תאונה בלתי נמנעת

השאלה אינה רק האם התאונה היתה נמנעת, אלא גם האם התוצאה הקטלנית היתה נמנעת. ההתרשלות מתבטאת גם באי-מניעת התוצאה הקטלנית שארעה כתוצאה מהתאונה (ראה לענין זה: ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, נז(5) 506, 526 (2003); דנ"פ 3285/98 חג'אזי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (לא פורסם, 27.10.98); ע"פ (י-ם) 200/91 נביל חסונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה: ע"פ (י-ם) 1568/92 חסונה נביל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.92)]; ת"פ (חי') 114/04 מדינת ישראל נ' יצחק, פסקה 5 (לא פורסם, 8.5.03)).

היגיון הדברים הוא כי נהיגה זהירה ההולמת את תנאי הדרך, היתה מאפשרת לנהג אם לא לעצור לחלוטין – למתן את עוצמת הפגיעה. במקרה שלנו הדבר בולט במיוחד: מהירות נמוכה מ-40 קמ"ש בעת האימפקט לא היתה גורמת להעלאת המנוח על מכסה המנוע ולפגיעת ראשו בשמשה תוך ניפוצה, כאשר חבלות אלה הן שהביאו לתוצאה הקטלנית (ראו: התיעוד הרפואי בת/10). המסקנה היא כי הבלימה המאוחרת (ויתכן כאמור שאף הֵעדר הבלימה) היא שהביאה לתוצאה הקטלנית.

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה בלתי נמנעת:

פתח דבר

1. בתאריך 1.7.09 בשעה 14:00, או בסמוך לכך, נהגה ג'יימי סמיונוב (להלן: "המשיבה") ברכבה ברח' בן גוריון ברמת-גן, מכיוון צפון לדרום. אליהו טביב, יליד 1938 (להלן: "המנוח") חצה באותה עת את הכביש, ברח' בן גוריון. בכתב האישום נטען כי המנוח חצה את הכביש משמאל לימין בכיוון נסיעתה של המשיבה.

2. המשיבה פגעה במנוח עם חלקו הקדמי ימני של רכבה, לאחר שהספיק לעבור כ- 9.45 מ' מרוחב הכביש. המנוח נפגע באורח קשה, פגיעה שכללה חבלת-ראש ושברים בגפיים (להלן: "התאונה"). יומיים מאוחר יותר נפטר המנוח בבית החולים שיבא, אליו הובהל כתוצאה מהתאונה.

המשיבה הועמדה לדין בעבֵרה של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ביחד עם סעיפים 40 ו- 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

3. בית-משפט השלום לתעבורה בתל-אביב (כב' השופט י' צימרמן) זיכה את המשיבה מהעבירות שיוחסו לה. על הזיכוי מערערת המדינה בפנינו.

עיקר טיעוני הצדדים בבית-משפט קמא

4. בהסתמך על חוות-דעתו של הבוחן המשטרתי שהעיד מטעמה, טענה המדינה כי המנוח חצה את הכביש משמאל לימין, כיוון נסיעתה של המשיבה. המשיבה הבחינה בו רק לאחר שהספיק לחצות 9.45 מ' מרוחב הכביש, הגם ששדה הראייה שלפניה היה פתוח. כפועל יוצא מכך, המשיבה איחרה בתגובתה לבלימת הרכב איחור משמעותי, ובכך התרשלה. התאונה, כך לטענת המדינה, היתה תאונה חזיתית, שיכלה להימנע לו היתה המשיבה מבחינה במנוח במועד.
5. המשיבה טענה, מנגד, כי התאונה היתה בלתי-נמנעת. עמדתה נשענה על חוות-דעתו ועדותו של מומחה מטעמה, אשר קבע – בהסתמך על כל הנתונים העובדתיים כפי שנקבעו על-ידי הבוחן המשטרתי (ושעליהם לא חלק) ותוך ביצוע סימולציות באמצעות תוכנת מחשב מתקדמת – כי לא ניתן להוציא מכלל אפשרות שהמנוח חצה את הכביש מימין לשמאל ולא משמאל לימין, כפי שטענה המאשימה.

לכיוון החצייה השלכה רבתי על יכולתה של המשיבה להבחין בהולך הרגל בעת חצייתו. בחצייה משמאל לימין, כך על-פי טענת ההגנה, לא היתה למשיבה כל אפשרות להבחין במנוח חוצה את הכביש בעת שישנה תנועה בנתיב הנגדי. אליבא דההגנה המדינה לא הוכיחה את מצב התנועה בנתיב הנגדי.

בהסתמך על אותה חוות-דעת של מומחה ההגנה, טענה ההגנה עוד כי "מדובר בתאונה מסוג פגיעה פינתית ולכן לא ניתן להסיק מכיוון הטלת המנוח על הכביש לאחר פגיעתו, מה היה כיוון חצייתו את הכביש" (שם, בעמ' 2; ההדגשה הוספה).

6. הראיות המרכזיות ששימשו את הבוחן המשטרתי לקביעת כיוון חציית המנוח את הכביש היו כדלקמן:
(א) מעיכת פח במכסה המנוע במרחק של 30-20 ס"מ מפינת הרכב (שם, בעמ' 5; ת/6, סעיף 5; ת/6, סעיף 14), ופרוסת לחם שהיתה לכודה בין כנף הרכב לפנס.
(ב) סימני ניגוב אבק שהחלו ממרחק של 55 ס"מ מפינת הרכב. כיוונם הכללי סומן בגיר אדום על גבי תמונות 17-13 בת/8 (עמ' 5 לפסק הדין).
(ג) מעיכה בקורה הימנית.
את הדגש שם הבוחן על סימני ניגוב האבק. מיקומם בשליש הרכב מצביע, כך נטען, על כך שמדובר בפגיעה חזיתית, אשר יכולה היתה להיגרם אך ורק מכיוון חציה משמאל לימין. הבוחן המשטרתי הצהיר כי לא עלתה כלל בדעתו "האפשרות שמדובר בפגיעה פינתית" (שם; פרוטוקול מיום 2.5.10, בעמ' 10, ש' 12-10).
עיקרי ממצאיו של בית-משפט קמא

7. בית-משפט קמא דחה את מסקנתו של הבוחן המשטרתי באשר לחציית המנוח משמאל לימין וזאת משלושה נימוקים מרכזיים:
(א) מאחר שהבוחן לא העלה על דעתו את האפשרות שמדובר בפגיעה פינתית, הרי שכל שניתן להסיק מהסימון בגיר האדום הוא אך ורק הכיוון הכללי של ניגוב האבק. לא ניתן ללמוד מהסימון בגיר את מיקום תחילת סימן ניגוב האבק, אלא אך ורק את קו מגמתו – האם מימין או משמאל.
(ב) אין כל ודאות לכך שסימני ניגוב האבק נוצרו בהכרח מהתאונה ולא נגרמו, למשל, לאחר קרות התאונה. מסקנה זו עולה מעדותו של הבוחן עצמו, שהעיד על כך ואף הוסיף כי סביבת התאונה לא נשמרה באופן סטרילי (שם, בעמ' 15, ש' 11-10). בית המשפט לא קיבל את עדותו של הבוחן, שבהתבסס על ניסיונו העיד כי סימני הניגוב נראו "חדשים". הבוחן לא ציין בתרשומות שביצע בזמן אמת, דבר על-כך. אליבא דבית-משפט קמא, אין זה סביר כי יזכור שנתיים לאחר מכן כי כך הם נראו (עמ' 6 לפסק הדין).
(ג) בגדי המנוח לא נבדקו, כאשר בדיקה פשוטה שלהם היתה יכולה ליתן תשובה לשאלה האם סימני הניגוב נגרמו מהמנוח או שמא מגורם אחר. בית המשפט הדגיש כי "אף אם ניגוב האבק אכן נגרם כתוצאה מעליית המנוח על מכסה המנוע, לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר... כי מיקום תחילתם הינו ממרחק של 55 ס"מ מפינת הרכב... לאור דו"ח הבוחן המשטרתי (ת/6), ממנו ניתן להתרשם כי תחילת ניגוב האבק הינו ממרחק של 20-30 ס"מ, מפינת הרכב" (שם, בעמ' 7).

