מחלה של עדר - תביעת פיצויים

פסק דין : 1. זוהי תובענה לפיצוי כספי בסך של 352,065 ש"ח בגין טענה לנזק אשר נגרם ברשלנות מדינת ישראל - משרד החקלאות - לעדר עיזים אשר היה בבעלות התובעים במושב אלוני הגליל. רקע עובדתי 2. ביום 3.5.94 התגלתה מחלת הפה והטלפיים בעדר העיזים של התובעים במשקם בצפון הארץ, אשר גרמה לתחלואה ולתמותה של חלק ניכר מן העדר. (להלן: "מחלה של עדר"). 3. התובעים גורסים כי מחלת העדר ארעה עקב הידבקות מעדר שכן אשר משרד הבריאות לא שקד לחסנו במידה מספקת או במועדים הראויים, ובכך לא נמנעה התפשטות מחלה של עדר. 4. התובעים הצביעו על עדרו של הנתבע מס' 1, מר אלי שילוח, כעדר אשר לא חוסן, וכגורם להתפרצות מחלה של עדר ולהידבקות עדר התובעים. (להלן: "מר שילוח"). 5. כן טוענים הינם שמשרד החקלאות חיסן את עדרו של מר שילוח רק ביום 21.4.94 - שעה שהתפרצות מחלה של עדר ארעה קודם לכן, בחודש פברואר 1994. 6. מנגד, טוענים הנתבע מס' 1, מר שילוח, וכן הנתבע מס' 2, משרד הבריאות, כי החיסונים הדרושים לעדרים נעשו כהלכה ובמועד - וכי התובעים עצמם נושאים באחריות להידבקות עדרם במחלה מחמת זאת שלא חיסנו את כל עזיהם, ובמיוחד עיזים אשר היו בהריון ונשאו וולדות. דיון 7. הוסכם ע"י ב"כ הצדדים, כי בשאלה המקצועית - הרפואית לעניין הגורמים להידבקות עדר התובעים במחלה, ימונה מומחה נייטרלי אשר יתן חוות דעתו בסוגיה מיוחדת זו. 8. ביום 5.4.98, ניתנה חוות דעת מומחה בית המשפט פרופסור אורי בר-גיא, מומחה ברפואת בקר וברדיולוגיה ווטרינרית. (להלן: "המומחה"). 9. המומחה בדק הסוגיה שבפנינו וקיבל המידע הדרוש מן הצדדים, ובחוות דעתו ביקש לענות על שתי שאלות, כדלהלן. האחת, האם הדבקת עדר התובעים ארעה ע"י עדרו של הנתבע מס' 1, מר אלי שילוח, והשניה, האם ניתן היה למנוע את הדבקת העדר דנן אילו היו השרותים הווטרינריים של משרד החקלאות פועלים כראוי וכמצופה מהם לפי הגדרת תפקידם. האם ארעה ההדבקה במחלה ע"י עדרו של מר שילוח? 10. בעניין זה, מחווה המומחה דעתו כי אכן מחלה של עדר נתגלתה בעדר מר שילוח קודם שנתגלתה בעדר התובעים שכן ביום 1.5.94 נתגלתה תמותת טלאים בעדר מר שילוח וביום 3.5.94 נתגלתה התפרצות מחלה של עדר גם בעדר התובעים. 11. כן חיווה דעתו כי עדרו של מר שילוח לא חוסן כנגד מחלה של עדר משך 16 חודשים ברציפות בגלל העדר שתוף פעולה מצידו עם השרותים הווטרינריים. דבר זה גרם לכך שעדרו היה ברמת רגישות גבוהה ביותר להדבקה במחלה, הגבוהה מזו של עדר התובעים, אשר היה ברובו מחוסן, למעט עיזים שהיו בהריון בעת החיסון שקדם לפרוץ מחלה של עדר. בנסיבות אלה, הודבק עדרו של מר שילוח כבר ביום 20.4.94 - לפני הידבקות עדרם של התובעים. 