תביעה נגד חברה זרה בגין ליקויי בניה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד חברה זרה בגין ליקויי בניה: הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") היא חברה זרה הרשומה במדינת ניו יורק בארה"ב, כפי מסמכי הרישום הנספחים לתצהיר מנהלה, הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") ותצהירו של עו"ד יהושוע קליינהויז הנספח גם הוא לתצהירו של הנתבע. התובעים רכשו מאת הנתבעת דירת פנטהאוז בבניין שהוקם על ידי הנתבעת או ביוזמתה, כמבואר בחוזה הרכישה, נספח א' לתצהיר התובע מס' 1 (להלן: "התובע", "הדירה" ו "החוזה" בהתאמה). עתירת התובעים היא לפיצוי בגין ליקויים שונים שהתגלו בדירה לאחר מסירתה לחזקתם. בהתחשב בהסכמות הדיוניות אליהן הגיעו הצדדים בהליכים אלו ובדרך פסיקת הדין לפיהן, איני רואה צורך להרחיב יתר על האמור לעיל בתיאור הרקע הדרוש לכתיבת פסק דין זה, כפי שלהלן. במהלך קדם המשפט הגיעו הצדדים להסכמה, שניתן לה תוקף של החלטה, לפיה ימונה על ידי בית המשפט מומחה אחד, שחוות דעתו תהייה חוות הדעת היחידה לעניין הנושאים ההנדסיים והשמאים בתיק ותבוא במקום כל חוות דעת אחרת. על פי האמור לעיל מונה על ידי המהנדס והשמאי אינג' יצחק ברמן להיות המומחה בתיק זה (להלן: "ברמן"); ברמן מסר את חוות דעתו וגם השיב לשאלות הבהרה שנשאל (להלן: "חוות דעת ברמן" ו "תשובות ברמן"). במועד הקבוע לשמיעת הראיות הגיעו הצדדים לכלל הסכמה נוספת, לפיה נדחתה התביעה ככל שהייתה מופנית כלפי הנתבע מס' 3 בכתב התביעה, אבי שפר (להלן: "אבי"); כן הסכימו הצדדים את בית המשפט לפסוק את הדין על פי הסכמות שניתן להקנות לו כפי סעיף 79.א. לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984. בדיון על פי סדר הדין הנ"ל אין בית המשפט קובע את העובדות לאשורן או קביעות עובדתיות או משפטיות אלא שהוא בוחן את חומר הראיות המונח לפניו, במידה שהונח חומר ראיות כזה, ואת טיעוני הצדדים, אם הוגשו, ופוסק את הדין תוך שיקול ושקלול סיכויי הצדדים לזכות בדין, והכל מתוך מגמת פשרה. לקראת פסיקת הדין עמדו בפני, אם כן, תצהירים של התובע (לרבות תצהירו של עו"ד קליינהויז שנספח לו), הנתבע, אבי וכן חוות דעת של מודד מטעמם של התובעים, מר אוספובט דניאל (להלן: "המודד"), אשר מדד את גובהו של הבנין בו מצויה הדירה (להלן: "הבנין") וכן חוות דעת ברמן ותשובות ברמן. בנוסף הוגשו על ידי הצדדים סיכומי טענות, אשר למרות החזרתם לצדדים מכך שלא עמדו בדרישות צו בית המשפט לעניין הגשתם, הוגשו בפעם נוספת תוך התחכמות לדרישות הנ"ל; רק מכך שהצדדים מצאו לנכון לנהל את הדיון בדרך מקוצרת, כאמור לעיל, נמנע אני מלפסוק הוצאות לטובת המדינה בגין הגשת הסיכומים כאמור לעיל [ ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ. בנק למסחר בע"מ פד"י, מז5 עמ' עמ' 133 בעמ' 142, 143; ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ. מליבו ישראל בע"מ, פד"י מז1 עמ' 667 דברי כב' השופט חשין בעמ' 691 עד 693 ]. בבואי לפסוק את הדין, על פי הדרך האמורה לעיל, נתתי דעתי, בין היתר, לנתונים ולשיקולים הבאים: אין לנתבעים טענה של ממש כנגד חוות דעת ברמן והטענה לפיה צנרת הדירה הבלתי תקינה בוצעה על ידי התובעים, או מי מהם, לאחר קבלת החזקה על ידיהם אין לה בסיס, לבד מהאמור בעניין זה בסעיף 16 לתצהיר הנתבע, שאינו מקובל על ברמן, כפי הנובע מסעיף 6.א לחווות דעתו. נתתי דעתי לטענות התובעים בדבר הצורך להחלפת מלוא הריצוף בדירה ולתשובותיו של ברמן, השוללות את הצורך האמור לעיל, מבחינה מקצועית; מאידך, התייחסתי לכך שהתובעים רכשו דירה חדשה וזכאים לקבל לרשותם דירה זו כשהיא נראית חדשה, ללא פגמים הניכרים ברצוף אם חלקו יוחלף וחלקו הישן, הגם שאינו פגום, ישאר ללא שינוי. ספק בעיני אם גובה הבנין עונה להגדרת "בנין רב קומות" שבתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 (להלן: "תקנות הבניה") ומכאן שספק הוא אם יש ממש בטענות התובעים באשר לחובת הנתבעים להתקין בבנין מעלית שניה, נוספת לזו הקיימת וכן גנרטור למקרה הפסקת חשמל. לעניין האמור לעיל נתתי דעתי למדידה