קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה על גניבת עין: עניינה של התובענה שבפניי הוא בשימוש שעשו הנתבעות בשקיות אשר נשאו את הלוגו "תבליני בשמת", שבו עשה התובע שימוש לשיווק צמחי תבלין שגידל. לטענת התובע שימוש זה מהווה גניבת עין באופן המקים לו זכות לקבלת פיצויים סטטוטוריים. רקע וטענות הצדדים 1. התובע (להלן: "התובע"), הוא עוסק מורשה המגדל צמחי תבלין במשקו - משק שטרן, ומשווקם. עד מספר חודשים לפני האירועים נושא כתב התביעה, שיווק התובע צמחי תבלין בשקיות הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת". הנתבעת מס' 1, ע.ר. צים שיווק ישיר בע"מ, מחסני כמעט חינם היא חברה העוסקת בשיווק ישיר של מוצרים שונים. היא מפעילה לשם כך רשת של סניפים ברחבי הארץ בשם "מחסני כמעט חינם", בהם נמכרים - בין היתר - צמחי תבלין. הנתבעת מס' 2, הדסטק בע"מ (להלן גם: "הדסטק") היא חברה שעיסוקה בעיצוב וייצור שקיות אריזה, תוך התמקדות במגזר החקלאי. הנתבעת מס' 3, י.ש.ע. שיווק פירות וירקות בע"מ (להלן גם: "ישע"), עסקה אף היא בעת הרלוונטית לתביעה בגידול ושיווק צמחי תבלין. 2. כשנתיים עובר להגשת התביעה, הזמין התובע מהדסטק שקיות אריזה הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת", שאותן עיצבה עבורו. לטענתו, הסיכום בין הצדדים היה שהדסטק תייצר עבורו שקיות בהזמנה לפי הצורך. הדסטק מצידה טוענת, כי נהוג הוא שהיא מייצרת כמות נוספת של שקיות מעבר לזו שמזמין המגדל, כדי שלא ייווצר מצב שהוא "ייתקע" בלי שקיות אריזה, והדברים אף הוסברו לתובע שנתן את הסכמתו לכך. אלא שהתובע הפסיק את ההתקשרות עמה ללא כל התראה או הודעה מוקדמת, באופן שהותיר בידיה כמות גדולה של שקיות אריזה שלא שולמה תמורה עבורן. על כן, לטענתה, אם ייקבע שמגיע לתובע סכום כלשהו ממנה - יש לקזז ממנו סכומים שונים שפורטו בכתב הגנתה, לרבות בגין יתרת שקיות האריזה שיוצרו עבור התובע ולא שולמה תמורתן. כך או כך, בפועל ייצרה הדסטק יותר שקיות משהתובע היה מעוניין לרכוש, ונותר בידיה מלאי שקיות אריזה הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת" ואת פרטי משקו של התובע. 3. בסביבות חודש ספטמבר/אוקטובר 2008 אירע עיכוב זמני בייצור ומשלוח של האריזות בהן שווקה התוצרת של ישע לנתבעת 1. משכך, מנהלה של ישע, גיא פרץ (להלן: "גיא"), פנה להדסטק וביקש ממנה לרכוש שקיות בדחיפות. מאחר שלהדסטק היה מלאי שקיות של "תבליני בשמת" שלא נעשה בהן שימוש, אלה נמכרו לישע על מנת שתארוז בהן את תוצרתה. לטענת הנתבעות, שימוש זה בשקיות נעשה רק לאחר שנערכה שיחה טלפונית עם התובע שבמסגרתה נתן את הסכמתו לדבר. לגרסת הדסטק, הסכמת התובע הותנתה בכך שתודבק מדבקה על השקיות המסתירה את שם המגדל; ועל כן החתימה הדסטק את מנהלה של ישע, גיא, על התחייבות כי כך ייעשה (מוצג 1 למוצגי הדסטק). התובע מצידו טוען בתוקף כי לא נעשתה אליו פנייה בעניין זה, וממילא מעולם לא נתן את הסכמתו כי ייעשה שימוש כאמור בשקיות הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת" ואת פרטי משקו. 4. לטענת התובע, השימוש שעשו הנתבעות בשקיות מהווה עוולה של גניבת עין. על כן הוא מבקש כי ייפסקו לטובתו פיצויים סטטוטוריים לפי סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"). הנתבעות, לעומתו, טוענות כי לא התקיימה גניבת עין וכי התובע אינו זכאי לקבל פיצויים סטטוטוריים כנתבע על ידו. כך, בראש ובראשונה, משום שאין ומעולם לא היה לתובע מוניטין בשם "תבליני בשמת"; וכן משום שלא ארעה הטעיה כלשהי של לקוחות; ובנוסף, משום שלא נגרם לתובע כל נזק, שהוכחת עצם קיומו (להבדיל משיעורו) היא תנאי לפסיקת פיצויים סטטוטוריים. 5. מלבד עוולת גניבת עין, בכתב התביעה שהגיש התובע נטען גם לעשיית עושר ולא במשפט על חשבון התובע; וכן להפרת חובות חקוקות לפי חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 ולפי פקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב-1972. אלא שהטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט נזנחה בסיכומי התובע, ואין לכן מקום להידרש לה. אמנם לאחר שאחת הנתבעות הפנתה את תשומת לב בית המשפט לכך, ראה התובע להקדיש לנושא זה פסקה קצרה בסיכומי התשובה מטעמו; ואולם לא היה זה אלא מס שפתיים, חסר תוכן ופירוט, ובכך כמובן לא די. אשר לטענתו של התובע בעניין הפרת חובה חקוקה, גם היא לא "זכתה" אלא לאזכור קצר ולאקוני בן שתי שורות בסיכומים שהגיש. התובע אף לא טרח לציין את סעיפי החוק שלטענתו הופרו, לא כל שכן להראות כי מבחני העילה מתקיימים בעניינו. על כן, גם זו נותרה כטענה בעלמא. כן זנח התובע בסיכום טיעוניו סעד של מתן חשבונות שאותו דרש בכתב התביעה; ואף עתירתו בכתב התביעה לקבל צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעות למכור שקיות הנושאות את הלוגו של "תבליני בשמת", או את שמה, או את שם משקו של התובע - לא בא זכרה בסיכומים. 