מהי "מחשבה פלילית" ?

סעיף 20 לחוק העונשין מגדיר "מחשבה פלילית" כ"מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה:.. (2) פזיזות שבאחת מאלה:.. (ב) קלות דעת בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען". ואילו סעיף 21 לחוק העונשין מגדיר "רשלנות" כ"אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן הישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט..". ההבחנה בין "קלות דעת" ל"רשלנות" בהתנהגות נהג שגרם למוות בתאונה, היא דקה מן הדקה ורחוקה מלהיות ברורה ומדוייקת. (ראה דברי השופטת ד' דורנר בע"פ 3841/94 ליאוניד צילנקו נ' מדינ"י; רות קנאי, "דיני עונשין - התפתחות ומגמות" עיוני משפט כג(3) עמ' 748; וד"ר עדי אזר, "אשמה, פזיזות ורשלנות במשפט הפלילי", "קו הגבול שבין פזיזות ורשלנות", מעמ' 297). עבירת הרצח: יסודות העבירה - לפי סעיף 300(א)(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977: "(א) העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו - מאסר עולם ועונש זה בלבד: (4) גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש". היסוד העובדתי של העבירה כולל את הרישא "גורם למותו של אדם", כאשר המוות יכול להיגרם, בין היתר, על ידי מכשיר או אמצעי קטלני. כמו כן, "כשנעברה עבירה אחרת..." - המדובר בגרימת מוות על רקע ביצועה של עבירה אחרת, כאשר תכלית מעשה ההמתה היא להבטיח "בריחה או הימלטות מעונש" בשל אותה עבירה אחרת. בסעיף אין הגבלה לעניין השאלה מהי "העבירה האחרת". לפי הפסיקה, הייתה "העבירה האחרת" במקרים שבאו בפני בתי המשפט פשע, למשל, עבירת שוד, עבירת פריצה וגניבה או עבירה של גרם חבלה חמורה, ונראה כי מדובר בעבירת פשע המתאפיינת בחומרה של ממש (קדמי, "על הדין בפלילים, חוק העונשין", חלק שלישי, תשס"ו, עמ' 1191). בנוסף, נדרש שכל אחת מהעבירות תבוא לכלל ביטוי ב"מעשה" נפרד, כך שתהיה הפרדה בין שני השלבים של מעשי הנאשם. באשר ליסוד הנפשי, הגישה המקובלת מפרידה בין שתי דרישות נפשיות: האחת, מתייחסת למודעות כלפי רכיבי היסוד העובדתי וגם מסווגת את העבירה כעבירה של פזיזות ביחס לגרימת המוות; והשנייה, מאפיינת את מעשה ההמתה כמעשה המכוון להבטיח בריחה. זו הדרישה של ה"כדי" כלפי תכלית מעשה ההמתה, ההופכת עבירה זו לעבירת מטרה, כאשר השלמת העבירה אינה תלויה בהגשמת השאיפה, ודי בקיום השאיפה בשעת ביצוע העבירה, לקראת הגשמת מטרת ההימלטות, לשם התהוות העבירה. לאמור, הדרישה הראשונה היא מודעות כלפי רכיבי היסוד העובדתי והלך נפש של פזיזות כלפי התרחשות התוצאה הקטלנית. כלומר, חזות מראש של אפשרות התרחשות המוות במישור השכלי, ואדישות או קלות דעת ביחס לאפשרות זו במישור החפצי (קדמי, לעיל, עמ' 1194-1195). הדרישה השנייה, "כדי להבטיח... בריחה או הימלטות מעונש" היא רכיב עובדתי בעל אופי נפשי, המכוון לתכלית עשייתו של מעשה ההמתה - להבטיח בריחה או הימלטות מעונש, להבדיל מהגשמת תוצאתו. לפיכך, העבירה לפי סעיף 300(א)(4) היא עבירה של פזיזות, אך כדי להבטיח מטרה של בריחה או הימלטות מעונש נדרשת כוונה לברוח או להתחמק מעונש (קדמי, לעיל, בעמ' 1196, ור' גם ת"פ (חי') 207/52 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' ד"ר משה בן מנחם הורוביץ, פס"מ ה 459). עבירת ההריגה אל מול עבירת גרם מוות ברשלנות : סעיף 298 לחוק העונשין מגדיר את עבירת ההריגה: "הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים". ס' 304 לחוק העונשין מגדיר את עבירת גרם מוות ברשלנות: "הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים". יסוד עובדתי אחד לשתי העבירות והיסוד הנפשי מפריד ביניהן. סעיף 19 לחוק העונשין קובע כי כל עבירה מלווה במחשבה פלילית, זולת אם נקבע לגביה שהיא עבירת רשלנות או עבירה של אחריות קפידה. עבירת ההריגה דורשת אפוא, הוכחת קיומה של מחשבה פלילית, להבדיל מהעבירה של גרם מוות ברשלנות, אשר די בהוכחת העדר מודעות, מקום בו היתה צריכה להיות, לביסוסה. סעיף 20(א) לחוק העונשין מגדיר מחשבה פלילית מהי: "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים על פרטי העבירה ולעניין התוצאות גם אחת מאלה: כוונה - במטרה לגרום לאותן תוצאות; פזיזות שבאחת מאלה: (א) אדישות - בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; (ב) קלות דעת - בנטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען". הנה, לצורך הוכחת היסוד הנפשי של עבירת ההריגה יש להוכיח קיומה של מודעות לתוצאות האפשריות של המעשה בעת ביצועו, אגב הפגנת חוסר אכפתיות, או למצער, קיומה של תקווה להימנע מהתוצאות האפשריות, תוך נטילת סיכון בלתי סביר. היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת הרשלנות מוגדר בסעיף 21(א) לחוק העונשין: "אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות העניין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד - שלעניין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור; שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר". על מנת להוכיח קיומה של עבירת גרם מוות ברשלנות, שומה על התביעה להוכיח העדר מודעות של הנאשם ליסוד העובדתי של מעשהו והשלכותיו, מקום בו אדם סביר, בנעלי הנאשם, יכול וצריך היה להיות מודע. הכלי לבחינת שאלת המודעות הינו מבחן הצפיות הסבירה- האם האדם הסביר יכול וצריך היה לצפות את התרחשות התוצאה בנסיבות המתוארות. בעוד שעבירת הרשלנות מניחה העדר צפיית התוצאה, בענייננו התוצאה הקטלנית, מקום שהיה על הנאשם, כאדם מן היישוב לצפותה, הרי שעבירת ההריגה מקימה את ההנחה, כי בנסיבות הספציפיות שהוכחו, היה מודע הנאשם לתוצאה כפי שנגרמה (ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 542). פעמים, אך קו דק מפריד בין "קלות הדעת", הנכנסת לגדר היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת ההריגה, לבין עבירת הרשלנות. בהלך הרוח הראשון, על בית המשפט להשתכנע כאמור, כי הנאשם היה מודע לסיכון הבלתי סביר שהוא נוטל, מבלי שיחפוץ בקיום התוצאה הנגזרת הימנו ותוך תקווה כי תימנע, ואילו באחר- על בית המשפט להשתכנע כי לא היתה כל מודעות לתוצאה הצפויה. לעניין זה ראה גם את דברי כב' השופט ריבלין בע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נ' מדינת ישראל נו(1) 34 (2001): "מבחנה של הפזיזות הוא מבחן סובייקטיבי אישי, ואין דרישת הפזיזות באה על סיפוקה אלא אם הנאשם אכן חזה בפועל סיכון ממשי לקורבן. בכך נבדלת עבירת ההריגה מהעבירה של גרם מוות ברשלנות...". קיים קושי מובנה בהוכחת מצב הכרתי מסוג "קלות דעת". על כך נאמר: "באין אפשרות לגלות תהליך שבנפש האדם באמצעות מכונת רנטגן המאירה צפונותיו בשעת מעשה, חובתו של בית-המשפט היא להסיק את המסקנה לפי מיטב יכולתו מחומר הראיות החיצוניות שבאו לפניו". (השופט זוסמן בע"פ 419/68 מדינת ישראל נ' רפאל, פ"ד כב(2) 749, 756). נוכח הקושי המתואר, הכירה ההלכה הפסוקה בחזקות עובדתיות, אשר הפכו לחלק מהראיות הנסיבתיות, ונועדו לסייע בהתחקות אחר הלך רוחם של נאשמים. כך, "חזקת המודעות" הכללית קובעת קיומה של מודעות לתוצאות המעשה, אלא אם יוכח אחרת. משמעותה של החזקה הינה כי: "...אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו, מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאות הטבעיות שעשויות לצמוח ממנה" (ז' פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 542 בס' 664) . ועוד: "מקום שאדם עושה מעשה העלול באופן אובייקטיבי לגרום למות קורבנו - תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה - רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, 524 מול א'-ב'). על יסוד העקרונות הללו יש לבחון את התנהגותו של הנאשם, מודעותו והלך רוחו ביחס למעשה שביצע. מבחן היסוד הנפשי הנדרש להוכחת עבירת ההריגה יהא מבחנו של הנער ה"סביר", בן גילו של הנאשם, האם בנסיבות שהוכחו, היה מודע לתוצאה הקטלנית האפשרית עקב מעשה הדחיפה, ברם היה אדיש לה. המבחן לקיומה של עבירת הרשלנות הינו העדר מודעות לתוצאה הקטלנית. הוצאת דיבה - האשמה בעבירה פלילית : הכלל בתביעות לשון הרע הוא כי ככל שהאשמה שיוחסה לאדם בפרסום חמורה וכבדה היא, כן תידרשנה ראיות כבדות משקל, על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של מאזן ההסתברויות. בית המשפט קבע כי, הנטל להוכיח את אמיתות הפרסום מוטל על המפרסם הטוען לתחולת ההגנה, הנדרש להוכיח על פי הכלל הנוהג במשפט האזרחי כי מאזן ההסתברויות נוטה נטל זה אינו פשוט ולא בנקל יעלה בידו של מפרסם להרימו. עוד נקבע כי על המבקש ליהנות מתחולת ההגנה של אמת הפרסום, להביא כמות הוכחה, שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה, מקום בו בפרסום הפוגע יוחס לנפגע ביצוע עבירות פליליות, מקובל לדרוש מהטוען לתחולת הגנת אמת הפרסום להביא ראיות בעלות משקל משמעותי התואם את חומרת ההאשמות, יסוד אמיתות הפרסום עיקרו בבחינה האם תואם תוכנו של הפרסום את האמת. משפט פלילימחשבה פלילית / היסוד הנפשישאלות משפטיות