קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות עורך דין בעריכת צוואה / רשלנות מקצועית של עורך דין בניסוח צוואה: השופט, ד"ר קובי ורדי 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת, נורית רביב) מיום 21.3.11 (ת"א 31592-08) אשר קיבל באופן חלקי את תביעתו של המערער (להלן: "המערער") כנגד עו"ד X (להלן: "המשיב"), וחייב את המשיב בהחזרת ההוצאות המשפטיות ושכר הטרחה ששילם לו המערער. הרקע והמחלוקת בין הצדדים 2. המשיב הינו עורך-דין שערך את צוואתו של המנוח ז"ל (להלן: "המנוח"). המערער הוא בן אחות של אשת המנוח, הוא שדאג לצרכיו של המנוח בשנותיו האחרונות והוא זה שהפנה את המנוח אל המשיב לצורך עריכת הצוואה מיום 6.9.98 (להלן: "הצוואה"). בצוואתו הוריש המנוח את רכושו למערער ולבני משפחה נוספים - שלושת ילדיה של בת אחותו (להלן: "המוטבים האחרים"), כאשר בין המערער לבין המוטבים האחרים התגלעה מחלוקת באשר לפרשנות הצוואה, וליתר דיוק פרשנותו של סעיף 3 לצוואה, שזו לשונו: "את כל הכספים במזומנים שיהיו בחשבונות הבנק שלי בעת פטירתי, לאחר תשלום הוצאות קבורתי ופרעון כל חובותי הנני מצווה לילדיהם של גב' גילה ופרופ' אפרים (אפי) יער, בחלקים שווים..." מצד אחד, טען המערער כי פרשנות הסעיף הינה שהמוטבים האחרים זכאים אך ורק לכספים הניתנים למשיכה מיידית מחשבונות העובר ושב של המנוח, ומצד שני טענו המוטבים האחרים כי הכוונה היא לכל הכספים מכל מין וסוג שהוא של המנוח בחשבונות הבנקים, כולל ניירות ערך. בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט שוחט), נדרש להכריע במחלוקת הפרשנית הנ"ל וקבע כי הוא מקבל את הפרשנות האחרונה לה טענו המוטבים האחרים, וזאת בהתבסס על הראיות והעדויות שנשמעו לפניו, כאשר בית המשפט לענייני משפחה, נדרש בפסק דינו לעדותו של המשיב, שהעיד מטעם המערער, וקבע כי אין הוא מקבל את עדותו באשר לכוונתו של המנוח בעת עריכת הצוואה להוריש למוטבים האחרים אך ורק את הכספים המזומנים בחשבונות העובר ושב (תמ"ש 32240/02, מוצג 4 למוצגי המשיב) (להלן: "פסה"ד של בימ"ש לענייני משפחה"). פסק-דין זה של בית משפט לענייני משפחה, הפך לחלוט לאחר שערעור לבית המשפט המחוזי ובקשת ערעור לבית המשפט העליון שהגיש המערער נדחו (מוצגים 5,6 בתיק המוצגים מטעם המשיב). יצויין, כי לאחר פטירתו של המנוח משך המערער מחשבונותיו של המנוח את כל הכספים, ומשכך המוטבים האחרים הגישו כנגד המערער תביעה כספית להשבת כל הכספים הנ"ל (תמ"ש 32241/02) (להלן: "התביעה הכספית"), וזאת לאור פסה"ד הנ"ל של בית המשפט לענייני משפחה. בעקבות פסה"ד של בימ"ש לענייני משפחה, זכה המערער רק בדירת המנוח ותכולתה, אך לא בכספים הרבים שהיו בחשבונות הבנק של המנוח, שלטענת המערער סכומם של אלה עולה פי 4 משווי הדירה שירש. לאור האמור, הגיש המערער תביעה כנגד המשיב בבית משפט קמא בה עתר לקבלת סעד הצהרתי לפיו על המשיב לשפותו בגין כל סכום שהוא יחוייב בו במסגרת התביעה הכספית. כן תבע המערער לחייב את המשיב בתשלום הוצאותיו המשפטיות במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה ופיצוי בגין עוגמת נפש, שכן לטענת המערער רשלנותו של המשיב בניסוח הצוואה היא שגרמה לניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה ולהוצאות הכרוכות בכך, וכן לשלילת זכותו בכספים הרבים שהיו בחשבונות הבנק של המנוח. בנוסף, הגיש המערער תביעה לפיצול סעדים במידה ובקשתו למתן צו הצהרתי תדחה. מנגד, טען המשיב להגנתו, בין היתר, כי משקבע בית משפט לענייני משפחה כי סעיף 3 לצוואה משקף את רצונו של המנוח הרי שהוא לא התרשל בניסוח הצוואה. כן טען המשיב, כי למערער לא נגרם כל נזק הואיל ועל-פי פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה המנוח לא התכוון להוריש למערער את הכספים שבחשבונותיו אלא רק את הדירה. פסק דינו של בית משפט קמא 3. תחילה, קבע בית משפט קמא כי הוא דוחה את תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי לשיפויו