עורך דין מכס


שחרור טובעין מהמכס
הוראת סעיף 154 לפקודת המכס, העוסקת במחלוקת בין עם הרשות, מציבה לא אחת קשיים ועלולה להעלות שאלות עקרוניות וכלליות בהקשרים שונים, למשל, בדבר תחולת ההוראה על מקרה שבו המחלוקת מתעוררת לאחר שחרור הטובין, או בדבר ייחודו של ההליך הקבוע בהוראה והשלכתו על נגישותו לערכאות שיפוטיות של משחרר הטובין, או בדבר כפיפותו של ההסדר הקבוע בהוראה לתנאים המנויים בחוקים אחרים כגון חוק מסים עקיפים (ראו, למשל, בג"צ 137/58 ימיני נ' מעריך המכס, תל אביב-יפו, פ"ד יב(3) 1977 (1958) ; בג"צ 346/86 מ.ל.ר.נ אלקטרוניקה בע"מ נ' מנהל המכס והבלו, פ"ד מא(1) 225 (1987); ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד נ()4 549, 557-555. (למידע מפורט ניתן ליצור קשר עם עורך דין מכס).




  1. הברחה במכס - מה העונש

  2. סיווג מכס - ערעור לעליון

  3. הונאת מכס - תביעת פיצויים


הישבון וכניסה זמנית
סעיף 156(א) לפקודת המכס מצוי בפרק התשיעי לפקודה, שכותרתו "הישבון וכניסה זמנית". תחת הכותרת הספציפית של "הישבון בטובין שלא חל בהם בהליך ייצור", קובע הסעיף, כי:

"טובין שיובאו – חוץ מטובין שיובאו בצובר – והם מיוצאים תוך ששה חדשים מיום סילוקם מפיקוח רשות המכס, יותר עליהם הישבון של תשעים אחוז מסכום המכס ששולם עליהם, ובלבד שהוכח להנחת דעתו של גובה המכס כי לא היה בטובין כל שימוש בישראל, או אם היה שימוש, לא היה זה אלא השימוש שגרם לגילוי אי התאמתם לתנאי המכר או לגילוי ליקוי שהיה קיים בהם בשעת סילוקם ואילולא אותו שימוש לא היו אי-ההתאמה או הליקוי ניתנים לגילוי".

אכן, לשונה של הוראה זו, אינה נותנת מענה חד-משמעי לשאלה אם יש לבחון את שאלת השימוש מנקודת מבטו של הצרכן הסופי בלבד (כעמדת התובעות) או מנקודת מבטו של היבואן (כעמדת הנתבעת). אין היא גם נותנת מענה חד-משמעי לשאלה, האם המדובר בצריכה על דרך של התכלות או התבלות שלאחר מכירה (כטענת התובעת) או שמא די בתועלת כלכלית בלבד (כטענת הנתבעת). עם זאת, בכל הקשור ללשון החוק יש להדגיש כי המחוקק קבע כתנאי להישבון – שהוכח להנחת דעתו של גובה המכס "כי לא היה בטובין כל שימוש בישראל" (ההדגשה שלי, י' מ'). מכאן ניתן ללמוד, ולו במישור הלשוני, כי המחוקק צמצם את הזכות להישבון למצבים בהם הוכח, על דרך ההרחבה, שלא נעשה כל שימוש בטובין בישראל. אלא שלשון החוק היא כידוע אך השלב הראשון בתהליך הפרשני. לשם בחינת הפרשנות של המונח "שימוש" בסעיף 156(א) לפקודת המכס, אין די בלשון החוק, אלא שיש לפנות גם לתכליתו (וראו, למשל, ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לטו(2) 70 (1985); רע"א 3527/96 אקסלברד נ' מנהל מס רכוש, פ"ד נב(5) 385 (1998); דנ"א 3962/93 מינץ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד נ(4) 817 (1996); ע"א 534/79 אפרת נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4) 729 (1981)). (למידע מפורט ניתן ליצור קשר עם עורך דין מכס).