6. כאן המקום לציין, כי בד בבד עם הגשת התביעה הגיש התובע בקשה למתן צו מניעה זמני (בש"א 19875/08, להלן: "הבקשה"). בדיון שהתקיים בבקשה ביום 9.11.2008, בהסכמת הנתבעת 2 ובהיעדר התייצבות של הנתבעת 1 נתן בית המשפט צו מניעה זמני נגד הנתבעות 1 ו-2 כמבוקש בבקשה. הנתבעת 3 לא היתה במועד הדיון בבקשה צד לתביעה, והיא נוספה מאוחר יותר. היא אמנם הגישה כתב הגנה וניהלה הליכים מקדמיים; אולם לאחר שלא הגישה חומר ראיות מטעמה ואף לא התייצבה לישיבה ההוכחות, ניתן ביום 6.5.2010 פסק דין חלקי נגד הנתבעת 3. במסגרת פסק הדין החלקי חויבה הנתבעת 3 לשלם לתובע סך של 300,000 ₪. כן ניתן במסגרת פסק הדין החלקי צו מניעה קבוע האוסר עליה לשווק ולמכור שקיות של התובע שעליהן מודפס הלוגו של "תבליני בשמת" או שמה או שם משקו של התובע (משק שטרן). בנוסף חויבה הנתבעת 3 לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ (להלן: "פסק הדין החלקי"). 7. נותר עתה לדון בתביעת התובע נגד הנתבעות 1 ו-2. דיון 8. מטעם התובע הוגשו תצהיר עדות ראשית שלו; תצהירו של מר שמעון עטיה - מגדל בעבר של צמחי תבלין שתוצרתו שווקה במקרים מסוימים על ידי התובע בשקיות של "תבליני בשמת" (להלן: "עטיה"); תצהירו של מר זמיר קיי - חתנו של התובע העובד עימו במשק כמנהל עבודה; ותצהירו של מר קובי סקורי - נהג במשק שטרן. מטעם הנתבעת 1 הוגש תצהירו של עובד שלה, מר דרור שפירא (להלן: "שפירא"). מטעם הנתבעת 2 הוגשו תצהירו של מנהלה, מר דוד מלכא (להלן: "מלכא"); תצהיריהם של מר גיל שריפי (להלן: "שריפי") ומר יואב אלול (להלן: "אלול") - יצרני ומשווקי ירק; ותצהירה של גב' טל ברגר - מזכירה לשעבר בנתבעת 2 (להלן: "ברגר"). האם ניתנה הסכמת התובע לשימוש בשקיות שהוכנו עבורו? 9. ברי כי הנטל להוכיח טענה עובדתית זו מוטל על כתפי הנתבעות; וייאמר כבר בפתח הדברים כי הנתבעות לא עמדו בנטל, כפי שיפורט. זאת, ראשית דבר, שעה שבטענות הנתבעות בעניין זה נתגלו סתירות ותהיות, המקשות על קבלת גרסתן. ואפרט מקצת מאלה. כך, בכתב הגנתה של הדסטק נטען כי הסכמת התובע התקבלה בסביבות חודש מרץ 2008; בעוד שבתצהיר מנהלה, מלכא, הוא מתייחס לחודש ספטמבר 2008. כך גם, בכתב ההגנה של הדסטק נטען כי הסכמת התובע ניתנה בתנאי שתודבק מדבקה על פרטי המגדל. לעומת זאת, מכתב הגנתה של הנתבעת 1 עולה כי התובע הסכים שייעשה שימוש באריזות "בשמת" שפרטי משקו נמצאים עליהן (סעיף 42). בנוסף, בכתב הגנתה של הדסטק נאמר כי הסכמת התובע התקבלה בשיחה טלפונית בנוכחותו של גיא, מנהל ישע; בעוד שבתשובותיו של מלכא לשאלון מאת התובע (מוצג 21 לתיק המוצגים מטעם התובע) וגם בתצהירו של מלכא שניתן כעדות ראשית, לא הוזכרה כלל נוכחותו של גיא בשיחה. כאשר נשאל על כך בעדותו בבית המשפט, בתחילה לא היה מלכא בטוח אם גיא היה נוכח בשיחה אם לאו (עמ' 50 לפרוטוקול ש' 12-11); ואילו מאוחר יותר בעדותו "נזכר" מלכא כי גיא נכח בשיחה וכי השיחה אף בוצעה ממכשיר הטלפון שלו: "ש. מנין התקשרת לשלמה שטרן, האם מהטלפון של המשרד? ת. אני לא זוכר. יכול להיות מהטלפון של גיא פרץ. ש. מדוע שתעשה שיחה כזו מהטלפון של גיא? ת. אני ביקשתי מגיא להתקשר לשטרן. נתתי לו את הטלפון ואמרתי לו שייקח ויתקשר אליו. נתתי לו את מספר הטלפון של שטרן ואמרתי לגיא שידבר איתו ישירות. אח"כ גיא נתן לי אותו ואני דיברתי איתו" (עמ' 51 לפרוטוקול ש' 13-8). לעומת זאת, בכתב ההגנה שהגישה ישע, לא פורט דבר קיומה של שיחה טלפונית שבה נכח מנהלה גיא; וכל שנאמר שם הוא שהשימוש שנעשה בשקיות היה בידיעת התובע ובהסכמתו. כך גם בתשובותיו של גיא לשאלון (מוצג 21 למוצגי התובע), כשנשאל אם התקיימה שיחה בינו לבין התובע אף באמצעות או במעורבות אדם אחר, לא הוזכרה שיחה טלפונית כלשהי עם התובע. 