דוגמא לפסק דין בתביעת רשלנות בלידה: ##הרקע בעובדתי## הוגשה תביעת רשלנות בלידה בגין נזקי גוף שנגרמו, לפי הנטען, לתינוק במהלך לידה. היולדת התקבלה בבית החולים בשבוע ה - 39 להריונה, לידת התינוק לוותה בקשיים בשלב שחרור הכתפיים, ובתוך כך נגרם לתובע שיתוק ע"ש ארב בכתפו הימנית, כפי שיפורט להלן: היולדת הגיעה לבית החולים עם צירים, כשהיא בשבוע ה- 39 להריונה, והתקבלה במיון של חדר הלידה. נערכה ליולדת בדיקה לדנית, בה התברר שקיימת אצלה פתיחה של 8 ס"מ לאור זאת, בוצעה בדיקת "אולטרא - סאונד מהיר", שהצביעה על מצג ראש ודופק תקין. התובעת הוחשה לחדר הלידה. היולדת התקבלה לתחילת לידה, בחדר הלידה, על ידי המיילדת, לאחר מכן נקרא הרופא בדחיפות לחדר הלידה, עקב קושי בחילוץ הכתפיים. משהגיע הרופא לחדר הלידה, בליווי מיילדת נוספת, היה התינוק כבר בשלבי יציאה, כאשר כתף אחת מחולצת, ומבלי שהיה סיפק בידי הרופא להתערב או לנקוט תמרונים כלשהם. המשך הלידה היה ללא קשיים. התינוק נולד בלידה ספונטנית. לאחר הלידה, מצב היולדת היה עם חיץ ללא קרעים, רחם מתכווץ היטב, דימום תקין ובמצב כללי טוב. התינוק, לעומת זאת, אובחן, עם העברתו למחלקת יונקים, כסובל משיתוק ע"ש ארב. ## טענות התובעים לעניין אי הערכת משקל היילוד## התובעים טענו שבית החולים ביצע במסגרת תביעת רשלנות בלידה:, באופן הטיפול ביולדת בשתי נקודות עיקריות. האחת היא, אי הערכת משקל היילוד, והשניה היא, אופן ההיערכות וההתמודדות עם "פרע הכתפיים" במהלך הלידה. עורך דין התובעים טען כי להערכת משקל העובר לקראת לידתו קיימת חשיבות עליונה לחיזוי מראש של סיכון התרחשות כליאת כתפיים במהלך הלידה. אין מחלוקת, שכאשר מדובר בעובר גדול יותר, הסיכון לכך גובר. לטענת עורך דין התובעים, במקרה שבפנינו היו מספר גורמי סיכון אשר יש בהם כדי להצביע על אפשרות לידת עובר מקרוסומי. כך, למשל, משקלה הגבוה של היולדת בעת הלידה וגילה שהיה מעל גיל 35, היוו גורמים שהגדילו את הסיכון להיוולדות עובר מקרוסומי. חרף קיומם של הגורמים הנ"ל, ולמרות ששני המומחים הרפואיים היו תמימי דעים כי לקראת כל לידה, גם ללא גורמי סיכון, יש לבצע הערכת משקל של העובר, לא קיים בגיליונה הרפואי של היולדת, במקרה שבפנינו, כל רישום על כך שבוצעה הערכה כזו. לחלופין, כך טענו התובעים, אם נכונה טענת בית החולים שבוצעה הערכת משקל של העובר, אלא שזו לא נרשמה בתיק הרפואי, הרי שהדבר מצדיק את העברת נטל ההוכחה לכתפי בית החולים בתביעת רשלנות בלידה:. חוסר מהותי זה ברישום, פוגם באפשרות ההוכחה של השאלה השנויה במחלוקת, דהיינו, שאלת הערכת משקלו של העובר. נזק ראייתי זה שנגרם לתובעים מצדיק את העברת נטל השכנוע. על כן, טענו התובעים כי העדר רישום של משקל העובר, שהוא פרט מהותי, במיוחד לאור גורמי הסיכון שהתקיימו ביולדת, מוביל למסקנה שמאזן ההסתברות מצביע על קיומה של במסגרת תביעת רשלנות בלידה:, מצד בית החולים ומעביר את נטל ההוכחה אל כתפיו, להוכיח כי לא היתה מצדו במסגרת תביעת רשלנות בלידה: שהתנהלה בבית המשפט. ## טענות התובעים לעניין אופן ההיערכות ללידה## התובעים טענו, כאמור לעיל, שבפני הצוות הרפואי של בית החולים היו כל הסימנים לכך שמתקיימים אצל היולדת גורמי סיכון כדוגמת השמנת יתר וגיל מבוגר. יחד עם זאת, ובניגוד לדרישות שהותוו בפסיקת בית המשפט, התייחס הצוות הרפואי ללידה זו כאל לידה רגילה, לא שקל את אופן המשך ניהול הלידה, משמע, האם לידה נרתיקית או ניתוח קיסרי, לא ביצע הערכת משקל של העובר, והרופא לא נכח במהלך הלידה, על מנת שיוכל להתערב בעת הצורך. לפיכך טענו התובעים כי מדובר במקרה של רשלנות בלידה: ובית החולים לא עמד בסטנדרד הרפואי המתחייב בנסיבותיו של המקרה. ## טענות בית החולים לעניין אי הערכת משקל היילוד## בית החולים טען כי בכרטיס מעקב ההיריון של היולדת צוין שהיא הייתה במעקב אצל רופא בכיר, אשר ביצע בשליש האחרון של הלידה שתי הערכות משקל קליניות, וכן היפנה את היולדת להערכה סונוגרפית שאותה לא ביצעה. בבדיקות הקליניות צוין כי גודל העובר מתאים לגיל ההיריון. הערכת משקל נוספת, במהלך מעקב ההיריון, היתה בשליש האחרון של ההיריון, ממנה עלה כי משקל העובר אף קטן ביחס לגיל ההיריון. לאור זאת, טען בית החולים, שלא היו בפני הרופא גורמי סיכון אשר היו אמורים לכוון אותו לניהול הלידה בפרוצדורה שונה מהרגיל ואין רשלנות בלידה. הרופא הסביר שהבדיקה בקבלה לחדר לידה כוללת שתי בדיקות, קלינית ואולטראסאונד. בבדיקה הראשונה עלה כי היולדת נמצאת בלידה פעילה, ומכיוון שמדובר בלידה חוזרת, הבין הרופא כי היא תלד בתוך זמן קצר, ועל כן היה לו זמן לבצע אך ורק בדיקות חיוניות הנמשכות זמן קצר. יחד עם זאת, טענו עו"ד של בית החולים, כי נקודת המוצא היא שגם אם לא נרשם בגיליון הרפואי משקל היילוד, הרי שבוצעה הערכה קלינית על ידי הרופא, ועל כן, בהעדר ממצאים אחרים שנרשמו בגיליון הרפואי של היולדת, ברור הוא שהבדיקה הקלינית הצביעה על משקל ממוצע שאינו מחייב ניתוח קיסרי ולכן לא מדובר במקרה של רשלנות בלידה. עוד טענו עורכי דין מטעם בית החולים כי המומחה הרפואי מטעם התובעים, התברר כי "גורמי הסיכון" אותם מנה בחוות דעתו, כלל אינם רלוונטיים בכל הנוגע לחשש שייוולד עובר גדול. יתר על כן משעומתה חוות דעתו של המומחה מטעם התובעים עם עדותו בהליך משפטי אחר שבו הופיע כמומחה רפואי, הרי שניתן היה לראות המומחה סטה בהליך שבפנינו מעמדותיו העקרוניות בהשוואה לעדויות שמסר בהליכים משפטיים אחרים. ## טענות בית החולים לעניין אופן ההיערכות ללידה## ביחס לאופן ההיערכות ללידה טען בית החולים שאין לייחס משקל לעדותם של היולדת ואבי התובע, הואיל ועדויותיהם היו מגמתיות, והם ציינו לוחות זמנים בלתי סבירים בניסיון לתמוך בגרסתם. עוד נטען ע"י