בפסיקת בתי המשפט נקבע לא אחת כי עצם הגשת תזכיר תביעה, אינו מהווה הוכחה בדבר זכויות במקרקעין. כך קבע בית המשפט בע"א 2194/96 (מחוזי ב"ש) אלחורטי ואח' נ' מינהל מקרקעין ישראל (פורסם במאגרים משפטיים) באומרו את הדברים הבאים (כב' השופט י' בנאי), פיסקה 4 לפסק הדין: "המערערים לא הביאו כל ראיה פוזיטיבית כי אכן להם זכויות בעלים במקרקעין. העובדה שהוגשו על ידי המערערים תביעה לפקיד ההסדר בהתאם לפקודה, וכי תביעה זו לא הוכרעה על ידי פקיד ההסדר למרות שהוגשה לפני שנים רבות, היא כשלעצמה, אין בה כדי להוות הוכחה בדבר זכויות כלשהן של המערערים במקרקעין. משהשהה פקיד ההסדר את הכרעתו בתביעה, יכלו המערערים וזכאים היו לנקוט בצעדים משפטים מתאימים להחשת ההכרעה, ובצד כזה לא נקטו. לא הוכח נוהג כי עם הגשת התביעה בפני פקיד ההסדר - זכאים המערערים להחזיק בתוקף כך, במקרקעין". פסק דין נוסף אליו הפנה בא כוח הנתבע 2 הוא עת"מ (מחוזי ב"ש) 112/99 מוסטפה אבו רביעה ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח',[] שניתן על ידי כב' השופטת ר' אבידע. גם באותו עניין נקבעו דברים דומים כדלקמן, (פסקה 7 לפסק הדין): "נטען על ידי העותרים כי הם בעלי הזכויות במקרקעין שאליהם מתייחסת התוכנית. לביסוס טענה זו מסתמכים העותרים על נספחים א(1) - (5) לעתירתם. נספחים אלה אינם אלא תביעות שהגישו משפחת העותרים לפקיד ההסדר. מיותר לציין שהגשת התביעות אינה הוכחה לכך שיש לעותרים זכות במקרקעין. מאחר ואין בעלים רשומים למקרקעין על פי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, תשי"א - 1951, המקרקעין הן קרקעות המדינה, המנוהלים על ידי המינהל" קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תזכיר תביעה: לפניי תובענה למתן צו מניעה המורה לנתבעות ולמי מטעמן לצאת מן המקרקעין שהוגדרו בכתב התביעה והאוסר עליהם לשוב ולהיכנס אליהם, כל עוד לא תתקבל החלטה שיפוטית או חוקית אחרת. כן נתבקש בית המשפט להורות לנתבעות להסיר כל תשתית שהוקמה על המקרקעין ולהשיב המצב לקדמותו - ערב הפלישה, כלשון כתב התביעה. כתבי טענות והליכים כתב התביעה כתב התביעה במקורו הוגש רק כנגד הנתבעת 1, אך במהלך הדיונים בבקשה לצו מניעה זמני, ביקש הנתבע 2 להצטרף כנתבע נוסף ובהסכמת התובעים, אכן כך נעשה. כתב התביעה במקור מפרט את הטענות כלפי הנתבעת 1 אך למעשה, הטענות מופנות כלפי שתי הנתבעות. כתב תביעה מתוקן לא הוגש אולם אין לצדדים כל טענה בעניין זה, שכן המחלוקות ביניהם עולות מכתבי הטענות הרבים אשר הוגשו במסגרת הדיון בבקשה לצו מניעה זמני. בכתב התביעה נטען שהתובעים הם בדואים תושבי הנגב, שניים מתוך תשעת יורשיו של פרג' בן מרעי בן בררי ז"ל שנפטר בשנת 1962. נטען שהתובעים, יחד עם בני משפחה אחרים, הגישו לפקיד ההסדר תזכיר תביעה שפרטיו נרשמו בכתב התביעה, ביחס למקרקעין הידועים כגוש 100221 (להלן: "המקרקעין") המצויים בין באר שבע ללהבים ולעומר. תזכיר התביעה צורף לכתב התביעה והתובעים טוענים כי קיים סיכוי רב להצלחת תביעתם. מנגד, כך נטען, תביעתה הנוגדת של מדינת ישראל היא שיורית בלבד. על פי כתב התביעה, ביום 14.11.09 או בסמוך לכך, גילו התובעים שהנתבעת 1, בליווי משטרתי, החלה לבצע עבודות תשתית נרחבות במקרקעין. התובעים הגישו תלונה במשטרה בגין פלישה טרייה אך המשטרה לא עשתה דבר. נטען שהתובעים פנו לנתבעת בדרישה לפנות את השטח וכי הפניה נותרה ללא מענה. התובעים טוענים כי פעולות הנתבעת הן בבחינת גזילת המקרקעין של התובעים בכוח הזרוע וכי תוך יישום מדיניות זו, מגויסת משטרת ישראל לשם הגנה על מבצעי הפלישה. כתב ההגנה מטעם הנתבעת 1 טוענת הנתבעת 1 כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב ובחוסר ניקיון כפיים, תוך הצגת עובדות חלקיות בלבד, בין היתר, בכך שהיא לא הוגשה גם נגד מינהל מקרקעי ישראל - הנתבע 2, שהרי הנתבעת 1 פועלת מטעמו של זה במקרקעין. הנתבעת 1 הכחישה את טענות התובעים בכתב התביעה וטענה כי היא לא ביצעה עבודות תשתית נרחבות, אלא עבודות נטיעה שמועילות לכלל תושבי האזור, משביחות את הקרקע ומטיבות עימה. כתב ההגנה מטעם נתבע 2 טוען הנתבע 2 כי התובעים לא תיארו את המקרקעין באופן שמאפשר זיהויים וכי בכל מקרה, המקרקעין מצויים בניהולו ואחזקתו של הנתבע 2 מזה שנים, ואף ישנו רישום ראשוני לטובת רשות הפיתוח בעניין זה, וזאת מכוח חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצוים) תשי"ג - 1953 (להלן: "חוק רכישת מקרקעין"). נטען, כי הנתבעת 1 מבצעת עבודות מטעם הנתבע 2 וכי הדבר ידוע לתובעים. על כן, הגשת התובענה נגד הנתבעת 1 בלבד מהווה חוסר תום לב. כן טוען הנתבע 2 שגם אם יעלה שהקרקע לא הוסדרה, הרי על פי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, תשי"א - 1951 (להלן: "חוק נכסי המדינה") וסעיף 22 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969 (להלן: "פקודת ההסדר"), שייכים המקרקעין למדינה. עוד נטען, שהמקרקעין מוחזקים שנים רבות בידי המינהל בדרך החכרה לאחרים וכי המקרקעין מיוערים בחלקם. התובעים לא טוענים שהם מחזיקים בקרקע והתובענה מבוססת על תזכיר תביעה בלבד. תזכיר תביעה לא יכול לבסס זכות כלשהי בקרקע, כך על פי הפסיקה, טוען הנתבע 2 בכתב הגנתו. לא רק זאת, אלא שהתובע 2 כלל לא הגיש תזכיר תביעה ותזכיר התביעה מתייחס רק ל-4/5 מהקרקע. עוד נטען בכתב ההגנה כי ההסכם שצורף לכתב התביעה, לפיו אביהם רכש את המקרקעין מאיברהים בן סלאמה, אינו מוכיח את זכותם של התובעים במקרקעין שכן אין כל ראיה לכך שאותו ההסכם מתייחס למקרקעין נשוא התובענה. ההסכם אינו מציין מהי החלקה ולא מצורפת מפה לזיהוי. עוד נטען כי התובענה נגועה בחוסר תום לב ובשיהוי, שכן המקרקעין הוחכרו לאחרים כל העת וחלק מהמקרקעין יוער בעבר, ואילו התובעים טרחו להגיש את תביעתם רק עתה. הבקשה למתן צו מניעה זמני והצו שניתן בד בבד עם הגשת התובענה, הגישו התובעים בקשה למתן צו מניעה זמני לסילוק יד ולהשבת המצב לקדמותו. הצדדים הגישו תגובותיהם לבקשה למתן צו מניעה זמני ובמסגרת הדיון בבקשה, הוגשו תצהירים מטעם הצדדים וכן נספחים לאותם התצהירים. במהלך הדיון הראשון בבקשה למתן הסעד הזמני, צורף הנתבע 2, כאמור, כנתבע נוסף ונקבע מועד להמשך דיון בבקשה. בדיון הנדחה, ביום 23.12.10, לא הייתה התייצבות מטעם הנתבע 2, בטענה כי קיימת שביתה בפרקליטות. יחד עם זאת, התייצב מר שלמה ציזר, המצהיר מטעם הנתבע 2, נשמעו דברי בא כוח הצדדים וגם דבריו של מר ציזר ובסופו של יום, לאחר שמצאתי שלא הייתה הצדקה לאי התייצבות נציג נתבע 2, הואיל ונתבע זה יוצג על ידי המחלקה המשפטית שלו אשר לא שבתה, ונוכח הדברים שנאמרו בדיון ועלו מן המסמכים השונים, ניתן על ידי צו מניעה ארעי שעיקרו הימנעות מהמשך ביצוע העבודות נוספות ומתן רשות לבצע עבודות תחזוקה בלבד. קבעתי מועד להמשך הדיון ליום 23.5.11. בדיון האמור, נעשה מאמץ רב להביא הצדדים לידי הסכמה בתיק העיקרי ואף נוסחה הסכמה מפורטת על ידי בית המשפט יחד עם באי כוח הצדדים ונציגי הצדדים. ואולם, לאחר הפסקה, הודיעו הצדדים כי אין ביכולתם להגיע לאותה הסכמה והחל הדיון בבקשה למתן צו מניעה זמני. במהלך הדיונים בבקשה למתן סעד זמני, נחקרו ארוכות המצהירים מטעם הצדדים ולאחר שבעבר לא עלה בידי בית המשפט לשכנע את כל הצדדים להסכים לכך שהדיון יתקיים בתיק העיקרי, תוך הותרת צו המניעה הארעי על כנו, הסכימו הצדדים בסופו של דבר לכך שלא תינתן החלטה בבקשה למתן סעד זמני, כי הצדדים יגישו את סיכומיהם בתיק העיקרי ויינתן פסק דין, ללא החלטה בבקשה לסעד זמני. מכאן פסק דין זה. צמצום המחלוקות למקרקעין שלא הופקעו כבר בתחילת ההליכים, הודיעו התובעים כי הם מבקשים לצמצם את הסעדים המבוקשים על ידם באופן שהם יחולו רק לגבי אותו חלק מן המקרקעין אשר לא הופקע על פי חוק רכישת מקרקעין, בהתאם לסימון של המודד מטעם הנתבע 2, מר סרגיי זלצמן (נספח ג' 1 לתגובת הנתבע 2). הצדדים טענו בסיכומיהם טענות שונות לעניין ידיעתם של התובעים, מלכתחילה, כי חלק מהמקרקעין אכן הופקע אם לאו, כל אחד לפי שיטתו, אך הואיל ואין ההכרעה בכך דרושה לצורך מתן פסק דין זה, לא אדון במחלוקת זו של בין הצדדים. בפרק דלעיל, הובאו בקצרה טענות הצדדים בכתבי הטענות. עתה, תפורטנה טענות הצדדים, כפי שהן באות לידי ביטוי בסיכומים שהוגשו בכתב (לרבות סיכומי תשובה ותגובות למיניהן). טענות התובעים התובעים גורשו מן המקרקעין בתחילת שנות החמישים וזהו "החטא הקדמון". פינויים של התובעים ובני משפחותיהם נעשה ללא אבחנה בין השטח המופקע לבין זה שאינו מופקע. המדינה אינה רשאית לראות את עצמה כבעלים של הקרקע והמילה האחרונה תאמר על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת בירור תזכיר התביעה