החזר מס יבוא
השאלה מהי תכליתו של סעיף 156(א) לפקודת המכס זכתה להתייחסות מועטה יחסית בפסיקת בית המשפט העליון. נקבע כי המדובר בהסדר של השבה שתכליתו השבת מיסי יבוא ששולמו (ראו ע"א 4219/99 מדינת ישראל נ' שלדות מפעלי מתכת בע"מ (לא פורסם, 29.5.2003); ראו עוד הגדרת "הישבון" שבסעיף 1 לפקודת המכס). במקרה אחר, מאוחר יותר, צוין, כי התכלית המרכזית שבהטלת מכס הִיא להגן על תוצרת הארץ מפני יבוא של מוצרים אחרים, וכאשר לא נעשה בטובין שיובאו לישראל כל שימוש והם יוצאו זמן-מה לאחר מכן, לא נגרמת פגיעה בייצור המקומי ואין צורך בהגנה עליו באמצעות מס. על-כן, הותר במקרים כאלו הישבון (ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2007), בפיסקה 42 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל; ראו עוד, ע"א 2102/03 מדינת ישראל נ' מירון מפעלי תעשיות הגליל (ממ"ת) בע"מ, פ"ד נא(5) 160, 168 (1997)).

יש להוסיף ולציין, כי שאלת תכליתו של סעיף 156 לפקודת המכס זכתה להתייחסות גם בפסיקה של ערכאות נוספות מלבד בית המשפט העליון. כך, בע"א (ת"א) 1543/01 מדינת ישראל נ' יהודה ברמן (30.11.2003)), נקבע כי תכליתה של הוראת סעיף 156(א) לפקודת המכס הִיא הטבה עם יבואן שייבא טובין לארץ אך החזירם לחו"ל מבלי שעשה בהם כל שימוש בישראל ומבלי שהפיק מהם תועלת ורווח. זאת, תוך שנדחתה הטענה, לפיה תכליתם הבלעדית של דיני המכס היא הגנה על תוצרת הארץ (פיסקה 8 לפסק הדין).

כאשר הגיע ערעור על פסק דין זה לפתחו של בית המשפט העליון, בית המשפט העליון ציין כי הוא מוכן להניח כי התכלית המרכזית של חקיקת המכס היא הגנה על תוצרת הארץ, אך מסקנתו הייתה שאין לכך השלכה על התוצאה (רע"א 359/04 יהודה ברמן בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.3.2008)). תימוכין לתכלית זו של הטבה עם היבואן שלא הפיק תועלת מן הטובין שיובאו ניתן לגזור מהוראות הישבון אחרת (סעיף 150(2) לפקודת המכס), שעליה נאמר כי מטרתה היא הקטנת נזקו של יבואן שלא הפיק כל הנאה מהם בשל נזק (ראו ע"א 5694/07 שרכאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.2010, פיסקה י"ג לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין); ראו עוד, איריס ריינברגר וטלי ירון אלדר "סעיף 156 לפקודת המכס – מהו שימוש?", מיסים יג/2, אפריל 1996, בעמ' 94); ראו עוד, אביגדור דורות, דיני מכר וסחר חוץ, עמ' 172 (2006)).

אכן, נוכח האמור לעיל, קיימת אי בהירות מסוימת בשאלה מהי תכליתו הספציפית של סעיף 156 לפקודת המכס – אם השבת המכס משעה שלא נדרשת הגנה על תוצרת הארץ שכן לא נעשה שימוש בטובין; או שמא השבת מיסי יבוא ששולמו באותם מקרים בהם היבואן לא הפיק כל תועלת כלכלית ותוך הקטנת נזקו. ניתן להלום אפשרות פרשנית נוספת לפיה סעיף 156(א) לפקודת המכס חובק בזרועותיו את שתי התכליות גם יחד. או-אז יהא על מבקש ההישבון להראות כי לא נעשה "שימוש" בטובין לפי שתי התכליות האמורות. זאת ועוד: מלכתחילה ספק הוא אם המדובר בשתי תכליות נפרדות. כך הדבר, שכן דומה שקיים קשר בין מבחן ה"שימוש בטובין בישראל" הקבוע בפקודה לתכלית ה"הגנה על תוצרת הארץ", במובן זה שהתשובה לשאלת "השימוש" (על רקע אותה התכלית של הגנה על תוצרת הארץ) תתבסס לא פעם על בחינת התועלת הכלכלית שהפיק היבואן. (למידע מפורט ניתן ליצור קשר עם עורך דין מכס).