8. לא ניתן לשלול את האפשרות שהתאונה היתה מסוג פגיעה פינתית:

"כל הממצאים האמורים הינם בתחום מקסימאלי של 30 ס"מ מפינת הרכב, ובתחום ממוצע שאיננו עולה על 25 ס"מ מפינת הרכב. הבוחן בקביעת רצף הסימנים [המבחן המשמש לבחינת כיוון החצייה – ד.ב.], התחיל ממקום המעיכה במכסה המנוע, ממרחק של 20-30 ס"מ מפינת הרכב (סעיף 14 בת/6 – סקיצה). התביעה לא חלקה על כך, שכאשר אלו הם פני הדברים, תוגדר הפגיעה ברכב, כ"פגיעה פינתית." מכאן עולה מסקנה חד משמעית, שהאפשרות שהפגיעה תוגדר כפגיעה פינתית, שרירה וקיימת" (שם, בעמ' 8; ההדגשות במקור – ד.ב.).

רצף הסימנים שקבע הבוחן התבסס על ההנחה שמדובר בפגיעה חזיתית. לאור האפשרות המסתברת שמדובר בפגיעה פינתית, נקבע כי לא ניתן להסתמך על רצף סימנים זה כדי לקבוע את כיוון תנועת המנוח (שם). עוד קבע בית-משפט קמא כי גם בהנחה (שנדחתה כאמור) שסימני הניגוב מתחילים במרחק של 55 ס"מ מפינת הרכב, לא ניתן לשלול את האפשרות שנקודת המגע הראשונה והעיקרית היתה במקום המעיכה ושסימני הניגוב נגרמו ממגע אקראי של אחת הגפיים. הקושי העיקרי בתֵזה של הבוחן טמון בחוסר יכולתו להסביר כיצד – אם אכן נקודת המגע הראשונית היתה במקום שבו נוצרו סימני הניגוב – נגרמה המעיכה בקו שונה לחלוטין מרצף הסימנים שאותו מצא (בין סימני הניגוב לבין קורת הרכב) (שם, עמ' 10).
חיזוק למסקנה זו מצא בית-משפט קמא בתוצאות סימולציות שנערכו על-ידי מומחה ההגנה. מדובר בסימולציות שנערכו באמצעות תוכנת V-Crash – תוכנה שמוזנים אליה נתונים עובדתיים על התאונה (כגון: מהירות, מרחק, גובה הנפגע וכו') ועל בסיסם היא מבצעת שחזור של התאונה באמצעות מודלים מתמטיים. השחזור שבוצע הראה כי אף בפגיעה פינתית, המנוח היה נופל במקום דומה למקום שבו נפל בפועל. בית-משפט קמא קבע כי "השחזור המוצג בסימולציית התוכנה, מעלה אפשרות סבירה ביותר ולפיה המנוח חצה מימין לשמאל, אין בטענות התביעה, כדי לשלול אפשרות זו שלילה מוחלטת, ודי בכך כדי לעורר את הספק הסביר, לטובת הנאשמת" (שם, עמ' 12).
9. על רקע האמור לעיל, פנה בית-משפט קמא לבחינת השאלה האם היתה התאונה נמנעת אם לאו. במילים אחרות, האם המשיבה התרשלה – ורשלנותה היא שגרמה לתאונה – או שמא אין קשר בין התרחשות התאונה לאופן נהיגתה. הרשלנות שיוחסה למשיבה התמקדה בטענה כי היא לא הגיבה בזמן לנוכחותו של המנוח על הכביש. בהסתמך על מספר נתונים וחישובים (שיפורטו להלן) הגיע בית-משפט קמא למסקנה כי מדובר לכל היותר באיחור בזמן התגובה של 0.84-0.74 שניות. איחור כזה "אין בו כשלעצמו להביא להרשעת הנאשמת בגרימת מותו של המנוח."
אלה הנדבכים שהוליכו את בית-משפט קמא למסקנה דלעיל:
(א) מרחק חציית המנוח – המרחק שעבר המנוח מנקודת החשיפה ועד לנקודת האימפקט (הפגיעה) היה 3.4 מטרים אם המנוח חצה את הכביש משמאל לימין (כטענת התביעה ובהנחה שהיתה תנועה בנתיב הנגדי, שכן המדינה לא הוכיחה ההיפך) ו-3.5 מטרים אם חצה את הכביש מימין לשמאל.
(ב) מהירות חציית הולך הרגל – קצב החצייה לגבר מעל גיל 70 הוא 1.2-0.7 מטר/ שנייה (ת/5). הבוחן המשטרתי ייחס למנוח מהירות חצייה ממוצעת של 1 מטר/ שנייה. בית-משפט קמא הטעים כי לאור העובדה שהמנוח היה בריא ועצמאי לחלוטין, אין מקום להפחית ממהירות החצייה המקסימאלית של 1.2 מטר/ שנייה.
(ג) זמן חשיפת המנוח לעיני הנאשמת – מחושב בהסתמך על מרחק חציית המנוח כמפורט לעיל, 2.8 שניות אם המנוח חצה משמאל לימין (כאמור, בהנחה שהמנוח היה מוסתר על-ידי תנועת כלי רכב מהכיוון הנגדי) או 2.9 שניות אם חצה מימין לשמאל.
(ד) מהירות נסיעת הנאשמת – 40 קמ"ש, שמשמעותה זמן בלימה של 1.61 שניות (ת/5).
(ה) זמן תגובת הנאשמת – זמן תגובת נהג של 0.75 שניות וזמן תגובת מערכת של 0.3 שניות, סה"כ 1.05 שניות. הבוחן המשטרתי סבר כי בשל העובדה שמדובר בשטח עירוני, צומת מרומזר, בשעת צהריים, שדה ראייה פתוח ואנשים מסתובבים – אין להוסיף מקדם הפתעה. בית-משפט קמא לא קיבל זאת, וקבע כי בחציית הולך רגל שלא במעבר חצייה יש ולו "הפתעה מועטה." לכן הוסיף מקדם הפתעה של 0.15 שניות (כאשר תוספת הפתעה ממוצעת היא 0.45-0.25 שניות).

סיכום הנתונים הוליך את בית-משפט קמא למסקנה שהאיחור בתגובת המשיבה לא עלה כאמור על 0.84-0.74 שניות – ובכך לא ניתן לראות רשלנות. צוין עוד כי אם תילקח בחשבון מהירות החצייה הגבוהה יותר (1.2 מטר/ שנייה) – האיחור בתגובה יעמוד על 0.24-0.14 שניות; ואם יילקח בחשבון גם מקדם ההפתעה דנן – בחצייה משמאל לימין יהא זמן העצירה גבוה מזמן החשיפה, ואם מדובר בחצייה מימין לשמאל, האיחור בזמן התגובה יהיה של 0.09 שניות.

כך או כך, מדובר באיחור בזמן תגובה של עשיריות שנייה בודדות, שאינו יכול להוביל להרשעה.