של התובעים. חוק רכישת מקרקעין הוא חוק אשר פוגע פגיעה חמורה בזכויות הקניין ובמקרה הזה, כך נטען, המדינה רואה עצמה פטורה אפילו מהוראות חוק רכישת מקרקעין. אין למדינה הסמכה חוקית ליטול את המקרקעין אשר לא הופקעו. המדינה טוענת לחזקה נוגדת והנטל להוכיח זאת מוטל על המדינה. המדינה לא הוכיחה את חזקתה נוגדת, שכן הגישה מסמכים בלתי קבילים כראיה: הסכמי השכירות שצירף מר ציזר לתצהיריו אינם מתייחסים לשטח שלא הופקע ושטח זה מעולם לא הושכר לאחרים. מכל מקום, חוזי השכירות, כפי שהוגשו אינם קבילים כראיה; המדינה אינה זכאית להוכיח את הסכם השכירות בעדות בע"פ; המפות שהוגשו באמצעות מר ציזר הוגשו באופן בלתי קביל, שכן הוא לא הכין אותם והוא אינו מודד מוסמך; לא ניתן לזהות בפסקי הדין שצורפו לתצהירו המשלים של מר ציזר אם הם מתייחסים לשטח שלא הופקע, שהרי זיהוי השטח בפסקי הדין נעשה באמצעות מפה וזאת לא צורפה לתצהיר. אין לקבל את טענת הנתבע 2, כי במקרקעין שלא הופקעו הייתה חוות הדגמה, זו אינה צורת התיישבות, אין בה גידולים חקלאיים ומדבריו של מר ציזר עולה טענה אבסורדית כי העדרים הלכו לחוות ההדגמה כל יום, מרחק של מאות או אלפי קילומטרים. אין לקבל את דבריו של מר ציזר שהוא לא יודע על כך שבדואים פונו מהשטח בשנת 1956, כפי שאין לקבל שמר ציזר לא יודע על גילוי האש והמצאת הגלגל. נטען שמר ציזר העיד עדות כוזבת ומגמתית לשם מימוש מטרותיו. מטרת הנתבעים היא להפקיע את הקרקע, אשר לא הופקעה כחוק, מידי התובעים, שהם בעליה החוקים וזאת על ידי יצירת התיישנות רוכשת. מכל מקום, הנתבע 2 לא הוכיח החזקה בשטח, עיבוד קרקע וכיוצ"ב. למדינה לא קיימות זכויות לפי סעיף 22 לפקודת ההסדר וסעיף 3 לחוק נכסי המדינה. התובעים אינם נדרשים להוכיח לפני בית המשפט בהליך הזה, את זכותם לבעלות במקרקעין. די להם שיראו שהגישו תובענה מתאימה לפקיד ההסדר. אשר לטענת הנתבע 2 לפיה התובע 2 אינו נמנה על מגישי תזכיר התביעה, הרי שנפלה טעות ברישום תעודת הזהות על ידי פקיד ההסדר. טענות נתבע 2 כתב התביעה נעדר תיאור המקרקעין כדי אפשרות זיהוים במדויק. התובעים לא הוכיחו שתזכיר התביעה מתייחס למקרקעין שאינם מצויים בשטח שהופקע, שטח שאליו הגבילו התובעים את תביעתם. למדינה זכות בעלות במקרקעין שלא הופקעו וזאת מכוח סעיף 3 לחוק נכסי המדינה וסעיף 22 לפקודת ההסדר. המדינה מחזיקה במקרקעין ונוהגת בהם מינהג בעלים, בכך שהחכירה את המקרקעין לאחרים, ביצעה פעולות יעור במהלך השנים ובכך שקיימה במקום בעבר "חוות הדגמה". כן ביצעה המדינה במקום פיקוח שוטף. מנגד, התובעים לא טוענים לאחזקה במקרקעין וכל מה שעולה מעדות התובע 2, הוא כי נוהג הוא לבקר במקרקעין. תזכיר תביעה, כשלעצמו, אינו מהווה ראיה לקיומה של זכות במקרקעין., התובע 2 כלל לא הגיש תזכיר תביעה ובכל מקרה, תזכיר התביעה מתייחס ל-4/5 מהמקרקעין ולא ניתן לדעת, על פי התביעה, מהו השטח שהתובעים טוענים לבעלות עליו. אין ראיה לכך שהסכם המכר שצורף לכתב התביעה חל על החלקה נשוא התובענה שכן הוא איננו מציין מהי החלקה וגבולותיה ולא מצורפת מפה לזיהוי השטח. כמו כן, אין ראיה לכך שהמוכר היה הבעלים של השטח. בנוסף, לא ברור מהו הקשר של התובעים לאותם צדדים להסכם, שהרי לא צורף צו ירושה וקיימת רק טענה בעלמא שזהו מסמך של אביהם. הוכחה תועלת רבה בביצוע הנטיעות לשימור הקרקע, טיוב שלה, ובכל מקרה, המדובר הוא בעבודות הפיכות. התובענה הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי, שכן המקרקעין הוחכרו לאחרים, חלק מהמקרקעין יוער בעבר, דבר המבטא מנהג בעלים מצד המדינה, והתובעים לא טרחו להגיש כל הליך בהקשר כך. העדר תום לב קיים גם בעובדה שהתובעים בחרו שלא לצרף את הנתבע 2, שהוא בעל דין עיקרי. אין מקום להתייחס לטענות התובעים כי המדינה טוענת שקמה לה זכות במקרקעין מכוח התיישנות, שכן המדינה לא טענה טענה מסוג זה. טענות הנתבע 1 התובענה הוגשה בחוסר נקיון כפיים בכך שלא צורף הנתבע 2, אשר מכוח זכותו במקרקעין פעלה הנתבעת 1 בפעולות יעור וכיוצ"ב. מתן סעד המבוקש יגרום למקרקעין נזק. קיימת חשיבות רבה בביצוע הנטיעות, שכן יש בהן לשמר את הקרקע ולהשביח אותה ובכל מקרה, לתובעים לא יגרם כל נזק מביצוע הפעולות האמורות, שכן מדובר במצב הפיך. העדר זיהוי מספיק של המקרקעין כאמור, טוען הנתבע 2 כי כתב התביעה אינו מזהה באופן ברור את