10. יצוין בנקודה זו, כי במהלך עדותו טען מלכא כי קיבל אף את הסכמתו של עטיה לשימוש בשקיות (עמ' 50 לפרוטוקול ש' 27 - עמ' 51 ש' 2) - טענה שלא בא זכרה בכתב ההגנה מטעם הדסטק או בתצהירים מטעמה, וניכר היה כי מדובר בניסיון של מלכא "לשפר עמדות" וכי אין בדברים ממש. עובדה היא גם שבא-כוחה של הדסטק בחר שלא להפנות לעטיה כל שאלה בנושא זה במסגרת חקירתו הנגדית, ונראה שלא בכדי. בחקירתו גם טען מלכא לראשונה כי ערך שיחות רבות עם התובע וכי הלה אמר למלכא באותן שיחות טלפוניות שיעשה עם השקיות מה שהוא רוצה (עמ' 49 לפרוטוקול ש' 7-6). אלא שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם הנטען בכתב ההגנה של הדסטק ובתצהירו של מלכא מטעמה, שם הוזכרה שיחה יחידה שבה ניתנה הסכמת התובע הנטענת - שאף היא כאמור לא הוכחה. טענתה של הדסטק בסיכום טיעוניה כי היו פניות של מנהלה לתובע בעניין השקיות וכי התובע השיב לו כי אין לו צורך בשקיות, גם היא לא תוכל לסייע בידה. אפילו נכונים דברים אלו - ואיני קובעת כך - מן האמירה כי אין לתובע צורך בשקיות לא ניתן ללמוד על הסכמה כי שקיות אלה יימכרו למאן דהוא שיעשה בהן שימוש. 11. המצב הוא שלא הוצגה ראיה כלשהי לקבלת הסכמתו של התובע לשימוש בשקיות. הנתבעות לא ביקשו לזמן את גיא לעדות ועל כן לא הובאה גרסתו וגרסתה של ישע לעניין זה. התייחסותם של שפירא מטעם נתבעת 1 וברגר מטעם נתבעת 2 לשיחה הטלפונית הנטענת, גם בה אין כדי לסייע לגרסת הנתבעות; באשר אין מחלוקת כי איש מהם לא היה נוכח בשיחה, ועל כן אינם יכולים להעיד בדבר תוכנה. מלכא טען כי קיבל את הסכמתו של התובע בעל-פה ולא בכתב, משום שהיו ביחסי חברות והוא לא סבר כי התובע יחזור בו מן ההסכמות שנתן (עמ' 50 לפרוטוקול ש' 19-17). בא-כוח נתבעת 2 בחר שלא לחקור את התובע על טיב היחסים בינו ובין מלכא, וזוהי כמובן זכותו. אולם, בסופו של דיון, אין בפנינו כל תימוכין להסכמתו הנטענת של התובע. מאידך גיסא, עדותו של התובע שהכחיש נמרצות את דבר קיומה של פנייה כלשהי אליו בנדון, לא כל שכן מתן הסכמה על ידו - הן במסגרת התצהיר שהגיש והן בעדותו בבית המשפט - מהימנה עליי. התרשמתי כי התובע מתרעם באמת ובתמים על השימוש שנעשה בשקיות הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת" ללא רשותו. 12. גרסת הנתבעות לעניין הסכמת התובע אף נעדרת היגיון מסחרי. לא נטען כי התובע קיבל תשלום עבור הסכמתו או כי היה מצוי ביחסי חברות או בקשר מקצועי עם נתבעת 3, ישע, או עם גיא מנהלה. בנסיבות אלה, אינני רואה כל סיבה שהתובע יסכים שמגדל אחר ישווק את תוצרתו בשקיות הנושאות את הלוגו שבו הוא עושה שימוש, ואף לא שיסמוך על אותו מגדל שיכסה במדבקה את פרטיו של התובע המופיעים על שקיות אלה. ויצוין כי על פי עדותו של שריפי (שהעיד מטעם הדסטק), מגדל לא ישווק תוצרתו בשקיות של מגדל אחר, אלא אם כן קיבל את הסכמתו בכתב של המגדל האחר (ס' 5 לתצהירו; ועדותו בעמ' 46 לפרוטוקול ש' 23-18). יוער בהקשר זה, כי גם מלכא וברגר העידו כי ייתכן שחקלאים יגיעו להסכמות והסדרים בדבר העברת שקיות בינם לבין עצמם, ואולם עוד עולה מעדותם כי מצב שבו מי שמייצר את השקיות ומשווקן יעביר אריזות של מגדל אחד למגדל אחר הוא חריג ביותר. (עמ' 42 לפרוטוקול ש' 9-6; עמ' 43 ש' 16-13; עמ' 48 ש' 10-8). הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח עדויותיהם של התובע ושל עטיה בדבר הסטנדרטים הקפדניים בהם נאלצה תוצרתו של עטיה לעמוד על מנת שהתובע יסכים שתשווק בשקיות של "תבליני בשמת" (עמ' 10 לפרוטוקול ש' 15-6). ואכן, שוכנעתי כי התובע מתגאה בסטנדרטים הגבוהים בהם עומדת תוצרתו ובהקפדתו על איכות צמחי התבלין שהוא משווק. אין כל היגיון שהתובע יקפיד ויבחן את תוצרתו של עטיה בטרם ישווק את תוצרתו של האחרון בשקיותיו, ובו בזמן יתן את הסכמתו לכך שמגדל שמעולם לא פגש ואינו יודע מה איכות תוצרתו יעשה שימוש בשקיותיו - בין לבקשתו של אותו מגדל ובין לבקשתו של מלכא. 13. לנוכח כל האמור בפרק זה לעיל, אני קובעת כי התובע מעולם לא נתן הסכמתו לשימוש בשקיות הנושאות את השם "תבליני בשמת" לשיווק תוצרתה של ישע. יש אפוא לברר אם השימוש שנעשה בשקיות מהווה עוולה של גניבת עין, כנטען על ידי התובע. עוולת גניבת עין 14. עד לחקיקת חוק עוולות מסחריות, הוסדרה עוולת גניבת עין בסעיף 59 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), אשר קבע כדלקמן: "מי שגורם או מנסה לגרום, על ידי חיקוי השם, התיאור, הסימן או התווית או בדרך אחרת, שטובין ייחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם; אך אין אדם עושה עוולה רק על ידי שהוא משתמש בשמו למכירת טובין". עם חקיקת חוק עוולות מסחריות בוטל סעיף 59 לפקודת הנזיקין, ואת מקומו תפס סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, שזו לשונו: "(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. (ב) שימוש של עוסק בשמו בתום לב, לשם מכירת נכס או מתן שירות, לא ייחשב כשלעצמו גניבת עין". ניתן לכן להסתמך על ההלכה הפסוקה אשר פרשה את העוולה שעוגנה בפקודת הנזיקין, גם לצורך פירוש העוולה המעוגנת בחוק עוולות מסחריות (ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ - עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ - עיתון "משפחה טובה", פ"ד נה(3) 933 (2001) (להלן: "עניין משפחה טובה"), בעמ' 941 לפסק הדין; ע"א 5207/08 World Ort נ' אורט ישראל (1.2.2011), בפסקה 15 לפסק הדין). 15. לצורך הוכחת יסודות העוולה נדרש התובע להראות קיומם של שני יסודות מצטברים, וכדברי בית המשפט העליון בעניין משפחה טובה: "שני תנאים מצטברים אלה נדרשים להיווצרותה של העוולה: אחד, מוניטין שיש לטובין או לשירותים של התובע, ושניים, חשש סביר להטעיית הציבור כי טובין או שירותים שמציע הנתבע לציבור - טובין או שירותים של התובע הם או שקשורים הם אליו. לא הוכח אחד משני יסודות אלה - לא-כל-שכן אם לא הוכחו שני היסודות גם-יחד - לא תקום העוולה של גניבת עין".(שם, בעמ' 942). התכלית העומדת בבסיס עוולה זו הינה הגנה על המוניטין של מי שמוכר טובין או נותן שירות, מפני מצג מטעה כאילו המוצר או השירות של אחר קשורים לבעל המוניטין (ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873 (2004) (להלן: "עניין טוטו") בעמ' 900). תכלית זו עניינה הגנה על זכותו הקניינית של בעל המוניטין בעסק להבדיל מהגנה על הציבור ככזה [ע"א 7980/98 פרוינדליך נ' חליבה, פ"ד נד (2) 856 (2000), בעמ' 866; ג' גינת "גניבת עין" דיני הנזיקין - העוולות השונות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, 1982) (להלן: "גינת"), בעמ' 32)]. מוניטין - האם הוכח? 16. כפי שצוין, תנאי ראשון לקיומה של עוולת גניבת עין הוא כי התובע רכש מוניטין בטובין או בשירות. לטענת התובע, "תבליני בשמת" הינו מותג בעל מוניטין. הנתבעות, לעומת זאת, טוענות כי התובע לא הוכיח ש"תבליני בשמת" הוא מותג בעל מוניטין; וכי אפילו היה מוניטין כזה הרי שבמועד הגשת התביעה לא היה מדובר במוניטין "חי וקיים", שכן התובע הפסיק לעשות שימוש במותג זה חודשים מספר לפני הגשת התביעה. זאת שעה שעבר לשווק את תוצרתו בשקיות הנושאות את המותג של רשת שופרסל. הנתבעת 2 מוסיפה וטוענת, כי כלל לא יכול לקום מוניטין בשוק צמחי התבלין. 17. בטרם אבחן אם מתקיימים יסודות העילה, הערה מתודית חשובה: בכתב תביעתו, ובסיכומים מטעמו של התובע, ייחס הלה את המוניטין הנטען פעמים ל"תבליני בשמת" ופעמים לו עצמו או למשק שטרן (ס' 16, 28, 29, 30 ו-35 לכתב התביעה לעומת ס' 18 לכתב התביעה, ו- ס' 47, 51 ו-71 לסיכומי התובע). עיון בכתב התביעה מעלה כי טענות התובע עניינן בשימוש שנעשה בשקיות הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת". גם כאשר התייחס התובע למוניטין "שלו" - הובאה טענתו ביחס לקישור שמבצע הציבור בין הסחורה הנמכרת בשקית לבין הלוגו המופיע עליה - הוא הלוגו של "תבליני בשמת" (ראו, למשל, סעיף 16 לכתב התביעה). בנוסף, לא הוכחה בפניי טענתו של התובע כי בשקיות בהן שווקה תוצרתה של ישע לא הוסתרו פרטי משקו של התובע. לעניין זה הפנה התובע לתמונה אשר הוגשה כמוצג 2(1) למוצגי התובע. אכן, עיון קפדני בתמונה הצבעונית מגלה כי ישנן שקיות בודדות בהן נראות המילים "משק שטרן", אולם לא ברור ולא הוברר אם שקיות אלה מייצגות את מבחר השקיות שהועמדו למכירה או שמא מדובר בשקיות בודדות שאינן מעידות על הכלל. 18. בהינתן האמור לעיל, שומה על התובע להוכיח כי הלוגו "תבליני בשמת" הוא בעל מוניטין בקרב הציבור. אקדים ואומר כי לא עלה בידי התובע להרים נטל זה. ואבאר. על מנת להוכיח קיומו של מוניטין נדרש התובע להראות כי "ציבור הצרכנים מרוצה ממקור הסחורה, יודע שהסימן קשור למקור מסוים, ונוהג לחזור ולרכוש את הסחורה המתוארת באותו סימן והבאה מאותו מקור" (גינת, עמ' 32). בע"א 9568/05 שמעוני נ' "מובי" בירנבאום בע"מ (25.6.2007), פורש