10. המשיבה בחרה בזכות השתיקה ולא העידה בבית המשפט. בית-משפט קמא קבע כי אין בשתיקתה של המשיבה כדי לשנות את התמונה. עשיית שימוש בזכות השתיקה אינה מפחיתה את הנטל המוטל על התביעה להביא ראיות להוכיח את אשמת הנאשם. ראיות התביעה במקרה הנוכחי – אין די בהן והשתיקה אינה יכולה ליצור יש מאין. מסקנתו הסופית של בית-משפט קמא היתה כי "לאור הניתוח דלעיל, ובהתחשב באפשרות שהיתה תנועת כלי רכב, בנתיב הנגדי, בין אם חצה המנוח מימין ובין אם חצה משמאל, התוצאה אחת היא ולפיה אין ראיות להרשעתה של הנאשמת... לאור כל האמור, מזכה אני את הנאשמת מהאשמה המיוחסת לה וזאת מחמת הספק" (שם, עמ' 20).

הטענות בערעור
טענות המערערת

11. אכן, ככלל – ערכאת ערעור לא תתערב בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. עדיין, כך לטענת המדינה, זהו המקרה שבו ניתן לחרוג ממושכלת יסוד זו. מדובר בהסקת מסקנות מחוות-דעת מקצועיות, ובכך – אין לערכאה הדיונית מומחיות מיוחדת, וממילא עדיפות על ערכאת הערעור.

על שני נדבכים מרכזיים נשען טיעונה של המערערת. האחד: ראיות שמהן התעלם, בית-משפט קמא בפסק-דינו. השני: החישוב שביצע בית-משפט קמא בהכריעו בשאלה האם היתה התאונה נמנעת או בלתי נמנעת. בית המשפט, כך לטענת המערערת, הסיק מסקנות, העלה השערות היפותטיות וקבע קביעות נורמטיביות אשר אינן מעוגנות בחומר הראיות. עוד הלינה המערערת על כך שלא ניתן משקל נאות להימנעותה של המשיבה מלהעיד.

12. אלה הראיות המרכזיות שמהן התעלם בית-משפט קמא, על-פי הנטען, ראיות התומכות במסקנה כי התאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות חמורה של המשיבה:

(א) העדרם של סימני בלימה – לא נמצאו סימני בלימה על הכביש, אף-על-פי שבניסוי בלימה שבוצע נשארו סימני בלימה (חלשים אמנם) (ת/6, סעיף 10). אליבא דהמערערת, היעדר סימני בלימה מצביע על-כך שהמשיבה לא בלמה. חיזוק למסקנה זו מצאה המערערת בעדותו של מעוז כהן, שהתגורר בקרבת מקום התאונה. עד זה אמר, כי לא שמע קולות בלימה, אלא רק את מכת הפגיעה במנוח (פרוטוקול מיום 2.5.10, עמ' 4, ש' 16-7). כיוון שכך, היעדר סימני בלימה תואם את המסקנה כי המשיבה לא הבחינה כלל במנוח שעל-כן לא בלמה את הרכב עד לפגיעה בו. בכך התרשלה.

(ב) אמרות המשיבה במשטרה – גם אלה מצביעות על חשש של ממש כי המשיבה לא הבחינה כלל במנוח. כך, למשל, העובדה שהבחינה שחצה ב"הליכה רגילה" (ת/9, ש' 23) אולם לא הבחינה בכיוון החצייה; הבחינה במנוח שרוע על הכביש אולם לא הבחינה בנקודת המגע שבין הרכב למנוח (שם, ש' 36-32).

(ג) האיחור בתגובת המשיבה – המשיבה הבחינה כי לא היה אף רכב לפניה (שם, ש' 11) שיכול היה להסתיר לה את המנוח, ואם כך: מה מנע ממנה להבחין במנוח, להאט את מהירות נסיעתה ובכך להימנע מהתאונה? לעניין זה, נטען כי:
"שגה בית-משפט קמא... שניתח בהרחבה את האיחור בתגובת המשיבה, בעוד לא היתה מחלוקת על כך ששדה הראיה היה פתוח 100 מ' לפנים ומהראיות שהוצגו בפניו עלה חשש ממשי כי המשיבה כלל לא הבחינה במנוח... לו היתה המשיבה מבחינה במנוח היתה מאטה את מהירות נסיעתה והתאונה כלל לא היתה מתרחשת והפגיעה במנוח לא היתה במהירות של 40 קמ"ש, כפי שקבע הבוחן ועליה לא חלק מומחה ההגנה, אלא במהירות פחותה בהרבה שאפשר שאף לא היתה גורמת לפגיעה הקטלנית במנוח" (פסקה 19 להודעת הערעור; ההדגשות הוספו – ד.ב.).
13. באשר למסקנותיו של בית-משפט קמא בנוגע לסימני ניגוב האבק: אין חולק, כך לטענת המערערת, כי סימנים אלו החלו כ-60-50 ס"מ מהפינה הימנית של הרכב, קרי בשליש הימני. נתון זה היה מקובל גם על מומחה ההגנה (פרוטוקול מיום 6.4.11, עמ' 16, ש' 28 ועמ' 17, ש' 1). לפיכך, היה על בית-משפט קמא לקבל זאת כממצא מוסכם. על-אף ההסברים הברורים של הבוחן בעדותו, באשר לטריותם של הסימנים ולשוני בין מכסה המנוע רווי האבק לבין הפינה שהיתה "מנוגבת," העלה בית-משפט קמא "שלל השערות שלא הוזכרו בפניו לכך שסימן ניגוב האבק נגרם לפני התאונה או אחריה," כגון האפשרות שמישהו "קפץ" מעל מכסה המנוע או שמישהו נגע ברכב, בייחוד לאור קביעתו כי זירת האירוע לא נשמרה באופן סטרילי. לטענת המערערת, "בית-משפט... לא יכול... להיזקק להשערות היפותטיות שאין להן ביסוס ראייתי, רק משום שהן נוחות יותר לנאשמת. גם ספק הפועל לטובתו של נאשם צריך להיות ספק סביר המעוגן בחומר הראיות" (פסקה 27 להודעת הערעור).

14. על בסיס האמור, טענה המערערת כי ההיפותֵזה שלפיה יתכן שהתאונה היתה מסוג פגיעה פינתית – אין לה רגליים. התרחיש שהציע מומחה ההגנה, בהסתמך על הסימולציות שערך באמצעות תוכנת V-Crash, אינו יכול לעמוד, משתי סיבות עיקריות:

(א) תוצאת השחזור אינה תואמת את ממצאי התאונה – מיקום כתם הדם, סימני הניגוב שנוצרו על מכסה המנוע והיעדר פגיעת ראש המנוח בשמשת הרכב.

(ב) הנחות עובדתיות שגויות – בית-משפט קמא קיבל את עמדת מומחה ההגנה – עליה ביסס את הסימולציה שערך – לגבי מקום הפגיעה העיקרית שממנה סבל המנוח (אגן). זאת, בעוד שבפועל, הנזק העיקרי שנגרם למנוח היה בראש. לעניין זה, טענה המערערת כי ההסברים שנתן המומחה לפגיעות ולסימנים, סותרים את המסמכים הרפואיים שהצביעו על הפגיעות שמהם סבל המנוח (ת/10).

15. ראיה נוספת שממנה התעלם בית-משפט קמא, לטענת המערערת, היא אופן תזוזת מסגרת לוחית הרישוי כתוצאה מהפגיעה. אמנם הבוחן המשטרתי לא התייחס לכך בדוח ובעדותו, אולם תזוזה זו עולה בבירור מהתמונות שצולמו בעת התאונה (ת/8, תמונות 7-4). לפיכך, לא היתה מניעה לקבל את פרשנותו של המומחה ההגנה עצמו לממצא זה. "סימן תזוזת מסגרת לוחית הרישוי מצטרף ליתר הסימנים המצביעים על כך שתנועת המנוח היתה משמאל לימין" (פסקה 45 להודעת הערעור).