על-ידי המשיב במידה ויחוייב במסגרת התביעה הכספית שהוגשה על-ידי המוטבים האחרים. בית משפט קמא נימק קביעתו זו בכך שעילת התביעה של המערער אינה עילה חוזית עצמאית ואינה משחררת את המערער מהוכחת עוולת הרשלנות. בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח את עוולת הרשלנות, שכן משקבע בית המשפט לענייני משפחה שהמנוח כלל לא התכוון לזכות את המערער בכספים שבחשבונותיו, הרי שלמעשה לא נגרם למערער נזק כלשהו, ואף אין קשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת למשיב לבין הנזק הנטען. עוד קבע בית משפט קמא כי דין תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי להידחות, שכן קבלת תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי, משמעה למעשה הצהרה כי פסק הדין החלוט של בית המשפט לענייני משפחה לעניין כוונתו של המנוח בצוואתו, הינו פסק דין שגוי, משום שהמנוח כן התכוון להנחיל למערער את כל כספו, ורק בשל כשל ניסוחי של המשיב, הגיע בית המשפט לענייני משפחה למסקנה הפוכה. בהמשך פסק דינו, דן בית משפט קמא בבקשה לפיצול סעדים שהגיש המערער, וקבע כי דין הבקשה להידחות הן מהטעם שהבקשה לפיצול סעדים הוגשה על-ידי המערער בשלב מאוחר לאחר שכבר הוגשו סיכומי תשובה, והן מהטעם שנסיבות המקרה שונות מהנסיבות שנדונו בע"א 5233/08 רייניץ נ' מכבי שירותי בריאות (לא פורסם, 9.2.10) (להלן: "פס"ד רייניץ") ששם לא היה ספק בכך שהוכח מחדל רשלני שעלול לגרום נזק בעתיד. לבסוף, דן בית משפט קמא בתביעתו של המערער לסעד כספי של החזר מלא של כל ההוצאות הכספיות שהוציא במסגרת הליכים המשפטיים שהסתיימו בעניין פרשנות הצוואה, וכן פיצוי בגין עוגמת נפש, ובית משפט קמא קבע כי הודאתו של המשיב בכך שהבין מהמנוח כי הוא מבקש לצוות אך ורק את כל כספו שבחשבונות העובר ושב למוטבים האחרים (ולא את כל כספו),כפי שנקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה, יש בה בנסיבות המקרה כדי להצדיק את חיובו של המשיב בהחזר שכר הטרחה ששולם למשרדו בהליכים הקודמים, גם מהטעם שהמשיב ומשרדו ייצגו את המערער למרות שהמשיב נתן את העדות המרכזית והמהותית מטעם המערער, וכתוצאה מכך זכה המשיב בטובת הנאה מעצם ניהול ההליכים. לעניין הפיצוי בגין עוגמת נפש, קבע בית משפט קמא כי אין בידו לקבל את טענות המערער לעניין זה, שכן המערער לא הוכיח את טענותיו לעניין מצבו הנפשי בשל ניהול ההליכים. עיקר טענות בעלי הדין בערעורים 4. המערער טוען בעיקרי טיעוניו (ע"א 14149-05-11) כי שגה בית משפט קמא משדחה את תביעתו למתן סעד הצהרתי. לטענת המערער, בית משפט קמא נמנע מלדון בשאלות העיקריות שהתעוררו בתיק זה, כגון מידת חובת הזהירות של עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו והינו מוטב בצוואה אותה ערך, וכן נמנע מלדון בשאלה האם פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה מהווה השתק פלוגתא המונע מהמערער להגיש את תביעתו. לטענת המערער בית משפט קמא התעלם מרשלנותו של המשיב בעת עריכת הצוואה, שלמעשה לא הייתה במחלוקת, שכן המשיב הודה והעיד במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה שהמנוח נתן לו הוראות ברורות וחד משמעיות ביחס לרצונו להוריש למערער את עיקר רכושו, למעט "מעות קטנות" למוטבים האחרים, ואלולא רשלנותו של המשיב בניסוח הצוואה, תביעת המוטבים האחרים כנגד המערער לא היתה באה לעולם. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין רשלנותו של המשיב לנזק הנטען. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית משפט קמא משלא דן בטענת ההגנה של המשיב להשתק פלוגתא, וקיבל אותה למעשה ללא נימוק ובניגוד להלכה שנקבעה בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס, פ"ד נד(1) 642 (2000) (להלן: "פס"ד סררו"). לטענת המערער פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה אינו מחייב בתובענה דנן שהינה בין צדדים אחרים ועילתה שונה - רשלנות מקצועית, וקבלת תביעתו של המערער אינה משנה מתוצאת פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משקבע כי העילה החוזית אינה עילה עצמאית העומדת על רגליה ואינה משחררת את המערער מלהיזקק לעילת הרשלנות. עוד טוען המערער כי שגה בית משפט קמא משדחה את בקשתו לפיצול סעדים במקרה שתביעתו למתן סעד הצהרתי תידחה. לבסוף, טוען המערער כי נתפס בית משפט קמא לטעות חשבונאית בסכום אותו פסק לטובתו בגין החזר שכר טרחה, שכן היה עליו לפסוק לזכותו סך של 259,453 ₪ ולא סך של 208,815 ₪. כן טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בדחותו את יתר רכיבי הנזק שתבע מעבר להשבת שכר הטרחה. 5. מנגד, טוען המשיב כי פסק דינו של בית משפט קמא הדוחה את תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי הינו פסק דין מוצדק ומנומק ואין להתערב בו. לטענת המשיב פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה קובע כי נוסח הצוואה הביע את רצונו של המנוח, ומשכך אין למערער עילת תביעה כנגד המשיב. כן טוען המשיב כי פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה מקים השתק פלוגתא אשר מכוחו מושתק המערער לטעון כנגד פסק דין זה. מוסיף המשיב וטוען כי עדותו בבית המשפט לענייני משפחה אינה מהווה הודאת בעל דין, שכן עדותו אינה מהווה עדות על עובדה אלא עדות בדבר התרשמות או הבנה אישית. עוד טוען המשיב כי הוא לא חב כלפי המערער חובת זהירות וכי בכל מקרה המערער לא הוכיח כי המשיב התרשל כלפיו. כן, טוען המשיב כי אף אם היה נקבע כי הוא התרשל כלפי המערער הרי שלא נגרמו למערער נזקים כלשהם בגין התרשלותו הנטענת, שכן נקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה שרצונו של המנוח היה להוריש את כל כספיו למוטבים האחרים. לבסוף, טוען המשיב כי צדק בית משפט קמא משדחה את תביעתו של המערער לפיצוי בגין עוגמת נפש, שכן המערער לא הוכיח טענותיו לעניין זה. 6. המשיב טוען בעיקרי טיעוניו (כמערער בע"א 18753-05-11) כי שגה בית משפט קמא משחייבו בהשבת שכר הטרחה ששילם המערער בגין ייצוגו בהליכים המשפטיים מול המוטבים האחרים. לטענת המשיב המערער הוא שביקש לנהל את ההליכים כנגד המוטבים האחרים, וזאת ללא קשר להבנתו של המשיב את כוונת המנוח בצוואה, ומשכך לא היה מקום לקבוע כי המשיב הוא שצריך לשאת בעלויות המערער בניהול ההליכים המשפטיים. כן טוען המשיב כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה העברת ייצוגו של המערער לעורך דין אחר במשרדו של המשיב הייתה פורמלית וכי המשיב זכה בטובת הנאה מעצם ניהול ההליכים, שכן המערער לא טען שהעברת הייצוג הייתה פורמלית, ובהתאם לכך אף תבע שיפוי ולא השבה של שכר הטרחה. כן טוען המשיב לעניין זה כי קביעה זו של בית משפט קמא המחייבת אותו בשיפוי המערער בגין הוצאותיו המשפטיות עומדת בסתירה לקביעת בית משפט קמא לפיה המערער כלל אינו זכאי לפיצוי, שכן הצוואה שיקפה את רצון המנוח. עוד טוען המשיב כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה טענתו כי עדותו בבית משפט לענייני משפחה נסבה על התרשמותו באותה עת מרצונו של המנוח מהווה הרחבת חזית אסורה. לחילופין, טוען המשיב כי המערער לא היה זכאי לפסיקת סעד של שיפוי על מלוא הוצאותיו המשפטיות, שכן בכל מקרה המערער היה צריך לשכור שירותיו של עורך דין אחר שייצג אותו בהליכים המשפטיים. 7. מנגד טוען המערער כי צדק בית משפט קמא משפסק לזכותו את ההוצאות המשפטיות שהוציא במסגרת ההליך בבית המשפט לענייני משפחה והליכי הערעור שהתנהלו כנגד פסק דין זה, ואין לקבל את הערעור שהגיש המשיב כנגד קביעה זו. לטענת המערער, המשיב שערך את הצוואה הודה כי רצונו של המנוח היה להוריש למערער את כל רכושו למעט "מעות קטנות" וכי המשיב הוא שעודד אותו לנהל את ההליכים המשפטיים בבית משפט לענייני משפחה ואף המליץ לו למסור את מלאכת הייצוג למשרדו, ומשכך בצדק קבע בית משפט קמא כי על המשיב לשפותו בגין שכר הטרחה ששילם למשרדו של המשיב. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעות הערעור, בעיקרי הטיעון, ובתיקי המוצגים, אני סבור כי דין הערעור שהגיש המערער (ע"א 14149-05-11) להידחות למעט לעניין גובה הפיצוי שנפסק לזכותו בגין הוצאותיו המשפטיות בהליכים שהתנהלו לגבי פרשנות הצוואה, וכי דין הערעור שהגיש המשיב (ע"א 18753-05-11) להידחות, מהטעמים שיפורטו להלן. ע"א 14149-05-11 8. תחילה, אדון בטענתו של המערער לפיה שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה תביעתו מכוח עילה חוזית אינה עילה עצמאית העומדת על רגליה ואינה משחררת את המערער מלהיזקק לעילת הרשלנות. עיון בסיכומי המערער בבית משפט קמא (אליהם מפנה המערער בעיקרי טיעוניו), מעלה כי טענתו של המערער לפיה הצוואה מהווה חוזה לטובת צד שלישי נועדה לבסס את טענתו לפיה חלה חובת זהירות בין עורך הדין- עורך הצוואה, לבין מוטב פוטנציאלי, על-אף שהמוטב אינו לקוחו, וזאת לצורך ביסוס טענתו של המערער לרשלנות מצידו של המשיב ולא לצורך ביסוס עילה חוזית בפני עצמה, כפי שמבקש לטעון המערער כעת. זאת ועוד, עיון במקורות המשפטיים אליהם הפנה המערער בסיכומיו עולה בקנה אחד עם קביעתו של בית משפט קמא לפיה העילה החוזית אינה עילה עצמאית ועל התובע להוכיח את עוולת הרשלנות, דהיינו להוכיח, בין היתר, כי מלבד זאת שעורך הדין שערך את הצוואה חב כלפיו בחובת זהירות, עורך הדין אף הפר חובה זו וגרם לו כתוצאה מכך נזק. לאור האמור, הרי שהיה על המערער להוכיח את יסודותיה המצטברים של עוולת הרשלנות, אך המערער לא עמד בנטל זה, וזאת משלא הוכח, בין היתר, כי נגרם למערער נזק כתוצאה מהרשלנות הנטענת בניסוח הצוואה על-ידי המשיב. ובמה דברים אמורים? 9. קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה: "אין לי כל ספק שהמנוח ביקש להוריש לתובעים [המוטבים האחרים - ק.ו.] את כל הכספים בחשבונות הבנקים שלו ולא רק את המזומנים שיש בחשבון העו"ש." (עמוד 15 שורות 7-9 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה) מהווה קביעה עובדתית חלוטה, באשר לכוונתו של המנוח בצוואתו. קביעה זו התבססה על העדויות והראיות שנשמעו בפני בית המשפט לענייני משפחה, בין היתר, עדותו של המשיב - שלא אומצה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה ונקבע לגביה כי היא "מעוררת תהיות" (עמוד 18 שורה 2 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה), עדויותיהם של הוריהם של המוטבים האחרים שהעידו כי המנוח הראה להם את דוחות הבנק שלו וציין בפניהם כי הוא עתיד להוריש את הכספים האלה לילדיהם - המוטבים האחרים, והעובדה שהייתה יתרה שלילית בחשבונות העובר ושב של המנוח. קביעה עובדתית זו אף אושררה על-ידי בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון שקבע בפסק דינו: "...עסקינן בפרשנות הצוואה - וכאן איני רואה כיצד ניתן להתערב בגלגול נוסף במסקנות העובדתיות שהגיע אליהן בית המשפט לענייני משפחה ואושרו על-ידי בית המשפט המחוזי." 10. משמעות קביעה זו בענייננו היא שבית המשפט לענייני משפחה התחקה אחר כוונתו של המנוח והגיע למסקנה לפיה כוונתו של המנוח הייתה להוריש את כל כספיו למעט דירתו על תכולתה למוטבים האחרים, כאשר כוונה זו לאור פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה התממשה ויצאה אל הפועל בסופו של דבר, ולכן למערער לא נגרם למעשה כל נזק, שכן כאמור כוונת המנוח התממשה. למעשה, למרות שמבחינתו האישית הסובייקטיבית לא הבין המשיב את כוונתו של המנוח, ולכאורה אף התרשל כלפי המערער, הרי, קביעת בית המשפט לענייני משפחה לגבי כוונת המנוח מביאה לכך שלא נגרם כל נזק למערער ושאין לשפותו בגין התנהגות המשיב גם אם היתה רשלנית כלפיו, שכן המשיב ביטא בצוואה שערך את כוונת ורצון המנוח האמיתיים ,כפי שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה. חשוב להדגיש לעניין זה, כי על-פי עדותו והודאתו של המשיב בבית משפט לענייני משפחה ואף בעיקרי הטיעון לפנינו, אין למעשה מחלוקת שהמשיב פירש אחרת את רצונו של המנוח והעלה על הכתב בצוואה את