המונח "מוניטין" כלדקמן (פסקה 9 לפסק הדין): "בהקשר הנדון, נתפרש המושג מוניטין כמתייחס לקיומה של תדמית חיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות פוטנציאלים המעוניינים ברכישתו (ראו ע"א 634/89 אסי ריין נ' Fuji Electronics Mfg Co., פ"ד מה(4) 837, 846). לשם כך יש להוכיח 'כי השם, הסימן או התיאור רכשו להם הוקרה והערכה (reputation) בקהל, ושהקהל התרגל לראות בסימן ובתיאור או השם את ציון עסקו או סחורותיו של התובע' (עניין וייסבורד, בעמ' 632)". הפסיקה התייחסה זה מכבר לשאלת דרכי הוכחתו של מוניטין וקבעה, כי אין מדובר ברשימת דרישות סגורה ונוקשה, וכי הדרך להוכחת מוניטין תשתנה על פי נסיבות העניין [ע"א 18/86 מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ נ' les verreies de saint gobain, פ"מ מה(3) 224 (1991) (להלן: "עניין פניציה"); ע"א 634/89 ריין נ' Fuji Electronics Mfg Co., פ"ד מה(4) 837, 849 (1991); רע"א 4322/09 ש.א. פורמט סחר ושירותים (1994) בע"מ נ' א.ש. שניר בע"מ (3.8.2009), בפסקה 7 לפסק הדין; ע"א 3471/98 סאלם נ' ענתר, פ"ד נד(2) 681, 692 (2000)]. 19. בענייננו, העד היחידי שהעיד על המוניטין הנטען על ידי התובע, הוא התובע עצמו. הוא שיבח את מוצריו ותיאר את הבדיקות הקפדניות הנעשות להם טרם שיווקם (התובע הציג מסמכים משנת 2007 המעידים על בדיקות שנערכו בתוצרתו; ומכתב של חברת "דרך המעבדה" בו נרשם כי חברת ב.ש.מ.ת מפוקחת על ידה מאז שנת 2004 ועומדת בכל נוהלי העבודה). כן הביע התובע חשש כי סחורתה של ישע ששווקה בשקיות הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת", עלולה להיות לא נקייה או לא טרייה - מאפיינים שעל פי עדותו של התובע לא ייתכן שיימצאו בקרב צמחי התבלין המשווקים על ידו. אלא, שבכך לא די כדי להוכיח קיומו של מוניטין. התובע לא הביא ולו עד אחד מ"לקוחות הקצה" שרכשו את מוצריו, על מנת שיעיד כי הוא מכיר את הלוגו "תבליני בשמת" וכי הוא סבור שהמוצר הוא מוצר טוב ומקשר אותו עם התובע. התובע אף לא זימן עדים מטעם שופרסל על מנת שיעידו כי שופרסל התקשרה עם התובע משום המוניטין הטוב שהיה ל"תבליני בשמת"; או, לחלופין, מה ידוע לה מניסיונה בשיווק צמחי התבלין הללו על המוניטין שצברו בקרב ציבור הלקוחות. זאת הגם שלדבריו נכון למועד הגשת התובענה מכר התובע את תוצרתו לרשת שופרסל בלבד, ובבלעדיות ב-40 סניפים של הרשת. התובע גם לא פנה לקבלת חוות דעת של מומחה בתחום על מנת שיעיד כי "תבליני בשמת" הוא שם בעל מוניטין בענף או על מנת שיערוך "סקר שוק" בקרב צרכני צמחי התבלין כדי לברר מהי התדמית (אם יש כזו) שמייחסים אלה למוצרים המשווקים בשם זה. חזקה על התובע שאם הלוגו "תבליני בשמת" היה בעל מוניטין, כנטען על ידו, הוא היה מזמן שורה של עדים ואולי אף מסתייע בחוות דעת מומחים שיעידו על מוניטין זה. ואולם הוא לא עשה כן. ב"כ התובע לא הפנה שאלות בחקירה נגדית לשפירא מטעם נתבעת 1 ולא למגדלים שהעידו מטעם נתבעת 2, אם הם מכירים את "תבליני בשמת" או את השקיות של התובע ומהו המוניטין המיוחס להם בקרב ציבור הצרכנים. כן נמנע התובע מלהביא ראיות אובייקטיביות בדבר פרסום, אם היה כזה, של "תבליני בשמת" בקרב הציבור. אף עדותו של התובע בדבר בדיקות שנעשו לתוצרתו אינה יכולה לסייע בידו, באשר התובע לא הראה כי מדובר בבדיקות חריגות, ומכל מקום לא הצביע על היותו של הצרכן מודע לביצוע בדיקות אלה. הדברים נכונים גם לגבי החשש שהביע בדבר הימצאות חומרי הדברה בתוצרתה של ישע, שכן שקיות התובע שהוצגו במסגרת ההליך אינן כוללות רישום לפיו הסחורה נקייה מחומרי הדברה; ועל כן ספק אם הצרכן מודע ומצפה למאפיין זה בתוצרת התובע. יצוין, למען לא יימצאו הדברים חסרים, כי לא הוכח וגם לא נעשה ניסיון להוכיח כי היה יסוד לחשש הנטען. 20 בסיכומי התשובה מטעמו, ביקש התובע להסתמך, לעניין המוניטין הנטען על ידו, על משך פעילותו בענף צמחי התבלין והיקף המסחר במהלך שנים אלו (ס' 7 לסיכומי התשובה). בעשותו כן הפנה התובע לספרו של ד' פרידמן סימני מסחר מעמ' 219 ואילך. התובע לא ציין את פרטי הספר אליו הוא מפנה, ויתכן שכוונתו לספרו של ע' פרידמן סימני מסחר - דין, פסיקה ומשפט משווה (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: "ספרו של פרידמן"). שם מתייחס המלומד פרידמן, בין היתר, לתקופת השימוש בסימן מסחר ולהיקף המכירות של הטובין תחת סימן זה כחלק מן המבחנים לקיומו של מוניטין עסקי (בעמ' 220-219, ולעניין מוניטין בעוולת גניבת עין ראו כרך ב', בעמ' 1041-1042). בענייננו, המדובר במשך והיקף השימוש בלוגו "תבליני בשמת". אתייחס להלן לפרמטרים שהזכיר התובע ואבאר מדוע אין בהם כדי לסייע לו בתביעתו. התובע מצהיר כי הוא הבעלים של משק שטרן בו מיוצרים תבליני בשמת מזה 20 שנה (ס' 2 לתצהיר התובע). מדברים אלו של התובע לא ניתן ללמוד אם במשך כל התקופה הזו שווקו מוצרי התובע תחת הלוגו "תבליני בשמת" או תחת שמות אחרים. הדברים נכונים גם בהתייחס למכתבה של שופרסל מתאריך 1.7.2009 בו נרשם כי "תבליני בשמת משק שטרן" רשומים כספק פעיל במשך כ-10 שנים בספרי קטיף בע"מ שהינה חברת בת של שופרסל (מוצג 4 לתיק המוצגים מטעם התובע). בהקשר זה יצוין כי אין מחלוקת שלכל המאוחר החל מחודש יוני-יולי 2008 נמכרת תוצרתו של התובע בשקיות הנושאות את המותג של שופרסל, ולא עוד את הלוגו "תבליני בשמת" (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 7-6); כאשר פרטי המגדל רשומים בגופן ובגודל גנריים הזהים לכל המגדלים שאת סחורתם שופרסל משווקת (עמ' 15 לפרוטוקול ש' 23-8). והדברים מדברים בעד עצמם. אם לא די בכך - במסגרת חקירתו הנגדית של התובע הוגשו מספר שקיות בהן שווקה תוצרתו של התובע בשקיות הנושאות את המותג של שופרסל, כאשר בחלקן הספק שנרשם הוא "תבליני בוסמת" (נ/12 ו-נ/13) ועל שקית אחת מופיע "שם המגדל: שלמה שטרן ב.ש.מ.ת" (נ/15). זאת ועוד. לטענתה של הדסטק, שלא נסתרה, עד לשנת 2006 (ולא הוברר ממתי) שווקה תוצרתו של התובע בשקיות הנושאות את הלוגו "ב.ש.מ.ת". ואמנם הדסטק הציגה שקית הנושאת את הלוגו הקודם של התובע, עליה רשום הלוגו "תבליני ב.ש.מ.ת" ושחזותה שונה מזו של השקית ששווקה לאחר 2006 (מוצג 9 למוצגי הדסטק). הנה כי כן, התובע לא הוכיח שימוש רצוף בלוגו "תבליני בשמת" לאורך זמן כפי שטען לו. אשר להיקף השימוש - התובע הצהיר כי הוא מוכר את מוצריו בלעדית לכ-40 סניפים של שופרסל (סעיף 3 לתצהירו), אך לא זימן כאמור עדים כלשהם מטעם שופרסל לאמת נתון זה. הוא אף לא ציין אם מספר הסניפים שעמם הוא עובד, כטענתו, הוא קבוע כבר מראשית עבודתו עם שופרסל; או שמא בחלק מתקופת עבודתו עם שופרסל עבד התובע עם סניפים בודדים בלבד ומספרם גדל במהלך השנים. 21. ואולם גם לו הנחתי לטובתו של התובע כי עלה בידו להוכיח שימוש לאורך זמן רב ובהיקף משמעותי בלוגו "תבליני בשמת" - ולא היא - אין די בכך. בעניין פניציה התייחס בית המשפט למבחן "השימוש הממושך והנרחב" והבהיר כי הדגש צריך להיות על זיהוי הציבור את המוצר עם התובע. כדברי כבוד השופטת ש' נתניהו (שם, בעמ' 240): "השימוש הממושך והנרחב לא הוא החשוב, החשוב הוא אופי השימוש - האם היה זה שימוש כזה שבעקבותיו מזהה הציבור את המוצר עם התובע" (וראו גם דברי כבוד השופט י' מלץ בעמ' 251 לפסק הדין. דברים דומים נאמרו בהקשר של סימני מסחר בע"א 8987/05 מלכי נ' סבון של פעם (2000) בע"מ ואח' (9.10.2007), בפסקה 11 לפסק דינו של כבוד השופט י' אלון ובספרו של פרידמן, עמ' 224). עוד נאמר שם: "וככל שהייחודיות העובדתית של המוצר קטנה יותר, כך דרוש שימוש ממושך נרחב יותר, ויש מוצרים בעלי ייחודיות עובדתית קטנה ששום שימוש, יהיה ארוך כשיהיה, לא יספיק להם לרכישת מוניטין" (שם, בעמ' 241; כן ראו דברי כבוד השופט מלץ בעמ' 251 לפסק הדין). נמצאנו למדים כי שימוש ממושך ונרחב, לא די בו כדי להוכיח קיומו של מוניטין. 22. בענייננו, עסקינן בצמחי תבלין. מדובר במוצר שצורתו ותכונותיו הבסיסיים זהים מעצם קיומו והגדרתו. מקובלים עליי הדברים שאמר שפירא בעדותו, לפיהם "מה שמעניין את עקרת הבית זה מה שיש בתוך השקית, מה שהיא קונה ולא של מי הירק" (עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 26-25). ובלשון אחר: על פניו, צרכן הקצה של צמחי התבלין לרוב אדיש לזהות מגדלם, והוא אינו בוחר את צמחי התבלין שהוא רוכש על פי האריזה דווקא או על פי מותג כזה או אחר. הוא בוחר אותם לפי המאפיינים שאותם הוא יכול לבחון בחושיו, דהיינו, מראה וריח צמחי התבלין המונחים על המדפים (על אדישות הצרכן למקור הטובין כשולל מוניטין ראו ע"א 498/66 "דוחן" בע"מ נ' "יצהר" בע"מ, פ"ד כ(4) 600 (1966), בעמ' 602; ובהקשר לאופיו המבחין של סימן מסחר ראו עניין טוטו, בעמ' 890). מכל מקום, התובע לא הוכיח אחרת. הדברים עולים אף מדבריו של העד מטעם הדסטק, אלול, שהינו מגדל ומשווק בשוק הירק: "ש. אתה ציינת בתשובה שלך את העניין של 'ללא חרקים'. האם אתה מכיר מקרים אחרים חוץ מהשקיות של גוש קטיף שאנשים מבקשים אותם באופן מיוחד כי הם ללא חרקים, שיש דרישה להסתכל על השקית במיוחד כדי לדעת מי היצרן ורק את זה לקנות? ת. לא. בנושא של ללא חרקים זה יותר עניין של כשרויות" (עמ' 46 לפרוטוקול, ש' 10-6). 