12. עם זאת, למרות קביעתו לעיל, מחווה המומחה דעתו לעניין גורם ההדבקה, כדלקמן: "אף על פי כן, למרות שמחלה של עדר הופיעה בעדרו של שילוח לפני הופעתה בעדרו של גרף, ולמרות היות העדרים סמוכים, יחסית, מעצם היותם באותו ישוב (אלוני הגליל), ישנו ספק גדול מאד אם העדר של גרף נדבק במחלה מהעדר של שילוח, ואין כל דרך שבעולם להוכיח טענה זו". (ההדגשה אינה במקור - ח.י.; ראה: עמ' 1 לחוות דעת המומחה). 13. המומחה מסביר עמדתו זו בכך שאורח ההדבקה של מחלה של עדר נגרם ע"י נגיף מחלת הפה והטלפיים, אשר הוא הנגיף הקטן ביותר בעולם - ואשר נישא ברוח ללא כל קושי. 14. הנגיף מופרש מהפרשות פה ומצואה ושתן של פרה או כבשה אשר חלו, פרודות אוויר לחות נושאות הנגיפים בזרמי רוח למרחקים גדולים והללו נוחתות על מזונו של בקר בריא במרעה, בחצרות ובאבוסים. 15. אמצעי נוסף לנשיאת הנגיף הוא יונים וצפורים אשר רגליהן נזדהמו בצואה של בקר חולה - ואופן זה הינו גורם שכיח להעברת הנגיף בין עדרים באותו ישוב ובין עדרים שונים בישובים סמוכים. 16. מסביר המומחה כי אין וודאות בסמיכות גיאוגרפית כגורם הכרחי להדבקה - שכן ידועים מקרים רבים של התפרצות מחלה של עדר בעדר אחד במרכז מושב פלוני - ומחלה של עדר מדלגת על עדרים נוספים במושב אל משקים רחוקים, בפסחה על אלו הסמוכים. דבר זה מתרחש עקב אופן העברת מחלה של עדר, כמוסבר לעיל. 17. לאור אלה, מחווה הוא דעתו כי יתכן בסבירות גבוהה שמחלה של עדר הועברה מן הכפר הערבי זרזיר, אשר היה המקום הראשון שבו הופיעה מחלה של עדר בנפת נצרת, היא האזור דעסקינן, ממנו יתכן שהועברו הנגיפים גם למשק גרף וגם למשק שילוח - בהפרש של יממות מספר. 18. לפיכך, מדגיש שוב המומחה כי אין דרך להוכיח כי האשמה להדבקה רובצת על כתפי מר שילוח, כדלהלן: "מכיוון שאין דרך להוכיח את הטענה שהדבקת העדר של גרף נגרמה ע"י העדר של שילוח - איני רואה בסיס לטענה המאשימה את הבעלים של העדר באחריות להדבקת העדר של גרף". (ראה: עמ' 2 לחוות דעת המומחה). 19. המומחה נחקר בפני על חוות דעתו, לרבות על מסקנותיו לגבי העדר אפשרות לבסס הנמקה לחיוב מר שילוח באשמה להדבקת עדר התובעים במחלה - ובהמלצת בית המשפט הוסכם ע"י הצדדים כי התביעה כנגדו תידחה - וכך אף נעשה בפסק דין חלקי מיום 15.6.99. (ראה: פרטיכל עמ' 26, שורות 20-27). אשר על כן, נותרה שאלת חבותו של משרד החקלאות לדיון. האם שגו משרד החקלאות והשרותים הווטרינריים במתן חיסונים על פי הגדרת תפקידם? 20. לשאלה זו השיב המומחה בשני פרקים. האחד, כיצד תיפקד השרות הווטרינרי בנפת נצרת, אשר רלבנטית לענייננו, מחדש אוקטובר 1993 ועד הופעת מחלה של עדר בכפר הערבי זרזיר ביום 20.4.94. השני, כיצד תיפקד השרות הווטרינרי דנן מרגע הופעת מחלה של עדר באזור. תיפקוד השרות הווטרינרי בנצרת מחדש אוקטובר 1993 ועד הופעת מחלה של עדר באזור ביום 20.4.94 21. צוות המחסנים בנפת נצרת חיסן בחיסון שנתי ראשון כנגד מחלת הפה והטלפיים את כל העדרים בנפה. החיסון ניתן על אף קושי בפעולת החיסון של עדרים במגזר הערבי, להבדיל מן היהודי, אשר נמשכת זמן רב יותר. 22. המדובר בצוות קטן ומצומצם ביותר, יחסית להיקף העבודה הענק, אשר לדברי המומחה כולל רופא, הוא ד"ר ראדו אלגזי, ושלושה פקחי משנה אשר לדבריו יש להעריכם ולשבחם "ולחלק להם כל ציון אפשרי לשבח" על מסירות בלתי רגילה ועל המאמץ המיוחד שהשקיעו בהשלמת מבצע כביר שכזה, של חיסון כל הנפה. 23. המבצע החל ביום 17.10.93 - ובמסגרתו חוסן על פי הרישומים של השירות הווטרינרי ביום 30.11.93 עדרם של התובעים. כן בוצע בעדרם חיסון משלים ביום 20.1.94 - בו חוסנו רק עזים בוגרות ולא חוסנו הטלאים, לאמור, "השגר" - טלאים בגיל חודשיים-שלושה, וזאת על פי מדיניות החיסון עליה הוחלט בשרותים הווטרינרים - שהמומחה מסכים לה במלואה. 24. מדגיש המומחה כי קבוצה נוספת לא חוסנה, בהחלטת משפחת גרף עצמה, והיא קבוצת עיזים בהריון. החלטה זו גרמה לכך שברישומי הלשכה הופיע העדר כמחוסן - אף שחיסונו לא הושלם. 25. ואלה דברי המומחה לעניין אי-הבאת העיזים אשר היו בהריון לחיסונן: "קבוצה נוספת של עזים שנשארה לא מחוסנת ללא ידיעת הלשכה הווטרינרית בנצרת היתה קבוצת עזים שהיו בהריון אשר לא הובאו למחלוב לחיסון לפי החלטתו של יואב גרף בעל העדר. לפי עדות הפקח אשר חיסן חיסון מישנה ביום 20.1.94 הוא לא נשאל על ידי בעל העדר אם להביא עזים בהריון לחיסון. כתוצאה מזה נוצר מצב שבו העדר הופיע ברישומי הלשכה כעדר מחוסן, למרות זה שחלקו של העדר נותר לא מחוסן." (ראה: עמ' 3 לחוות דעת המומחה; ההדגשה במקור - ח.י.). פעולת הלשכה הווטרינרית מיום הופעת מחלה של עדר בכפר זרזיר 26. מציין המומחה כי מיד כשאובחנה מחלה של עדר ביום 20.4.94 - הוכרז האזור כאזור הסגר ע"י רופאי האזור - והוחל מיד בחיסון כל העדרים שהיו בדרגת חיסון נמוכה - אלו אשר לא חוסנו במבצע החיסון שהחל בחודש אוקטובר 1993. 27. עדרם של משפחת גרף, התובעים, לא היה ברשימה זו - מכיוון שרשום היה כמי שחוסן בחודש נובמבר 1993 וכן שוב בחודש ינואר 1994 - והיה בחזקת משק מחוסן. 28. מרישומי הלשכה, עולה כי בביקור הראשון לאחר הופעת מחלה של עדר בכפר זרזיר, ביום 2.5.94, חוסנו כל העזים והגדיות בעדר, אלה אשר הושארו ללא חיסון בחודש אוקטובר 1993 בגלל גילן הצעיר - מתחת ל- 3 חודשים. 29. ביום 6.5.94 נערך הביקור השני, בו קבע ד"ר ר. אלגזי מן הלשכה, כי מחלה של עדר קיימת בעדר התובעים ומופיעה בעיזים אשר לא חוסנו ב- 20.1.94 - הן העיזים ההרות אשר חמקו מחיסון ללא ידיעת הלשכה הווטרינרית. 30. בפרק מסקנותיו, קובע המומחה כי למרות שהחיסונים בוצעו בהתאם לנוהלי הלשכה - נותר חלק מהעדר ללא חיסון, ללא ידיעת הלשכה, דבר אשר הביא להגדרה שגוייה של העדר כעדר בעל דרגת סיכון נמוכה. 31. לו היה מנוהל רישום שגרתי ע"י הלשכה הווטרינרית גם לגבי עיזים אשר לא חוסנו - היה עדר התובעים מקבל חיסון מוקדם הרבה יותר, יחד עם קבוצת העדרים בעלי דרגת חיסון נמוכה. 