כוונת המנוח כפי שהוא הבין אותה. בדיעבד התברר לפי פסיקת בית המשפט לענייני משפחה שהמשיב לא הבין נכון את כוונת המנוח ולכן אף אם המשיב היה בוחר בנוסח אחר לתיאור כוונת המנוח בצוואה והיה מציין במפורש בצוואה כי המנוח מבקש לצוות למוטבים האחרים רק את הכספים בחשבונות העובר ושב (כפי שהבין זאת המשיב), הרי שחזקה על המנוח שהיה מתקן נוסח זה ומבקש להבהיר כי בכוונתו להוריש את כל כספו למוטבים האחרים, שזו היתה כוונתו כפי שנקבעה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ולכן כאמור, לא נגרם למערער כל נזק אף אם היה נקבע כי המשיב התרשל בעריכת הצוואה וניסוחה. לאור האמור, וכפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, הרי שלמערער לא נגרם כל נזק כתוצאה מהרשלנות הנטענת של המשיב, ובנסיבות אלה לא הוכחה עוולת הרשלנות. ובלשונו של בית משפט קמא: "משקבע בית המשפט המוסמך שהמנוח כלל לא התכוון לזכות בהם [בכספים שבחשבונותיו - ק.ו.] את התובע - לא ניתן לומר שבחיוב התובע לשלמם למוטבים שכן זכו בהם, נגרם לו נזק כלשהו..." 11. די בקביעה זו לפיה המערער לא הוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מהרשלנות הנטענת, כדי לקבוע שהמערער לא הוכיח את התקיימותה של עוולת הרשלנות בנסיבות העניין, שכן כאמור עניין לנו ביסודות מצטברים. בהתאם לכך, הרי שאין צורך לדון בשאלות המשפטיות השונות המתעוררות בעניינו והן האם חלה חובת זהירות של עורך דין כלפי מוטב בצוואה שאינו לקוחו, האם המשיב הפר את חובת הזהירות בנסיבות העניין (ובהקשר זה האם עדותו של המשיב בבית המשפט לענייני משפחה מהווה הודאת בעל דין ברשלנות), והאם קיים קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק, שכן אף אם נשיב על כל השאלות הנ"ל בחיוב, הרי שמשקבענו כי לא נגרם למערער כל נזק, לא מתקיימת עוולת הרשלנות בנסיבות העניין, ודין תביעתו של המערער למתן פסק דין הצהרתי להידחות. 12. כך גם, אין מקום לקבלת טענת המערער לגבי אי היותו מושתק בקביעת בית המשפט לענייני משפחה , שכן בית המשפט לענייני משפחה,שהוא המוסמך לכך, קבע למעשה מה הייתה כוונתו של המנוח בצוואתו ולעניין זה נוצר לכאורה השתק פלוגתא, ולכן אף אם היינו קובעים כי המשיב התרשל בעריכת הצוואה ולמעשה לא הבין נכון את כוונתו של המנוח, הרי שבסופו של יום כוונתו האמיתית של המנוח יצאה אל הפועל לאור פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, כאמור לעיל, כאשר לא מדובר בהודאת בעל דין של המשיב כפי שטוען המערער ,שכן גם אם היה המשיב רשלן כלפי המערער אין זה משנה מכוונת המנוח כפי שנקבעה על ידי בית המשפט לענייני משפחה שלאורה לא נגרם נזק למערער. לכן, אין זה משנה שעילת התביעה של המערער כנגד המשיב שונה ומבוססת על רשלנות מקצועית,שכן הדבר נכון במישור ביניהם בלבד ,בעוד קביעת בית המשפט המוסמך לכך היתה שכוונת המנוח בצוואתו היתה כפי שהיתה וקביעה זו היא הקביעה המחייבת והיא המביאה לכך שלא ניתן לקבוע כי המשיב התרשל שכן לא נגרם נזק למערער עקב העובדה שהמשיב הגשים את כוונת המנוח האמיתית. למעלה מן הצורך, אוסיף כי בענייננו, בשונה מהנסיבות שנדונו בפס"ד סררו, המשיב לא חזר בו מגירסתו העובדתית באשר להבנתו את כוונת המנוח, ולמעשה המשיב דבק בגירסתו, אך משנקבעה כאמור כוונתו האמיתית של המנוח, גירסתו של המשיב אינה מעלה ואינה מורידה עוד, שכן כוונת המנוח התממשה בסופו של דבר, ואין זה משנה כיצד הבין המשיב את כוונת המנוח ואף אם היה רשלן כלפי המערער. 13. באשר לטענתו של המערער לפיה שגה בית משפט קמא משדחה את בקשתו לפיצול סעדים, אני סבור כי בצדק דחה בית משפט קמא טענה זאת, שכן משנדחתה תביעתו של המערער למתן סעד כספי ונקבע כי לא נגרם למערער כל נזק כתוצאה מהרשלנות הנטענת של המשיב, הרי שהמערער מיצה את עילת תביעתו ואין להתיר בנסיבות אלה, ובשלב זה, בקשה לפיצול סעדים. 