16. הנדבך השני היה, כאמור, החישוב שערך בית-משפט קמא לשם קביעה האם היתה התאונה נמנעת או שמא בלתי נמנעת. המערערת מציינת כי האפשרות שהמנוח נגלה לעיני המשיבה רק באמצע הכביש הועלתה כבר על-ידי הבוחן בשחזור (ת/5) בגדר הערה שמעבר לדרוש. זהו המצב המיטבי מבחינת המשיבה. אולם, על-פי האמור בת/5 גם בהנחה שזה אכן היה המצב – המשיבה התרשלה. המשיבה איחרה בתגובתה 0.74 שנייה, כאשר זמן זה מתווסף לזמן התגובה של 1.05 שניות שקבע הבוחן, ולכן האיחור הוא התרשלות.

לטענת המערערת, שגה בית-משפט קמא בקביעתו כי אין באיחור זה של 0.74 שנייה כדי להצביע על כך שהתאונה היתה בלתי נמנעת. הקביעה היא כאמור בניגוד לעמדת מומחה התביעה שסבר כי גם במצב זה התאונה היתה נמנעת (ת/5, עמ' 3; פרוטוקול מיום 2.5.10, עמ' 8, ש' 27-20), כאשר מומחה ההגנה לא הציב חישובים נגדיים. אם לא די בכך – הוסיף בית המשפט לחישובו תוספת הפתעה למשיבה של 0.15 שנייה, מבלי שהיתה תשתית עובדתית שתתמוך בקביעה זו, והעמיד את זמן התגובה על 1.2 שניות. עוד נטען כי אין כל אינדיקציה לכך שאכן היתה תנועה בנתיב הנגדי בעת הנסיעה (דבר שיכול לגרום להסתרת המנוח בעת חציית הכביש משמאל לימין). המדינה הפנתה לעניין זה לפסק דינו של בית-משפט זה בע"פ (ת"א) 16810-02-20 מדינת ישראל נ' שטיינברג (טרם פורסם, 22.11.10), שם נקבע כי אין לבסס פסק-דין על ידע שאינו נשען על ראיות.

17. בשולי הדברים, הלינה המערערת גם על קביעת בית-משפט קמא כי המנוח התרשל בעת חצייתו, בכך שלא המשיך קמעה עד למעבר החצייה המרומזר הסמוך (עמ' 18 לפסק הדין), ולעומת זאת קבע כי "נסיעה במהירות של 40 קמ"ש, כ-55 מטר לפני מעבר חציה וצומת מרומזר הינה מהירות סבירה בתנאי הדרך" (פסקה 56 להודעת הערעור). גם אם יש רשלנות מסוימת מצד המנוח בכך שלא חצה במעבר חצייה, אין בכך כדי למנוע הטלת אחריות על נהג שלא נהג באופן סביר ולא התאים נהיגתו לתנאי הדרך.

טענות המשיבה

18. המשיבה העלתה בטיעוניה שבעל-פה מספר טענות-נגד לטיעוני המערערת. באשר לסימני הבלימה, נטען כי ניסוי הבלימה שביצע הבוחן המשטרתי לא היה כדין, ומכל מקום לא בכל מקרה של עצירה נוצרים סימני בלימה, ולכן היעדרם של סימני הבלימה אינו מחייב ממצא ולפיו לא היתה בלימה. עוד נטען, כי הבוחן המשטרתי עצמו העיד כי הוא אינו יכול לסתור את האפשרות שאכן היתה תנועה בנתיב הנגדי באותה עת, ולכן אין ממש בטענתה של המערערת באשר לאי הוכחתו של נתון זה. כללית, טענה המשיבה כי כל הנתונים אשר סיפק הבוחן המשטרתי נלקחו מתוך טבלות נתונים מקובלות, ולא נתונים לגבי המקרה הספציפי. במקרה שכזה, כאשר מדובר בנתון השערתי, הספק חייב לפעול לטובת הנאשם. בשורה התחתונה, הטענה היא כי המשיבה נסעה במהירות סבירה בתנאי הדרך הנתונים, והתאונה היתה בלתי נמנעת באופן שבו היא התרחשה.
דיון

19. הערעור שבפנינו נסוב רובו ככולו על ממצאי עובדה שנקבעו על-ידי ערכאה הדיונית. הראיות העיקריות שניצבו בפני בית-משפט קמא היו חוות-דעת המומחים ועדויותיהם שניתנו בהמשך לחוות הדעת, לרבות מסקנותיהם באשר לאופן קרות התאונה. הכלל המקובל עלינו מימים ימימה, שלפיו ערכאת הערעור תנהג איפוק בהתערבות בממצאי עובדה שקבעה הערכאה הדיונית, נכון ורלוונטי גם כאשר מדובר בעדויות מומחים והכרעה בין חוות דעת שונות (ראו, למשל: ע"פ 3071/07 מאירוב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (לא פורסם, 16.11.06)). אף-על-פי-כן, זהו לטעמנו אחד מהמקרים החריגים בהם מוצדקת התערבות ערכאת הערעור, הגם שמדובר, כאמור, בממצאי-עובדה, כפי שיובהר להלן.

20. נזכיר שוב כפתיחה, מה הרשלנות שייחסה המערערת למשיבה. על-פי הנטען: המשיבה לא הבחינה מבעוד מועד במנוח, לא בלמה את הרכב במועד, ובאופן כללי לא נהגה כפי שנהג סביר היה נוהג בתנאי הזמן והדרך. כפועל יוצא מכך, הסוגיה העובדתית המרכזית היתה האם הבחינה המשיבה במנוח; ואם אכן הבחינה – מתי. הכרעה בסוגיה היא פונקציה של קביעה בשאלת כיוון חציית המנוח כמו גם בשאלת מהירות נסיעתה של המשיבה עובר לפגיעה ולמהירות בעת הפגיעה במנוח (בעת האימפקט). נדון בשאלות אלה כסדרן.

מהירות נסיעה, מהירות פגיעה ואיחור בתגובה

21. בשל התפקיד המרכזי שיש בתיק זה לאבחנה בין מהירות פגיעה למהירות נסיעה, נבהיר את המונחים, הגם שאין בכך כל חידוש. מהירות הנסיעה היא מהירות הרכב עובר לתחילת העצירה. מהירות הפגיעה היא המהירות שבה נסע הרכב בעת הפגיעה בקורבן תאונת הדרכים. כאשר לא בולם הנהג כלל את הרכב, הרי שמהירות הנסיעה זהה למהירות הפגיעה. אולם כאשר מתבצעת בלימה חלקית, הרי שממילא מהירות הפגיעה נמוכה ממהירות הנסיעה. לעתים ניתן להסיק מסימני הבלימה (או, כפי שארע במקרה זה, ממהירות הפגיעה המינימאלית האפשרית נוכח הפגיעה שארעה), את מהירות הנסיעה. לרוב מדובר בהסקת מהירות נסיעה מינימאלית, כשבפועל יתכן, כמובן, שהיתה גבוהה יותר. אין בהיסק זה כדי להצביע במדויק על אופן התרחשות התאונה, הכל כפי שיובהר בהמשך.