דוגמא לפסק דין : תביעת פיצויים – גניבת מכולה נמל
התובעת היא חברה העוסקת בייבוא סיגריות מחו"ל, ולטענתה היא בעלת זיכיון לסוכנות בלעדית לשיווק "בכל שטחי הגדה ורצועת עזה" מאת חברת רוטמנס, יצרנית סיגריות באנגליה. התביעה נוגעת למכולה אשר על פי הנטען הכילה סיגריות להפצה על ידי התובעת, והובאה לישראל על סיפון האניה נאוטיק (להלן: האניה). התובעת טוענת כי המכולה הגיעה לנמל אשדוד ונפרקה מהאניה, אך בעת ששהתה בשטח הנמל היא נעלמה, ככל הנראה נגנבה או הוצאה במרמה מן הנמל או שתכנה נגנב. על כן היא תובעת מהנתבעת נזקים שונים שארעו לטענתה כתוצאה מאותו אירוע.

מלכתחילה הוגשה תביעת פיצויים – גניבת מכולה נמל נגד שלוש נתבעות: הראשונה היא רשות הנמלים והרכבות, אשר במהלך תקופת ההתדיינות הופרטה ואת מקומה נטלה, לצורך הדיון שבפני, חברת נמל אשדוד. הנתבעת השניה היא מדינת ישראל, אשר על פי כתב התביעה נדרשה לפקח על הנתבעת הראשונה ולא עשתה כן, והנתבעת השלישית היתה דפנה וייסמן את לביא בע"מ, (להלן: חברת דפנה), חברת עמילות המכס שאמורה היתה לטפל בשחרור המכולה נשוא התביעה מן הנמל, אשר על פי כתב התביעה התרשלה בביצוע תפקידה. שתי הנתבעות האחרונות נמחקו על ידי התובעת, כך שנותרה נתבעת יחידה.

הנתבעת הגישה הודעת צד ג' נגד חברת אבטחה (להלן: חברת השמירה), עמה התקשרה בחוזה למתן שירותי שמירה ואבטחה בנמל, וכן נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, המבטחת של חברת השמירה. בהתחשב בתוצאות פסק הדין, אין צורך להכריע בנוגע להודעה זו.

התובעת הגישה כראיות מטעמה את תצהיריהם של עובד בחברת דפנה, ומנהל התובעת. ב"כ הנתבעת טען כי רוב רובן של העובדות הנזכרות בתצהירים שהוגשו והמסמכים שצורפו אליהם אינם ידועים למצהירים מידיעה אישית ואינם בגדר ראיות קבילות. בהמשך אדון במסמכים הרלוונטיים ככל שיהיה בכך צורך. אולם ניתן כבר עתה להקדים ולקבוע כי יש ממש בטענות הנתבעת, וחלקים ניכרים מהתצהירים ומהנספחים מהווים, אכן, עדויות שמיעה, אך לא כולם ראויים להיפסל. כך, לדוגמא, המסמך המצורף כנספח 13 לתצהיר התובעת הוא מכתב מאת חברת רוטמנס הממוען אל כל המעוניין בחברת התובעת (מנוסח המכתב עצמו הדן בחוזה "שלנו" "אתכם" ברור שאין הכוונה לכל המעוניין באופן כללי אלא ספציפית לחברה). על כן מסמך זה יכול להיות מוגשים באמצעות מנהל החברה. המסמך המצורף כנספח 11 לאותו תצהיר, הודעת אגף המכס על שינוי במיסוי הסיגריות המיובאות לאוטונומיה, נראית לכאורה כתעודה ציבורית בהתאם לסעיף 29 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971, אשר ניתן לקבלה גם שלא באמצעות עד.