23. אין בכך כדי לומר שלא יתכן קיומו של מוניטין בענף צמחי התבלין. ואולם לאור מאפייני המוצר ואופן בחירתו ורכישתו על ידי הציבור, כפי שסביר להניח על פניו, שומה על מי שטוען כי קם לו מוניטין בענף להוכיח באופן ברור שהציבור מזהה את הלוגו או האריזה באמצעותם משווקים המוצרים ובוחר משום כך לרוכשם. לא די בהוכחת משך והיקף השימוש באותו לוגו או באותה אריזה על מנת לעמוד בנטל זה. והדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העדויות שנשמעו בתיק (מטעם התובע והנתבעים כאחד), מהן עולה כי לרוב ניתן למצוא במרכולים השונים תוצרת של מגדל אחד בלבד (עמ' 14 לפרוטוקול ש' 25-11; עמ' 12 ש' 25 - עמ' 13 ש' 4; עמ' 31 ש' 8-2). ומכאן, שהציבור הרוכש צמחי תבלין נחשף לרוב לצמחי תבלין של מגדל אחד בלבד - הוא המגדל שאיתו קשורים החנות או הסניף שבו מבצע אותו ציבור את הרכישה. במצב דברים זה, ניתן להניח כי הקונה מן הציבור אינו רוכש את צמחי התבלין בהם בחר משום שהוא מקשר את אריזתם עם מגדל מסוים והוא מעדיף את מוצריו על פני מוצרי מגדל אחר, אלא משום שאלו צמחי התבלין היחידים העומדים למכירה באותו מקום. אך מובן כי לא ניתן לשלול את האפשרות שאותו אדם ירכוש את מצרכיו פעם בחנות אחת ופעם בחנות אחרת ובדרך זו ייחשף למוצריו של מגדל אחר מזה שאת מוצריו הוא רגיל לרכוש. ויתכן שאף יטרח ויחפש אחר המרכול שבו נמכרים צמחי התבלין של המגדל המועדף עליו. אולם בהיעדר הוכחה אחרת, דומני שמותר להניח כי על פי רוב אנשים נותרים "נאמנים" לסניפים ורשתות מסוימים - בין משום המחירים המועדפים, בין משום מבחר המוצרים ובין משום הקרבה הגיאוגרפית למקום מגוריהם או עבודתם. אף אם הם מבצעים את רכישותיהם בשתיים או שלוש רשתות במקביל, לכל היותר מביא הדבר לחשיפתם לתוצרתם של מגדל נוסף או שניים. ממילא, אין בכך רבותא. כפי שהובהר, לנוכח מאפייני צמחי התבלין ואופן רכישתם ומשלא הוכיח התובע כי הצרכנים מייחסים חשיבות לזהות המגדל - אזי אף אם היינו לוקחים בחשבון את משך והיקף השימוש הנטענים על ידי התובע, לא היה בהם די להוכחת מוניטין כנטען על ידו. 24. בסיכומי התשובה מטעמו, טען התובע כי ניתן ללמוד על קיומו של מוניטין גם מן העובדה שהנתבעת 3 חיקתה את שקיותיו של התובע חיקוי חזותי ולא פונקציונאלי (סעיף 9 לסיכומי התשובה מטעם התובע). התובע רומז, ככל הנראה, לאינדיקציה שהוזכרה על ידי כבוד השופט מלץ בעניין פניציה בדבר עצם העתקת המוצר כשאין סיבה פונקציונאלית סבירה לחיקויו כגורם רלוונטי להוכחת מוניטין (שם, בעמ' 251). בעניין זה ניטשה מחלוקת בין השופט מלץ לשופטת נתניהו בדבר חיקוי ללא סיבה פונקציונאלית כאינדיקציה למוניטין (לעמדתה של כבוד השופטת נתניהו ראו, למשל, בעמ' 245 לפסק הדין). איננו נדרשים למחלוקת זו בענייננו, באשר לא הונח כל יסוד לסברה כי הנתבעות פעלו לשיווק מוצריה של ישע בשקיות הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת" ללא סיבה פונקציונאלית ומתוך כוונה ליהנות ממוניטין התובע. גרסתה של הדסטק, כי השימוש בשקיות התובע נעשה אך משום שישע "נתקעה" ללא שקיות ולא היו להדסטק שקיות שקופות לספק לה, מקובלת עליי ולא נסתרה (ראו למשל עמ' 52 לפרוטוקול ש' 15 עד עמ' 53 ש' 3). שלא כטענת התובע, אין בעדותה של ברגר - לפיה היו מעט שקיות שקופות (עמ' 44 לפרוטוקול ש' 4) - כדי לשנות ממסקנתי זו; שכן לא ברור כמה "מעט" שקיות כאלה היו, אם בכלל, ואם אלה הספיקו לצרכיה של ישע. 25. למעלה מן הצורך אתייחס לטענתה של הדסטק, כי חלק ניכר מן התוצרת שנמכרה בשקיות "תבליני בשמת" היתה תוצרתו של עטיה, וכי כבר בכך יש כדי לשלול קיומו של מוניטין כנטען על ידי התובע. אין בידי להסכים עם טענה זו. ראשית, שוכנעתי כי תוצרתו של עטיה ששווקה בשקיות הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת" שווקה כך תחת פיקוחו של התובע, אשר דרש מעטיה לעמוד בסטנדרטים שבהם עמדה תוצרתו של התובע; וכי לעניין המוניטין עטיה שימש כמעין "קבלן משנה" של התובע שתוצרתו