22. לענייננו: לא היתה מחלוקת בין הצדדים שהפגיעה במנוח היתה במהירות שלא פחתה מ-40 קמ"ש. מסקנה זו נשענה על העובדה המוסכמת על הצדדים כי רק פגיעה במהירות של 40 קמ"ש ומעלה תביא לכך שהנפגע בתאונת הדרכים "יעלה" על מכסה המנוע ושפגיעתו תנפץ את השמשה הקדמיה, כפי שארע במקרה דנן (ת/5; פרוטוקול מיום 6.4.11, בעמ' 20, ש' 17-14; פרוטוקול מיום 2.5.10, בעמ' 6, ש' 21-16; עמ' 16 לפסק הדין). ההגנה, מטעמיה היא, ביקשה לטעון כי יתכן כי נסעה במהירות גבוהה יותר (50-40 קמ"ש). טענה זו היתה יכולה לסייע בידה בהנחה שבלמה ומהירות הפגיעה היתה 40 קמ"ש; אולם, אם לא בלמה כלל – לא היה בטענת הסנגוריה האמורה כדי להועיל למשיבה.

מכל מקום, בית-משפט קמא דחה את טענת ההגנה וקבע בהסתמך על הודעתה של המשיבה במשטרה שבה אמרה כי נסעה "לאט מאוד" (ת/9, ש' 11-10) כי מהירות הנסיעה עובר לפגיעה היתה 40 קמ"ש, ועל סמך מהירות זו חושב זמן הבלימה הדרוש על-מנת להביא את הרכב לעצירה (כזכור, זמן העצירה כולל גם את זמן התגובה).

23. תוך יציאה מנקודת המוצא שלפיה ניפוץ שמשה ועלייה על מכסה מנוע – לא מתרחשים במהירות פגיעה נמוכה מ-40 קמ"ש, המסקנה האפשרית היחידה היא כי מהירות הפגיעה היא 40 קמ"ש – או יותר. במהירות פגיעה זו, יתכנו שני תרחישים עובדתיים באשר למהירות הנסיעה עובר לפגיעה:

(א) המשיבה נסעה במהירות הגבוהה מ-40 קמ"ש עובר לפגיעה (יתכן שבמהירות 50-40 קמ"ש כפי שטענה ההגנה, ויתכן, תיאורטית, שאף במהירות גבוהה יותר), הבחינה בשלב מסוים במנוח והחלה לבלום. אולם, לא היה סיפק בידה להשלים את תהליך הבלימה עד לכדי עצירה מוחלטת והיא פגעה במנוח במהירות של לפחות 40 קמ"ש (יתכן שבמהירות גבוהה יותר).
(ב) המשיבה נסעה במהירות 40 קמ"ש (או במהירות גבוהה יותר – או-אז מהירות הפגיעה היתה גבוהה מ-40 קמ"ש), לא הבחינה כלל במנוח ולכן לא בלמה, כך שבזמן הפגיעה במנוח (בנקודת האימפקט) היא עדיין היתה במהירות נסיעה של 40 קמ"ש (או כאמור במהירות גבוהה יותר). אפשרות זו יכולה להתיישב גם עם העדרם של סימני בלימה על הכביש.

24. בשני התרחישים המתוארים ברור כי למשיבה נדרשו לפחות 1.61 שניות – אשר זהו זמן הבלימה במהירות נסיעה של 40 קמ"ש – כדי לעצור את רכבה. אם מהירות נסיעתה היתה גבוהה יותר בעת הפגיעה – גדלה גם מהירות הפגיעה – וכפועל יוצא מכך, גדל זמן בלימה זה. זמן חשיפת המנוח לעיני המשיבה היה 2.9-2.8 שניות (לענין זמן החשיפה נתייחס גם בהמשך). נוכח זמן התגובה של 1.05 שניות – נותרו בידה 1.85-1.75 שניות להתחיל בפעולת הבלימה. העובדה שהמשיבה הגיעה לנקודת הפגיעה במהירות 40 קמ"ש לפחות, מעידה על כך שאותן 1.85-1.75 שניות משקפות את האיחור המינימאלי בתגובתה של המשיבה, שכן נוכח זמן התגובה הדרוש, זהו משך הזמן שנותר לה לבלום בו – והיא לא עשתה כן. איחור בשברירי שנייה אין בו אכן כדי לחרוץ את גורלו של נאשם, כפי שציין בצדק בית-משפט קמא. אולם, איחור בתגובה של פרק הזמן שצויין דלעיל הוא איחור משמעותי בהקשר הנוכחי, איחור שיש בו כדי לבסס רשלנות.

בית-משפט קמא חישב את האיחור בתגובה בתור "הזמן העודף" על זמן הבלימה, ובכך לטעמנו שגה. "הזמן העודף" דנן הוא למעשה "מרווח הביטחון" – "מרווח השגיאה" (אם כך ניתן לכנות זאת) – שיש לנהג לאחר בתגובה ועדיין להספיק לעצור בזמן. כל איחור גבוה מכך משמעותו כי הנהג לא יספיק לבלום לחלוטין. כמובן שכאשר מדובר באיחור קטן – הפגיעה תתרחש במהירות נמוכה יחסית, וכפועל יוצא מכך תמוּתן הפגיעה.
עם זאת, אין במרווח הביטחון דנן כדי להצביע על האיחור בתגובה של הנהג. איחור בתגובה משקף את הפער בין הנקודה שבה יכול היה הנהג להבחין במכשול (בענייננו, הולך הרגל) לבין הנקודה שבה הבחין בו בפועל. לפיכך, שגה לדעתנו בית-משפט קמא בקביעתו כי האיחור בתגובה היה 0.84-0.74 שניות. האיחור היה של 1.75 שניות, שהוא לכל הדעות איחור משמעותי בתגובה.
25. נראה לנו, כי מכלול הנתונים בתיק זה מצביע אכן על-כך שהמשיבה לא הבחינה במנוח כלל ופגעה בו באותה מהירות שבה נסעה קודם לכן (מהירות הנסיעה היא גם מהירות הפגיעה במנוח).
אלו הנתונים הרלוונטיים:
(א) היעדרם של סימני בלימה על הכביש. הבוחן המשטרתי ערך ניסוי בלימה שתוצאותיו הראו כי נוצרו סימני בלמים, חלשים אמנם (ת/6, בסעיף 10). הדעת נותנת כי אילו אכן היתה המשיבה בולמת – קל וחומר כשמדובר בבלימת חירום – היו נוצרים סימני בלימה, ולו חלשים. מומחה ההגנה לא חלק על ממצא זה (פרוטוקול מיום 6.4.11, בעמ' 10, ש' 15-14).
(ב) בהודעתה במשטרה המשיבה טענה כי היא בלמה ברגע שהבחינה במנוח "בכל הכח" (ת/9, ש' 27). כזכור, בבית המשפט בחרה המשיבה לשמור על זכות השתיקה ולא להעיד. הטענה כי בלמה היא בעליל טענת-הגנה, שלא ניתן לקבלה ללא עדותו של הנאשם הטוען לה בבית המשפט. המסקנה היא כי לא היתה למעשה בפני בית-משפט קמא גרסה שלפיה בלמה המשיבה.
(ג) בבחינת למעלה מן הנדרש: אפילו היינו מקבלים כי המשיבה בלמה, אין בכך כדי להצביע על המועד שבו הבחינה במנוח, והחלה בבלימה. התוצאה מצביעה על-כך כי לא הבחינה במנוח בזמן, וממילא לא החלה בבלימה במועד. לו היתה מתחילה בבלימה במועד, היתה נמנעת התוצאה הקטלנית.
השאלה אינה רק האם התאונה היתה נמנעת, אלא גם האם התוצאה הקטלנית היתה נמנעת. ההתרשלות מתבטאת גם באי-מניעת התוצאה הקטלנית שארעה כתוצאה מהתאונה (ראה לענין זה: ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, נז(5) 506, 526 (2003); דנ"פ 3285/98 חג'אזי נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (לא פורסם, 27.10.98); ע"פ (י-ם) 200/91 נביל חסונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה: ע"פ (י-ם) 1568/92 חסונה נביל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.4.92)]; ת"פ (חי') 114/04 מדינת ישראל נ' יצחק, פסקה 5 (לא פורסם, 8.5.03)). היגיון הדברים הוא כי נהיגה זהירה ההולמת את תנאי הדרך, היתה מאפשרת לנהג אם לא לעצור לחלוטין – למתן את עוצמת הפגיעה. במקרה שלנו הדבר בולט במיוחד: מהירות נמוכה מ-40 קמ"ש בעת האימפקט לא היתה גורמת להעלאת המנוח על מכסה המנוע ולפגיעת ראשו בשמשה תוך ניפוצה, כאשר חבלות אלה הן שהביאו לתוצאה הקטלנית (ראו: התיעוד הרפואי בת/10). המסקנה היא כי הבלימה המאוחרת (ויתכן כאמור שאף הֵעדר הבלימה) היא שהביאה לתוצאה הקטלנית.
האם מהירות הנסיעה היתה סבירה?

26. תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 מטילה על נהג את החובה לנהוג באופן נאות, "במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ותנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב" (ההדגשות אינן במקור). מהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך – מהווה כשלעצמה רשלנות (ראו, למשל, עניין שטרייזנט הנ"ל; עפ"ת (נצ') 29470-07-10 פסמניק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.1.11)). התכלית ביסוד התקנה ברורה: לחייב נהיגה במהירות שתעניק לנהג "שליטה []מוחלטת ברכב" ותאפשר לו לעצור בבטחה במידת הצורך.

27. בית-משפט קבע בענייננו כי מהירות נהיגתה של המשיבה היתה סבירה. בדרך לקביעה זו שקלל בית המשפט שני היבטים: האחד – המשיבה לא ביצעה כל עבירת תנועה ספציפית כגון עקיפה מסוכנת, אי-ציות לתמרורים וכו'; השני – המנוח, כך לשיטתו של בית-משפט קמא, היה רשלן בכך "שלא חצה במעבר חצייה ובלא תשומת לב מספקת לתנועת כלי הרכב בכביש הסואן בואך הצומת המרומזור שלפניהם". נזכיר, כי על-פני הדברם לא היתה כל סיבה לכך שהמשיבה לא תבחין במנוח. בהודעתה במשטרה אמרה המשיבה כי הכביש היה פנוי, לא היו רכבים לפניה (ת/9, ש' 16-17). היא הוסיפה כי "היה אור יום, ראות טובה, מזג אוויר נאה, כביש יבש" (שם, ש' 40-39). לא היה חולק כי היתה למשיבה ראות פתוחה לאורך 100 מטרים לפחות. לפיכך, לא היתה כל מניעה אובייקטיבית להבחין במנוח מבעוד מועד (לשאלת כיוון החצייה וזמן החשיפה של המנוח נתייחס בהמשך).

28. אין בידנו לקבל מסקנה זו של בית המשפט. באשר למנוח – ספק אם היה מקום לקביעה נחרצת כל כך, כאשר מכורח לא כל הנסיבות ידועות לבית המשפט. מכל מקום, אין קשר בין התרשלות הולך הרגל, ככל שהיא קיימת, לבין סבירות מהירות נסיעתה של המשיבה. סבירותה של המהירות היא שאלה עצמאית הנבחנת לפי הנסיבות. המהירות המותרת אינה מדד המצביע על המהירות הסבירה. כך גם לא ביצוען של עבֵרות נוספות במהלך הנהיגה. אין כל צורך שנהג יבצע בנסיעתו עבֵרות עצמאיות ספציפיות כדי שמהירות הנסיעה תיחשב כבלתי-סבירה. נהג יכול לנהוג במהירות בלתי-סבירה אף אם לא ביצע אף עבֵרה אחרת. יפים לעניין זה דבריו של בית-משפט זה בעניין שטינברגר הנ"ל, בפסקה 18 לפסק-דינו של השופט קרא:
"כאשר דנים בסבירות מהירות נסיעתו של המשיב, השאלה אינה האם המהירות היא מופרזת כעבֵרה עצמאית, אלא האם המהירות מתאימה לנסיבות ולנתוני הדרך... העובדה כי מותרת מהירות כזו או אחרת אינה מהווה היתר לנהג לנהוג במהירות זו אם תנאי הדרך, באותה עת, אינם מאפשרים זאת".
טול את שני הרכיבים דלעיל (התרשלות המנוח ו/או ביצוע עבֵרה נוספת) ונותרו ללא תשובה על מה ביסס בית-משפט קמא את החלטתו, כי מהירות נסיעתה של המשיבה היתה סבירה ותאמה את תנאי הדרך. אף בהנחה המיטיבה עמה, שלפיה נסעה במהירות 40 קמ"ש, ספק אם מהירות זו מהווה מהירות סבירה, נוכח קרבתם של מעבר חצייה וצומת מרומזר למקום. הרשלנות שייחס בית-משפט קמא למנוח, בכך שלא חצה במעבר חצייה, משליכה גם על השאלה, האם מהירותה של המשיבה היתה סבירה, בהינתן קיומו של מעבר החצייה. אם היתה המשיבה נוהגת במהירות נמוכה יותר, יתכן שהיתה מספיקה לעצור לחלוטין, או לפחות ממתנת את עוצמת הפגיעה. התוצאה הקטלנית מעידה לכאורה על-כך שלא היתה למשיבה שליטה מוחלטת ברכב כהוראתה של תקנה 51. שליטה מוחלטת ברכב כוללת בחובה את היכולת להבחין במפגעים בדרך – לרבות חצייתם של הולכי-רגל, אף אם בהפתעה – ולבלום בעת הצורך. המשיבה לא עשתה אף לא אחד מאלה.

29. כדי להשלים את הדיון בנקודה זו:

אף אם היתה רשלנות באופן חצייתו של המנוח, נפסק לא אחת כי אין ברשלנות זו כדי "לנתק" את הקשר הסיבתי בין הנהיגה הרשלנית לבין התוצאה:

"מעשה רשלנות, ותהיה זו אף רשלנות בדרגה גבוהה של מאן-דהוא אחר, אין בו, כשלעצמו, בשל חומרתו, כדי לשחרר מאחריות אם הגורם הרשלני הראשוני חייב היה לחזות מראש את מעשה הרשלנות כאמור" (שם, בעמ' 538; ליישום האמור על רשלנות בנהיגה, ראו: ע"פ (חי) 2320/07 תנעמי נ' מדינת ישראל, פסקה י"ז (טרם פורסם, 27.12.07)) (ע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סעיד, פ"ד לח(2) 533 (1984)).
וכן:
"... הטעם לכך הוא, שרשלנות תורמת אינה מנתקת קשר סיבתי וכי נהג לעולם חייב לצפות גם לרשלנותם של הולכי-רגל וחייב להיות ער ולהבחין בנעשה בפניו בדרך ובסביבתה הקרובה" (רע"פ 1904/03 אואזנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וראה גם רע"פ 3306/08 תנעמי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).
30. על-פני הדברים, די באמור לעיל כדי להביא להרשעתה של המשיבה. המשיבה לא התאימה מהירות נסיעתה לתנאי הדרך ולא הבחינה במנוח, הגם ששדה הראייה היה פתוח. הסניגוריה טענה, כזכור, כי חרף שדה הראייה הפתוח, לא היה המנוח חשוף לעיני המשיבה פרק זמן שדי בו כדי לאפשר לה לבלום במועד.