מלבד מעמדם הראייתי הספציפי של העובדות והמסמכים הספציפיים, לא ניתן להתעלם מהרושם הכללי הנובע מכך שהתובעת בחרה כעדים מטעמה במי שלא היו מעורבים אישית בביצוע פעולות רלוונטיות כגון משלוח המכולה, הורדתה מהאניה, החיפוש אחריה בנמל וכיוצא באלה. תפקידיהם של המצהירים שהעידו התמצו בעיקר בריכוז אינפורמציה ומסמכים שנערכו על ידי אחרים. הרושם הנוצר הוא שהתובעת נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים וראיות מהותיות ביותר אשר מצויים או יכולים היו להיות מצויים בידיה, כפי שאפרט בהמשך, ועובדה זו פועלת, כידוע, לחובתה.

אחריות הנתבעת
על פי טענות התובעת, המופיעות בסעיף 12 לתצהיר מנהל התובעת, אחריות הנתבעת נובעת מכך שהיא לא מנעה את יציאת המכולה על תכולתה מתחום הנמל ללא תעודת שער או איפשרה הוצאתה עם תעודת שער מזוייפת, תוך העלמת עין או רשלנות (סעיף 12 א. 2 לתצהיר); לא בדקה את תעודות השער ולא בדקה את תעודות הנהג; שחררה מטען כנגד ניירות מזוייפים (ס"ק 10-12), ועוד ועוד. התובעת אף טוענת כי חובת ההוכחה חלה על הנתבעת, על פי הכלל של "הדבר מדבר בעדו". על מנת להטיל על הנתבעת את האחריות לנזקיה של התובעת, ככל שהיו כאלה, על התובעת להוכיח כי המטען המדובר אכן הועלה על סיפון האניה, פורק מן האניה והגיע לנמל. אולם התובעת לא השכילה להראות דבר מכל אלה.

לתצהירי התובעת צורפו כאמור שורה של מסמכים, ביניהם הודעה על הגעת טובין (ת/1), צילום מחשבון הספק (ת/2), רשימת מטען (ת/3), שטר מטען (ת/4), אישור מקור של הקהיליה האירופית (ת/4, תעודת שער (ת/7), תעודת ליווי למכולה (ת/7א) והודעת הנתבעת על חסרונה של המכולה (ת/10). התובעת לא טענה, ולמעשה אין מחלוקת לגבי העובדה שאף אחד מהמסמכים הללו, במצב בו הם מצויים, אינו מעיד על כך שהמכולה אכן הורדה בפועל מן האניה ונמצאה בשטח הנמל. כך, המוצגים ת/1-ת/3 אינם מתיימרים להיות בעלי השפעה כלשהי במערך היחסים שבין התובעת לנתבעת.

לגבי שטר מטען (ת/4) נפסק כי הוא בעל משמעות במערך היחסים שבין שולח הסחורה לבין המוביל הימי, וכך גם נקבע בכללי האג בנושא שטרי מטען. (ע"א 603/83, צים חברת השיט הישראלית נגד אדרס חמרי בניין, פד מ (3) 365, עמ' 370; ע"א 3656/99, 6011/99, טרנס כלל בע"מ נגד מ.א.ר מסחר וספנות בע"מ, פד נא (2) 344, עמ' 355). השטר מעיד, איפוא, על כך שהסחורה הועלתה על סיפון האניה, אך אין בו כדי להוכיח שהמכולה נפרקה והועברה לשטח הנתבעת לאחריותה.