שבוצעה על ידי המודד וכן לטענות הנתבעים לכך שהמדידה אינה תואמת את דרישות תקנות הבניה. התובעים לא הצביעו בפני על תנאי בחוזה לפיו התחייבו הנתבעים בהתקנת המעלית הנוספת או גנרטור כאמור, בנפרד מחובותיהם שלפי תקנות הבניה. ההפרש בין גובה בית המוגדר כ"בנין רב קומות" לפי תקנות הבניה, שהוא 27 מ' ובין הבנין, שהוא לפי ברמן והיתר הבניה שנבדק על ידיו 26.86 מ' הוא מזערי ביותר; יתכן והיה על הנתבעים להוסיף גם מעלית שניה וגנרטור בבנין בהתחשב בכך שבפועל הוא מהווה "בנין רב קומות", כאמור לעיל ועשוי הוא שאי ביצוע כאמור הוא בגדר שימוש בזכות שלא בתום לב, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 יחד עם סעיף 61(ב) לחוק זה, בין שמדובר בזכות שלפי החוזה ובין שלפי תקנות הבניה; טענה ממין זו לא נטענה בפני. לענין חיובו האישי של הנתבע, שהוא מנהלה של הנתבעת, נתתי דעתי לכך שהתובעים לא הביאו חומר ראייתי משמעותי בכל הנוגע להבטחות אישיות שלו או לכך שביצוע הבניה, גם אם היה רשלני, היה קשור ברשלנות אישית שלו. מאידך, עשוי הוא שיש מקום ל"הרמת מסך התאגדות" מעל הנתבעת במקרה זה, בהתחשב בכך שהנתבעת אינה אלא גוף חסר כל משמעות כלכלית, הרשום בחו"ל; הנתבע אינו איש מקצוע בתחום הקבלנות אלא הוא מגדיר עצמו במעורפלות רבה, כיזם בתחום המקרקעין (ראה סעיף 12 לתצהירו) והבניה בפועל לא נעשתה על ידי הנתבעת, שאינה חברה קבלנית (ראה סעיף 13 לתצהיר הנתבע). מהעובדה שבנו של הנתבע, אבי, שהתביעה נגדו נדחתה מכך שהיה בעת הרלבנטית חייל בשרות חובה ולאחר מכן תלמיד ישיבה (סעיף 10 לתצהיר אבי) לפחות עד שנה לפני פעולותיו בנושא, היה זה אשר אליו פנה הנתבע על מנת שידאג לביצוע התיקונים שנדרשו בדירה (ראה תצהירו של אבי והנספחים ב' ו ג' לתצהיר התובע החתומים על ידי אבי) ניתן להבין שלנתבעת לא הייתה כל מסגרת ארגונית לביצוע תיקונים, ולו גם בשנות הבדק והאחריות שלפי חוק המכר (דירות), תשל"ג - 1973 וכי לא הייתה לחברה שבנתה את הבנין עבור הנתבעת מחויבות כלשהי כלפיה. בנסיבות אלה, עשוי הוא שמהראוי להרים את המסך מעל הנתבעת, מה עוד שסמכות בית המשפט והנסיבות המצדיקות הרמת מסך הורחבו במאוד, לגישתי, בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999. גם אם לא נטען במפורש להרמת מסך, בין בכתב התביעה ובין בתצהיר התובע, אין בכך בכדי למנוע מבית המשפט לפסוק בענין כאשר העובדות הנוגעות לקביעה המשפטית הובאו בפני בית המשפט (רע"א 7669/96 עירית נהריה נ. נתן קזם, פד"י נב2 עמ' 214) וביחוד בהליכים שלפי סעיף 79.א במסגרתם אין חובה על בית המשפט לפסוק לפי הדין המהותי, קל וחומר שלא לפי הדין הדיוני (ע"א 1637/97 אגיאפוליס בע"מ נ. הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פד"י נג1 עמ' 337). אוסיף עוד, למען הסדר הטוב, כי אילו הייתי צריך לכך, ואילו היו ההליכים נידונים לפי סדר הדין הרגיל, עשוי הוא שלעניין הטעון הנ"ל הייתי עושה שימוש בסמכותי שלפי תקנה 524 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. לעניין פסיקת הפיצוי המגיע לתובעים נתתי דעתי גם לפיצוי המגיע להם בגין "עוגמת נפש" על פי הקריטריונים שנקבע לעניין זה בפסיקת בתי המשפט. בהתחשב, בן היתר, בכל האמור לעיל, ובמגמת פשרה, אני מחייב את הנתבעים כדלקמן: הנתבעת תשלם לתובעים את הסך של -.235,000 ש"ח נכון ליום מתן פסק הדין, כשסכום זה כולל את הוצאות התובעים, למעט אגרה, ומשוערך ליום מתן פסק הדין. הנתבע ישלם לתובעים, ביחד ולחוד, עם החיוב האמור לעיל סך של 170,000 ₪. לא שוכנעתי שדין הליך כפי הליך זה, כדין פשרה שניתן להחזיר בגינו לתובעים את מחצית האגרה השניה, לפי תקנה 8(ד) לתקנות בית המשפט, אגרות, תשמ"ח - 1987. הנתבעת תשלם לתובעים את אגרת המשפט, בתוספת ריבית והצמדה מיום תשלומה על ידי התובעים ועד התשלום בפועל וכן ישלמו הנתבעים לתובעים שכ"ט עו"ד בסך של -.20,000 ₪ ומע"מ בצירוף ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. חיובו של הנתבע בסכומים אלה הוא באופן יחסי לחיובו כאמור בסעיף ב' לעיל לעומת סה"כ החיוב. משפט בינלאומיבניהליקויי בניהחברה זרה