32. העדר נוהל זה הביא להתפרצות מחלה של עדר - אשר תוצאתה נזקים כלכליים עצומים עקב הצורך להוציא, בנסיבות עגומות אלה, לשחיטה עד תם את הבקר שחלה. 33. בגין פגמים או טעויות בעבודת הלשכה הווטרינרית, העושה ככל יכולתה למניעת מחלה של עדר ולהדברתה, יש, לדעת המומחה, להטיל חובה ואחריות על המדינה להשתתף בחלק מן הנזקים שארעו - אף אם הטעויות נעשו בתם לב. 34. אשר לחלקו של מר גרף, התובע, בעניין זה, קובע המומחה מסקנתו כדלהלן: "ההחלטה של מר גרף לא לחסן את הצפירות ההרות בחיסון שנעשה ב- 20.1.94 בגלל סכנת ההפלות היתה סיכון מחושב, וחלק מהאחריות לנזק שנגרם היא גם שלו, אך אילו היה ברור ללשכה שבעדר זה יש עזים לא מחוסנות, הרי ד"ר אלגזי היה מחייב אותו בשם החוק לאחר התפרצות מחלה של עדר באזור להביא עזים אלו לחיסון למרות הריונן. הבעיה היתה בהעדר המידע עליהן בלשכה. נראה לי שיש צורך להבא להכניס שינויים בדיווח של פקחי המקנה על חיסוני פו"ט (פה וטלפיים - ח.י.) כך שיהיה דיווח על כל בעל חי במשק שלא חוסן מסיבות כלשהן, גם אם הדבר נעשה לפי החלטת הבעלים". (ראה: עמ' 4 לחוות דעת המומחה; ההדגשות אינן במקור - ח.י.). 35. משמע, המומחה קובע כי החלטת התובע שלא לחסן את העיזים ההרות בחיסון מיום 20.1.94 - היתה החלטה מחושבת, כדי למנוע סיכון הפלות מן ההרות - ולו ידע זאת ד"ר אלגזי מן הלשכה הווטרינרית, היה מחייבו בחיסון לאחר פרוץ מחלה של עדר למרות הריונן. 36. עוד עולה, כי יש להביא לשינוי בנוהלי עבודת הלשכה, על פיו על פקחי המקנה לגבות דיווח גם על בעל חיים אשר לא חוסן עקב החלטת בעליו, ולאכוף החיסון, בהתאם לנסיבות. 37. מסקנתי, הינה, כי במקרה שבפנינו, העדרו של מתן מידע חיוני מצד התובע, אשר החליט במודע שלא לחסן את העיזים ההרות, היווה מכשול בפני הלשכה, שלא יכולה היתה לדעת, באופן סביר, כי חלק מן הבקר הוצפן ממנה - ולא חוסן. 38. באם נדרשים שינויי חקיקה, הן בחוקים על פיהם פועלת הלשכה הווטרינרית והן בתקנותיהם, נוכח מקרה חמור מעין זה, לבל יישנה, הרי שראוי להעביר העתק מפסק דין זה לידיעת הממונים במשרד החקלאות על נושא הווטרינריה ועל נושא החיסונים כנגד מחלות בקר וצאן. 39. בחקירתו הנגדית ע"י פרקליטי הצדדים וע"י ביהמ"ש חזר המומחה פרופ' אורי בר-גיא על עיקר האמור בחוות דעתו, וחיזק אמירתו לגבי העדר רישום של בקר שלא חוסן, עקב סיכון שלוקחים בעלי העדר על דעת עצמם. 40. כן הדגיש, כי עבודת הצוות הווטרינרי הקטן עד כדי גיחוך של כ- 4 אנשים הנדרשים לחסן מאות ואלפי ראשי בקר, בתנאים טופוגרפיים קשים, כאשר העדרים בתפזורת, מביא לכך שפעולת החיסון במקום שתימשך ימים או שבועות, נמשכת כ- 3 חודשים. מחדל זה זוקף המומחה לחובת משרד החקלאות והשרותים הווטרינריים אשר אינם רואים לנחוץ לתגבר כוח האדם המקצועי לפעולה חשובה ביותר זו אשר יש בכוחה למנוע תחלואה ותמותה רבתי בעדרים. עדויות הצדדים 41. מלבד עדות מומחה בית המשפט, המקובלת עלי כיסודית, כמקפת וכמקצועית ביותר - הביאו הצדדים ראיותיהם, כמפורט להלן. 42. מטעם התובעים העיד ד"ר יאיר ברקוביץ', וטרינר אשר עבד בעבר ב"אגודה שיתופית לבטוח ולעזרה ווטרינרית - חקלאית". לעדותו, בתצהירו ת1/, הגיע ביום 3.5.94 לטיפול בעדר התובעים שקיבלו שרותים מ"חקלאית" ומצא כי ארבע עיזים צפירות, עיזים שגילן נע בין 4-5 חודשים, נגועות במחלת הפה והטלפיים. ד"ר ברקוביץ' הודיע על כך לד"ר רפפורט, רופא צאן ראשי במשרד החקלאות, וכן לרופא הראשי של "חקלאית" - ד"ר עפרון ולד"ר אלגזי, מנהל הלשכה הווטרינרית בנצרת. לאחר מכן, טיפל בעדר ד"ר אורי ספקטור מ"חקלאית" - עד לסיום מחלה של עדר. 43. ד"ר ברקוביץ' מדגיש אי-חיסון עדרו של מר אלי שילוח כ- 16 חודשים תמימים כגורם הדבקה כמעט ודאי - אך לאור האמור לעיל בדבר מחיקת נתבע זה - הרי שלא ראיתי להתעכב על פירוט חוות דעתו בנידון. 44. אשר לעדר התובעים, הרי לבירורו חוסן העדר בתאריכים כדלקמן: 2.3.92; 18.3.93; 20.1.94; 3.5.94; ו- 30.11.94. מחלה של עדר אובחנה, כאמור, ביום 3.5.94, ולשאלתו ביום זה התברר לו שהשגר בעדר התובע, לאמור, בקר מתחת לגיל חודשיים, לא חוסן במועד החיסון הכללי של העדר מיום 20.1.94, וזאת לפי הנחיית המחסן שנשלח מטעם משרד הבריאות. 45. אשר לארבע הצפירות דנן, הרי שבמועד הבדיקה, הללו לא חוסנו בפני מחלה של עדר בחיסון שנערך ביום 20.1.94. לדעת מומחה התובעים, צפירות אלה צריכות היו להיות מחוסנות לפחות פעם אחת - אם לא פעמיים, שכן לפי הנחיות השרותים הווטרינריים יש לבצע חיסון ראשון בבני צאן בגיל מעל 3 חודשים וכן יש לבצע חיסון דחף וחיסון משלים בתוך 8-12 שבועות לאחריו. על כן, סבור הוא, כי צפירות אלו צריכות היו להיות מחוסנות עד ליום 3.5.94 לפחות פעם אחת - דבר, שלגרסתו, לא בוצע. 46. באם התגלתה מחלה של עדר בכפר זרזיר ביום 20.4.94, סבור הוא כי צריך היה לבצע חיסון משלים וחיסון דחף מיידית - ולא צריך היה להמתין עד ליום 3.5.94. 47. התובע עצמו, מר גרף יואב, העיד בתצהיר עדותו הראשית ת2/ כי הציג בפני המחסן את התפלגות העדר, דהיינו, ציין כי ישנן עיזים בוגרות, וכן ישנה קבוצה של עיזים שהינם שגר, טלאים עד גיל חודשיים, וכן קבוצת עיזים בהריון. 48. אשר לאי-חיסונן של העיזים בהריון, אכן מודה התובע כי הללו לא חוסנו כדי לא לסכן הריונן. להלן דבריו בעדותו הראשית, לעניין זה: "אמרתי למחסן שהייתי מעדיף לדחות את חיסון הקבוצה של העיזים בהריון, המחסן אישר זאת ולא חיסן את העיזים בהריון". (ראה: סעיף 7.3 ל-ת2/). 49. בחקירתו הנגדית, הסביר התובע ארוכות ומפורטות כי שלב ההריון אצל העיזים מאופיין ברגישות גבוהה לכל מתח, לרבות מתן חיסון, דבר היכול לגרום לבקר אי-אכילה ולרעלת הריון. (ראה: פרטיכל עמ' 34 שורות 5-30 ועמ' 35 שורות 5-8). 50. כן העיד התובע כי ביקש מן המחסן להימנע מחיסון העיזים ההרות, אך ד"ר ר. אלגזי אליו פנו בעניין זה לא הסכים לכך והודיע כי אם תהיה תמותה של אלה - ינתן פיצוי כספי על ההפסד שיגרם. 