תעודת השער ת/7 אף היא אינה מעידה על העברת המכולה לחזקת הנתבעת. העד ברנרד בנישו העיד על הפרוצדורה של הוצאת תעודה כזו; עדות שבנקודה זו מן הסתם אינה שנויה במחלוקת. וכך אמר: "ש. מי מוציא את תעודת השער. ת. התהליך כך, היבואן מגיש את הניירת שלו לעמיל מכס שעובד איתו, המכולה מגיעה לארץ על ידי חברת ספנות ולכן עמיל המכס שמייצג אותו הולך לנציג האניה מגיש את המסמכים הרלוונטים יפוי כח שלו, ועל סמך זה ואחר כך שהוא בודק שהמכולה נמצאת הוא מפיק תעודה ומוסר לעמיל המכס. סוכן האניה מקבל מחברת הספנות את רשימת האוניות והמכולות עליהם ועל סמך זה הוא מוציא לו את פקודת המסירה. הוא עדיין לא ידע אם הגיעה או לא הגיעה. ש. כשהתעודות מוצאות הוא לא יודע פיזית אם המכולה הגיעה. ת. לא..." (פרוטוקול מיום 20.9.05, עמ' 29, שורות 14-22). ברור, איפוא, שהתעודה מונפקת ללא תלות בהעברה פיזית של המכולה מהאניה לנמל, כך שאין בה כדי להעיד על כך שהמכולה אכן נפרקה מהאניה והועברה לאחריות הנתבעת

תעודת הליווי למכולה, ת/7 א', הונפקה אולם חלקה הכולל אישור קבלת המטען אינו חתום, כך שגם בה אין כדי להעיד על כך שהמכולה התקבלה. אישור הנתבעת על חסרון המכולה, ת/10 הונפק על פי בקשת התובעת, לאחר שחסרון המכולה התגלה על ידי התובעת . באישור זה מצויין

MISSING" 6915746 "1 CONTAINER No. GSTTU .

מן הניסוח הסתמי, לא ניתן להסיק דבר בנוגע לנסיבות העלמותה של המכולה, ואין בה אישור לכך שהמכולה היתה, בשלב כלשהו, בחזקת הנתבעת. מכל האמור לעיל עולה כי התובעת לא הוכיחה כלל כי המכולה הורדה מן האניה והגיעה פיזית לשטחה של הנתבעת, וממילא לא הוכיחה כי היתה נתונה בשלב כלשהו לאחריותה המשפטית של הנתבעת

העדר הוכחה בולטת עוד יותר בהתחשב בכך שהתובעת יכולה היתה, ככל הידוע ללא קשיים מיוחדים, להביא ראיות שיש בהן כדי להוכיח את פריקת המכולה מן האניה אל שטח הנתבעת. כך, ניתן היה להביא כראיה עדויות ומסמכים של חברת המניה, אשר תפקידה למנות את המכולות הנפרקות מן האניה ולרשום את פרטיהן. הללו לא הובאו כראיות, בלא שניתן הסבר כלשהו להמנעות מכך. כמו כן לא הובאו לעדות רב החובל או בעל תפקיד כלשהו באניה, שיכול היה להעיד על הטיפול במטען, או מי מעובדי הנמל שהיה מעורב בפריקת האניה ובהצבת המטען במקום המיועד לכך בנמל

התובעת מבקשת להיבנות מן הכלל "הדבר מדבר בעדו", ולהעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעת, אולם לא שוכנעתי גם לגבי התקיימותו של כלל ראייתי זה. שכן לא הוכח כי קיימות עובדות כלשהן המצויות בידיעתה המיוחדת של הנתבעת דוקא. כל הפרטים הקשורים לטיפול במכולה שנשלחה עבור התובעת ידועים לתובעת הרבה יותר משהם ידועים לנתבעת, ואין מקום להיפוך הנטל

ראוי לציין נתון שיתכן שיש בו כדי לחזק את טענות התובעת. מדובר בחותמת שהוטבעה על גבי תעודת השער, ת/7, בה נאמר "נבדק בטחונית ביום 4.2.98". על גבי החותמת מופיעים שמו וחתימתו של החותם, מן הסתם עורך הבדיקה. חותמת זו עשויה אולי לסייע לתובעת בהוכחת תביעתה, כיון שהיא מעידה על כך שמן דהוא נציג הנתבעת אכן נוכח בקיומה של המכולה, ואף בדק אותה. אולם משקלה של ראיה זו מוגבל, ולא ניתן לבסס עליה אחריות של הנתבעת, שכן החותמת אינה מעידה היכן ובאילו נסיבות נעשתה הבדיקה. יתכן שהיא בוצעה על סיפון האניה עצמה, עוד בטרם הורדה המכולה לנמל. יתכן שמדובר בבדיקה חיצונית בלבד, או בחיפוש אחר תכולה מסויימת, כגון אמל"ח, סמים מסוכנים וכדומה, וכל עוד אלו לא נמצאו בה לא התייחס הבודק למטען הקיים, כך שאין בחיפוש כשלעצמו כדי להעיד על תוכן המכולה. גם בנושא זה, התובעת יכולה היתה להזמין לעדות את מי שפרטיו מופיעים על החותמת, להוסיף פרטים לגבי מהות הבדיקה וממצאיה. משלא עשתה כן, לא ניתן להסיק מסקנות לטובתה רק מעצם העובדה שנעשתה בדיקה