שני מוקדים לטיעון:

(א) כיוון חצייתו של המנוח, כאשר לצורך הכרעה בסוגייה זו יש חשיבות לשאלה האם מדובר בתאונה חזיתית או פינתית.
(ב) האם הוסתר המנוח על-ידי רכבים בחלק מזמן חצייתו, כך שבפועל היה חשוף לעיני המשיבה משך זמן קצר משמעותית.

31. על-פני הדברים, הנתונים מצביעים על-כך שהתאונה היתה חזיתית, כשהדגש לענייננו הוא על הפגיעה בראש, ומכאן שהולך הרגל חצה משמאל לימין. להלן נפנה לשני היבטים התומכים במסקנה זו, הגם שקיימים היבטים נוספים, שאיננו רואים לפרטם בשל החשיבות המוגבלת שיש לסוגייה כולה, כפי שיובהר בהמשך.

המנוח, כזכור, נפגע בראשו. גם על-פי תכנת ה- V-crash, במהירות של כ קמ"ש ניפוץ שימשת הרכב יכול היה להיגרם כשראשו של הקורבן פוגע בשימשה. מומחה ההגנה הסתמך על האפשרות, שהשימשה נפגעה מהיד ולא מהראש, ונתון זה אינו עולה בקנה אחד עם המציאות.

32. נראה לנו גם כי יש ממש בטרונייתה של המערערת על מסקנתו של בית המשפט בנושא ניגוב האבק. בית המשפט העלה השערות באשר לאפשרות כי סימני-ניגוב האבק מקורם אינו בתאונה, ולכך לא היה מקום. האפשרות "שמישהו קפץ מעל מכסה המנוע אולי יום קודם" – אפשרות אליה התייחס בית-משפט קמא, היא תיאורטית, ואין די בה כדי ליצור ספק סביר.

33. בית המשפט הניח לטובת המשיבה, כי גם אם המנוח חצה משמאל לימין, היה חשוף לעינה רק ב- 3.4 מ' האחרונים, משום שיתכן שהיתה תנועה בנתיב הנגדי.
העוגן המרכזי להחלטתו זו של בית-משפט עניינו, כך יש להבין זאת בנטל הראייה. בית המשפט הסביר, כי "לא עלה בידי התביעה להוכיח למעלה מכל ספק סביר שלא היתה תנועה בנתיב הנגדי" (עמ' 14 לפסק הדין). בכך שגה בית-משפט קמא. הטענה כי היתה תנועה בנתיב הנגדי היא טענת-הגנה, שלמעשה לא הועלתה כלל.
בהודעתה הראשונה במשטרה מסרה המשיבה כי אינה זוכרת אם היתה תנועה בכיוון הנגדי אם לאו (ת/9, ש' 18). הדעת נותנת, כי אם אכן לא היתה מבחינה במנוח בשל קיומה של תנועה – היתה, למצער, מבחינה בתנועה עצמה. אי-הבחנתה, הן בתנועה והן במנוח, מחזקת את המסקנה כי המשיבה לא הקדישה תשומת לב מספקת למתרחש בכביש ובשל כך לא הבחינה בהתרחשות, במנותק משאלת הסתרת המנוח בידי תנועה בנתיב הנגדי.

המשיבה לא העלתה גרסה זו גם בהמשך, אף-על-פי שהיו בפניה מספר רב של אפשרויות לעשות כן: בשתי הודעותיה במשטרה, בישיבת ההקראה, במהלך המשפט או בסיכומים שבכתב. באת-כוח המשיבה לא העלתה גרסה זו בעת שחקרה בחקירה נגדית עדים בנוגע לסוגיה זו בדיוק. רס"ר יוסי ירקוני הדגיש בעדותו כי לא היתה בתאונה הזו כל טענה בדבר שדה ראיה חסום מצד המשיבה (פרוטוקול מיום 2.5.10, בעמ' 3, ש' 5-4). על אמירה זו לא חלקה המשיבה. בהמשך, חקרה באת-כוח המשיבה בחקירה הנגדית את בוחן התנועה המשטרתי, אשר העיד כי "אין כאן שום דבר חריג מבחינת שדה הראייה" (שם, בעמ' 11, ש' 31-28). גם על כך לא חלקה באת-כוח המשיבה ולא עימתה את העד עם הגרסה שלפיה שדה הראייה היה חסום בשל תנועה בנתיב הנגדי. האזכור היחיד לכך מופיע, לראשונה, בעמ' 11 לסיכומי ההגנה בבית-משפט קמא, שבו היא הפנתה לאמירה של הבוחן המשטרתי שלפיה בהנחה של חציה משמאל לימין ותחת הנחה שהיתה תנועה בנתיב הנגדי – עדיין ישנו איחור בתגובה של 0.74 שניות מצד המשיבה. לדבריו אלה של הבוחן נתייחס להלן. מכל מקום, כאשר למשיבה ברור שאין בכך משום העלאת גרסה, לא כל שכן שאין בכך כדי להוות תשתית ראייתית – ולו לכאורית – לקיומה של תנועה כאמור. כדי להסיר כל ספק – ניסוי שדה הראייה שנערך, אין לו ולא כלום עם השאלה האם היתה תנועה בנתיב הנגדי בזמן אמת.

34. עוד נציין כי בטיעונים בעל-פה בפנינו טענה בא-כוח המשיבה כי "הבוחן... קבע שהוא לא יכול לסתור שאולי היתה תנועה ממול." הפכנו בחוות-דעת הבוחן המשטרתי ולא הצלחנו למצוא אמירה שכזו. להיפך: הבוחן הוסיף הערה בסיכומה של חוות-דעתו, שלפיה אף בהנחה שהיתה תנועה – אילו היתה מבחינה המשיבה במנוח מבעוד מועד, היה באפשרותה לעצור 17 מטרים לפני מקום הפגיעה ובכך להימנע מהפגיעה (ת/5, בעמ' 3).
35. גם בעדותו של עד התביעה מעוז כהן, שהעיד כי שמע רעשים מהרחוב וכי היה זה רחוב סואן (שם, בעמ' 4, ש' 17-16), אין כדי להוות חיזוק לגרסת התנועה בנתיב הנגדי. רעשים מכיוון הרחוב יכולים כמובן להיגרם מגורמים אחרים זולת כלי רכב. אף אם מדובר ברעשים מכלי רכב, אין שום אינדיקציה לכך שמדובר בכלי רכב בנתיב הנגדי, ולא ברכבה של המשיבה והרכבים שנסעו אחריה באותו הנתיב. בדומה, אמירתו שמדובר ב"רחוב די סואן" אינה מצביעה כשלעצמה על כך שהרחוב היה סואן באותה עת, אלא שבאופן כללי המדובר ברחוב סואן שיש בו לרוב תנועה. עוד יודגש כי העד ציין כי הוא שמע "את הפגיעה וזהו" ולא שמע אף רעש קונקרטי אחר (שם). דבריו אינם תורמים, על-כן, להכרעה בשאלת התנועה ממול. התוצאה הסופית היא, כי לא היתה בפני בית-משפט קמא גירסה עובדתית באשר לקיומה של תנועה ממול.