המקרקעין אשר לגביהם נתבקשו הסעדים על ידי התובעים. נטען שתקנה 82 (א) לתקנות סדר דין האזרחי, מחייבות לכלול תיאור של המקרקעין לפי גבולות או מספרים שבפנקס המקרקעין או במפה וכי יש לצרף מפת מקרקעין מאושרת בידי מחלקת המדידות. אין מחלוקת על כך שמפה מפורטת, המאפשרת לזהות את המקרקעין אליהם מתייחסת התובענה, לא צורפה לכתב התביעה. יחד עם זאת, במהלך הדיונים שהתקיימו לפניי, הוברר כי המחלוקות בין הצדדים מתייחסות, בטרם הודיעו התובעים על צמצום תביעתם לשטח שלא הופקע, למקרקעין אשר צוינו בנספח 1 לתצהירו של שלמה ציזר מיום 24.2.10 (שצורף לתגובת המינהל לבקשה לצו מניעה). המדובר הוא בתשריט עליו נעשה שרטוט על ידי שלמה ציזר ובמהלך הדיונים לא היתה מחלוקת כי שני הצדדים מתייחסים לשטח המקרקעין שתוחם בצבע כחול באותו התשריט. לאחר צמצום המחלוקת לשטח שלא הופקע, הרי גם שטח זה ניתן לזיהוי באמצעות המפה שצורפה לתעודת הציבור מטעם סרגיי זלצמן (נספח ג' 1 לתגובת המינהל). על כן, גם אם לא מילאו התובעים אחר הוראות תקנה 82 ולא זיהו את המקרקעין אליהם מתייחסת התובענה, הרי משהוגשו המסמכים האמורים על ידי הנתבע 2 ונשמעה עדותו של מר ציזר בהתייחס אליהם, לא ניתן לומר כי באופן כללי, אין בידי בית המשפט ראיות מספיקות כדי לדעת לאיזה שטח מכוונת תביעתם של התובעים. במהלך הדיונים הוברר כי התובעים טוענים לבעלות בשטח המזרחי שבמפה שצורפה לתע"צ של סרגיי זלצמן, אותו שטח שלא הופקע. מבחינה זו רופא, לכאורה, הפגם שבכתב התביעה. הודגשו על ידי, ולא לשווא, המילים "באופן כללי", שכן מצאתי שיש לקבל את טענת הנתבע 2 לפיה לא עלה בידי התובעים להוכיח שתזכיר התביעה שצורף לכתב התביעה, ואשר מכוחו טוענים התובעים לבעלות על הקרקע, מתייחס דווקא למקרקעין שמצויים בשטח שלא הופקע, שטח שאליו הגבילו התובעים את תביעתם. עיון בכתב התביעה ובתזכיר התביעה שצורף אליו מעלה, כי תביעת הבעלות לפקיד ההסדר הוגשה בהתייחס לגוש 100211 וכי שטח החלקה הוא 1490 דונם. עיון בתזכיר התביעה מעלה כי הוא מתייחס ל- 4/5 מהמקרקעין וכי כל אחד מן התובעים שם תובע 1/5 מהמקרקעין. לא מונחות בפני ראיות שתצבענה על כך שאותן 4/5 מתייחסות דווקא לאותו חלק מן המקרקעין אשר לא הופקע. כלומר, חסרה "חוליה מקשרת" שתראה, במאזן ההסתברויות, כי תביעת הבעלות של התובעים שמופיעים בתזכיר התביעה, מתייחסת לשטח שלא הופקע, ואשר בגינו מבקשים התובעים סעד מבימ"ש. לא רק זאת, אלא שהתובע מס' 1 כלל לא הגיש תצהיר שהיה יכול להיות בו כדי להצביע על כך שתביעתו בתזכיר התביעה מתייחסת לשטח שלא הופקע ואילו הנתבע 2, לא מופיע כתובע בתזכיר התביעה. לעניין זה, אציין כי טענת התובעים שנעשתה טעות על ידי פקיד ההסדר, לא נתמכת בראיה של ממש. עוד לא ניתן לדעת, בהעדר מפה וזיהוי, לאיזה שטח מן המקרקעין שלא הופקעו מתייחסות שתי החמישיות שנתבעו על ידי התובעים, כטענתם, בתזכיר התביעה. אכן, התובע 2 נשאל לעניין זה על ידי בא כוח נתבע 2, והוא לא ידע לומר לאיזה שטח מתייחסת תביעתו (עמ' 27 ש' 6 - 16 לפרוט'). התובע המשיך שהוא לא יודע לזהות במפה אך הוא יודע מעשית. אם זאת תשובתו של התובע, הרי ברור שהיה בידי התובעים לזהות את השטח אליהם מתייחסת תביעתם, בשטח ממש, ולבקש ממודד מוסמך או איש מקצוע אחר להעלות זיהוי זה על מפה. התובעים לא עשו כן ולכן, לא ניתן לדעת את זיהויו ומיקומו המדויק של השטח שלגביו מבקשים התובעים צו מניעה. די היה בכך כדי להורות על דחיית התובענה ואולם, למען שלמות המלאכה, אתייחס גם ליתר המחלוקות שבין הצדדים. זכותם של התובעים במקרקעין רבות טענו הצדדים לעניין זכותה של המדינה במקרקעין ולמקור החוקי לזכות נטענת זו. אתייחס לטענות אלה בהמשך הדברים, אך אני סבור שלב ליבה של המחלוקת הוא דווקא בבירור זכותם של התובעים במקרקעין. אדגיש ואבהיר בצורה שלא תשתמע לשתי פנים, כי אין כוונתי לכך שבמסגרת התובענה שבפניי, אכריע אנוכי בשאלה אם התובעים הם הבעלים של המקרקעין, אליהם מתייחס כתב התביעה כפי שצומצם. שאלה זו תוכרע, מן הסתם, במסגרת בירור תביעת הבעלות על ידי פקיד ההסדר ובימ"ש המחוזי הנכבד. באומרי "בירור זכותם של התובעים במקרקעין" מכוון אנכי לשאלה, האם הראו התובעים כי קמה להם זכות לקבלת הסעד המבוקש על ידם וכי זיקתם לאותם מקרקעין מצדיקה מתן הסעד המבוקש. בפסיקת בתי המשפט נקבע לא אחת כי עצם הגשת תזכיר תביעה, אינו מהווה הוכחה בדבר זכויות במקרקעין. כך קבע בית המשפט בע"א 2194/96 (מחוזי ב"ש) אלחורטי ואח' נ' מינהל מקרקעין ישראל (פורסם במאגרים משפטיים) באומרו את הדברים הבאים (כב' השופט י' בנאי), פיסקה 4 לפסק הדין: "המערערים לא הביאו כל ראיה פוזיטיבית כי אכן להם זכויות בעלים במקרקעין. העובדה שהוגשו על ידי המערערים תביעה לפקיד ההסדר בהתאם לפקודה, וכי תביעה זו לא הוכרעה על ידי פקיד ההסדר למרות שהוגשה לפני שנים רבות, היא כשלעצמה, אין בה כדי להוות הוכחה בדבר זכויות כלשהן של המערערים במקרקעין. משהשהה פקיד ההסדר את הכרעתו בתביעה, יכלו המערערים וזכאים היו לנקוט בצעדים משפטים מתאימים להחשת ההכרעה, ובצד כזה לא נקטו. לא הוכח נוהג כי עם הגשת התביעה בפני פקיד ההסדר - זכאים המערערים להחזיק בתוקף כך, במקרקעין". פסק דין נוסף אליו הפנה בא כוח הנתבע 2 הוא עת"מ (מחוזי ב"ש) 112/99 מוסטפה אבו רביעה ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ואח',[] שניתן על ידי כב' השופטת ר' אבידע. גם באותו עניין נקבעו דברים דומים כדלקמן, (פסקה 7 לפסק הדין): "נטען על ידי העותרים כי הם בעלי הזכויות במקרקעין שאליהם מתייחסת התוכנית. לביסוס טענה זו מסתמכים העותרים על נספחים א(1) - (5) לעתירתם. נספחים אלה אינם אלא תביעות שהגישו משפחת העותרים לפקיד ההסדר. מיותר לציין שהגשת התביעות אינה הוכחה לכך שיש לעותרים זכות במקרקעין. מאחר ואין בעלים רשומים למקרקעין על פי סעיף 3 לחוק נכסי המדינה, תשי"א - 1951, המקרקעין הן קרקעות המדינה, המנוהלים על ידי המינהל" אף אנוכי נזקקתי בעבר לשאלה הנידונה בבש"א 3705/06 אלעוקבי נורי נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים) ראה פסקאות 14 ו - 15. לא נעלמת מעיניי טענת התובעים כי אותן החלטות ניתנו בהתייחס למקום בו המקרקעין הוקנו לבעלות המדינה ונרשמו על שמה. ראשית, לפחות בעניין אבו רביע, המדובר היה במקרקעין שלא היו רשומים על שם המדינה. שנית, וזה עיקר, הבסיס העיקרי להחלטות שהובאו לעיל היה העדר זכותם של התובעים באותם המקרים, ולאו דווקא קיומה של זכות רשומה כזאת או אחרת לטובת המדינה. מכל מקום, וכפי שאראה בהמשך הדברים, ובוודאי בשלב הזה, זכותה של המדינה במקרקעין הוכחה, במאזן ההסתברויות, הרבה מעבר להוכחת זכותם של התובעים המבקשים את הסעדים בתובענה שבפניי. הקביעה כי אין בעצם הגשת תזכיר תביעה לפקיד ההסדר כדי להוות ראייה בדבר בעלות מקבלת משנה תוקף, במקרה דנא, לאור קיומה של תביעה של אחרים, בפני פקיד ההסדר, על אותם מקרקעין. על כך הצהיר מר שלמה ציזר מטעם הנתבעת 2 בסעיף 12 לתצהירו מיום 24/2/10. לתצהיר צורף העמוד הראשון של תזכיר התביעה ממנו עולה, לכאורה, כי יורשי סקר סלאמה אלהוזייל ז"ל תובעים בעלות בשלמות על אותה חלקה בדיוק, אשר לגביה תובעים התובעים שבפניי (או לפחות התובע 1), זכות בעלות בחלקים. עוד אני מקבל את טענת הנתבע 2, לפיה אין בהסכם המכר שצורף לתצהיר התובע 2 כדי להצביע על זכות של התובעים במקרקעין. לא מונחת בפניי כל ראיה לכך שההסכם בין איברהים בן סלאמה ואח' לבין פריג' בן ברי, מתייחס למקרקעין נשוא התובענה. לא זו אף זו, לא הוצג לי צו ירושה ממנו עולה שהתובעים שלפניי הם חלק מיורשיו של פריג' בן ברי. על כן, אין בידי הסכם זה כדי לתמוך בהוכחת זכותם של התובעים במקרקעין. מכל המקובץ, דין התביעה להידחות בשל העדר הוכחה של התובעים לקיום בעלות או זיקה שלהם במקרקעין נשוא התובענה לרבות אלו שלא הופקעו. זכותה של המדינה במקרקעין אין מחלוקת על כך שהמקרקעין שלא הופקעו, לא נרשמו בספרי המקרקעין על שמה של המדינה. בא כוח הנתבע 2 מפנה, ובצדק, לשתי הוראות חוק אשר חלות לטעמו, במקרה כזה. סעיף 3 לחוק נכסי המדינה מורה כדלקמן: "נכס מקרקעין המצוי בישראל, ואין לו בעל הוא נכס מדינת ישראל מיום היותו לנכס ללא בעל או מיום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), הכל לפי התאריך המאוחר יותר". סעיף 22 לפקודת ההסדר קובע כדלקמן: "זכויות המדינה במקרקעין יחכרו ויוסדרו בין אם נתבעו רשמית ובין אם לאו, וכל זכות במקרקעין שלא הוכחה בתביעתו של אחר תירשם על שם המדינה". צודקים התובעים בטענתם כי טענת הבעלות של המדינה היא "שיורית" וזאת, כל עוד לא נקבע אחרת במסגרת ההליכים בפני פקיד ההסדר ובימ"ש המחוזי הנכבד. יחד עם זאת, לנוכח הוראות החוק דלעיל, הואיל ועסקינן בנכס מקרקעין שאינו רשום, וכל עוד לא נקבע אחרת, הבעלות במקרקעין שלא הופקעו נתונה למדינה. ראה לעניין זה, ע"א 1056/03 אבו מדיעם ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים) ורע"א 3569/04 אבו מדיעם ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים). אמנם, לכאורה, נכונה טענת בא כוח התובעים בסיכומי התשובה, כי בעניין אבו מדיעם לא הוכחה אפילו לא זכות לכאורה בקרקע ונקבע כי המערערים שם פולשים. יחד עם זאת, נוכח פסיקת בתי המשפט בעניין תוקפו של תזכיר תביעה, הרי אין המקרה שלפניי שונה מן המקרה שהתעורר בבתי המשפט בפרשת אבו מדיעם. אשר על כן יש לומר, כי לעת זו, ובטרם נאמרו דבריהם של פקיד ההסדר ושל בית המשפט המחוזי הנכבד, המדינה היא הבעלים במקרקעין שלא הופקעו. נוכחות הצדדים במקרקעין ושימוש בהם הן התובעים והן הנתבע 2 טוענים כי במהלך השנים, הם נכחו במקרקעין ועשו בהם שימושים שונים, כל אחד על-פי טענותיו. לאור קביעותיי דלעיל, נדמה לי שאין צורך, לשם ההכרעה בתובענה שבפניי, לדון ולהכריע בשאלה זו, שהרי גם אם הייתה מתקבלת טענת התובעים, כי המינהל לא החכיר לאחרים ולא עשה כל שימוש במקרקעין שלא הופקעו, אין בכך כדי לרפא הפגמים, שעיקרם העדר זיהוי המקרקעין והעדר הוכחת זכות בעלות של התובעים בשלב הזה. יחד עם זאת, מצאתי שיש מקום להתייחס, שלא באריכות יתרה, לטענות הצדדים במחלוקת האמורה. בתצהירו מיום 24.2.10, הצהיר שלמה ציזר, כי הנתבע 2 נוהג, במשך שנים ארוכות, להחכיר לאחרים את המקרקעין, למעבדים שונים. כן מסר מר ציזר, כי לאחרונה הוחלט להקצות את המקרקעין לנתבעת 1, על מנת שזו תבצע בהם נטיעות. עוד, על-פי תצהירו של מר ציזר, פקחי הסיירת הירוקה ופקחים נוספים מטעם הנתבע 2 ומינהלת הבדואים, מבצעים במקום פיקוח שוטף ותכוף ופוקדים את המקרקעין על בסיס שבועי, ולעיתים גם יומיומי. מן הסיורים שנעשו במקרקעין ובסביבתם, מעיון בתיקים וממעורבותו האישית בעבר של מר ציזר, המקרקעין הוחזקו ברציפות, הוחכרו למעבדים שונים במהלך השנים, כך נאמר בתצהיר. מר ציזר צירף לתצהירו זה את העמוד הראשון של חלק מן החוזים שנחתמו עם מעבדים שונים. תצהיר נוסף של מר ציזר הוא מיום 12.4.10, תצהיר משלים, ובו נרשם כי המינהל החכיר בעבר לתושבים בדואים את המקרקעין שסומנו במפה שצורפה לתצהיר וכי אלה לא מצויים בשטח ההפקעה. מקרקעין אלה מהווים חלק משטח "חוות ההדגמה" שהיווה בעבר חוות מחקר של משרד החקלאות. כן מוסר מר ציזר בתצהירו, כי במסגרת הליך משפטי שהתנהל בנוגע למקרקעין הנ"ל, ניתן פסק-דין לפינוי פולשים למקרקעין שבתחום "חוות ההדגמה". בתצהירו של התובע 1, אשר צורף בתמיכה לבקשה לצו מניעה זמני, לא נאמר דבר לעניין שהייתם של התובעים במקרקעין נשוא התובענה. דברים בנושא זה הוצהרו על ידי התובע 2 בתצהירו המשלים מיום 6.1.11, בו מסר כי הוא מכיר את השטח מעולה הואיל ונולד שם, גדל שם ומאז גורש ממנו תמיד התגורר בסמוך והסתובב בשטח כל העת ואף קיימים מבנים וסממנים נוספים למגורי משפחתו במקום. עוד נרשם בתצהיר, שהנתבע 2 מגיע בקביעות מפעם לפעם, לא פחות מפעם בשבוע, בקביעות. טוען הנתבע 2 בתצהירו כי אין במקום כל חוות הדגמה, אין גידולים חקלאיים, אין גידול חיות וזהו מקום צחיח. המקום מעולם לא עובד ואין בו מיקום חקלאי ומעולם לא הייתה בו נוכחות שאינה זמנית. לעניין פסקי הדין לפינוי, אליהם התייחס שלמה ציזר בתצהירו המשלים, מצהיר התובע 2, כי על פי היכרותו את משפחת אבו ראשד, היא המשפחה אשר נתבעה באותו המקרה, פסקי הדין לא מתייחסים לשטח האמור, שכן קיימת הסכמה שאף משפחה לא תפלוש לשטח של משפחה אחרת. אשר לתצהירו של התובע 2, הרי בניגוד לטענת הנתבע 2, לפיה הוא נסתר לעניין ביקוריו של תובע זה במקרקעין, הרי אנוכי אינני סבור כי כך הם פני הדברים. גם אם בחלק מן הזמן התובע מתגורר במרכז הארץ, הרי אין פירוש הדבר כי הוא אינו מבקר במקרקעין, מפעם לפעם, בעת שהייתו בדרום. ואולם, יש להדגיש, כי פרט לביקורים במקום, לא קיימת כל טענה בדבר אחזקה או שימוש אחר מטעם התובעים במקרקעין. לעומת זאת, שוכנעתי, כי אכן המדינה עשתה שימושים שונים במקרקעין, במהלך השנים. הצהרותיו של שלמה ציזר בדבר פעולות פיקוח שוטפות ותכופות, לא נסתרו בחקירה נגדית. כמו כן, מן הראיות שלפניי עולה, כי הנתבע 2 ביצע עוד בעבר פעולות ייעור במקרקעין. הדבר עולה גם מדבריו של התובע 2 בחקירה נגדית, באומרו כי ניטעו במקום עצים גם בעבר. אשר להחכרת הקרקע לאחרים, הרי קיים צדק בטענת התובעים, משטענו כי לא הוכחה החכרה כזאת, באופן ספציפי, לגבי השטח שלא הופקע, הוא השטח שנתון במחלוקת היום (פרט לחוות ההדגמה אליה אתייחס בהמשך הדברים). לא הוצגו חוזי החכרה שמתייחסים לשטח האמור ולעניין זה, צודק ב"כ התובעים בטענתו, כי לא די באמירה כללית כי השטח הוחכר, ללא הצגת ראיה נוספת. כזכור, טוען הנתבע 2, כי בשטח שלא הופקע קיימת הייתה בעבר חוות הדגמה וכי בהתייחס לשטח שבה היא הייתה קיימת, ניתנו פסקי דין לפינוי כנגד משפחת אבו ראשד. הצהרתו של מר ציזר כי חוות ההדגמה מצויה בשטח שלא הופקע, לא נסתרה בחקירה נגדית, אלא אף נתחזקה (ראה: עמ' 44 לפרוט', שו': 8-15). בעניין זה טענו התובעים, כי המקום הוא שומם ואין כל חוות הדגמה וכי טענת הנתבע 2 בעניין זה היא אבסורדית. נטען על ידם, כי לא הגיונית גרסתו של שלמה ציזר, בחקירתו הנגדית, שכבשים הולכים מדי יום מאות או אלפי קילומטרים ממקור מים וחוזרים לרעות בחוות ההדגמה. עיינתי בעמ' 44 ו- 45 לפרוט' הדיון ולא מצאתי שמר ציזר אישר שהכבשים הולכים מאות או אלפי קילומטרים מדי יום, כטענת ב"כ התובעים. לא זו אף זו, גרסתו של שלמה ציזר, כי פסקי הדין אשר צורפו לתצהירו המשלים, מתייחסים לשטח חוות ההדגמה שהייתה קיימת בעבר, ושהייתה ממוקמת במקרקעין שלא הופקעו, לא נסתרה כלל וכלל. גרסתו זו של מר ציזר נתמכת בפסקי הדין שצורפו לתצהירו האמור. גם אם לא צורפו, בתחילה, לפסקי הדין, המפות אשר מהוות חלק בלתי נפרד מפסקי הדין, הרי מפות אלה צורפו בשלב מאוחר יותר, לסיכומים. נכון הדבר כי אין לצרף ראיות נוספות בשלב הסיכומים, אך במקרה דנן, המדובר הוא בפסקי דין שהם בבחינת תעודות ציבוריות ואין לראות בהם משום ראיה ככל שאר הראיות. מכל מקום, הצהרתו של מר ציזר לעניין קיומה בעבר של חוות הדגמה ומיקומה, וזאת נוכח היכרותו הטובה של השטח, לא נסתרה, ודי בכך. ב"כ התובעים טען בסיכומיו כנגד קבילותם של המסמכים השונים אשר הוגשו על ידי הנתבע 2, באמצעותו של מר ציזר. בעניין זה, אני מקבל את טענת הנתבע 2, כי דין ההתנגדות לקבילותם של המסמכים להידחות. טענת העדר הקבילות נטענה לראשונה במסגרת הסיכומים, ולא נשמעה כל הסתייגות קודמת לקבילות המסמכים בשלב כלשהו של הדיונים הארוכים שהתקיימו בתיק זה. אשר לטענות כנגד משקלם והאותנטיות של המסמכים, הרי הואיל והוכח כי מר ציזר מכיר באופן אישי, במסגרת עבודתו, את השטח מזה שנים רבות, כי הוא עובד בשטח, כי המקרקעין מצויים בתחום אחריותו, כי הוא אחראי במסגרת תפקידו על פינוי פולשים ועל פיקוח במקרקעין, הרי יש מקום לייחס למסמכים שהוגשו, ביניהם מפות ושרטוטים מסוגים שונים, משקל משמעותי לענייננו, מה עוד שדבריו של העד ציזר, בהתייחס לאותם המסמכים, מיקום קרקעות וכיו"ב, לא נסתרו בחקירה נגדית. על כן, מצאתי כי יש לקבל את טענת הנתבעת, לצורך ההליך שבפניי, כי היא עשתה שימוש במקרקעין שלא הופקעו, בדרך של פיקוח על בסיס קבוע, בדרך של ייעור, וכן בקיום פעילות חקלאית לתקופת מה (חוות ההדגמה) ופינוי פולשים בעת הצורך, במסגרת הליכים משפטיים. פעולות הייעור בעניין פעולות הייעור, יש מקום להתייחס לשני נושאים והם: מהותן של הפעולות והיותן בלתי הפיכות, אם לאו; טענות התובעים לגבי הכוונה המסתתרת מאחורי אותן הפעולות. אשר לנושא הראשון, הרי מתצהירה של גברת ענת גולד עולה חשיבותן של הנטיעות והעובדה שיש בהן כדי להשביח את הקרקע, וכי הן יוצרות רצף של שטחים פתוחים וראות ירוקות סביב העיר באר-שבע וזאת לרווחת הציבור. הנטיעות משמרות על אגני הניקוז ומונעות פגיעה בקרקע. הנטיעות מונעות תהליכי סחף של הקרקע ומגדילות את פוריותה. עוד הצהירה הגברת גולד, כי המדובר הוא במצב הפיך. הצהרותיה של גברת גולד לא נסתרו, שהרי היא לא נחקרה בחקירה נגדית ולכן, יש מקום לקבוע כי אין בפעולות הנתבעת 1 במקרקעין כדי לגרום נזק למקרקעין. לא רק זאת, אלא שנוכח הצהרתה כי המדובר הוא בפעולות הפיכות, הרי אם יתברר בסופו של יום כי התובעים הם הבעלים של הקרקע ולא המדינה, הרי ניתן יהיה לפעול בכל דרך בעניין זה, דהיינו, להותיר את הנטיעות על כנן, ברצון התובעים, או לעקור את הנטיעות, והכל על-פי כל דין. אשר לטענת התובעים, לפיה הכוונה שמסתתרת מאחורי הנטיעות היא להשתלט