הנתבעת טוענת כי להוכחת תביעתה היה על התובעת להביא ראיות גם לגבי הטענת המכולה בחו"ל, ולהוכיח מה הועמס על המכולה, את כמות ומצב המטען, מספר הסגר של המכולה, ומה מכל אלו היה קיים כאשר הגיעה המכולה לנמל היעד. אכן, אין בפני ראיות על המכלת המטען במכולה, העלאת המכולה על האניה, הורדתה בנמל הנתבעת, שלמות החותם של המכולה ואי פתיחתה על ידי גורם כלשהו

על התובעת הנטל להוכיח את כל אלה. אולם אם עובדות אלו מחייבות מאמץ גדול יותר להוכחתם, ע"י הזמנת עדים מחו"ל וכדו' (אם כי סדרי הדין נותנים מענה, ולו חלקי, לרבים מקשיים אלו), הרי שהגשת הראיות הנוגעות להעברת המכולה מהאניה לנמל אינה אמורה להיות כרוכה בכל קושי מיוחד. התובעת לא הוכיחה ולו עובדות פשוטות אלו, כך שאין צורך להרחיק לכן, ויש לדחות את התביעה.

יצויין כי התובעת לא הראתה ולו בדל של ראיה בנוגע למה שארע בפועל למכולה. לא ברור כלל אם היא נגנבה בשלמותה, נפרצה ותכנה נגנב, הוצאה מן הנמל תוך שימוש במסמכים מזוייפים, או אולי אף נשכחה באניה והמשיכה במסעות נוספים ברחבי העולם. המצב הוא, איפוא, כדלקמן: התובעת לא הוכיחה כי המכולה נמצאה בזמן כלשהו בשטח הנתבעת, ועל כן לא הראתה כי קמה חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת. יתר על כן: אף אם אניח כי זו הוכחה, הרי שלא הוכחה הפרה של אותה חובה, שכן לא הוכח כי הנתבעת עשתה מעשה או נמנעה שלא כדין מלעשות מעשה, שיש בהם משום חריגה מסטנדרט זהירות סביר או מחובתה על פי דין

הוכחת הנזק
אולם אפילו היתה מוכחת רשלנות כלשהי של הנתבעת, לא היה בכך כדי לסייע לתובעת, שכן היא לא עמדה גם בנטל להוכחת הנזק: אין מחלוקת על כך שהתובעת קיבלה מחברת הביטוח שלה פיצוי בסך 115,368 דולר והמחתה לחברת הביטוח את כל זכויותיה. לאחר שהנושא הועלה על ידי הנתבעת והצד השלישי הודתה התובעת בעובדה זו והפחיתה בהתאם את סכום התביעה מ-1,180,00 שקלים ל-707,000 שקלים. בעקבות תיקון זה אף שונתה הסמכות לדון בתביעה והיא הועברה מבית המשפט המחוזי לבית משפט זה

