קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור פועלים זרים מהכלא: העותרים אזרחים תורכיים נעצרו ביום 5.8.04 על ידי משטרת ההגירה והועברו למשמורת בכלא מעשיהו ברמלה.   העותר מס' 1 הגיע לישראל ביום 28.2.04, והעותר מס' 2 ביום 24.1.04. שניהם הגיעו לארץ באשרת עבודה לענף הבניה לשם העסקה בחברת "ילמזלר אינטרנשיונל בע"מ" - המשיבה מס' 4 (להלן - "החברה" - "המשיבה מס' 4" - בהתאמה). בעתירה מבקשים העותרים לשחררם לאלתר, ולהחיל עליהם את "נוהל השמים הסגורים" המתוקן, אשר יאפשר להם לחזור למעגל העבודה בישראל. העותר מס' 1 טען בעתירתו כי הועסק בחברה מספר ימים ונאלץ לעזוב בשל השכר הנמוך ששולם לו (2.40 דולר לשעה). העותר מס' 2 טען בעתירה כי הועסק בחברה עד יום 6.6.04 ולאחר מכן נאלץ לעזוב את מעסיקו בשל התנכלויות שסבל מהן בתקופת העסקתו בחברה.   פניותיהם של העותרים לממונה על ביקורת הגבולות ולמנהל יחידת האכיפה לעובדים זרים במשרד הפנים נדחתה. בתשובה מיום 15.8.04 הוסבר להם כי בהתאם להחלטת ממשלה 2222 ניתן לחברה היתר מיוחד להעסקת עובדים זרים בענף הבנייה. עם זאת במסגרת ההחלטה רשאית החברה להביא עובדים זרים במקום עובדים אשר יעזבו אותה (1 תמורת 1), זאת מבלי להגדיל את המכסה הכוללת של העובדים הזרים המוקצבים לחברה. במילים אחרות: על עובדים זרים אשר יעזבו את החברה, מסיבה זו או אחרת, לא יחול נוהל שמים סגורים, והחברה תהיה רשאית להביא במקומם עובדים אחרים. אי לכך נדחתה בקשת העותרים לניידם לחברת בנייה אחרת.   בד בבד עם הגשת העתירה הוגשה בקשה למתן צו זמני כנגד הרחקת העותרים מן הארץ. לאור תגובת המשיבים והחלטת כב' השופט פוגלמן קויים דיון במעמד הצדדים בפני כב' השופטת גדות. הטענות עלו שוב בפניה והמשיבים התנגדו הן לבקשת השחרור והן לבקשת הניוד. בהחלטת השופטת גדות צויין כי תיק זה שונה באופן מהותי "מהתיקים הרגילים" המובאים בפני בית המשפט, והשוני מתבטא בכך כי עובדים אלה הובאו לישראל במסגרת עסקה מיוחדת הנובעת מיחסי החוץ של מדינת ישראל עם ממשלת תורכיה. השוני כאמור הוא כי גם אם עזבו העובדים את המעביד מסיבות צודקות לכאורה, אין הם רשאים להישאר בישראל ולעבור לחברה אחרת שכן נוהל שמים סגורים לא חל עליהם ועליהם לשוב למולדתם. אי לכך החליטה כב' השופטת גדות כי:   "בנסיבות שכאלה הופכת הסיבה לעזיבת העובדים את המעביד לאחת הסיבות המהותיות בתיק, ומשום כך אין זה נכון לדון בבקשה ובעתירה מבלי שתצורף החברה מעבידה לתיק כדי שתוכל להגיש את תגובתה".   לאור החלטה זו צורפה החברה כמשיבה מס' 4 והגישה את תגובתה ביום 9.9.04.   בתגובתה הכחישה המשיבה 4 את העובדות שנטענו ע"י העותרים בכל הקשור לסיבות עזיבתם את החברה. המשיבה 4 טענה כי העותרים נטשו מסיבותיהם הם, והיא לא חטאה כלפיהם נהפוך הוא היא סיפקה להם את כל צורכיהם על פי דין ועל פי התחייבויותיה החוזיות. המשיבה 4 ציינה אף כי שני העותרים גם יחד היו מודעים לתנאי ההעסקה אצלה שכן העותר מס' 1 שהה בישראל במהלך התקופה בין 1.8.01 עד 20.10.02 ותקופה נוספת ב-18.8.03 ועד 29.1.04 ובתקופות אלה היה מועסק אצל המשיבה 4 וידע היטב את תנאי ההעסקה אצלה, ואף ביקש לחזור. עוד צויין בתגובה כי שני העותרים גם יחד חתמו על הסכמי עבודה בינם לבין החברה בפיקוח ובאישור משרד העבודה התורכי, וכי בהסכמים אלה נקבעו גם תנאי העסקתם - תנאים שכובדו על ידה.   