51. בהמשך החקירה הנגדית, הודה התובע כי לא התייעץ טרם החיסון עם ד"ר ברקוביץ' באשר לאי-חיסון העיזים ההרות - וכי החליט על כך מתוך ניסיונו והבנתו. להלן דבריו בעניין זה: "ש: מה שאני רוצה להבין למה לא התייעצת עם ד"ר ברקוביץ' קודם לכן אם לחסן את העזים בהריון גבוה או לא? התייעצת איתו? שאלת אותו? ת: אני בעניין הזה לא התייעצתי ולא שאלתי אותו, וסמכתי על מידת נסיוני והיה ברור לי שבמידה ואני לא אקבל את הסכמתם של השירותים לעניין הזה אני אבצע את מה שאמרו לי". (ראה: פרטיכל עמ' 36, שורות 8-12). וכן השיב: "אני חוזר על התשובה שאני סמכתי על בקיאותי במסגרת המגבלה שתאושר לי על ידי השירותים הווטרינריים. אני עם ד"ר ברקוביץ' מתייעץ בכל מיני תחומים בכל מיני דברים. מתוקף ניסיוני בענף הזה ומתוקף ההתעניינות שלי במה שקורה שם אני בעניין הזה הגעתי להכרה שבמידה והשירותים יאשרו את הפנייה הזאת, אני אשהה את החיסון שלהן, במידה ולא יאשרו אותה אני אחסן אותן, כי אני מאז ומעולם משתף פעולה באופן מלא." (ראה: פרטיכל עמ' 36 שורות 27-30 ועמ' 37 שורות 5-7). 52. התובע לא כיחד, כי כיום, מבין הוא כי התמותה הצפויה ממחלת הפה והטלפיים אדירה ורבת היקף היא - בהשוואה לתמותה עקב רעלת הריון או לתמותה של וולד שהופל בהפלה. להלן דברי התובע בחקירתו בעניין זה: "שופטת: היום שאדוני אומר שהוא בקיא יותר, מה נראה לו סיכון גבוה יותר? ת: היום אחרי 4 שנים שאני צרוב עם כל החומר שמונח בפנינו, ברור לי שהסיכון בפה וטלפיים הוא גדול יותר מסיכון מתמותה או הפלה של עזים כאלה או אחרות, בסדרי הגודל". (ראה: פרטיכל עמ' 37, שורות 24-28). 53. משמע, התובע לקח הסיכון דנא של אי-חיסון העיזים ההרות - אך לא הגיע, לגרסתו, להמריית פי הלשכה הווטרינרית. לגבי דידו, ברגע שהמחסן אישר בקשתו - אף שהמחסן אינו רופא וטרינר, נעשה הדבר, כלשונו, "בעצה אחת" עם הלשכה הווטרינרית. (ראה: פרטיכל עמ' 39, שורות 8-11). 54. עוד העיד מטעם הנתבעת פרופסור ארנון שמשוני אשר משמש כמנהל השרותים הווטרינריים במשרד החקלאות, כי אזור מדינת ישראל הינו אזור מועד להתפרצות מחלת הפה והטלפיים - שכן סובבות אותנו מדינות שכנות אשר אינן מקפידות על משטר חיסונים קבוע והרמטי. 55. לעדותו, בשנת 1994 היתה התפרצות עזה ביותר של מחלה של עדר - בהשוואה לשלוש עשרה השנים אשר קדמו לה. מחלה של עדר הופיעה ב- 26 ישובים בארץ וכן באזור יהודה ושומרון ובאזור עזה. 56. מר שמשוני מייחס הקפיצה הגדולה במספר ההתפרצויות בהעברת שטחים מסויימים לידי הרשות הפלסטינאית - דבר ששלל אפשרות לפיקוח ווטרינרי וכן הקל על הברחת בקר. 57. כן העיד בפני מטעם התובעים ד"ר חגי ידין, רופא ווטרינר, מומחה למיקרוביולוגיה ווטרינרית, מנהל המעבדה למחלה הפה והטלפיים בנפת הצפון, כי צריך היה לחסן בעדר התובעים את העיזים ההרות ואת השגר ביום 21.4.94 - שכן הדבר היה מקטין את הסיכוי לפריצת מחלה של עדר וכן אם היו נדבקים בה בעלי חיים מקרב הצאן - היו אך בודדים מהם נדבקים. 