קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת נציגות בית משותף נגד שוכר חנות:   שלושה נושאים עמדו ביסוד תביעת נציגות הבית המשותף מרחוב בן יהודה 19 בירושלים (להלן: "המערערת") כלפי המשיבים, שהם בעל הזכויות מכוח שטר הקדש (משיב מס' 1) והמחזיק מכוח שכירות (משיב מס' 2), של חנות המצויה בבית האמור. הנושא הראשון מתייחס לתשלום דמי ועד בית (תחזוקת הרכוש המשותף), כאשר לטענת המערערת התשלומים לא שולמו מאז שלהי שנת 1994; הנושא השני, מתייחס לסילוק של מתקנים, אשר לטענת המערערת הותקנו בשטחי הרכוש המשותף, והם שני מזגנים (האחד המצוי בחדר המדרגות והשני בקיר החיצוני הפונה אל הרחוב), מדחס קירור, סככה (צלון) ושלט פרסומת; הנושא השלישי, הנו תביעה לדמי שימוש ברכוש המשותף, בסך של 5,000 ש"ח, עבור ניצול השטחים הנ"ל. בפסק-דין ערוך ומנומק היטב עמדה הערכאה הקודמת אחת לאחת על כל טענות הצדדים. בסופו של דבר נקבע, כי התשלום עבור ועד הבית יהיה נמוך מהסכום הנתבע בשיעור של 60 ש"ח לחודש, ויעמוד על סך של 15 ש"ח לחודש בלבד. בנסיבות אלו, חויבו המשיבים לשלם תשלומי ועד בית בסכום כולל של 1,081 ש"ח.   אשר למתקנים קבעה כב' המפקחת, כי יש להסיר את המזגן המצוי בחדר המדרגות, שהותקן לפני שנים רבות, זאת מכיוון שלאור תלונות מצד בעלי דירות, על-כך שרעש המזגן מפריע ומטריד, ממילא לא נעשה בו שימוש מזה זמן רב.   לגבי הסככה (צלון) נקבע - לאחר שבנושא זה הועדפה גרסת המשיב מס' 2 - כי היא מותקנת בקיר החיצוני מזה שנים רבות. בנסיבות אלו, לא נמצאה הצדקה להורות על הסרתה. מנגד לכך, ניתן צו להסרת שלט הפרסום, מכיוון שלא הובאה ראיה בדבר הסכמה של הדיירים או האסיפה הכללית להתקנתו.   בנוגע למדחס המזגן ולמדחס יחידת הקירור, המותקנים בקיר החיצוני הפונה אל הרחוב, קיבלה הערכאה הקודמת את טענת המערערת, שלפיה נדרשת הסכמה להתקנתם על קיר הרכוש המשותף. ואולם, חרף זאת נדחתה התביעה להסרתם המיידית, מכיוון שחלה מניעות כלפי המערערת לאור הסכמה מצד נציגתה ובא-כוחה דאז, שניתנו למשיב מס' 2. עם זאת, המניעות האמורה תוחמה לפרק זמן מירבי של חמש שנים בלבד, התקופה שבה אמור המשיב מס' 2 להחזיק בנכס מכוח חוזה השכירות, שעליו חתם עם המשיבה מס' 1. בנסיבות אלו, הורתה הערכאה הקודמת על סילוק שני המתקנים האמורים, אולם זאת עם סיום תקופת השכירות ולא לאחר יום 1.4.05. התביעה לגבי דמי השימוש הראויים נדחתה, מכיוון שאין המדובר בעניינים המצדיקים פסיקת פיצויים על דמי שימוש כאמור. 3. על פסק הדין הנ"ל הוגשו ערעורי שני הצדדים. המערערת מלינה בערעורה על החלטת ביניים, שבה דחתה הערכאה הקודמת את בקשת בא-כוחה להציג את שטר ההקדש, שמכוחו המשיבה מס' 1 הנה בעלת הזכויות בחנות. כמו-כן טוענת המערערת כנגד קביעת שיעור דמי ועד הבית, בניגוד להחלטת האסיפה הכללית שקבעה בשעתו חיוב בשיעור של 60 ש"ח לחודש ודחיית תביעתה לסלק גם את כל המתקנים, שכב' המפקחת לא הורתה על הסרתם לאלתר. לבסוף טוענת המערערת כלפי מיעוט ההוצאות ושכר טרחת