36. בהנחה שמדובר בתאונה חזיתית וממילא שהמנוח חצה אכן משמאל לימין ולא הוסתר על-ידי תנועה - שהיא התרחיש הסביר במכלול הנסיבות שהוכחו – הרי שהוא היה חשוף לעיני המשיבה כ- 10.5 מ', והרשלנות אינה טעונה הבהרה. אולם, גם בהנחה שחצה מימין לשמאל או, לחילופין, חצה משמאל לימין והיתה תנועה ממול – עדיין, לשיטתנו, המשיבה התרשלה, שעל-כן אין להכרעה חשיבות קריטית.

אם המנוח חצה מימין לשמאל, היה חשוף לעיני המשיבה 3.4 מ', וכך גם אם חצה משמאל לימין והיתה תנועה בנתיב הנגדי. במונחי-זמן – החשיפה היא של 3.4 שניות, על-פי חישובי הבוחן, שהתבסס על מהירות הליכה של 1 מ' לשנייה של המנוח או 2.8 שניות על-פי חישובי בית-משפט קמא, שהגדיל את מהירות הליכתו של המנוח.

לא היתה כל סיבה לתוספת זו של בית-משפט קמא. מכל מקום, כך או כך, מדובר בהתרשלות, ואנו מפנים לאמור בפסקות 25-24 לעיל.

37. מילים ספורות על שתיקתה של המשיבה בבית המשפט:

בית-משפט קמא קיבל את ההסברים שניתנו על-ידי באת-כוחה של המשיבה, שלפיהם המשיבה היא עולה מארה"ב ושליטתה בעברית אינה מלאה. מכל מקום, אליבא דבית-משפט קמא, "אין חשיבות לדיון בשאלה זו, משום ששתיקתה של המשיבה אינה גורעת מהנטל שעל התביעה להוכיח את האשמה מעבר לספק סביר". עוד סבר בית-משפט קמא, כי אין רבותא בעדות המשיבה "ועדותה אינה מעלה ואינה מורידה". המשיבה מסרה גרסתה במשטרה: "האם כיום, כחלוף שנתיים, תזכור הנאשמת יותר?" (עמ' 19).

גם בנושא זה איננו רואים עין בעין עם בית-משפט קמא. אכן, נטל השכנוע מוטל עד סוף כל הסופים על התביעה. אין בכך כדי לומר שהנטל הטקטי אינו עובר אל הנאשם לעיתים (ברמה המוטלת עליו), אין בכך גם כדי לומר שהשתיקה – אין לה משמעות. לא בכדי נתן המחוקק, בסעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, תג מחיר לשתיקה. קבלת הרציונאל בדבריו של בית-משפט קמא, כי השתיקה אינה משמעותית משום שאחרי שנתיים לא יזכור נאשם יותר מאשר זכר בחקירתו במשטרה, עומדת בסתירה לקביעת סעיף 162.

הצורך בעמידה על דוכן העדים אינו נעוץ דווקא בזיכרונו של נאשם, שאולי לא השתפר מאז נחקר במשטרה, אלא בצורך להתרשם ממנו, כאשר הוא מתמודד בטענות המוטחות כנגד הגרסה אותה העלה. משום כך, גם לא תתקבל גרסה מזכה, שהושמעה בחקירה כראייה לאמיתות תוכנה, אם הנאשם בוחר שלא להיחקר עליה בבית המשפט.

38. בענייננו, הדברים הם על אחת כמה וכמה, כאשר מבקשת המשיבה ליהנות מגרסה חלקית לפחות, שכלל לא העלתה. הנימוק שניתן – היותה עולה מארה"ב – כאשר מדובר במי שעלתה בשנת 1975 והחקירה בבית המשפט צריכה היתה להתקיים בשנת 2011 – ספק אם הוא אוחז מים.

39. סוף דבר:
אנו מקבלים את ערעור המדינה ומרשיעים את המשיבה בעבֵרה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין ביחד עם סעיפים 40 ו-64 לפקודת התעבורה. התיק יוחזר לבית-משפט קמא לשמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר-דין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. דמי תאונה

  2. תאונה במקלחת

  3. עורך דין תאונת פגע וברח

  4. תאונות במתקני שעשועים

  5. תאונה מבויימת

  6. תאונת טרמפולינה

  7. תאונה ללא פגיעה

  8. תאונה בבית אבות

  9. תאונה במוזיאון

  10. תאונה במעון יום

  11. תאונה קטלנית בים

  12. תאונה בבית קברות

  13. תאונה מחוץ לרכב

  14. תאונה בלתי נמנעת

  15. תאונה עם רכב צבאי

  16. תאונת שרשרת תביעה

  17. תאונה באיילון צפון

  18. תאונה בירידה מהרכבת

  19. תאונה עם עגלת סופר

  20. תאונה עם מכונת דפוס

  21. תאונה בזמן תדלוק רכב

  22. תאונה בשטח בית הספר

  23. עורך דין תאונות קשות

  24. תאונות עקב צעצועים מסוכנים

  25. תאונה בהליכה על מדרכה

  26. נוזל בברך לאחר תאונה

  27. תאונה עצירה בצד - את מי תובעים

  28. תאונה בזמן ביעור חמץ

  29. תאונה במסיבה לעובדים

  30. שינוי גירסה לאחר תאונה

  31. תאונה לאחר שייט קייקים

  32. תאונה במהלך החלפת גלגל

  33. תאונה עם מכסה תא מטען

  34. תאונה בטיול במדבר יהודה

  35. תאונה בכביש אשדוד יבנה

  36. פיצוי בגין תאונת דרגנוע

  37. תאונה במהלך טיול מהעבודה

  38. תאונה במשחק כדורסל בעבודה

  39. תאונה במהלך בדיקת חומר נפץ

  40. תאונה בזמן חיבור כבל גרירה

  41. תאונה ליד גשר ראשון לציון

  42. פינוי באמבולנס ממקום התאונה

  43. אי שמירת מרחק בתאונת שרשרת

  44. התהפכות רכב - פציעה מזכוכיות

  45. הסתרת תאונה קודמת בעסקת רכב

  46. העדר רישום רפואי אחרי תאונה

  47. חבלה אקסונלית מפושטת בתאונה

  48. גרסה ראשונית לתאונה בזמן אמת

  49. תאונות במהלך טיול שנתי מטעם בית הספר

  50. הגשת תביעה לדמי תאונה באיחור

  51. החמרה בענישה בתאונת פגע וברח

  52. חתך עמוק בכף היד לאחר תאונה

  53. תאונה עם רכב חונה בצד הכביש

  54. אי מסירת פרטים לאחר תאונה קלה

  55. קשר בין תאונה לבין טרשת נפוצה

  56. אי שמירת מרחק או בלימה פתאומית

  57. תאונה במהלך יציקת בטון עם מנוף

  58. תאונה בניסיון להוציא חפץ מהרכב

  59. תאונה בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  60. עיוורון מוחלט בעין אחת לאחר תאונה

  61. חבלת ראש וחתך עמוק בקרקפת בגין תאונה

  62. תאונה עקב אי שמירת מרחק - נסיעה בעליה

  63. שינוי מספר רישוי בגלל תאונה שגרמה לנזק

  64. אי פניה לקבלת טיפול רפואי מיידי לאחר תאונה

  65. "תאונת שרשרת" בה היו מעורבים שלושה כלי רכב

  66. פגיעה ברכב עומד עקב תאונה בין שני כלי רכב אחרים

  67. איבוד שליטה על הרכב במחלף שדרות רוקח בנתיבי איילון

  68. תאונה: הרגל נתקלה במרצפת בולטת, אשר יצרה הפרש גבהים בשביל

  69. חבלות בפנים, בפה, שבר באף ופגיעה בערובות העין בעקבות תאונה

  70. טוען כי נפגע בתאונה בהיותו כבן 17.5 שנים, על ידי רכב לא ידוע

  71. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון