סעיף 4 לחוק ההגבלים העוסק באיסור להיות צד להסדר כובל קובע כי לא יהיה אדם צד להסדר כובל, כולו או מקצתו, אלא אם כן קיבל מאת בית הדין אישור לפי סעיף 9 או היתר זמני לפי סעיף 13 או פטור לפי סעיף 14, או שכל הכבילות שבהסדר פטורות בהתאם לפטור סוג שנקבע לפי סעיף 15א, היו האישור, ההיתר הזמני, הפטור או פטור הסוג מותנים, לא יהיה להם תוקף, אלא אם כן נתמלאו תנאיהם. הפרת האיסור האמור היא עבירה בניגוד לסעיף 47(א)(1) לחוק ההגבלים העסקיים. האיסור בנוי על שלושה יסודות: (א) היותו של אדם "צד"; (ב) ל"הסדר כובל"; (ג) שלא "הוכשר" באחת הדרכים הקבועות בחוק ההגבלים. בית-המשפט קבע לעניין הרכיב ההתנהגותי נסיבתי בדבר היותו של ההסדר "כובל" כי נדרשת הגבלה, שמשמעותה היא צמצום אפשרויות הבחירה העומדות בפני האדם המנהל את העסקים. נוסף על כך צריך שבהסדר המגביל יהיה טמון פוטנציאל לפגיעה בתחרות ברמה מסוימת. בהקשר זה ציין בית-המשפט כי עבירת ההסדר הכובל היא עבירת התנהגות ולא עבירת תוצאה, ולכן אין צורך כי בפועל יגרום ההסדר לפגיעה בתחרות. בית המשפט פסק כי מלשון הגדרתו של המונח "הסדר" עולה כי ההסכמה להסדר איננה צריכה להיות מפורשת, והיא יכולה להיות גם הסכמה מכללא או הסכמה בהתנהגות. מכך ניתן ללמוד, כי די גם בהסכמה שבשתיקה ליצירת ההסדר.דיני חברותהגבלים עסקייםהסדר כובל