עו"ד בית החולים כי על אף שהמומחה מטעם התובעים קבע שלא נערך דיון באשר לצורת הלידה, וכן טען שלידה זו צריכה הייתה להתנהל בנוכחות רופא, הרי שבעדותו הבהיר המומחה שכוונתו במלים "צורת הלידה" לא הייתה לביצועו של ניתוח קיסרי, אלא לשיטת החילוץ הידועה כ"נקיטות". לטענת בית החולים, במקרה של פרע כתפיים, נהוג להמשיך לבצע ניסיונות חילוץ רגילים למשך פרק זמן נוסף של כדקה, ורק כאשר אלה אינם מצליחים, עוברים לשיטת "הנקיטות", שבהן נוקט רופא בסיוע אחות. במקרה דנן, חולצו כתפיו של היילוד בדרך הרגילה, בתוך דקה, ולכן לא היה צורך בסיועו של רופא. מרגע יציאת ראשו של העובר, ועד הגעתו של הרופא לחדר הלידה, חלפו מספר שניות, ולכל היותר דקה, ובהגיעו, השלב הקריטי של חילוץ הכתף, כבר חלף. השלב השני של חילוץ הכתף השניה התבצע כבר בנוכחותו, אך ללא צורך בהתערבותו. לפיכך, כך טען עורך דין בית החולים, משלא הופיעו גורמי סיכון לפרע כתפיים, ומשנעשו כל הפעולות הסבירות והנדרשות לפני הלידה, ובמהלך הלידה, הרי שלא הוכחה רשלנות בלידה: של בית החולים. ## התייחסות בית המשפט לחובת הזהירות המוטלת על רופא## בית המשפט ציין בפסק הדין את ההלכה הנוגעת לאופן בו נבחנת חובת הזהירות המוטלת על רופא, בשאלה של רשלנות בלידה: לפיו רף הזהירות הנורמטיבי הנדרש בגדרה של עוולת רשלנות בלידה נקבע בהתאם לשיקולים שבמדיניות משפטית. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. אדם סביר זה אינו אלא בית המשפט, אשר צריך לקבוע את רמת הזהירות הראויה בתביעות רשלנות בלידה:, רמת זהירות זו נקבעת על פי שיקולים של מדיניות משפטית. השאלה אינה, מהו האמצעי שמבחינה פיסית מונע נזק, אלא השאלה היא, מהו האמצעי שיש לדרוש כי ינקטו אותו בנסיבות העניין. בקבלת החלטה בדבר טיבו של רף הזהירות הנדרש יש לאזן בין שני שיקולים עיקריים הפועלים בכיוונים מנוגדים. מן העבר האחד נדרש רף זהירות גבוה מספיק כדי להגן על ניזוקים מפני פגיעה ולהבטיח כי תינקט זהירות ראויה על-מנת שיימנעו נזקים. לשיקול זה משנה תוקף בהקשר הרפואי, שם מונחים תדיר על כף המאזניים חיי אדם, שלמותו הגופנית ואיכות חייו. מן העבר השני מן הראוי למנוע הכבדת יתר על גופים שבמהלך פעילותם עלולים להיגרם נזקים. הטלתה של חובת זהירות חמורה מדי עלולה לפגוע ביכולתם של רופאים להפעיל שיקול-דעת המבוסס על מיטב הכרתם ומיומנותם המקצועית. היא עלולה לעודד תופעה בלתי רצויה של "רפואה מתגוננת" המבקשת למזער חשיפה לתביעות רשלנות בלידה: אף במחיר פגיעה בבריאותם של מטופלים. קביעתו של רף נורמטיבי גבוה מדי עלולה אפוא להוביל לידי הכבדה בלתי ראויה על פעילותה של מערכת הרפואה, ובטווח הארוך אף לפגוע ברווחת המטופלים ובבריאותם. ##חוות הדעת מטעם התובעים ## המומחה הרפואי מטעם התובעים, כתב בחוות דעתו שהתקיימו ביולדת מספר גורמי סיכון בזמן ההיריון: היולדת היתה אישה בעלת משקל גבוה, ובגיל מבוגר. היולדת עברה ארבע הפלות קודמות, וקיימת קרבת משפחה בין ההורים. המומחה מטעם התובעים מוסיף בחוות דעתו שבזמן אשפוזה לא טופלה היולדת כמי ששייכת לקבוצה של הריונות בסיכון גבוה, לא נעשתה בדיקת אולטראסאונד לבירור מומים, ולקביעת גודל העובר. בדיקת האולטראסאונד הראשונה שעברה היולדת היתה בבית החולים בשבוע ה - 31 להריונה. יחד עם זאת, גם אז לא נרשמה הערכת גודל העובר. גם בחדר הלידה נעשתה לתובעת בדיקת אולטראסאונד, אך גם אז אין כל ציון לגבי גודל העובר, בין אם קלינית, ובין אם לפי האולטראסאונד. לדעת המומחה, אי ביצוע כל הערכה של גודל העובר בבית החולים, וחוסר מתן הוראות מיוחדות במקרה של אישה עם הריון בסיכון גבוה, היא טעות בסיסית ובלתי סבירה בנסיבות המקרה שבפנינו. ## חוות הדעת מטעם בית החולים ## לעומת המומחה מטעם התובעים, המומחה הרפואי מטעם בית החולים טען כי במקרה הנוכחי עוצמת גורמי הסיכון לפרע הכתפיים לא הצדיקה פניה לניתוח קיסרי על פני לידה רגילה. הוא פירט שלושה גורמי סיכון רלוונטיים בחוות דעתו: לידה בוששת, הריון סכרתי, ויולדת בעלת משקל גבוה. המומחה מטעם בית החולים טען כי בנסיבות המקרה שבפנינו, מתקיים רק גורם הסיכון של אם בעלת משקל גבוה, ואף הוא מתקיים רק באופן חלקי, הואיל והיולדת העלתה במהלך ההריון 11 ק"ג, ולפיכך מדובר בעליה מתונה מאד. בנוסף, הפנה המומחה בחוות דעתו לנתונים ממעקב ההריון, בהם הוערך גודל העובר כתואם את גיל ההריון, נתונים אשר לא הצביעו על כך שצפוי עובר מקרוסומי. הרופא שקיבל את היולדת עשה את כל הפעולות והבדיקות הנדרשות, למעט רישום הערכת משקל קלינית, ואלה לא הצביעו על עובר מקרוסומי. בהנחה שאין המדובר בעובר מקרוסומי לא היו בנסיבות הלידה הנוכחית כל גורמי סיכון אחרים שיצדיקו מעורבות רופא בכיר. בעדותו בבית המשפט, אמר המומחה מטעם בית החולים כי הנחת העבודה שלי היא שהרופא התרשם שלא מדובר בעובר מקרוסומי ולכן לא רשם את זה והתייחס לעובר כעובר רגיל, ולא מקרוסומי. אומר שלנגד עיני הרופא היה כרטיס מעקב הריון וכפי שעבר על כל הנתונים ביסודיות, הוא גם ראה שהרופא ראה אותה שלושה שבועות לפני כן ושם רשם שהגודל הוא רגיל. גם אז לא נראה עובר גדול ולכן הוא חשב שזה נכון שהעובר הוא בגודל רגיל. לגישת המומחה מטעם בית החולים, בהתחשב במצב המתקדם שבו התקבלה היולדת, גם אילו היתה מבוצעת הערכת משקל קלינית ו/או ע"י אולטראסאונד והיה מתקבל ערך שבין 4,000 גרם ל - 4,500 גרם, היה הצוות הרפואי פונה ללידה רגילה. ## הדיון בבית המשפט## בית המשפט ציין בפסיקתו כי להערכת גודל העובר נודעת חשיבות מהותית בהפעלת שיקול הדעת הרפואי בעת בחירת אופן ניהול הלידה. במקרה זה לא היה רישום רפואי ביחס להערכת גודל העובר, בין אם בבדיקה קלינית ובין אם באולטראסאונד. ניתן להיווכח בכך גם מעיון בגיליון הרפואי