התובעת תבעה נזקים שונים שנגרמו לה, כולל הוצאות ישירות של תשלום עלות הטובין, מיסי נמל והוצאות מימון, ואבדן רווח נקי מינימלי. כל אלו הסתכמו, על פי האמור בסעיף 13 א לתצהירו של מר מנהל התובעת, בסכום של 708,000 שקלים. כמו כן נתבעו נזקים עקיפים. לטענת התובעת בכתב התביעה, "עקב הצפת השוק בגדה המערבית ובעזה בסחורה גנובה, הנושאת את שם התובעת, במחירי גניבה ו/או מציאה, נפגע המוניטין של התובעת, וע"י כך נגרמו לה נזקים והפסדים בסכום מינימום של 150,000 שקלים". עוד נטען כי עקב הצפת השוק בסחורה גנובה לא תוכל התובעת להמשיך למכור את מרכולתה בקצב ובמחירים שקדמו לגניבה, סוחרים רבים עזבו אותה ואמונם בה התערער, וכתוצאה מכך היא תובעת סכום של 160,000 שקלים. בגין עגמת נפש, טרדה ואי נעימויות תובעת התובעת סכום של 100,000 שקלים

באופן עקרוני רשאית התובעת, אם היתה מבוטחת בביטוח חלקי, לתבוע מאת מאת המזיק את יתרת הנזק שלא פוצתה בגינו (ראו: ע"א 134/77, פנחס ויחזקאל גניסלב נגד אריק אקמן, פ"ד לב(1), 748 ,עמ' 751-75; ע"א 11/78, 818/77, הסנה נגד קלמנט קורל, פ"ד לג(1), 309). בתיק שבפני לא הועלו טענות נגד זכותה של התובעת לתבוע את יתרת הסכום שלא שולם לה על ידי חברת הביטוח, ועל כן לא אדרש לפרטיה של סוגיה זו. טענות התובעת לעניין הנזקים מבוססות על האמור בתצהירו של מר מוריס חן לגבי תוכן המטען שהיה במכולה, ועל מעין תחשיב המופיע בתצהירו של מר מנהל התובעת

לגבי תוכן המטען שהיה במכולה, תצהירו של מר חן מפנה להודעה על הגעת המטען, חשבון הספק, רשימת מטען, שטר המטען ואישור המקור, ת/1 -ת/5. כפי שציינתי לעיל, טענה הנתבעת כי לא ניתן להגיש מסמכים אלו באמצעות עדי התובעת, כיון שלא היו מעורבים בעריכתם. למעשה המסמכים המציינים במדוייק את מה שנטען שהיה תכולת המכולה הם המסמכים ת/2 ו - ת/3, חשבון הספק, ורשימת המטען. שניהם לא הוגשו בעותק מקורי והתובעת הסתפקה בהגשת צילומיהם. שני המסמכים נושאים חתימה של הגב' אן סווין מטעם חברת רוטמנס באנגליה. בתיק זה לא העיד עד מטעם חברה זו שהיה מעורב במשלוח, ולא הונחה תשתית המאפשרת הגשת המסמכים הללו בדרך אחרת בהתאם לדיני הראיות. על פני הדברים אין מדובר בתעודה ציבורית, ואף לא בראיה מוסדית כיון שמדובר בחברה שאינה ישראלית. על כן אינני מקבלת את המסמכים ת/2 ו-ת/3 כראיות

התוצאה היא שאם בפני נתונים לגבי הכמות והטיב של המטען שנשלח במכולה. זאת ועוד: אם כמות המטען הוא נתון קשיח בעיקרו, הרי שלא כך הדבר בנוגע לרווח שעשוי היה להיות מופק ממנו, ולנזק שנגרם כתוצאה מהעדרו. העדות לגבי הנזקים הישירים שנגרמו לתובעת לטענתה היא בתחום ידיעתו ועיסוקו של מנהל הנתבעת, ועל כן ניתן לקבל את עדותו בנוגע למחיר המכירה של הסיגריות על ידי התובעת (סעיף 11 לתצהירו). אולם על מנת לחשב את הרווח שנמנע יש צורך בנתונים גם לגבי הוצאותיה של התובעת. ברור שלא כל התמורה עבור מכירת הסנגריות יכולה להיחשב כרווח, שכן לתובעת הוצאות בגין רכישת הסנגריות, הובלתן והפצתן. בהעדר תחשיבי רווח ונתונים לגבי ההוצאות לא ניתן ללמוד מן ההכנסות דבר לגבי הרווחים שאמורים היו להיות מופקים, וממילא לא לגבי הנזקים כתוצאה ממניעתם