עורך-דין, שנפסקו לזכותה. מנגד לכך, המשיבים מערערים כלפי הקביעה המחייבת אותם לסלק את מדחסי המזגנים (להבדיל ממדחס יחידת הקירור), הן לגבי זה המצוי בחדר המדרגות והן לגבי זה המצוי בחזית הפונה אל הרחוב. עם זאת המשיבים מסכימים, כי אם יתקבל ערעורם לגבי התקנתו של המדחס השני (החיצוני) - באופן שלא תחול חובה להסירו בשנת 2005 - כי אז הם חוזרים בהם מהערעור לגבי החובה שהוטלה עליהם בפסק הדין, להסיר לאלתר את מדחס המזגן המותקן בחדר המדרגות (הפנימי).   4. נתנו את דעתנו לכל טענות באי-כוחם המלומדים של הצדדים ומסקנתנו היא, כי יש לדחות את שני הערעורים גם יחד, אף אם מצאנו שיש לערוך תיקון אחד בפסק הדין, זאת בכל הנוגע לערעור המשיבים, לגבי הגבלת תקופת תוקפה של המניעות, עד לשנת 2005 בלבד, כאמור לעיל. ואלה טעמנו למסקנה הנ"ל:   5. הדרישה להצגת כתב ההקדש נדחתה על-ידי הערכאה הקודמת בהיותה בלתי רלוונטית. כך גם אנו סבורים, שכן המדובר במחלוקת בין בעלי הזכויות בחנות לבין נציגות הבית המשותף, בכל הנוגע לשימוש בחלקים ברכוש המשותף של הבית המשותף. למחלוקת זו אין כל קשר לגבי תוכנו של כתב ההקדש או טענות לגבי שינויים, אשר לטענת בא-כוח המערערת, נערכו בו. אמנם, בפרשת התביעה טענה המערערת כי המשיב מס' 1 הפר את תנאי שטר ההקדש, בכך ש"השכיר את החנות לדייר אחר שזהותו אינה ידועה לתובעת" (סעיף 4 לכתב התביעה), אולם לנושא סמכות ההשכרה מכוח שטר ההקדש לא על המפקח על רישום מקרקעין ליתן מענה. המערערת יכולה, אם בכלל, לשקול הביא את טענותיה בנושא זה לפני בית המשפט או בית הדין, שלפניו נדון הפיקוח על ההקדש. אכן, בא-כוח המערערת הצביע על עניין אישי שיש לו בנושא ההקדש, אולם עם כל הכבוד לא עניינו הפרטי הוא הנדון כאן לפנינו, אלא עניינה של המערערת, בכל הנוגע לנושאי הרכוש המשותף. כמפורט לעיל, לא מצאנו זיקה ורלוונטיות בין אלה לבין הנושא האמור.   6. בכל הנוגע לתשלום דמי ועד הבית, עבור תחזוקת הרכוש המשותף, קבעה הערכאה הקודמת, כי החלטת האסיפה הכללית של הדיירים מיום 5.12.94 לא יכלה לחייב את מי שלא נכח בה. הטעם לכך נעוץ בהוראת סעיף 12(ב) לתקנון המצוי בתוספת לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969-, האוסרת להטיל על בעל דירה חובות ותשלומים, מעבר לאלה המפורשים בפרק י' לחוק המקרקעין. מכיוון שההחלטה לתשלום אחיד בסך 60 ש"ח סטתה ממתכונת קביעת תשלומי ועד הבית בהתאם לדין, פשיטא, שנדרשה הסכמה מפורשת לכך. מכיוון שזו לא ניתנה על-ידי המשיב מס' 1, לא ניתן לחייבו לשאת בתשלום האמור, אלא רק על-פי הקביעה המאוחרת יותר, בהתאם להחלטת האסיפה הכללית מיום 1.3.00, שבה נכח נציגו. באסיפה זו נקבע חיוב חודשי בשיעור של 15 ש"ח. בנסיבות אלו, כדין נקבע שעל המשיבים (ומשפטית - על המשיב מס' 1) לשלם דמי ועד בית לתחזוקת הרכוש המשותף, לפי השיעור הנ"ל.   7. אשר למתקנים, מקובלת עלינו עמדת כב' המפקחת לכך שהתקנת הסככה (הצלון) אינה מחייבת את הסרתה. המדובר בהתקנה מלפני שנים רבות ובנסיבות אלו קיימת מניעות כלפי המערערת לדרוש עתה את שינוי המצב. יתר-על-כן, גם בלא המניעות האמורה דעתנו היא, כי המדובר בשימוש סביר ורגיל במקרקעין המשמשים לחנות - כפי שלחנויות הסמוכות יש גם כן צלון (כעולה מהצילומים המצויים בתיק), וכפי הקיים בחנויות רבות ברחבי העיר. לפיכך, לא היינו מוצאים לנכון להורות על הסרת הצלון אף אם היינו דוחים את טעמי הערכאה הקודמת. מכל מקום, מכיוון שלפני שנים הוא הותקן בקיר החיצוני, יש בדבר משום שימוש סביר ומוסכם.   8. נותר נושא מדחסי המזגנים (לאחר שהמשיבים לא עמדו בערעורם על חובתם להסיר את שלט הפרסום וסילוק מדחס הקירור, בהתאם לקביעה בפסק הדין). הערכאה הקודמת ציינה בהכרעתה, כי בשנים האחרונות מסתמנת בפסיקת המפקחים על רישום המקרקעין מגמה לראות, בנסיבות מסוימות, התקנת מזגן כשימוש סביר ורגיל ברכוש המשותף, בכפוף לתנאי הזמן והמקום. דעתנו היא, שיש לעודד מגמת פסיקה זו לאור תנאי האקלים בארץ. כל אימת שההתנגדות להצבת מזגן אינה נובעת מהפרעה ממשית לשכנים ולציבור, בין אם בשל רעש או מפגע בטיחותי ובין אם בשל פגיעה אסתטית בולטת או פגיעה ממשית אחרת, ניתן לראותה כבלתי סבירה, ואת השימוש במזגן - יש לראות כשימוש רגיל. קל וחומר הם פני הדברים בכל הנוגע לבתי עסק ולחנויות.   עם זאת, אין לנו צורך להידרש כאן למגמת הפסיקה האמורה, שכן נחה דעתנו, כי יש ממש בקביעת הערכאה הקודמת לקיומה של מניעות מיוחדת הנוצרת כלפי המערערת, עקב הסכמת גב' שושנה מזור שנבחרה לנציגות הבית, וכן הסכמת בא-כוחה דאז של הנציגות. מנגד לכך, לא מצאנו הצדקה להחיל מניעות זו רק עד לשנת 2005. לעניין זה נקבע בפסק הדין, כי המניעות חלה כל עוד המשיב מס' 2 מחזיק בנכס. איננו סבורים כך. משניתנה הסכמה להתקנת המזגן בקיר החיצוני הפונה אל הרחוב, ממילא היא חלה לגבי השימוש בחנות ככזו - להבדיל ממדחס הקירור המשמש סוג חנויות מסוים בלבד - ולא מצאנו במסכת הראיות שההסכמה האמורה הוגבלה מראש לפרק זמן מסוים או צומצמה למספר שנים זה או אחר. המערערת גם לא טענה כך. בנסיבות אלו, תתוקן בפסק הדין ההגבלה, שלפיה עם הפסקת החזקתו של המשיב מס' 2 בחנות או ביום 1.4.2005 לפי המוקדם, יהיה על המשיבים להסיר את מדחס המזגן האמור. לפיכך, יושמט תנאי זה מהפסקה השניה לסעיף 8 לפסק הדין. לאור מסקנה זו, אין עוד צורך לדון בשאלת הסרתו של המזגן המותקן בחדר המדרגות, והצו המורה על סילוקו ייוותר על כנו. יצוין עוד, כי רשמנו לפנינו את הצהרת בא-כוח המשיבים, כי הם יהיו אחראיים לנזקים כלפי צד שלישי בשל המדחסים המותקנים, וכי הם לא יטענו שאחריות בנושא הנזקים חלה על המערערת.   9. לאור התוצאה אליה הגענו, מתייתר גם הצורך לדון בטענות המערערת לגבי שיעור שכר הטרחה הנמוך שנפסק לזכותה. מכל מקום, אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בנושאים כגון אלה.   10. על יסוד האמור לעיל, ובכפוף לסייג בדבר ביטול החובה לסלק בעתיד את מדחס המזגן הפונה אל הרחוב, נדחים שני הערעורים. אין צו להוצאות.ועד בית משותףשכירותבתים משותפים