של היולדת, הן בדף הקבלה הרפואית והן בטופס המיון של חדר הלידה. בית המשפט דחה את הנחתו של המומחה הרפואי מטעם בית החולים, לפיה העדר הרישום לגבי הערכת גודל העובר, מעיד על כך שלא היה חשד לעובר מקרוסומי. העדר רישום רפואי מהותי זה, לגישת בית המשפט שולל מן הצוות הרפואי את יכולתו לפעול ולהיערך באופן אופטימלי לפעילות הרפואית הנדרשת. העדר הרישום גם מסב לחולה נזק ראייתי אשר מצדיק את העברת נטל ההוכחה לכתפי בית החולים באשר לאי קיומה של רשלנות בלידה. בית המשפט ציין כי הפרטים החסרים נוגעים לסלע המחלוקת בין הצדדים. היינו, לשאלה אם הייתה רשלנות בהערכת משקלו של התובע ואם לידת התובע הייתה טראומטית. חסר זה ברישומים הרפואיים צריך שיפעל לחובת בי החולים באופן שעליו יוטל הנטל לשלול היעדר רשלנות בלידה: מצדו מאחר ובפסיקה ענפה של בית משפט נקבעה חובתם של רופאים לדאוג לתיעוד של מימצאים וטיפולים רפואיים מזמן אמת לשם קיום מעקב שוטף, ראוי ואחראי אחר התפתחות הדברים לצורך קבלת החלטות נאותות, ועל-מנת שהרישומים ישמשו כראיה אותנטית ובעלת משקל באשר למה שהתרחש בעבר. מהעדר התייחסות להערכת גודל העובר בגיליון הרפואי לא ניתן ללמוד על כך שבוצעה הערכה ולא נמצא בה כל דבר חריג. עוד צוין כי על הרופא המטפל מוטלת החובה לנהל תיעוד ראוי על מנת שיוכל לשקף את מצב החולה, להנחות את הצוות הרפואי, ולהעיד על הנתונים שהיו מונחים בפני הצוות הרפואי בעת הפעלת שיקול הדעת. ## המחלוקת לגבי האופן בו נקרא הרופא לחדר הלידה## היולדת ואבי התובע העידו שכאשר נתקלה המיילדת, בקושי בחילוץ הכתף היא ביקשה מאבי התובע ללכת ולקרוא לרופא. לטענתם, הליך זה ארך כעשר עד חמש עשרה דקות, במהלכם חיפש אבי התובע את הרופא, הסביר לו את הבעיה והגיע עימו בריצה לחדר הלידה עדות זו, של היולדת ואבי התובע, לא הייתה מקובלת על בית המשפט ואחר שגם היולדת העידה שהיא אינה זוכרת היטב את משך הזמן שחלף מרגע שבעלה הלך לקרוא לרופא ועד שהתינוק יצא וכן עדותם של היולדת ואבי התובע אינה מתיישבת עם הכתוב ברשומה רפואית לפיה, מרגע שנקרא הרופא לחדר הלידה ועד שיצא התינוק חלפה דקה. בית המשפט הוסיף כי אין לצפות מזוג הורים המגיעים לבית החולים ללידה לזכור זמנים ואירועים במהלך הלידה באופן מדויק. כמו כן צוין כי עדותם של ההורים אינה מתיישבת עם עדותם של המיילדת ושל הרופא. המומחה מטעם בית החולים הסביר בעדותו כי אם יעברו חמש דקות והמיילד לא יצליח לחלץ את התינוק הוא יהיה בתשניק. אם יעברו עשר דקות הוא ימות. המיילדת העידה, כי מעולם לא הייתה לה לידה, שבה עברו עשר דקות מרגע שהראש יצא ועד הלידה. בנוסף, ציינה המיילדת כי בבית החולים יש מערכת כריזה שבה קוראים לעזרה כשצריך ועל כן לא שולחים את הבעל לחפש את הרופא. הרופא העיד כי לא כתב כיצד נקרא כיוון שיש שתי דרכים או צעקה או מפעילים כריזה. אין התפקיד של המנקה בחדר לידה לקרוא לרופא במקרה חירום. יש תרגולת ברורה של צעקה או כריזה והיא נותנת מענה לצורך שתהיה עזרה בחדר תוך שניות. הרופא הוסיף, כי במשך תשע השנים שבהן הוא עוסק במיילדות הוא מעולם לא נקרא לחדר לידה על ידי בעלה של יולדת. עוד ציין שהיה במרחק של שניות מהחדר. משקלול העדויות בנושא זה, בית המשפט העדיף את עדויותיהם של המומחה מטעם בית החולים, הרופא והמיילדת על פני עדותם של הורי התובע, ולכן נפסק כי מרגע שנתקלה המיילדת בקושי בחילוץ הכתף ועד סיום הלידה חלף פרק זמן של כדקה, וכי הרופא נקרא לחדר הלידה על ידי צעקה או באמצעות מערכת הכריזה ולא על ידי אבי התובע. ## עדות הרופא המיילד## מטעם התובעים העידו היולדת, בעלה וכן המומחה הרפואי מטעם התובעים. מטעם ההגנה, העידו, המיילדת, הרופא המטפל בבית החולים, והמומחה הרפואי מטעם הנתבעים. הרופא שקיבל את היולדת בחדר הלידה, העיד במסגרת תביעת רשלנות בלידה:, כי במסגרת הקבלה לחדר לידה הוא בודק את האישה בשתי בדיקות עיקריות, בדיקה לידנית קלינית, ובדיקת אולטראסאונד. במקרה הנדון, העיד הרופא כי הבדיקה הראשונה היתה לידנית ובה הוא מצא פתיחה של 8 ס"מ, צוואר מחוק במאת האחוזים, ומצג ראש. משמעות הממצאים הללו היא כי האישה בלידה פעילה, ומכיוון שמדובר בלידה חוזרת, הבין הרופא שהתובעת תלד בתוך זמן קצר, כמו כן, הוסיף הרופא שחלק בלתי נפרד מן הבדיקה הקלינית הוא הערכת גודל העובר. יחד עם זאת, העיד הרופא שהוא אינו זוכר את הלידה הספציפית הזו, וכי הוא מעיד בהסתמך על הגיליון הרפואי של היולדת. כשהתבקש הרופא, להתייחס לחוסר ברישום הרפואי לגבי הערכת משקל העובר, העיד כי לעיתים יש קושי טכני בביצוע הערכה קלינית בעיקר שהאישה בלידה פעילה. בית המשפט קבע כי הסבר זה של הרופא אינו עומד בנטל ההוכחה הרובץ, לפתחו של בית החולים. אין בקיומה של פרקטיקה מקובלת ושגרתית, כדי ללמד על כך, שבנסיבות המקרה שבפנינו, אכן נעשתה הערכת גודל העובר, מה עוד שהרופא העיד שאינו זוכר את הלידה הספציפית. בית המשפט ציין כי עדותו של הרופא לעניין הערכת גודל העובר, מסתמכת על האופן שבו הוא נוהג בדרך כלל, כאשר מגיעה יולדת לחדר הלידה, ואולם בכך לא די על מנת לעמוד בנטל הנדרש בתביעות במסגרת תביעת רשלנות בלידה:, כדי להוכיח שאכן בוצעה הערכת גודל עובר במקרה הנוכחי, במיוחד כאשר הרופא הוסיף שלעיתים יש קושי טכני בביצוע הערכה קלינית בלידה פעילה. ## הכרעת בית המשפט בעניין אי הערכת משקל היילוד## בית המשפט ציין כי העובדה שלא נרשם דבר חריג אין בו, כשלעצמו, כדי ללמד שלא היה דבר חריג. ודוק, אין לא היה מדובר במקרה שבו הנוגעים בדבר זוכרים את האירוע, ובית המשפט מקבל את עדותם, או שאין חסר במידע על-אף החסר ברישום ולאחר ששקל את העדויות וטענות הצדדים, הגיע בית המשפט למסקנה כי בית החולים לא עמד בנטל ההוכחה הרובץ עליו במסגרת היפוך נטל הראיה