עדותו של התובעת יכולה להתקבל לגבי הוצאותיה המיוחדות של התובעת (סעיף 13 לתצהיר), אם כי כאמור להוכחת הנזק אין די בהוצאות ויש לפרט את הרווח. אולם לא כך הדבר לגבי חלקי התצהיר הנוגעים לנזקים העקיפים, לגביהם לא ניתן להסתפק באמירות גרידא. הטענה בדבר פגיעה במוניטין של התובעת, הנטענת בסעיף 13. ב (1) לתצהיר התובעת, אינה ברורה כלל. פגיעה במוניטין עלולה היתה להגרם אילו הוצף השוק בסחורה הנושאת את שמה של התובעת, אך באיכות ירודה. אולם העובדה שסחורה המזוהה עם התובעת שאינה נופלת באיכותה נמכרה במחיר זול יותר אינה אמורה לגרום לפגיעה במוניטין. על כל פנים, טענה של פגיעה במוניטין מחייבת הוכחה ספציפית על ידי חוות דעת של מומחה, הצגת נתונים חשבונאיים, וכיוצא באלה. לא ניתן להוכיח טענה זו על ידי אמירה סתמית בתצהיר

כך גם לגבי טענת אבדן הלקוחות עקב הצפת השוק בסחורה זולה. הטענה מועלית בסעיף 13. ב (2) לתצהיר התובעת באופן סתמי, בלא לציין ולו מקרה אחד ספציפי או להציג נתונים כספיים התומכים בכך, ועל כן לא ניתן לקבלה. התוצאה היא שהתובעת לא הוכיחה ברמה הנדרשת ועל פי דיני הראיות גם את נזקיה, ומכל מקום לא הוכיחה כי הנזקים שנגרמו לה עלו על סכום הפיצוי שקיבלה מחברת הביטוח. נוכח כל האמור אני דוחה את התביעה. בהתחשב בניהול הממושך והמסורבל של ההליך, בהליכי הביניים הרבים והערעורים שהוגשו, אני מחייבת את התובעת לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט של הנתבעת בסך 15,000 שקלים ושל צד ג' בסך 10,000 שקלים. סכומים אלו ישולמו תוך 30 יום, ואם לא ישולמו תוך תקופה זו יישאו הצמדה וריבית כדין מהיום ועד תשלומם בפועל. (למידע מפורט ניתן ליצור קשר עם עורך דין מכס).

לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטול חיוב במכס

  2. מכס על יבוא בית

  3. המצאה לעמיל מכס

  4. החרמת מכולה במכס

  5. החזר מס יבוא במכס

  6. אגרת נמל סוכן מכס

  7. עורך דין מכס

  8. התחמקות מתשלום מכס

  9. הברחה במכס - מה העונש

  10. סיווג מכס לצורך מס קניה

  11. התיישנות תביעה נגד המכס

  12. פיצוי על עיכוב מטען במכס

  13. סיווג מכס - ערעור לעליון

  14. הונאת מכס - תביעת פיצויים

  15. סגירת מכסה תא מטען על היד

  16. צו זמני לשחרור סחורה במכס

  17. תשלום מכס על יבוא סיגריות

  18. סיווג טובין במכס בבית המשפט

  19. תנאי העסקת נציגי מכס בחו''ל

  20. התיישנות 3 חודשים פקודת המכס

  21. פציעה באצבע לאחר פתיחת מכסה מנוע

  22. ניסיון הברחת תכשיטים מחו''ל במכס

  23. נזקים לסחורה עקב בדיקה בטחונית במכס

  24. הצהרה כוזבת במכס לגבי משלוחים מחו''ל

  25. עיון במסמכים בהליך גיבוש המלצות להורדת מכס

  26. האם חובה לשלם מכס במחלוקת ורק אח"כ לפנות לביהמ"ש ?

  27. העברת תשלום תמורה על קניית מכונה מחו"ל ישירות למכס

  28. מעמד תעודות תנועה והחלטת רשויות המכס במדינה זרה ביחס אליהן

  29. סעיף 153 לפקודת המכס קובע פטור לטובין שיוצאו מישראל וחזרו אליה

  30. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון