במקרים של מחלוקת בין המוסד לביטוח לאומי לבין הנפגע אשר מגיעה להכרעה בבית הדין לעבודה, על מנת להוכיח קשר סיבתי בין מחלת מקצוע לבין העבודה, על הנפגע להגיש חוות דעת רפואית מטעמו הקושרת את המחלה לעבודה ובמרבית המקרים בית הדין לעבודה נעזר במומחה רפואי מטעמו אשר ממונה על ידו. על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין מייחס משקל מיוחד לחוות הדעת המוגשת לו על ידי המומחה מטעמו ולא יסטה מקביעותיה אלא אם כן קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. בית הדין נוהג לייחס משקל רב לחוות דעתו של המומחה מטעמו, שכן האובייקטיביות של המומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ומובטחת במידה מירבית מעצם העובדה, כי אין הוא מעיד לבקשת צד ואין הוא מקבל את שכרו מידי בעלי הדין. גישת בתי הדין לעבודה היא כי המומחה הרפואי הממונה על ידי בית הדין מחווה דעתו על פי מיטב הידע הרפואי המצוי לעת מתן חוות הדעת ודי בכך שיחווה דעתו באופן ברור, על פי מיטב ידיעותיו, מומחיותו ושיפוטו הרפואי, על קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין המחלה או הליקוי לבין תנאי העבודה וכאשר חוות דעת המומחה הרפואי ברורה, מקיפה ומנומקת, במרבית המקרים בתי הדין אינם מוצאים כל סיבה מדוע לא לאמצה אולם לעיתים ניתן לסתור חוות דעת זו. מחלת מקצוערפואהחוות דעתביטוח לאומי