14. לבסוף, אני סבור כי אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה המערער לא הוכיח את נזקיו הבלתי ממוניים, שכן קביעה זו הינה קביעה עובדתית שהתבססה, בין היתר, על התרשמותו של בית משפט קמא מעדותו של המערער לגביה קבע בית משפט קמא כי היא "לא התגלתה כעדות חפה "מחוסרים".". לאור קביעות אלה ובהתאם לכלל לפיו אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעה מסוג זה, אני סבור כי דין טענות המערער לעניין זה להידחות. 15. באשר להשגותיו של המערער כנגד חישוב הפיצוי שנפסק לזכותו בגין הוצאותיו המשפטיות, אני סבור כי יש להתערב בנסיבות העניין בגובה הסכום שנפסק, שכן בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי הבסיס לחישוב פיצוי זה הוא על-פי הנספחים שצירף המערער לתצהירו: "התובע הוכיח את הוצאותיו בגין שכר הטרחה ששולם בהליך הקודם ובהליכי הערעור באמצעות הצרופות לתצהירו" (פסקה 11 לפסק דינו של בית משפט קמא). עיון בנספח טו לתצהיר המערער מעלה כי הוצאותיו של המערער הגיעו לסך של 259,453 ₪ (קרן). בהתאם לכך, ומשבית משפט קמא לא נימק בפסק דינו מדוע הפחית מהסכום הנ"ל ופסק למערער סך של 208,815 ₪ בלבד, אני סבור כי יש לקבל את טענות המערער לעניין זה. יחד עם זאת, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לפיה לסכום זה יוספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה בלבד ולא מיום תשלום הוצאות אלה. לכן, בנקודה זו יש לקבל את הערעור ולפסוק למערער במקום הנפסק, סך של 259,453 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה. ע"א 18753-05-11 16. המשיב מלין בערעורו כנגד חיובו בשיפוי המערער בגין הוצאותיו המשפטיות במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה והליכי הערעור שהתנהלו כנגד פסק דין זה. לאחר שעיינתי בטענות אלה, אני סבור כי דין ערעורו של המשיב להידחות. אכן, וכפי שפורט לעיל בהרחבה, בסופו של יום לא הוכיח המערער את קיומה עוולת הרשלנות לצורך מתן פסק דין הצהרתי, שכן לא נגרם לו כל נזק מאחר וכוונתו של המנוח קויימה והתממשה בסופו של דבר, וזאת "בזכות" פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה שלאחר שמיעת עדויות וראיות עמד על כוונתו האמיתית של המנוח ונתן לה ביטוי בפסק דינו, לפיה המנוח ביקש לצוות את כל כספו למוטבים האחרים, ומשכך אי זכייתו של המערער בכספים אלה אינה בבחינת נזק, אלא הגשמת כוונת המנוח. יחד עם זאת, ובשונה מהנזק הנטען בגין אי הזכייה בכספי הצוואה, הרי שהוצאותיו המשפטיות של המשיב הן בבחינת נזק ישיר שנגרם לו כתוצאה מרשלנותו של המשיב בעריכת הצוואה, שכן משהודה המשיב כי פירש את כוונתו של המנוח בשונה מהפרשנות שניתנה לכוונתו בסופו של יום, ואף העיד על-כך בבית המשפט לענייני משפחה מטעם המערער (ואף נקבע על-ידי בית המשפט לענייני משפחה שהמשיב לא בירר כנדרש מהו היקף רכושו וכספו של המנוח בטרם עריכת הצוואה), הרי שניתן לקבוע כי במידה והמשיב היה עורך את הצוואה כדבעי, ומוודא כי היא מבטאת את רצונו של המנוח - לצוות את כל כספו בחשבונות הבנק (ולא רק את הכסף בחשבונות העובר ושב, למוטבים האחרים), הרי שהיה מתייתר הצורך בניהול ההליכים המשפטיים בגין פרשנות הצוואה, ולמערער לא היה נגרם הנזק בדמות ההוצאות המשפטיות. דהיינו, אם המשיב היה אומר למערער שכוונת המנוח היתה לא להיטיב בצוואתו עם המערער,או שהיה עומד על כוונתו האמיתית של המנוח כפי שנקבעה על ידי בית המשפט לענייני משפחה, ומנסח את הצוואה באופן המגשים בצורה ברורה את כוונת המנוח שלא להיטיב עם המערער, לא היה צורך בכל ההליכים המשפטיים, שכן המערער היה יודע אז באופן ברור מה היתה כוונת המנוח והיה חוסך את ההליכים המשפטיים וההוצאות הכרוכות בהם. משהודה המשיב בהגינות כי הבין את כוונת המנוח בצורה שונה, באופן המיטיב עם המערער ואף העיד על כך לטובת המערער, עדות שלא התקבלה עלי ידי בית המשפט לענייני משפחה, שקבע שכוונת המנוח היתה אחרת -שלא להיטיב עם המערער ושהמשיב לא הבין כוונה זו, עולה,כי בלא קשר לתוצאה לגבי היעדר נזק שנגרם למערער נוכח כוונת המנוח, הרי המשיב השלה למעשה את המערער לגבי כוונת המנוח שלא היתה כפי שהוצגה על ידו למערער ויש מקום ואף הדבר ראוי וצודק שההוצאות המשפטיות שקביל המשיב מהמערער יוחזרו למערער. סוף דבר 17. התוצאה היא כי דין הערעור שהגיש המערער (ע"א 14149-05-11) להידחות למעט לעניין גובה ההוצאות המשפטיות שנפסקו לזכותו, כמפורט בסעיף 15 לפסק הדין, וכי דין הערעור שהגיש המשיב (ע"א 18753-05-11) להידחות. לאור הנסיבות המפורטות והתוצאה אין צו להוצאות במסגרת הערעורים. הפיקדונות שהפקיד מי מהמערערים יוחזר למפקידים באמצעות באי כוחם. ד"ר קובי ורדי, שופט השופט י' שנלר, אב"ד: 1. על פני הדברים, המקרה שבפנינו מעורר את השאלה, האם קיימת עילת תביעה לזוכה פוטנציאלי בצוואה (להלן: זוכה) כנגד עו"ד אשר ערך צוואה (להלן: עורך הצוואה). השאלה מתעוררת מקום ובו לטענת הזוכה בגין רשלנותו של עורך הצוואה לא זכה הזוכה באשר סבר כי המצווה התכוון להנחיל לו. כך, לטענת המערער במקרה דנן, חרף רצונו של המצווה לזכות אחרים בכספים מזומנים בלבד, בסופו של יום נקבע כי זוכים אחרים יזכו גם בני"ע ובכל המצוי בחשבון הבנק של המצווה, הכל בגין אופן ניסוחה של הצוואה על ידי המשיב. 2. בנסיבות כפי שהיו בע"א 229/85 בן נון נ' הרצוג פ"ד מב(1)785 נקבע כי הזכאי המערער שם, הוא זה שהפנה את המצווה שם לעורך הצוואה, ולכן לקוחו של עורך הצוואה הינו הזוכה, ולכאורה ניתן להסיק משם כי קמה יריבות בין עורך הצוואה והלקוח הוא הזוכה, מקום בו התרשל עורך הצוואה, בהליכים שנדרשו לתקפות הצוואה. במקרה דנן, הנחת היסוד של המערער הייתה כי המצווה היה לקוחו של המשיב, הוא עורך הצוואה, ועל כן נזקק המערער לטיעונים מטיעונים שונים, על מנת להצביע על סוג עילתו הנטענת, אם בכלל. 3. בעת שבאים אנו לבחון סוגייה זאת עלינו להתייחס למספר היבטים, בהתאם לנסיבות הנדונות. כך במקרה ובו אכן אין חולק כי כוונת המצווה הייתה לזכות את הזוכה התובע, אולם בגין מחדל של עורך הצוואה, כגון אי הקפדה על הדרישות הצורניות, לא ניתן היה ליתן צו לקיומה של הצוואה, ובאופן שלא ניתן היה לזוכה לממש פרי זכייתו. אולם, המקרה הקשה יותר, הינו אותו מקרה בו לא ברור אם אכן רצון המצווה היה כנטען על ידי הזוכה. במקרה שכזה, אם יטען הזוכה כי הוא זה שהפנה את המצווה לעורך הצוואה, תוך שסיפר לו אודות כוונת המצווה, הרי יכול וטענתו כי כוונת המצווה האמורה, לא באה לידי ביטוי בעריכת הצוואה, דווקא תפעל כנגדו. כל זאת, הואיל ויכול ויטען כלפיו כי מעצם טענתו עולה, כי גם אם ההוראה בצוואה הייתה כדבריו, הרי מכוחו של סעיף 35 לחוק הירושה , תשכ"ה-1965 יכול וייחשב כנוטל חלק ועל כן ההוראה לטובתו תהא בטלה. מכל מקום, בין כך ובין כך, תנאי מוקדם לדיון בשאלה האמורה, שאכן אין ספק כי המצווה התכוון לזכות את הזוכה, אולם כוונתו זאת לא יצאה לפועל בגין מחדל של עורך הצוואה. 4. במקרה דנן, נקבע בהליך שהמערער היה צד לו, כי כוונת המצווה הייתה, שלא לזכותו באותה זכייה שזכו האחרים, קביעה חלוטה וסופית. בלשון אחרת, בית המשפט קבע לאחר שמיעת ראיות, כי כוונת המצווה לא הייתה כלל ועיקר כנטען על ידי המערער, וכי רצון המצווה אינו כפי שטען המערער. דהיינו, שבחינת התוצאה של ההליך השיפוטי האמור, התוצאה הינה כי יושם רצון המצווה שלא חפץ לזכות את המערער, באשר המערער טוען לו. דומה כי בכך ניתן היה לסיים את הדיון בשאלה האמורה. 5. אולם, הקושי נוצר לאחר שדווקא עורך הצוואה, הוא המשיב שבפנינו, טען בהליכים האמורים, כי הבין שאכן כוונת המצווה הייתה כגרסת המערער. דהיינו, לשיטת המשיב אכן אמור היה המערער לזכות באשר טען לו, אולם, לכאורה, בגין ניסוח לקוי של הוראות הצוואה, לא זכה המערער באשר אמור היה לזכות. האם די בדבריו אלו של המשיב על מנת להקים את עילת התביעה למערער. כחברי, השופט ד"ר ורדי, סבורני כי התשובה לשאלה זאת שלילית. מעת שבית המשפט קבע כי כוונת המצווה לא הייתה לזכות את המערער, בכספים לרבות ני"ע בחשבון הבנק, תוך שבית המשפט דוחה את "הבנתו" של המשיב