לגופו של ענין טענה החברה כי היא עוסקת בתחום הבנייה מזה כעשור שנים. במסגרת פעילות התעשייה הצבאית הישראלית בתורכיה חוייבה מדינת ישראל לבצע רכש גומלין בהיקפים גדולים אשר כתוצאה מכך נחתם הסכם המכונה בשם "הסכם האופסט". על פי הסכם זה לנוכח קושי ממשי לביצוע רכש הגומלין על ידי מדינת ישראל, ביקשה מדינת ישראל כי התשלומים לעובדים התורכיים שיועסקו על ידי המשיבה 4 בישראל יקוזזו על פי הסכם האופסט. הסכם האופסט אינו נכנס למסגרת נוהל שמים סגורים והוא הסכם מיוחד העומד בפני עצמו. לטענת החברה קבלת העתירה על ידי בית המשפט תהווה פגיעה במאות עובדים תורכיים המועסקים על ידה וכן בתע"ש, שכן הסכם האופסט הסדיר מתן היתרים מיוחדים למשיבה 4, כאשר ההסכם מותנה בכך שהוא לא יהווה אמצעי ל"פתיחת השמים", דבר שעלול לגרום לביטול מוחלט של מדיניות הממשלה.   אשר על כן מבקשת החברה לדחות את העתירה.   ב"כ המשיב חזר והבהיר אף הוא כי מדובר בעסקה המהווה חריג במסגרת העסקאות הרגילות של העסקת עובדים זרים בתחום הבנייה. עובדים אלו לרבות העותרים הובאו ארצה כחריג לנוהל שמים סגורים. הם הובאו במסגרת הסכם האופסט שנחתם עם המשיבה מס' 4 והתעשייה הצבאית על פי החלטת הממשלה מס' 2222 מיום 11.7.04 אשר אינה מאפשרת את ניודם של העותרים למסגרת אחרת.   לאחר ששמעתי את טענות באי כח הצדדים לרבות טעוני החברה ותגובת המשיבים, נראה לי כי אין מנוס בנסיבות הענין אלא לדחות את העתירה.   במסגרת הפן עובדתי אין זה מסמכותי ואין זה המקום לברור הטענות שהובאו מטעם העותרים. טענות אלה מקומם בפני בית משפט מוסמך ובמקרה זה בית הדין לעבודה אשר הוא המוסמך לשמוע ראיות, להתרשם מן העדים ולקבוע ממצאים על פיהם.   העותרים העלו טענות כנגד המשיבה 4 לגבי תנאי העסקתם, אולם טענות אלו כאמור היה עליהם להביא בפני הגורם המוסמך, ובמידת הצורך, בדרך של הגשת תביעה לבית משפט מוסמך. על כן לא אוכל להכריע בענין זה, ולמעשה גם אינני נדרשת לכך, שכן כאמור ענייננו בהסכם מיוחד שנחתם בין ממשלת ישראל והחברה - המשיבה מס' 4 החל במקרה הנדון אשר איפשר לחברה להביא ולהעסיק 800 עובדים זרים מתורכיה בענף הבניה, זאת מבלי שעל עובדים אלו יחול נוהל שמים סגורים. גם אם רצו העותרים לתקוף נוהל זה, היה עליהם לעשות זאת בבית המשפט המוסמך, ובמקרה זה בית המשפט הגבוה לצדק. אולם כל עוד קיימת החלטת הממשלה האמורה הינה תקפה היא מחייבת שעובד אשר עזב את החברה, אין אפשרות לניידו במסגרת נוהל שמים סגורים ולכן עליו לעזוב את ישראל.   בנסיבות מקרה זה, גם אם יש ממש בטענות העותרים, אשר לתנאי העסקתם בחברה, עשו הם דין לעצמם בכך שעזבו את החברה, ומשעשו כן לא ניתן לסייע בידם. עובד זר גם אם חש שנפגעו תנאי העסקתו בדרך זו או אחרת עליו לפעול בדרכים החוקיות ולהביא את טענותיו בפני גורם מוסמך ולא לעשות דין לעצמו, שכן הוא קשור להסכמים ותנאי העסקה ולתנאי שהייה על פי דין המחייבים אותו במסגרת שהייתו כעובד זר בישראל. ואם עשו העותרים דין לעצמם, אין להם אלא להלין על עצמם.   לאור האמור לעיל התוצאה היא כי דין העתירה להדחות. אין צו להוצאות.בית סוהר / כלאמאסרשחרור עובדים זרים ממעצר