזיהוי נעשה על בסיס ההיכרות המוקדמת שלך עם התובעת. ת. כן" (שם, עמ' 14-15). עוד הוסיפה בעניין כך: "ש. כשקראת את הכתבה לא היית בטוח שזו אורטל. ת. חשדתי שזו אורטל" (שם, עמ' 15). מהאמור לעיל עולה, כי רק המעגל הקרוב של התובעת, אשר התוודע לסיפור חייה, ובכלל זה לגירושי הוריה, יכל לדעת כי המדובר בה, ותו לאו, וגם גב' X, אשר הינה קרובת משפחתה של התובעת רק "חשדה" כי המדובר בתובעת ולא הייתה בטוחה בעניין. אם כך, לא ברור כיצד הקורא הסביר שלא מכיר את התובעת יכל היה לזהותה. 34. התובעת טענה בין היתר, כי הקלו על זיהויה הפרסומים הקודמים לכתבה, בין היתר הפנתה בתצהירה לכתבה ב"אינדקס" מיום 22/7/05, אשר כותרתה: "קלטת לוהטת" הצילה הבעל ממעצר ממושך" (סעיף 5.5 לתצהיר) ולכתבה נוספת שפורסמה ב"אינדקס" מיום 29/7/05 (סעיף 5.6 לתצהיר) . בעניין זה העידה התובעת כך: "ש. מפנה לסעיף 5.5 לתצהירך. מה הקשר בין הכתבה הזו לבין הכתבה שפורסמה באינדקס במאי .2008 ת. על רקע הכתבה שפורסמה באינדקס בשנת 2005 זו כתבה על סכסוך בין הוריי, הסכסוך פורסם בעפולה מי שקרא את הכתבה ידע בהתאם לפרסום הקודם שמדובר בי, לאור הפרטים שפורסמו. מדובר באיש עסקים תושב האזור, המקומון מופץ בעפולה ובית שאן, מדובר על בת שעבדה אצל אבא שלה, היא סטודנטית למשפטים מייצגת את האב עו"ד אזרד, מדובר בזוג הורים בסכסוך ומתנהלים דיונים בבימ"ש. ש. אלה פרטים מזהים. את הבת היחידה שעבדה אצל אביה בכל אזור הצפון. ת. אני היחידה שעונה על כל הנתונים והעובדות שפורסמו בכתבה. ש. את מכירה סטודנטים נוספים בצפון. ת. שאלת אותי איזה פרטים תרמו. ש. האם בכתבה שפורסמה ב 2005- פורסמו פרטים של האנשים. ת. לא. רק העובדה שמיוצג ע"י עו"ד אזרד ותמונתה. .. ש. האם הכתבה ב2005- חושפת פרטים מזהים לגבי בני הזוג. ת. כן. ..זוג שנשוי 20 שנה. הבעל מיוצג ע"י עו"ד אזרד. הסיפור פורסם בעפולה ובעקבות הכתבה כולם ידעו במי מדובר. ש. מפנה לנספח ג' לתצהיר התובעת, הכתבה היא כתבת המשך האם שם מוזכרים שמות בני הזוג. ת. גם לא" (שם, עמ' 6). עסקינן בכתבות שפורסמו בשנת 2005, ואילו הכתבה נשוא דיוננו פורסמה בשנת 2008, דהיינו בהפרש של שלוש שנים. יש להניח, כי הקורא הסביר, לא זכר ולא עשה את ההקשרים בין כתבות אלו לתובעת ולא יכל לדעת כי המדובר בה. טענה זו זוכה למשנה תוקף, לאור עדות הגב' X : "ש. איך קורא אובייקטיבי שלא מכיר אותך יכול לקשר בין הכתבות שפורסמה בשנת 2005 שעוסקת שבעל צילם את אשתו במצב אינטימי, לבין כתבה בשנת 2008 העוסקת בבת שהעבירה מסמכים נגד אביה לאמה. ת. נכון שמי שלא מכיר אותי ואת הרצל לא יכול לקשר, מי שיכול לקשר זה אנשים שמכירים אותי ואותו ואנו אנשים מאוד מוכרים. ש. בסעיף 19 לתצהירך את מסיקה מסקנה. למה לא הבאת את אותם אנשים רבים מעפולה שלא מכירים את אורטל וזיהו אותך. ת. אנשים שלא מכירים את אורטל לא יכולים להעיד על משהו שלא מוכר לה. ש. אם תעצרי אדם ברחוב ותראי לו את הכתבה באינדקס הוא יכול לזהות. ת. אם לא מכיר את אורטל או את הסיפור שהיה לנו לא יזהה אותה" (שם, עמ' 11). גב' X הצהירה בתצהירה, כי פרסום הכתבה ב"אינדקס" נעשה לאחר פרשיית "הקלטת הלוהטת", כך שמדובר היה בפרשה מוכרת