אודות רצונו של המנוח, שוב יש לקבוע כי אכן המצווה לא התכוון להעניק לזוכה את אשר הוא טוען, וכי על כן, אין מקום לחייב את עורך הצוואה לפצותו בגין שווים של אותם כספים, מעת שהמצווה לא התכוון לזכותו בהם. ודוק, התוצאה האמורה, הינה ללא תלות ב"הודאה" מטעם המשיב כפי שטען המערער. דהיינו, לפי קביעת בית המשפט, בהליך שהמערער היה צד לו, הגשים המשיב בפועל את כוונת המצווה, ומשכך אין לבוא עמו חשבון. ודוק, אין אנו בגדר ערכאת ערעור על קביעות בית המשפט באותם הליכים, גם אם בית המשפט שם לא קיבל את עמדת המשיב שם. 6. התלבטתי, אם נוכח האמור, יש מקום לחייב את המשיב לשאת באותן הוצאות משפטיות אשר המערער נדרש להם, נוכח הנסיבות כפי שתוארו בהרחבה על ידי חברי. המשיב אכן דבק בגירסתו, במסגרת ההליכים האחרים, וסבר שאכן ניתן יהיה לשכנע את בית המשפט בדבר כוונת המצווה, הזהה לטענת המערער, ואזי המערער היה זוכה באשר טען לו. משכך, האם בגין דחיית עמדתם הן של המערער והן של המשיב, על המשיב לשאת באותן הוצאות משפטיות. יתר על כן, האם יש מקום להציב רף לפיו אם עו"ד מחווה דעתו בדבר הצלחת הליך משפטי, ובסוף בית המשפט קובע אחרת, אזי יחוייב עורך הדין לשאת בתשלום ההוצאות המשפטיות, בין אם נגבו על ידו ובין אם על ידי עורך דין אחר. לו אכן כך היו הדברים, וכך בלבד, אכן לא היה מקום לחיוב המשיב לשאת בהוצאות המשפטיות. אולם, במקרה דנן, יש להוסיף ולהעיר כי לא מדובר בחיוב בגין אותה עצה של המשיב כי המערער יפנה להליכים משפטיים לרבות בערכאות הערעור. חיובו נסמך על כשל לשיטתו הוא של המשיב, להביא לידי ביטוי את רצונו של המצווה כפי שהמשיב הבינו. יתר על כן, למעשה הטענה נגד המשיב, עניינה שיהא רצון המצווה אשר יהיה, היה עליו לנסח את הצוואה באופן חד משמעי וברור, ככל שניתן, על מנת שלא ייפתח הפתח לאותם זוכים אחרים ל"פתוח" את נושא כוונת המצווה. כך לדוגמא, יכול היה המשיב לנסח במפורש את אשר טען לו לאחר מכן, כי הכוונה ב"מזומנים" שמדובר רק בכספי עו"ש או ניסוח הדוק יותר, כי הזוכים האחרים לא יזכו בני"ע וכד'. בלשון אחרת, בסופו של יום בגין אותו ניסוח בעייתי יכולים היו הזוכים האחרים "לפתוח פתח כחודו של מחט", ושעל כן נזקק המערער לכל אותם הליכים משפטיים. הנה כי כן, חיובו של המשיב אינו בגין עצותיו בכל הקשור לניהול ההליך המשפטי, אלא בגין מחדלו ואף לפי שיטתו הוא, שבגין כך נצרך המערער להליך המשפטי. ודוק, אם יישאל השואל, הכיצד מתיישב הפטור של המשיב מחיובו באשר לטענת הזוכה היה מצופה כי יקבל, ומאידך חיובו של המשיב כמפורט, נשיבו כי ניתן לדמות את האמור לאבחנה בין "פיצויי קיום" לבין "פיצויי הסתמכות". אכן בגין המחדל יש מקום לפצות את המערער בגין הוצאותיו וחסרון הכיס שנגרם לו, אולם מעת שנקבע כי המצווה לא התכוון להעניק לזוכה את אשר הזוכה טען לו, דהיינו כי לא מדובר בכעין "רווח נמנע" אין מקום לפיצויי קיום. 7. גם לאור המפורט לעיל, אני מסכים ומצטרף למסקנות חברי ולתוצאה הצודקת בנסיבות העניין, ושוב מבלי לקבוע מסמרות ביחס לסוגייה אשר עלתה לדיון. ישעיהו שנלר, שופטאב"ד השופטת ר' לבהר שרון: לאור הודאת המשיב ברשלנותו, בכך שהצהיר מפורשות כי הבין מפי המנוח שהמנוח לא התכוון להוריש למותבים האחרים כספים בחשבונות ניירות הערך אלא רק את הכספים בחשבונות עו"ש, ועל אף זאת לא דאג לעגן זאת ולנסח זאת כנדרש בצוואה - קיימת בקרבי אי נוחות מסויימת מהתוצאה הסופית. יחד עם זאת השתכנעתי להצטרף לחוות דעתו של חברי כב' השופט דר' קובי ורדי, זאת לאור פסק דינו החלוט של בית המשפט לעניני משפחה שקבע בהתאם לראיות שהיו בפניו כי כוונת המנוח היתה (בשונה מהכוונה אותה הבין המשיב) - להוריש למותבים האחרים את כל הכספים לרבות הכספים בחשבונות ניירות הערך. לאור הקביעה שזה היה רצונו של המנוח, הרי שלא נגרם למערער כל נזק כתוצאה מרשלנותו של המשיב, מעבר להוצאות שנגרמו לו. רות לב הר שרון, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי. עורך דיןצוואהירושהרשלנות