"שליחות נחזית" מבוססת על כללי השתק ומניעות, ומשמעותה שהשולח מנוע להתכחש למצג שהוא הציג בפני צד שלישי, לפיו השלוח פעל בהרשאתו, אם הצד השלישי הסתמך על המצג בתום לב ובאופן סביר ושינה עקב כך את מצבו לרעה (ר' ע"א 1873/93 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' הספל, בע' 537). לאחר חקיקת חוק השליחות, תשכ"ה-1965, אין מדובר עוד בשליחות נחזית אלא בשליחות של ממש (ע"א 474/80 גרובר נ' תל יוסף, קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה4) 45, בע' 60). יחד עם זאת, נקבע, כי במקרים מתאימים ניתן להוסיף ולהחיל גם את הדוקטרינה הדיונית של השתק (ר' למשל עניין המגן). בית המשפט העליון קבע בעניין זה בע"א 1796/10 שרה כתבן נ' בנק ירושלים בע"מ (ניתן ביום 7.12.11) ביחס לשליחות נחזית כי: "התנהגותו של השולח לבדה יוצרת אותה ודרישת הסבירות היא נוקשה... יודגש כי השלוח אינו יכול ליצור שליחות בהתנהגותו, שכן המצג צריך להיות של השולח עצמו [גואלטירו פרוקצ'יה דיני שליחות בישראל 159 (1986)]" כלומר, כדי לבסס מסקנה בדבר שליחות נחזית, יש לבחון את פעולתו של מי שנטען שהוא השולח, ולבחון את מצגיו ואת המסקנות שניתן להסיק מהם. שליחותשאלות משפטיות