וידועה לציבורים רחבים בעיר עפולה, ועל כן הניחה שגם זה הקל על זיהוי התובעת כמושא הכתבה, בעוד שבעדותה מסרה כך: "ש. מפנה לסעיף 7 לתצהירך, מתי פורסם באינדקס עניין "הקלטת הלוהטת". ת. לא באינדקס זה פורסם אלא בטלויזיה. דובר המון על הקלטת הזו. לא התכוונתי לעיתון אלא לטלויזיה. ציינתי שאחרי הקלטת הלוהטת שכולם דיברו עליה בעפולה, והיתה כתבה באינדקס בשנת 2008 על הבת והאבא. הסעיף הזה עזר לי לזהות שמדובר בתובעת. ש. איך אדם שלא מכיר את התובעת והוריה יכול לקשר בין הכתבות. ת. אבל אני לא המקרה, אני כן מכירה את התובעת" (שם, עמ' 15). דהיינו, מדבריה משתמע, כי רק מי שהכיר התובעת ואת הסיפור בין הוריה יכול היה לקשר בין הכתבות. 35. ב"כ התובעת הפנה בסיכומיו לשני פסקי דין, ת.א. (ת"א) 160211/09 מינה טאובר נ' יאיר הרוש ואח' ו-ת.א. (ת"א) 52235/08 יהודה אסולין ואח' נ' מעריב הוצאת מודיעין ואח',. לדידו שני פסקי דין אלו מלמדים על המגמה בפסיקה לא ליתן עוד יד לפרסומים "צהובים", מכפישים ובלתי מבוססים לחלוטין בתקשורת הכתובה, שעושיהם נמנעים מפרסום שמו של מושא הכתבה, אך שזורים בכתבה, בכוונה או בחוסר אכפתיות, די פרטים המאפשרים זיהויו של מושא הכתבה. שני פסקי אינם דומים למקרה נשוא דיוננו. בפס"ד טאובר לעיל, בכתבה לא צויין שמה של התובעת, אך צויין מקום עבודתה המדוייק, ותיאור של התובעת, שם, כך שעמיתיה לעבודה באותו בית ספר, כמו גם תלמידי בית הספר והוריהם יכלו בנקל לזהותה, בעוד שבמקרינו, ההתייחסות לתובעת אינה משתמעת מהכתבה. בכתבה צויין, שהמדובר בבת, איש עסקים תושב האיזור, מזכירה בעסק של אביה וסטודנטית למשפטים. לא צויין מקום עבודתה המדויק, כפי שצויין בפסק דין לעיל. מה גם, שבפסק דין טאובר לעיל, נפסק, כי האמור בכתבה אינו אמת לגופו של עניין, בעוד שבמקרה דנן, וכפי שיובהר בהמשך, הפירסום אכן שיקף נאמנה את הנטן בכתב התביעה שהוגש נגד התובעת, ללא הבעת עמדה. גם בפס"ד אסולין המקרה שונה, שם הפרסום היה רווי פרטים מזהים המיוחדים רק לבעלי השמחה, להבדל מאנשים אחרים, כך שהזיהוי היה אפשרי, להבדל מהמקרה שלנו. 36. איני מקבלת את טענת ב"כ התובעת בסיכומיו, שגם אם על "המעגל הראשון" של אלו שזיהו את התובעת כמושא הכתבה נמנו רק עשרות בודדות של אנשים, הרי לאחר שהדבר פורסם בקרב משפחתה, חבריה, מכריה וכיוצ"ב, הפך הדבר, מטבע הדברים, לנחלת ציבור הולך ומתרחב בעיר עפולה. כפי שהוברר לעיל, גם לא כל מכריה היו בטוחים כי הכתבות עסקו בה. מעבר לכך, במבחן הקורא הסביר, לא ניתן להבין כי המדובר בתובעת, בניגוד לפסקי הדין אשר אוזכרו על ידה לעיל. שם התובעת לא פורסם, היות אביה איש עסקים תושב האיזור, לא הוסיף לזיהויה. הנתבע הצהיר, כי האזור בו מופץ המקומון : "באזור הצפון הכולל את בית שאן, עפולה, קיבוצים ומושבים", הצהרה אשר לא נסתרה. עסקינן באזור גדול, אשר אין בו רק איש עסקים אחד. בת שעבדה כמזכירה בעסק של אביה - ידוע כי לא פעם בני משפחה עובדים בעסקי בני משפחתם. סטודנטית למשפטים - התובעת לא הוכיחה כי היא הסטודנטית למשפטים היחידה באזור. הקורא הסביר לא יכול היה לזהות בכל הפרטים הללו את התובעת, כמושא הכתבה. יתרה מכך, התובעת טוענת כאמור לקשר בין הפרסום הראשון משנת 2005 לפרסום דנא, אך לטעמי, הנזק לתובעת כבר נגרם עם הפרסום הראשון, ומי שהכיר את התובעת ואת סיפור הוריה כבר ידע על הסכסוך, והידיעה על הסכסוך ועל עניין הקלטת כבר היו נחלת המכרים והמקורבים שהצליחו אולי לזהות את התובעת ולקשור אותה לפרסום נשוא התביעות כאן. מכך עולה כי מי שיכול היה לזהות את התובעת הם אלו שנחשפו כבר לפרטי הסכסוך במשפחה, והפרסום דנא לא הוסיף על הנזק שכבר נגרם, ומי שלא נחשף לסיפור הקודם ולא הכיר את התובעת ומשפחתה, לא יכול היה לזהות את התובעת, וממילא בכך לא נגרם נזק לתובעת. 37. על אף שבחינת תוכן הפרסום הפכה למיותרת לאור המסקנות אליהן הגעתי לעיל, אדון בקצרה בשאלה האם יש בפרסום נשוא המחלוקת משום פרסום לשון הרע. המבחן לבחינת הפירסום הוא כאמור מבחן אובייקטיבי, דהיינו מנקודת מבטו של הקורא הסביר, מה ניתן להבין מהכתבה. אין בהכרח כל זהות בין נקודת הראות של התובעת שטוענת לפגיעה מהפרסום שהיא נקודת ראות סובייקטיבית, לבין נקודת הראות האובייקטיבית של הקורא הסביר. 38. במקרה דנא, אין עסקינן בלשון הרע, אלא בתיאור וציטוט כתב תביעה שהגיש האב X נגד התובעת. הכותב לא הביע את דעתו לגבי נכונות התביעה, מעשי התובעת וכיוצ"ב. בעניין זה העידה התובעת כך: "ש. מפנה אותך לנספח ו' לתצהירך. האם הכתבה באינדקס הוסיפה דברים נוספים על האמור בתביעה. ת. כן. זה הוסיף בכך שבכתבה כבר פסקו שבית משפט כבר גזר והטיל עליי את האשמה שבית משפט פסק זה מה שנכתב בכתבה. ש. חוץ מהפתיח שמהווה פרשנות שלך, האם יש משהו נוסף שהוסף בכתבה שלא מופיע בכתב התביעה. ת. עוד דבר בכתבה כתוב אב תובע ובכתב התביעה יש שלושה תובעים וזה לא צוין. ש. חוץ מהפתיח כל הכתבה מצטטת את כתב התביעה. ת. כן" (ישיבה מיום 27/10/2011, עמ' 5). מנגד הנתבע העיד בנוגע לציון האב בלבד כך: "ש. מפנה לסעיף 8 לתצהירך, מי הגיש את התביעה. ת. האב נגד בתו. למוסכים אין שמות, לקורא הסביר אין היכולת להבין שאני אכתוב שהמוסך תובע את הבת, כי זה קצת הזוי" (שם, עמ' 22). אומנם התביעה הוגשה גם על-ידי המוסכים (העסק של האב X), אך אני מקבלת את גרסת הנתבע, מדוע לא אוזכרו שמותיהם, ואין בכך כל פסול. בהערת אגב אוסיף, שאולי דווקא אי ציון המוסכים היטיב עם התובעת, שכן המדובר בפרט מהותי שאז כן יכול להקל על זיהויה. באשר לפתיח הכתבה העיד הנתבע כך: "ש. את הפתיח לכתבה גם כתבת. ת. כן. יש טעויות בשתי השורות בכתבה, מה לעשות. זה דבר לגיטימי וקורה. ש. מי שקורא את הפסקה הראשונה שניסחת וכתבת אין בשורות כל פועל שהגיש תביעה אלא גזר. ת. אולי גזר ולא גזר" (שם, עמ' 24). טענה זו לא נסתרה, ואין זה מן הנמנע כי המדובר בטעות קולמוס. ייתכן אומנם, כי התיאור בכתב התביעה פגע בתובעת, שרואה את התביעה כלא מוצדקת, אך לא כאן הוא המקום להביע דיעה לגבי נכונות הטענות שבתביעה שהוגשה נגדה, בין היתר על-ידי אביה, ומקומה להתברר בבית המשפט המוסמך. 39. נשמת אפה של הדמוקרטיה, היא היכולת לפרסם דברים בעיתונות הכתובה, כאשר הפרסום אינו חוצה את הגבול בין פרסום תביעות שהוגשו כנגד מאן דהוא, לבין פגיעה בשם הטוב של אותם אנשים. אומנם, במקרה דנא, בעת שפורסמה הכתבה טרם הוגשה התביעה (אלא שכתב התביעה הוגש לבית המשפט מספר ימים לאחר מכן), אך התובעת עצמה אינה חולקת על כך, כי כתב התביעה שתוכנו פורסם בכתבה, הוא זה שהוגש לבית המשפט (ישיבה מיום 27/10/2011, עמ' 11, שורות 4-5). 40. בנסיבות אלו, על אף שלא היה מקום לציין הצהרה של התובעת מדיון בבית המשפט לענייני משפחה, הרי שאין המדובר בפגיעה בפרטיותה, ובכלל זה בלשון הרע, שכן זהו חלק מהנטען בכתב התביעה שהוגש נגדה בבית משפט השלום. במיוחד, שרק בשלב מאוחר יותר, לאחר פרסום הכתבות, דהיינו ב- 1/9/08 החליט כב' סגן הנשיא, השופט סרחאן להעביר התביעה לבית-המשפט לענייני משפחה ובכתב התביעה עצמו נכתב, בין היתר : "...ביה"מ לענייני משפחה לא ידון בתביעה באשר אחד התובעים איננו בן משפחה כמשמעות חוק בתי המשפט לענייני משפחה". טענה זו זוכה למשנה תוקף לאור עדות הנתבע, אשר מצאתי לנכון לקבלה, אשר העיד כך: "ש. ציטטת מתוך דברים שנאמרו מבימ"ש לענייני משפחה וזה אסור. ת. אני חוזר ואומר שאלמלא הסיפא שבה כתוב שהעניין לא יידון בבימ"ש לענייני משפחה, אז לא הייתי מפרסם" (שם, עמ' 24). הנתבע, אינו שופט ואינו יכול לדעת, מה יקבע בסופו של דבר בבית המשפט לעניין הסמכות העניינית. ככול שנטיל על העיתונאים חובה זו, לעולם לא יוכלו לפרסם כתבי טענות, שכן תמיד קיים החשש שמא בית המשפט יקבע בערבו של יום, כי הוא נעדר סמכות עניינית. 41. איני מקבלת את טענת התובעת לפיה נמנע הנתבע לפני הפירסום מלברר אם תוכן המסמך שהועבר לידיו הוא אמת, הואיל ולא הוא אמור לברר אם יש צדק בכתב התביעה אם לאו, היות והסמכות לכך נתונה אך ורק בידי בית המשפט. 42. בעניין הימנעות "אינדקס" מלקבל את תגובת התובעת, אני מקבלת את גרסת הנתבע, כי לא ידע שהמדובר בתובעת, הואיל וקבל כתב תביעה ללא שמות האנשים (שם, עמ' 25, שורות 8-9). טענה זו עולה בקנה אחד עם עדות הנתבעת, כי כתב התביעה שנמסר לX היה ללא שמות הצדדים: " ... התביעה ניתנה בידי הרצל והסיבה שנמחקו השמות זה נוהל אצלי במשרד שאני מוחקת את השמות..." (שם, עמ' 20, שורות 16-17). 43. בהערת אגב אוסיף, כי לו סברה התובעת כי יש בכתבה משום לשון הרע, יש להניח כי הייתה מבקשת לדון בתביעה נשוא דיוננו, בדלתיים סגורות. בעניין זה טענה התובעת: "ש. אם את חושבת שהדברים שפורסמו בכתבה פוגעים בפרטיות שלך ובשמך הטוב, למרות ששמך לא מוזכר בכתבה, איך זה שבמסגרת ההליך פה וחשוף בעיני כל, איך את חוזרת בכתבי הטענות שלך על הדברים שפורסמו. ת. הפגיעה כבר נעשתה ע"י הפרסומים, הגשתי את התביעה לבימ"ש ומי שידע זה בימ"ש והצדדים, אם זה פורסם באתרים של בימ"ש זה לא דרכי. אני מדברת על התביעה שלי, לעומת הפרסום שמתבסס על התביעה שהוגשה נגדי והיא פורסמה. אני לא פעלתי בצורה הזו. ש. ברור לך שהכתבה יכולה להתפרסם מחר מדובר בהליך פתוח. ת. כן. הפרסום עליי כבר נעשה והנזק כבר נגרם" (שם, עמ' 5). טענה זו אינה הגיונית כלל וכלל, הואיל ונזק ניתן למזער, ועצם הותרת ההליך בדלתיים פתוחות על כל חשיפת פרטי המקרה אומרת דרשני - ו"די לחכימא ברמיזא". 44. לסיכום, אני דוחה את שתי התביעות ומחייבת את התובעת לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪. דיון בדלתיים סגורותדיוןפרסום