בתביעות רשלנות בלידה. לפיכך, לא הוכח כי בוצעה ליולדת הערכת גודל עובר, ובכך יש משום סטייה מן הפרקטיקה המקובלת ומסטנדרד הזהירות הנהוג. סטייה זו, מסטנדרד הזהירות בו מחויב בית החולים, אף מתחדדת נוכח גורמי הסיכון שהתקיימו ביולדת במועד הלידה. ##התייחסות בית המשפט לחובת הזהירות של הרופאים## בית המשפט ציין את הפסיקה הנוגעת לחובת הזהירות של רופאים בתביעות רשלנות בלידה: לפיה כל שנדרש מהרופאים באותו שלב ראשוני, טרם תחילת הלידה, הינו נקיטת אמצעי זהירות. אמצעים אלה אינם מתמצים במוכנות פאסיבית לקבלתן של אינדיקאציות נוספות. על הרופא מוטלת גם חובה של דרישה וחקירה ובירור מידע נוסף. במסגרת חובת האבחון של מצב החולה בתביעות רשלנות בלידה, אין רופא יוצא ידי חובתו רק בכך שהוא מסיק את המסקנה הנכונה מן העובדות המובאות לפניו. מוטלת עליו גם החובה לגלות יוזמה ולברר את העובדות לאמיתן. חלק מכישוריו של רופא סביר הוא לדעת לשאול לחקור ולברר בדבר קיומן או אי קיומן של תופעות מסוימות. לא אחת, כדי לאבחן כראוי את מצבו של החולה, נדרש הרופא שלא להסתפק במה שרואות עיניו, אלא מוטלת עליו חובה נוספת לחקור, לברר ולעקוב אחרי החולה הנזקק לטיפולו אחר קורותיו, על מנת לאמת או לשלול ממצאים מסוימים, ממצאים שיש בהם כדי לסייע לאבחון נכון ##הכרעת בית המשפט בעניין אופן ההיערכות ללידה## בית המשפט פסק כי אילו היה נשמר סטנדרד הזהירות המקובל, והצוות הרפואי היה פועל בהתאם לפרקטיקה הנוהגת כך שהייתה נעשית הערכה למשקלו של גודל העובר, הנתונים היו מתועדים, והיה מתקיים דיון באשר לאופן ניהול הלידה, בהתחשב הן בהערכת גודל העובר, והן בגורם הסיכון של אם בעלת משקל גבוה, הרי שגם אם הצוות היה מחליט שלא לפנות לאפשרות של ניתוח קיסרי, במסגרת הפעלת שיקול הדעת הרפואי ביחס ללידה ספציפית זו, היה הצוות הרפואי מודע לכך שקיים חשש לפרע כתפיים, וכתוצאה מכך, היה שומר על עירנות ונערך בהתאם לכך גם לאפשרות של מעבר, בעת הצורך, לביצוע ניתוח קיסרי ומונע רשלנות בלידה. בנוסף, הרופא האחראי היה מוודא כי הוא נמצא בחדר הלידה במהלכה, משגיח ומפקח שהכל מתנהל כשורה. הנתונים שהיו ידועים צריכים היו להדליק נורה אדומה ולהסיט את הלידה ממסלולה הרגיל למסלול אחר, כמקובל אותה עת בפראקטיקה הרפואית. כאמור, דבר זה לא נעשה, והלידה המשיכה להתנהל במסלולה הרגיל. אמנם, נכח הרופא המיילד התורן במקום, אולם מי שביצע את הלידה הייתה המיילדת, כל זאת עד יציאת הראש והתרחשות היצרות הכתפיים, שאז כידוע לא ניתן עוד למנוע את הנזק. כמו כן, לא נערכה התייעצות עם מומחים אחרים, לא נעשו הכנות לניתוח קיסרי אפשרי, ולמעשה לא היה כל הבדל מהותי בין לידה זו לבין לידה רגילה לחלוטין. אין די בכך שהיה רופא בחדר סמוך. הדעת נותנת, שבכל מחלקה שבה מטפלים בלידות ישנו רופא בקרבת מקום. במקרה הנדון היה על הרופא להיות מודע, באופן קונקרטי, לכך שבמחלקה שוהה יולדת הנושאת ברחמה עובר מקרוזומי ולמצער, שקיימים אצלה גורמי סיכון ללידה פתולוגית. על כן, היה עליו ליזום מעקב אחר התפתחות הלידה. היה עליו לבקש מהמיילדת לקבל דיווח על סיום השלב הראשון של הלידה, לצורך בדיקתו את היולדת. היה עליו, ללא ספק, להתריע בפני המיילדת, כי מדובר בלידה הצפויה להסתבך. יתרה מכך, כפי שעולה אף מעדותו של המומחה מטעם התובעים, הרי שהצורך בנוכחות רופא בחדר הלידה במהלך הלידה אף מתחזק, בין היתר, נוכח האנמנזה של היולדת, לפיה היא עברה ארבע הפלות מתוך חמישה הריונות. לאור כל האמור, בית המשפט קבע כי משלא הוכח שנעשתה הערכת גודל עובר, משלא נתקיים דיון על אופן ניהול הלידה, וזאת בהתחשב בגורמי הסיכון של עובר מקרוסומי, אם בעלת משקל גבוה, והאנמנזה של היולדת כמפורט לעיל, ובהעדר נוכחות של הרופא האחראי באותה עת בחדר הלידה, אשר יפקח על מהלך הלידה ויורה על מעבר לנקיטות, או לחלופין, לניתוח קיסרי, הרי שבית החולים הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו בתביעות רשלנות בלידה: ## טענות התובעים לעניין הסיבתי בין הרשלנות לנזק## התובעים טענו כי בית החולים אינו מצביע על סיבות אפשריות אחרות להיווצרות השיתוק ע"ש ארב בכתפו של היילוד, ולמעשה גם המומחה מטעם בית החולים מסכים כי הנזק בכתפו של התובע נגרם כתוצאה מפרע הכתפיים. על טענת בית החולים כי נוכחות של צוות בכיר במהלך הלידה, לא הייתה מונעת את הנזק, השיבו התובעים כי דין טענה זו להידחות, וזאת בשל חוסר ניסיונה של המיילדת ובהתחשב בכך שאילו היה נוכח צוות בכיר בלידה, הוא היה מפקח על מידת הכוח שהופעל על ידי המיילדת שעולה לכדי רשלנות בלידה:, או לחלופין, היה מביא לכך שתתבצענה הנקיטות הדרושות לחילוץ הכתף. עוד טענו התובעים, כי אין חולק על כך שחילוץ הכתפיים במהלך לידת התובע בוצע על ידי המיילדת לבדה, ללא נוכחות צוות רפואי נוסף, וכי המיילדת אישרה בעדותה שהיא אינה יודעת אם הפעילה כוח, אם לאו, ומה מידת הכוח שהפעילה על מנת לחלץ את העובר. שני המומחים הרפואיים מטעם שני הצדדים, הסכימו למעשה כי מדובר היה בלידה עם קושי בחילוץ הכתפיים, העידה המיילדת שמבחינתה מדובר היה בלידה רגילה ללא כל בעיות, שכן אילו היתה מתעוררת בעיה היא היתה רושמת זאת. העדר התייחסות לקושי בחילוץ הכתפיים על ידי המיילדת, לטענת התובעים, אף הוא מעביר את נטל ההוכחה לכתפי בית החולים להוכיח שלא היתה רשלנות בלידה: מצדו בביצוע הלידה על ידי המיילדת, נטל שבית החולים לא עמד בו. ## טענות בית החולים לעניין הקשר הסיבתי בין הרשלנות לנזק ## בית החולים טען כי מרגע יציאת הראש עד הגעתו של הרופא לחדר הלידה חלפו מספר שניות ובהגיעו, השלב הקריטי של חילוץ הכתף, כבר הסתיים, והשלב השני נעשה בנוכחותו וללא צורך בהתערבותו. ככלל, טען בית החולים, כי לאחר שהופיע הקושי בחילוץ, העובר חולץ על ידי המיילדת בניסיון הראשון, כפי שמקובל לעשות טרם המעבר לנקיטות, וכי באותו פרק זמן של דקה, שחלף מרגע שהוזעק הרופא לחדר הלידה ועד שהגיע, ממילא לא היתה השפעה לנוכחותו על המתרחש ולא הייתה רשלנות בלידה:. עוד טעם בית החולים כי מן הרישום הרפואי עולה כי לא התרחש אירוע יוצא דופן במהלך הלידה, מלבד הצורך לקרוא לרופא, אשר כאמור רשם שהיה קושי ביציאת הכתפיים. וכי המיילדת לא פעלה באופן שונה מאופן פעולתה בלידה רגילה, ואילו היתה פעולה יוצאת דופן היא הייתה רושמת זאת. בנוסף, טען בית החולים, כי ישנם שני גורמים אוביקטיביים התומכים בכך שהמיילדת לא הפעילה כוח חריג בניסיון חילוץ העובר, שכן לא בוצע חיתוך של החיץ, וכן לא נמצאו סימנים אוביקטיביים של הפעלת כוח, כגון קרעים, שטפי דם וכו'. עוד נטען כי המומחה מטעם התובעים אישר בעדותו כי נושא "הנקיטות" אינו רלוונטי למקרה שבפנינו, שכן לאחר שהופיע קושי בחילוץ העובר, הוא חולץ על ידי המיילדת בניסיון הנוסף הראשון, כפי שמקובל לעשות בטרם הנקיטה בתמרונים אלו וכי בתי המשפט קבעו זה מכבר כי מרגע שיוצא ראש העובר ומתברר שקיים פרע הכתפיים, לא ניתן למנוע עוד את הנזק לעובר, ונוכחות רופא מומחה בחדר הלידה, לא מעלה ולא מורידה בעניין זה. לחלופין, טען בית החולים, שאם יימצא כי מתקיים קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לנזק, הרי שזהו בדיוק המקרה בו יש ליישם את ההלכה בדבר "סיבתיות עמומה", כאשר כלל לא ברור האם ובאיזו מידה היתה לנוכחות רופא בחדר הלידה השפעה על הנזק. ##טענות המומחה מטעם בית החולים כי הסיבוך היה בלתי נמנע## לגישת המומחה מטעם בית החולים לאחר שהוחלט לבצע את הלידה בדרך של לידה רגילה, הסיבוך של פרע הכתפיים היה בגדר אירוע בלתי נמנע ולא מדובר במקרה של רשלנות בלידה:. אין מחלוקת על הצורך בנוכחותו של רופא מנוסה בכל לידה עם סיכון לפרע הכתפיים. אולם, הטענה שנוכחות זו הייתה מונעת את הנזק איננה תואמת לידע אשר בספרות הרפואית, המצביע על כך שאין הבדל בתוצאות בין מיילדות ורופאים בדרגות שונות. על עמדה זו חזר המומחה גם בעדותו וציין כי אף כי בחדר לידה נוכחים רופא מיילד, רופא ילדים ולעיתים רופא מרדים הרי שעד לרגע שבו מוכרז על פל"כ (פרע לידת כתפיים) הלידה מנוהלת באופן רגיל ואת הלידה מקבלת מיילדת. בתחילה יוצא ראש העובר והוא מבצע את הסיבוב החיצוני ואז מטה המיילדת את הראש כלפי מטה לשם חילוץ הכתף הקדמית. הנזק העצבי שגורם לשיתוק ע"ש ארב נגרם בעת המתיחה של הפלקסוס העצבי של הצוואר המעצבב את היד. כאשר הכתף אינה נחלצת לאחר פרק זמן של דקה מוכרז מצב של פל"כ ואז נעזרים בתמרונים שונים שהראשון שבהם כולל הטיית הירכיים כלפי הבטן ולחץ על חיקי המסייעים בחילוץ הכתף הקדמית ע"י הטיית הראש כלפי מטה. הרופא המיילד נכנס לפעולה רק כאשר נקבע שיש פל"כ כדי להפעיל את התמרונים השונים כולל זה שהוזכר ותמרונים נוספים לסיבוב הכתף הקדמית או האחורית וכו' כאמור לפי גישתו של המומחה מטעם בית החולים נוכחותו של רופא מומחה בחדר הלידה במהלך הלידה לא הייתה מונעת את הנזק ממילא, לא הייתה רשלנות בלידה:, וכי די היה בכך שהרופא האחראי נמצא באזור במרחק של כמה שניות. טענה זו של בית החולים, לפיה די היה בכך שהרופא האחראי היה בקרבת חדר הלידה, מתבססת על ההנחה שבמהלך הדקה הראשונה, על המיילדת לנסות פעם פעמיים נוספות לחלץ את הכתף בדרך הרגילה. רק לאחר מכן, מתבצעת הנקיטה הראשונה, היא נקיטה ע"ש "מק-רוברטס", אשר לשם ביצועה יש צורך בשני אנשים, אם כי לאו דווקא רופא. כשנשאל הרופא, מה הנוהל שבו מחויבת המיילדת לנקוט כאשר יש מצב של כתף כלואה, השיב כי תרשים הזרימה אומר שיש לקרוא לעזרה ובמפורש לא נאמר שברגע שאתה קורא לעזרה אתה עוצר הכל, כך גם הסביר המומחה מטעם בית החולים בעדותו כי כאשר המיילדת נתקלת בקושי בחילוץ הכתפיים וזה בלתי צפוי, היא קוראת לעזרה אבל עד שמגיעה עזרה היא ממשיכה בפעולות החילוץ תוך הפעלת כוח סביר. זה המפתח. למיילדת יש כל האחריות והסמכות לקבל לידה ולהפעיל כוח מקובל בלידה רגילה. אותה סמכות יש לה להמשיך בפעולות החילוץ עד הגעת עזרה היא לא עוצרת הכל ומחכה. ##טענות המומחה מטעם התובעים כי ניתן היה למנוע את הסיבוך## המומחה מטעם התובעים התייחס בעדותו למידת הכוח שעל המיילדת להפעיל כאשר היא נתקלת בקושי בחילוץ הכתף וציין כי למיילדת יש נטייה כשהילד לא כל כך יוצא למשוך, להוריד את הראש ולמשוך ובמקרה זה המיילדת עשתה את כל מה שביכולתה ומשכה איך שהיא יכולה קראה לרופא ז"א שלא הצליחה להוציא למרות שמשכה יותר, עובדה שמיד לאחר הלידה הילד היה משותק ומדובר במקרה של רשלנות בלידה: עוד הוסיף המומחה מטעם התובעים כי המיילדת מיילדת את הילד, המיילדת מקבלת את הלידה היו לה קשיים להוציא את הילד, היא משכה כמה שיכולה כמה שצריכה לעשות ולא הצליחה ולא ידוע כמה זמן משכה באיזה כוח משכה וקראה לרופא, ורק שהרופא בא לאחר שהרופא רץ ממשרדו זה לא כמה שניות. עובדה שהתוצאה של הבעיה הזאת היא שיתוק הילד. המומחה חשד הגיונית שהיו למיילדת קשיים והיא משכה כמה שמשכה ולדעתו התרחשה רשלנות בלידה: שכן היא משכה יותר מידיי קצת והתחילה לקרוא לרופא, כלומר כשהיא החליטה לקרוא לרופא זה היה כבר שהכתף לא בסדר. ##הכרעת בית המשפט לעניין הטענה כי הסיבוך היה בלתי נמנע ## שני המומחים הרפואיים בעדותם, הדגישו את החשיבות הרבה בשאלת רשלנות בלידה: בהפעלת כוח סביר על ידי המיילדת לחילוץ הכתף כאשר היא נתקלת בקושי בחילוצה . לא הייתה מחלוקת כי במסמך סיכום הלידה שנערך על ידי היולדת אין כל הערה בדבר קושי כזה או אחר שהתעורר במהלך הלידה, או בדבר הפעלת כוח חריג. בנוסף, העידה המיילדת, כי היא מעידה בהסתמך על הרישומים של הרופא, מאחר שברישומיה אין התייחסות לבעיה