ותוצרת התובע חד הם. שנית, ובניגוד לטענתה של הדסטק, לא ניתן להסיק מהחשבוניות שהוצגו על ידה על היחס בין היקף השימוש שעשה התובע לבין היקף השימוש שעשה עטיה בשקיות "תבליני בשמת". ממילא, לא עולה מהן כי עיקר התוצרת ששווקה על ידי התובע תחת הלוגו "תבליני בשמת" היתה תוצרתו של עטיה דווקא. ואולם גם אם אין כאמור בהתנהלות של התובע מול עטיה כדי לשלול קיומו של מוניטין לתובע, בוודאי שאין בכך כדי להעיד על מוניטין כזה. 26. לסיכום פרק זה, לא עלה בידי התובע להוכיח כי הלוגו "תבליני בשמת" הוא בעל מוניטין. משכך, לא יכולה לעמוד לתובע עילת תביעה בעוולה של גניבת עין. משלא הוכיח התובע קיומו של מוניטין בקרב ציבור כלשהו, מתייתר הדיון בשאלה איזה הוא הציבור שבקרבו נדרש להוכיח מוניטין (האם הציבור בכלל או מגזר מסוים). כמו כן, מתייתר הדיון ביסוד השני של העוולה - הוא יסוד ההטעיה. ממילא מתייתר הדיון בסעד של פיצויים סטטוטוריים - לרבות בשאלות העובדתיות הרלוונטיות לפסיקת פיצויים מסוג זה (דוגמא משך והיקף ההפרה הנטענת), שאלת הצורך בהוכחת עצם קיומו של נזק לצורך קבלת פיצויים וכיוצ"ב. עם זאת וטרם שאחתום את פסק הדין, אני רואה מקום להתייחס להתנהלות הצדדים בפרשה ובתביעה והשלכתה לעניין ההוצאות. התנהלות הצדדים 27. כפי שהוברר, לא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, ומכאן את זכאותו לסעד נגד הנתבעות 1 ו-2. עם זאת, אין להסיק מכך כי מלכתחילה לא היה מקום לפנייתו של התובע בתביעה ובבקשה למתן צו מניעה זמני; וזאת כדי להבטיח כי ככל שנמכרות שקיות של התובע המכילות תוצרת של ישע, אלה יוסרו מהמדפים (תצהיר התובע ס' 31-26; עמ' 17 לפרוטוקול ש' 3-1, ועמ' 19 ש' 21-18; וכן תצהיר זמיר קיי ותצהיר קובי סקורי). אלא שהתובע בחר לנהל את תביעתו כתביעה כספית לפיצויים בעילה של גניבת עין, מבלי שעשה ניסיון ממשי להוכיח את יסודות העילה ומבלי להוכיח ואף לנסות להוכיח קיומו של נזק כלשהו שנגרם לו (ראו למשל עמ' 21 לפרוטוקול ש' 4-1, 16-14, 24-23). טענתו כי קיבל שיחות מצרכנים שהתלוננו בפניו על מוצריה של ישע, נטענה באופן סתמי ובלא כל תימוכין. ממילא התובע גם לא הוכיח כי איזה מלקוחותיו חדל לרכוש את מוצריו בעקבות התלונות הנטענות. בנסיבות אלה, אין מקום לפסוק הוצאות לזכות התובע. 28. אין בדברים אלו כדי ללמד שהנתבעות מצידן פעלו בצורה ראויה. רחוק מכך. הנתבעת 2, הדסטק, מכרה לישע שקיות הנושאות לוגו ששימש את התובע ואף את פרטי משקו של התובע; כל זאת ללא קבלת הסכמתו של התובע. בכך העמידה הדסטק את התובע בפני סיכון כי יצטרך לתת את הדין ולשאת בזעמם של הצרכנים, במקרה שבו יימצא פגם כלשהו בתוצרתה של ישע או תימצא אי התאמה בין תכונות תוצרתה של זו לאלה הרשומים על האריזות שבהן שווקה. אף הנתבעת 1 מוטב היה כי תוודא, בעצמה, כי המגדל שבשקיותיו עושים שימוש נתן את הסכמתו לשימוש זה, טרם שהציבה שקיות אלה על מדפיה. אף אם אריזת התובע לא קנתה לה מוניטין בקרב הציבור, אין בכך כדי להתיר לנתבעות לנהוג בה כבשלהן כפי שעשו במקרה זה. בהקשר זה יצוין כי הנתבעות 1 ו-2 היו שתיהן מודעות היטב לצורך בקבלת הסכמה מאת התובע לשימוש בשקיות. עובדה היא שהסתמכו והדגישו שוב ושוב, הן בכתבי הטענות והן בתצהירים מטעמן, כי הסכמה כזו ניתנה - ואין זאת אלא שהבינו כי יש פסול בשימוש בשקיות התובע ללא קבלת רשותו. ואולם הוברר כי הסכמה כזו לא ניתנה וכי קו טיעון זה שבו דבקו הנתבעות אין לו על מה שיסמוך והוא חסר אחיזה במציאות. במצב דברים זה, גם הנתבעות 1 ו-2 אינן זכאיות כי ייפסקו הוצאות לטובתן. סוף דבר 29. תביעת התובע נגד הנתבעות 1 ו-2 - נדחית. פסק הדין החלקי שניתן נגד נתבעת 3 עומד בעינו. משנדחתה תביעת התובע, מתייתר הדיון בטענות הקיזוז שבפי הדסטק. מבלי לקבוע מסמרות בעניין אציין, כי טענותיה בעניין זה נטענו בעלמא וספק בעיניי אם היה מקום לקזז בגינן סכום כלשהו אילו התביעה היתה מתקבלת. התובע אמנם לא הזכיר את דרישתו לקבלת צו מניעה קבוע בסיכומיו; וניתן להניח שכך נהג לנוכח העבודה כי השקיות נושא התביעה הוסרו זה מכבר ממדפי הנתבעת 1. מכל מקום, ברי כי ככל שנותרו בידי מי מהנתבעות שקיות הנושאות את הלוגו "תבליני בשמת" ואת פרטי משקו של התובע, הן אינן יכולות לעשות בהן שימוש או למוכרן לצד שלישי. בנסיבות תיק זה, כפי שפורט לעיל, כל צד ישא בהוצאותיו - התובע מצד אחד ונתבעות 1 ו-2 מצד שני. גניבת עין