על הקרקע ולטעון לבעלות מכח התיישנות, הרי קיים צדק בטענת הנתבע 2, שכן טענה מסוג זה לא הועלתה בהליכים שבפניי, ולכן אין מקום להכריע בה. על ניסוח כתבי טענות, בדיחות וכיו"ב ב"כ התובעים יוצא בסיכומיו כנגד "הרטוריקה", כלשונו, של הנתבע 2 כלפי התובעים. בין היתר טוען הוא, שהנתבע 2 מתעלם מכך שהתובעים בפרט ותושבים בדואים בכלל, גורשו מקרקעותיהם, כי הוא משתמש בסטריוטיפים שליליים, כדי ליטוע רגשות שליליים בלב בית המשפט כלפי התובעים וכי לשיטת הנתבע 2, התובעים "ובני מינם" (כלשון ב"כ התובעים) הם דמויות חד מימדיות, של אנשים שמרגע בו יצאו לאוויר העולם ועד למותם, כל רצונם הוא להרע למדינה, לשקר, להסתיר, להטעות, להשמיד וכיו"ב. ראשית, עלי לומר, כי לא התרשמתי שכך התייחס הנתבע 2 או מי מטעמו לתובעים במהלך ההליכים שבפניי. אינני סבור שקיומה של מחלוקת באשר לזכותם של התובעים במקרקעין, פירושה הוא העמדת התובעים כמי שמבקשים לשקר, להשמיד וכיו"ב. עוד אינני סבור, כי שאלות בחקירה נגדית, אשר מטרתן לברר את נסיבות החתימה על תצהיר, מקום בו המצהיר אינו יודע קרוא וכתוב בעברית, ויתכן גם בערבית, יש בהן משום מעשה שאיננו לגיטימי וכי הדבר מצביע על רצון להשפלה או להתייחסות מזלזלת בתובעים. כלל וכלל לא התרשמתי, כי זאת הייתה רוח הדברים במהלך הדיונים שלפניי. למקרא טענות ב"כ התובעים כלפי הנתבע 2, עלתה בזיכרוני אותה אמרה הממליצה למתגורר בבית זכוכית, כי לא ישליך אבנים על זולתו. לא אעשה מלאכתי נאמנה אם לא אתייחס במספר מילים לסגנון כתיבתו של ב"כ התובע, במספר קטעים בסיכומיו, בדברים שהפנה כלפי הנתבע 2 ובאופן אישי כלפי מר שלמה ציזר, המצהיר מטעם הנתבע 2. בעמ' 6 לסיכומים, משווה ב"כ התובעים את שלמה ציזר לפולנים שהשתלטו על רכוש יהודים, לאחר תום מלחמת עולם השניה, בכותבו כדלקמן: "כידוע, להיסטוריה הומור שחור משלה, ופולנים רבים טענו לאחר תום מלחמת העולם השניה, כי רכשו הם זכויות בעלות בבתי יהודים משום והיהודים הפקירו בתים אלו. כמובן שאלו, כמו גם ידידנו, מר ציזר, התעלמו מאלמנט הכפיה והגירוש בכח כשולל את טיעון הפקרת השטח...". אלו דברים מיותרים וחבל שנכתבו. קיומה של מחלוקת באשר לזכויות במקרקעין, גם אם בפי הצדדים טענות חמורות האחד כנגד משנהו, אינה מצדיקה עשיית השוואה, כאמור. עוד אני מוצא בסיכומים שימוש בלשון צינית מיותרת, ולעיתים בוטה, כגון: "ואם בסדום ועמורה עסקינן, אזי דה-פאקטו, מבקשת נתבעת מספר 2 לרכוש זכות על השטח רק מכח העובדה כי כוחה של חמולת מדינת ישראל גדול מכוחה של חמולת אבן בררי..."; "בהתאם לדברי החכמה של מר ציזר..."; "זוהי אפוא תמצית משנתו של מר ציזר בהשתמשו במינוחים כדוגמת: מדינת חוק, ויוזכר כי אין עסקינן במדינתו של קולונל קדאפי או במדינתו של בשאר אלעסאד..."; "...ועצם העלאת רעיון זה במוחם הקודח של מר ציזר וחבר מרעיו מטריד (בלשון המעטה)..."; "גם משרטוטיו הכשרוניים של מר ציזר עצמו...". ב"כ התובע גם תיבל את סיכומיו בשתי בדיחות ילדים, לטעמי תפלות, ואני סבור כי הדבר מיותר ואינו מכבד את הסיכומים. יחד עם זאת, אלמלא ההתבטאויות האחרות אשר עיקרן הובא לעיל, לא הייתי מתייחס בפסק דיני לעניין אותן הבדיחות. נכון, לכל עורך דין ולמעשה לכל כותב סגנון משלו, ושימוש במליצות ובאופן ראוי גם בחריפות לשון, איננו דבר אסור, אלא מקובל הוא. יחד עם זאת, היה מקום להימנע ממליצות מן הסוג האמור, המגיעות כדי "מליצות זדון". ב"כ הנתבע 2 ביקש להגדיל בסכום ההוצאות, נוכח התבטאויות אלו של ב"כ התובעים. שקלתי ארוכות בקשה זו ובסופו של יום, ומן הטעם שכלל אינני בטוח כי ידם של התובעים עצמם באותם הביטויים או בחלקם, לא תובאנה בחשבון אותן ההתבטאויות, בקביעת סכום ההוצאות. סוף דבר לא למותר לחזור ולומר, באופן שלא ישתמע לשתי פנים, כי אין באמור בפסק דין זה משום הכרעה בזכויות הבעלות של מי מן הצדדים, במקרקעין נשוא התובענה בכלל, ובמקרקעין שלא הופקעו בפרט. ההכרעה הסופית בעניין זה תהא, כפי הנראה, בבוא העת, בפני פקיד ההסדר ו/או בבית המשפט המחוזי הנכבד. לאור כל האמור לעיל, התובענה נדחית והצו הזמני שניתן על ידי - מבוטל. אני מחייב את התובעים לשלם לנתבע 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪ ולנתבע 2, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪. זכות ערעור - תוך 45 יום. הסדר מקרקעין