במהלך הלידה, מכיוון שלהשקפתה לא התעורר בה כל קושי. כשנשאלה המיילדת, מדוע קראה לרופא אם לא נתקלה בקושי מיוחד במהלך הלידה, הסבירה כי יתכן והבחינה שראש היילוד גדול ומניסיונה הבינה כי אחד הסיבוכים האפשריים הוא פרע הכתפיים, ולכן קראה לרופא. בית המשפט פסק כי העדר רישום או התייחסות מצד המיילדת, אשר היתה הנוכחת היחידה בחדר הלידה, ביחס למידת הכוח והקושי שבהם נתקלה בלידה, מהווה סטיה מן הפרקטיקה הרפואית המקובלת. העדר הרישום גם מסב לתובעים נזק ראייתי, ועל כן נטל ההוכחה עובר לכתפי בית החולים להוכיח כי הופעל כוח סביר בניסיון לחלץ את הכתף ונטל הוכחה זה לא הורם על ידי בית החולים. כאמור כבר לעיל, המיילדת, לא זכרה את מידת הכוח שהפעילה ואף לא היתה משוכנעת שאכן היה קושי בחילוץ הכתף, וזאת כאשר ברור הוא כי התובע נולד עם פרע הכתפיים, וכי המיילדת אף הזעיקה את הרופא לחדר הלידה עקב קושי בחילוץ הכתף. יתרה מכך, המיילדת אישרה בעדותה שהיא מעולם לא נתקלה בלידה עם פרע כתפיים עובדה זו לגישת בית המשפט אף הגבירה את הנטל הרובץ על הנתבעת להוכיח העדר רשלנות בלידה:, כי חרף חוסר ניסיונה של המיילדת בלידות מסוג פרע כתפיים, היא לא הפעילה כוח במידה העולה על הסביר. ##האם נדרשה נוכחותו של רופא מומחה ? ## בית המשפט ציין בפסק דינו את פסיקת בית המשפט העוסקת בשאלה באילו נסיבות קמה חובה, מכוח עוולת הרשלנות, לבצע פרוצדורה רפואית באמצעות או בפיקוח של רופא מומחה, רופא מתמחה או רופא אחר, ומתי נדרשת לכל הפחות התייעצות עם רופא בכיר או מומחה לפיה שאלה זו לא פשוטה והנבחנת בכל מקרה ומקרה של רשלנות בלידה: לפי נסיבותיו. בין יתר השיקולים הנבחנים בהקשר זה, יש להביא בחשבון את זכותו של החולה לקבל טיפול מידי אדם מיומן, מנוסה ומקצועי, מחד גיסא, ואת מגבלות התקציב, המשאבים והעומס, המכתיבים סדרי עבודה וזמינות רופאים, שאינם תמיד לרוחם של החולים, מאידך גיסא. ככלל, זכותו של החולה היא לקבל טיפול מידי איש צוות רפואי המחזיק בכישורים הנדרשים למתן הטיפול באופן נאות, ולא ניתן לגרוע מזכות בסיסית זו בהסתמך על נימוקים הנוגעים לעומס עבודה ולהיעדר משאבים. אכן, חולה המאושפז בבית החולים מצפה לכך כי הוא יטופל בידיים מיומנות. הוא זכאי להניח כי הוא מפקיד עצמו בידי רופא שבידו ההרשאה, הידע המקצועי, ההכשרה, הנסיון והכלים ליתן לו את הטוב שבטיפולים. יחד עם זאת, רצונו הלגיטימי והטבעי של החולה, להיות מטופל על-ידי רופא מומחה דווקא, ואף רופא שהוא "המומחה שבמומחים" - אינו ניתן תמיד לסיפוק, ואינו מתחייב תמיד ממהות הטיפול. בין הקצוות הללו נעה עוולת הרשלנות וקובעת, בכל מקרה ומקרה, מהו השירות הראוי והסביר שנדרש המוסד הרפואי ליתן למבקרים בו, תוך התחשבות בשיקולים שונים, ובהם מורכבות הטיפול, החשש מפני סיבוכים שעולים לכדי רשלנות בלידה:, האפשרות שהטיפול יצריך הפעלת שיקול-דעת וקבלת החלטות בזמן-אמת, וכיוצא באלה. ## פסיקתו הסופית של בית המשפט - התביעה התקבלה ## בית המשפט פסק כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות על - ידי בית החולים לבין הנזק שנגרם לתובע ומדובר במקרה רשלנות בלידה:. במקרה זה לא הוכח כי נעשתה הערכה של גודל העובר, אשר היתה מגלה מבעוד מועד כי מדובר בעובר מקרוסומי. יתכן והערכה כזו היתה מובילה את הצוות לפנות לדרך של ניתוח קיסרי, או לכל הפחות להיערך לאפשרות ביצועו של ניתוח כזה, וכמו כן היה במקרה כזה הרופא האחראי נוכח בחדר הלידה, מפקח על אופן ניהול הלידה ומתערב, במידת הצורך, מיד כשהיה מבחין שהמיילדת מפעילה כח רב מידיי בנסיון לחילוץ הכתף הכלואה. כמו כן נפסק כי העדר נוכחותו של רופא בחדר הלידה היוותה רשלנות בלידה: וסטיה מסטנדרד הזהירות הראוי, שאילו היה נשמר, עשוי היה להביא למניעת הנזק שנגרם לתובע. ## שיעור הנכות הרפואית והתפקודית ## באשר לנכותו הרפואית והתפקודית של התובע בגין רשלנות בלידה: הוגשו שתי חוות דעת, חוות דעתו של מומחה רפואי מטעם התובעים, וחוות דעתו של מומחה רפואי מטעם בית החולים. אמו של התובע אישרה בעדותה כי ידו הדומיננטית של התובע היא ידו הימנית. בנוסף, כשנשאלה האם לגבי הסיבות שבגינן נשאר התובע בגן ולא עלה לכיתה א', השיבה כי יש שתי סיבות, יש סיבה ככה ויש סיבה ככה. אמרו לי שהוא ככה יתפתח מבחינת הלימודים בצורה יותר טובה, יבין יותר ושמבחינת היד שלו הוא יצליח לשחק יותר גם בחול גם במשחקים ותרגולים שהם עושים להם בגן. ככלל, שיעור הנכות הרפואית מבטא לרוב גם את שיעור הנכות התפקודית. בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא להיות זהה או דומה לנכות הרפואית במקרים של רשלנות בלידה:, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה. ##חוות דעת מומחה אורטופד מטעם התובעים - 50 אחוז נכות ## המומחה מטעם התובעים קבע בחוות דעתו כי קיימת אצל התובע הגבלה בטווח תנועות כתף ימין וכן עיבוי רקמה בבית השחי המתאימה להצטלקות של השריר. כמו כן, הודגמה הגבלה ביישור המרפק של עשרים מעלות וחוסר יכולת לבצע דורסיפלקסיה בשורש כף היד והאצבעות. המומחה הסביר כי הפגיעה עקב שיתוק על שם ארב יכולה להיות בדרגה קלה (נירופרקסיה) ואז ההחלמה היא מהירה ונמשכת מספר חודשים. אולם, מכיוון שהתובע הוא קטין, עם ממצאים קליניים ללא הטבה לטיפול השמרני, הרי שאין המדובר בנירופרקסיה. מנגד התוצאות של בדיקת האי.אם.גי' שוללות נתק מוחלט של השורשים. מכאן, שלגישת המומחה מטעם התובעים מדובר בנזק רשלנות בלידה: בדרגה קשה וחלקי בשורשי העצבים העליונים מימין ללא פגיעה בהמשכיות העצב, ולכן סבור המומחה כי יש להעמיד את שיעור הנכות הרפואית והתפקודית של התובע על 50%. התובעים טענו כי מאחר ונכותו הרפואית של התובע היא בידו הימנית שהיא ידו הדומיננטית, יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על אותו שיעור. ## חוות דעת מומחה אורטופד מטעם בית החולים - 20 אחוז נכות ## המומחה האורטופדי מטעם בית החולים סבר כי, פגיעת התובע היא חלקית, בצורה קלה, בחלק העליון של מקלעת הזרוע. הסימנים המעידים על קיומה של הפגיעה הם אסימטריה קלה של הכתף, הגבלה קלה ביישור המרפק וכן הגבלה קלה בתנועות הכתף. על - פי ממצאי הבדיקה, סבור המומחה מטעם בית החולים שהתובע מסוגל לכל פעולה של כל חלקי הגפה העליונה, כולל פעולות עדינות ופעולות גסות, ומתקשה במעט בפעולות הדורשות הרמה של היד לגובה. המשמעות התפקודית של נכותו של התובע, לגישת המומחה מטעם בית החולים לאור העובדה שהנכות קיימת מלידה, דפוסי ההתפתחות המוחית המוטורית מתפתחים בהתאם לכלים העומדים לרשות היילוד, והדבר מביא לידי התאמה אופטימלית למגבלה הקיימת והוא ציין, כי מחקרים מראים שפגיעה סב-לידתית במקלעת הזרוע אינה מונעת מן החולים לנהל אורח חיים תקין למרות חומרת הפגיעה. חיזוק לכך, במקרה רשלנות בלידה: שבפנינו, מצא המומחה בעובדה כי ידו הפגועה של התובע היא גם ידו הדומיננטית. רק במקרים של פגיעה קלה מאד, לא חל שינוי דומיננטיות ביד עקב הפגיעה. לפיכך, העריך את נכותו התפקודית של התובע בשיעור של 20% בגין רשלנות בלידה. בית החולים טען כי המומחה האורתופד מטעם בית החולים, ציין בחוות דעתו כי ילד אשר נולד עם שיתוק ביד, כשהנכות משמעותית, יפתח דומיננטיות ביד השניה. העובדה שאצל התובע נותרה הדומיננטיות ביד הפגועה מעידה על כך שפגיעתו קלה באופן יחסי. בית החולים דחה את הסבריה של האם לכך שהתובע נשאר בגן ולא עלה לכיתה א' עקב המגבלה ביד. האם בעצמה אישרה בעדותה כי לתובע יש בעיות בלימודים והוא אינו בשל לגילו. ## פסיקת בית המשפט - 33 אחוז נכות ## בית המשפט ציין כי בתביעות רשלנות בלידה:, גם אם משמשת הנכות הרפואית "מפתח", אין משמעות הדבר, כי בכל מקרה על הנכות התיפקודית להיות זהה לנכות הרפואית. יש שעל פי ההיגיון וניסיון החיים נשללת חפיפה אשר כזאת, בהתחשב, בין היתר, במהות הפגיעה ובנתוניו של הקטין, וקביעת ההפרש (אם כלפי מעלה ואם כלפי מטה) תהיה אז בגדר שומתו של בית המשפט, נוכח האמור לעיל, ולאחר שבית המשפט עיין בחוות הדעת של המומחים הרפואיים ובחן את העדויות והטענות שהועלו על ידי הצדדים בעניין זה, הגיע בית המשפט למסקנה כי יש לקבוע את שיעור הנכות התפקודית של התובע בשיעור של 33 אחוז. ##טענות הצדדים לעניין הפסד כושר השתכרות ## התובעים טענו כי, לנכותו של התובע יש השלכה משמעותית על יכולתו לעבוד ולהשתכר בעתיד, וברור כי התובע יהיה מוגבל בביצוע עבודות הכרוכות במאמץ ידני או שימוש בשתי ידיו. לפיכך, טענו כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגין רשלנות בלידה: לעניין הפגיעה בכושר השתכרותו על 40%. לגבי בסיס השכר שיש לחשב את הפיצוי לפיו, טענו התובעים, כי יש לחשב את הפיצוי על בסיס השכר הממוצע במשק, מגיל 18 עד גיל 67. בית החולים טען מנגד, כי בהתאם לנימוקיו לגבי שיעור הנכות התפקודית, יש לחשב את הפיצוי בגין הפסד כושר ההשתכרות של התובע, לפי נכות בשיעור של 20%, וזאת מאחר שהתובע הסתגל לנכותו בידו הימנית, ולראיה יד זו אף נותרה ידו הדומיננטית. לגבי בסיס השכר שלפיו יש לחשב את הפיצוי, טען בית החולים כי, לאור המצב הסוציו אקונומי של משפחת התובע, בה האב אינו עובד ואף האם כיום אינה עובדת והכנסתם היחידה היא מקצבאות ביטוח לאומי, הרי שזהו מקרה חריג שבו אין לחשב את נזקיו של התובע על פי נזקיו של ילד ממוצע. ##הכרעת בית המשפט לעניין הפסד כושר השתכרות ## בית המשפט ציין כי יש חשיבות למידת ההשפעה של הנכות על יכולתו של התובע להמשיך לעבוד במקצועו, ובקביעת הפסד כושר ההשתכרות יינתן לכך ביטוי. עוד צוין כי קביעת הפסד השתכרות של קטין היא מאטריה שבה רבים הניחושים וההשערות, ובה מתבקשים אנו למעשה לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי של השכר הממוצע במשק,אשר מפשט את הדיון ומונע ספקולציות, כמו אלה המושמעות עתה לפנינו, לפיהן מתבקשים אנו לפזר את הערפל ולחזות באופן ספציפי באיזו דרך היה הקטין הולך אלמלא רשלנות בלידה:. לאחר ששקל את טענות הצדדים, ובהתחשב בבסיס קביעתו לעניין הנכות התפקודית של התובע, נפסק כי יש לקבוע את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע כמידת נכותו התפקודית, כפי שנקבעה לעיל, דהיינו על שיעור של 33%. באשר לקביעת בסיס השכר שלפיו יש לחשב את הפיצוי בגין רכיב נזק זה, הרי שככלל, כאשר מדובר בפיצוי לקטין יש ללכת לפי השכר הממוצע במשק ואין מקום לקבל את טענת עורך דין בית החולים לפיה, מכיוון שמשפחת התובע היא מרקע סוציו אקונומי נמוך יש לחשב את הפיצוי לפי בסיס שכר נמוך מן השכר הממוצע במשק וגם העובדה שהתובע נשאר עוד שנה בגן ולא עלה לכיתה א', אינה מהווה נתון שיש בו להצביע על כך שיש לקבוע בסיס שכר נמוך מן השכר הממוצע במשק, וזאת מאחר שנתון זה דווקא מעיד, להבנתי, על השוואת נתוני הפתיחה של התובע עם שאר התלמידים בכיתה א'. ככלל, בהעדר עדות או ראיה אחרת, המצביעה על כושרו האינטלקטואלי של התובע, אין בעובדה כי נשאר עוד שנה בגן ולא עלה לכיתה א', כדי להצביע על כך כי לא ישיג במרוצת הזמן את הפערים שנוצרו בינו לבין בני מחזורו. ##פיצויים בגין הפסד פנסיה ## התובעים טענו כי לנכותו של התובע ולמידת ההפסד בכושר השתכרותו קיימת השפעה ישירה על זכויות הפנסיה להן הוא זכאי בגין רשלנות בלידה: מנגד, טען בית החולים כי הפסיקה היא חד-משמעית ביחס לרכיב נזק זה, ולפיה אין לפסוק הפסד פנסיה לקטין, שכן מדובר בטענה שיש להוכיחה. בית המשפט ציין כי כשעסקינן באנשים צעירים שדרך ארוכה עוד לפניהם ושנות השתכרות לא מעטות, יש מקום לסבור כי בעתיד יופרשו על ידי מעבידיהם כספים לקרן פנסיה, אמנם, נקבע בבית המשפט העליון, כי פיצוי בגין אובדן תשלומים סוציאליים או בגין אובדן פנסיה, הינו פיצוי חלופי, וכי כאשר מדובר בנפגע צעיר אשר נכותו התפקודית לא מונעת ממנו להשתלב חזרה בשוק העבודה, ראוי לפסוק פיצוי עבור אובדן תשלומים סוציאליים ולא עבור אובדן פנסיה. יחד עם זאת, בית המשפט פסק לתובע פיצוי עבור אובדן הפנסיה העתידית. ## פיצויים בגין עזרת צד שלישי ## התובעים טענו, שעקב רשלנות בלידה: והפגיעה בידו הימנית נזקק ויזדקק התובע לעזרת הזולת בתחומים שונים בחייו ויהיה מוגבל בביצוע פעולות יומיומיות וכי יש לחשב את נזקיו של התובע, על בסיס של שעה ומחצה עזרה ליום בעבר, מן המועד בו הגיע התובע לגיל שנתיים, וכן לעתיד עד סוף תוחלת חייו. אמו של התובע העידה לגבי מצבו של התובע כי הוא קשה. הוא אינו יכול לשרוך את רוכסן מכנסיו לבדו, כשהוא אוכל הוא שופך את האוכל ועליו להיעזר בידו הבריאה כדי להכניס את האוכל לפה, מעבר לכך, לא הובאה כל ראיה, ואף לא נטען, כי התובע מקבל סיוע או עזרה עקב נכותו, פרט לעזרת ההורים. אולם, בית המשפט הדגיש כי אין בכך בלבד אין כדי לשלול פיצוי בגין עזרת הזולת שכן יש להניח כי בני משפחה המתגוררים עם נכה דוגמת המשיב יסייעו לו בכל מקרה, בין אם זכאי הוא לפיצויים ובין אם לאו, ולוּ בשל תחושת החובה המוסרית המוטלת עליהם. עם זאת, ברי כי אין המזיק יכול "להרוויח" מכך שבני משפחה יסייעו לנכה בלא תמורה, הלכה פסוקה היא, כי כאשר בן משפחה מטפל בנפגע ומשקיע "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, יהיה זכאי הנפגע לפיצוי בגין אותה עזרה, גם אם אין הוא משלם עבורה, חובת ההשגחה וההשגחה בפועל של הורים על ילדיהם, קיימות כשאלה קטינים. וככל שגילם רך יותר, השמירה וההשגחה עליהם רבות יותר. מכאן, שגם לולא רשלנות בלידה: היה התובע נזקק להשגחה בהיותו בגיל שבין חמש שנים לעשר שנים. אך אין דומה השגחה כללית על קטין, אשר מתפקד כהלכה ככל ילד בן גילו, להשגחה על קטין במצבו השכלי של התובע, אשר נדרשת השגחה תמידית וצמודה עליו. כך הוא גם לגבי קטין שבין גיל חמש שנים לגיל עשר שנים. על יסוד האמור לעיל, בית המשפט פסק פיצוי עבור עזרת ההורים בגין התקופה שמהיות התובע בן שנתיים ועד למתן פסק הדין. באשר לעזרת צד ג' לעתיד בית המשפט פסק כי יש לקחת בחשבון שהתובע עלול במהלך חייו להתקשות בביצוע עבודות ופעולות המחייבות הפעלה מאומצת של שתי הידיים מבחינת קואורדינציה, דיוק, מאמץ וכוח. על כן, נפסקו לתובע פיצויים גם ברכיב נזק זה. ##פיצויים בגין הוצאות ## התובעים טעמו כי, להורי התובע נגרמו הוצאות לצורך הטיפול בתובע, הן עבור נסיעות והן עבור הוצאות רפואיות. גם בעתיד, לא מן הנמנע שהתובע יזדקק להוצאות מסוימות בקשר עם נכותו. בית המשפט ציין כי ככל שהתובע יזדקק לטיפולים רפואיים כלשהם, הוא יהא זכאי לקבלם במסגרת "סל הבריאות", על - פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994, ועל כן אין מקום לפסוק פיצוי בגין כך. עוד צוין כי אין כל אינדיקציה לכך, ולא הוצגו כל קבלות בעניין, שכתוצאה מנכותו הוגבלה ניידותו של התובע במידה כזו שמסבה לו הוצאות מוגברות בשל כך. אמו של התובע מסרה בעדותה שהתובע קיבל טיפולי פיזיותרפיה בעבר, במשך כשנה ומחצה, אך מעבר לכך, לא צרפו התובעים או הציגו ראיות המצביעות על הוצאות מיוחדות שהוציאו, כתוצאה מן התאונה, ואשר לא כוסו על ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. התובעים לא הציגו כל אישור רפואי או אסמכתא אחרת, המצביעה על כך שעל התובע להמשיך ולקבל טיפולים כאלה או אחרים בעתיד. יחד עם זאת, בית המשפט פסק כי יש לקחת בחשבון כי יתכן ומחמת תקלה או סיבה אחרת כלשהיא, תהיינה תקופות מסוימות שבהן לא יקבל התובע, במידה ויזדקק לכך בעתיד, את כיסוי ההוצאות הרפואיות כפי שמגיע לו מן הרפואה הציבורית וכדי להבטיח שהתובע יקבל את הטיפול הפיזיותרפי הדרוש לו באותם מקרים שבהם מטעמים של טעות או תקלה לא יקבלם מאת קופת חולים, נפסקו לתובע פיצויים שגילמו בתוכם הן את אותם מקרים פוטנציאליים של תקלה או טעות בכיסוי הביטוחי של הרפואה הציבורית, והן הוצאות מסוימות שהוצאו בעבר על ידי הורי התובע לצורך טיפולים רפואיים ונסיעות בגין נכותו של התובע כתוצאה מגרימת רשלנות בלידה: ## פיצויים בגין נזק שאיננו ממוני - כאב וסבל ## התובעים טענו כי, התובע סובל מנכות קשה ומשמעותית כבר מיום היוולדו בגלל רשלנות בלידה: נכות אשר תלווה אותו כל ימי חייו ואשר תגביל אותו ותסב לו עוגמת נפש במהלך היומיום. בית המשפט ציין כי בתביעות לפי פקודת הנזיקין יש לקבוע את שיעור הפיצויים על נזק לא ממוני בהתחשב בכל נסיבות המקרה האינדיבידואלי הנידון בפני בית המשפט, כשבית המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל בנסיבות המקרה המיוחדות, בהתחשב במהות הפגיעה, שעור הנכות, הטפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלה הצפויים לו בעתיד, וכלל הנסיבות הרלונטיות האחרות. המדובר בפיצויים בדרך אמדן בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, הבאים לענות על הנזק הלא ממוני שנגרם בפועל, נוכח האמור לעיל, לתובע נפסקו פיצויים בגין כאב וסבל. ## פיצויים בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ## בית המשפט פסק כי יש לפצות את התובעים בגין רשלנות בלידה: בשכר טרחת עורכי דין, כמו כן בהוצאות חוות הדעת הרפואית מטעם התובעים לרבות הוצאות הופעתו למתן עדות בבית המשפט ובהוצאות חוות הדעת האורתופדית מטעם התובעים והכל בהתאם לחשבוניות מס או קבלות, כשהוצאות אלה תישאנה הפרשי הצמדה למדד ללא ריבית וזאת ממועד ביצוע התשלום למומחים ועד הפירעון בפועל. לידהרשלנות רפואית (בלידה)תביעות רשלנות רפואיתרשלנות