58. להלן דבריו לעניין זה בחקירתו הראשית: "ש: מדוע היית סבור שיש לחסן אותו בהתחשב בנתונים שציינתי. מה הוא הנתון שגורם לך לציין שיש גם לחסן את ההרות ואת השגר אצל גרף ב- 21 לאפריל? ת: מכיוון שיש את מחלה של עדר באיזור ואם כבר עושים את המאמץ ומגיעים למשק האחד, המאמץ הוא קלוש יחסית להיכנס גם למשק הסמוך. ש: אם היו עושים חיסון של השגר אצל שילוח ב- 21 באפריל, וגם היו עושים חיסון אצל גרף של הרות ושל הפרטים שהיו קטנים ביום 20 לינואר, מה היה הסיכוי שמחלת פה וטלפיים היתה אוחזת במשקו של גרף? ת: הסיכוי יחסית מאוד נמוך מכיוון שאנחנו מבחינה אפידמיולוגית אומרים כאשר 85% מהאוכלוסיה מחוסנת הסיכוי לפריצת מחלה הוא מאוד נמוך, ואם תפרוץ אז זה רק באיזה פרטים בודדים." (ראה: פרטיכל עמ' 101, שורות 1-10). 59. מטעם הנתבעת העיד בפני ד"ר ראדו אלגזי, מנהל הלשכה הווטרינרית בנצרת, כי מעולם לא הסכים להבעת התנגדות של בעלי עדרים למתן חיסונים עקב הבעת חששם לעיזים בהריון או לפגיעה בתנובת החלב. 60. כן הוסיף הוא כי הסכמה כזו הינה בניגוד להנחיות הלשכה הווטרינרית וכללי עבודתה. להלן דברי ד"ר אלגזי בתצהירו נ6/ א', "תצהירו המשלים", כדלקמן: "במסגרת תפקידי כמנהל הלשכה הווטרינרית נצרת, נתקלתי במקרים בהם בעלי עדרים הביעו התנגדות לחסן עזים בשל היותן הרות או מחשש לפגיעה בתנובת החלב. ואולם מעולם לא הסכמתי לכך, שכן הסכמה כאמור הינה בניגוד להנחיות על פיהן אנו פועלים. לאחר שהוסבר לאלו מבין בעלי העדרים אשר התנגדו לחסן את העזים ההרות כי אין אפשרות כזו וכי החיסון הוא הכרחי למען בריאות העדר בכללותו, הסכימו בעלי העדרים והעזים ההרות חוסנו. זכור לי מקרה אחד אשר התרחש במושב אלון הגליל בעדר של משפחת זייד, כאשר אם המשפחה הביעה את חששה מפני הפלה כתוצאה מחיסון העזים ההרות ובקשה ממני שלא לחסן אותן בשל כך. אני סירבתי כמובן לבקשתה של גב' זייד והסברתי לה כי אין כל אפשרות שלא לחסן עזים בוגרות מן העדר והן חוסנו. לא קרה מעולם מקרה בו לא חוסנו עזים הרות לבקשת בעל העדר, מפני שכפי שכבר אמרתי לא היינו מסכימים לבקשה כזו. לאור העובדה שלא קרה מקרה בו, בידיעתנו בעל עדר לא חיסן עיזים בשל היותן הרות, לא יכול היה להתבצע רישום של מקרים כאלו וכמובן שלא היה כל צורך בכך. ברצוני לציין כי בנובמבר 98' כאשר באנו לחסן חיסון שנתי את העדר של התובע, מר גרף, הוא ביקש ממני שלא לחסן את העזים ההרות. אני כמובן סירבתי לכך ואכן רופא מטעם הלשכה הווטרינרית חיסן את כל העזים שהובאו בפניו כולל העזים ההרות." (ראה: נ6/ א'; ההדגשות אינן במקור - ח.י.). 61. בחקירתו הנגדית הארוכה, חזר ד"ר אלגזי על האמור בתצהיריו נ6/ ו- נ6/ א', ושב והסביר כי ביום שחוסן עדרו של מר שילוח - ביום 9.5.94 - לא נכנסו המחסנים למשק של גרף כי לפי הרישומים משקו חוסן כבר פעמיים קודם לכן. כמו כן, היה חשש שעצם הכניסה למשקו עם גלגלי הרכב, מגפי המחסנים או נעליהם, תגרום להעברת מחלה של עדר. 62. כן העיד מטעם הנתבעת ד"ר מנחם דוידסון, מנהל השרותים הווטרינרים בשדה, בתצהיריו נ7/ ו- נ7/ א', כי בני צאן מחסנים פעם אחת בשנה נגד מחלה הפה והטלפיים - והללו אינם מקבלים חיסוני דחף, להבדיל מבני בקר. כבכל שנה, העיד, כי בני הצאן קיבלו אף בחורף 1993-1994 חיסון מתאים. 63. עוד העיד מטעם הנתבעת מחסן העדר, מר עיסא מזאריב, המשמש כפקח מקנה בלשכת הווטרינרית בנצרת זה למעלה מ- 30 שנה, כי ביום 20.1.94 חיסן את עדר התובעים, כ- 140 עיזים בוגרות, במניין. 64. לעדותו, חיסן הוא את כל העיזים אשר הובאו למחלובים ע"י התובע, למעט הגדיים בני פחות מחודשיים ימים. 65. כן מדגיש הוא כי התובע לא יידעו בכך שיש לו עיזים בהריון אשר מעדיף הוא לא לחסנן, ובאם היה מבקש זאת, לא היה נענה לכך כיוון שההנחיות של הלשכה מורות כי יש לחסן כל העדר. 66. להלן דברי מר עיסא מזאריב לעניין אי-חיסון העיזים אשר היו בהריון: "אני חיסנתי את כל העיזים שיואב גרף הביא למחלובים ולא הלכתי וחיפשתי בדיר האם יש עוד עיזים. לא זכור לי שיואב גרף אמר לי שיש לו עיזים בהריון והוא מעדיף לא לחסן אותן. אני מכיר את ההנחיות שאומרות שצריך לחסן את כל העדר חוץ מהעיזים שהן בגיל פחות מחודשיים ולכן אם יואב גרף היה אומר לי שיש לו עיזים בהריון הייתי אומר לו שיביא לי אותן כדי שאוכל לחסן אותן. בכל מקרה בטוח שלא הייתי מאשר ליואב גרף לא לחסן את העיזים ההרות לו היה מודיע לי על קיומן." (ראה סעיפים 8-10 ל- נ8/). 67. בחקירתו הנגדית, חזר העד על דבריו וציין כי משקו של מר גרף היה משק מסודר, וכי התובע הביא למחלוב לשם חיסון את כל העיזים הצפירות והבוגרות, למעט הגדיים. לו לא היה עושה כן מר גרף, ציין, היה יוצר קשר עם ד"ר אלגזי או עם משטרת ישראל, לאכיפת החיסונים. במגזר היהודי, הסביר, אין בעיה בדרך כלל של העדר שיתוף פעולה, אך אצל המיעוטים נזקק היה, לא פעם, לעשות כן לשם חיסון של מלוא העדרים. 68. לשאלת ב"כ התובעים בעניין בדיקות מעבר למה שהובא ע"י התובע אל המחלובים, השיב העד כי מכיוון שהמדובר במשק מסודר וותיק - לא בדק גם בפנים המשק - במטרה לחפש ולאתר עיזים אשר שמא הוסתרו ממנו. 69. לדבריו, בעלי העדר מודע לכך שזה רכושו ועליו לשמרו מכל פגע ומחלה, כדבריו: "ת: כמו גרף זה מסודר אצלו, כמו ציפורי קוראים לו פייר זה מסודר אבל יש אנשים שזה לא מסודר. ש: נדבר על גרף, משק מסודר, עשית את העבודה שלך. אתה מסכים איתי שאתה צריך לבדוק שסיימת את העבודה וחיסנת את כל מה שצריך? ת: אני לא בדקתי. ש: אם כך אתה אומר אני סומך על החקלאי. ת: זה רכוש של הבנאדם. . . . ש: אם אתה רואה משק מסודר אתה סומך על בעל המשק ולא בודק? ת: אצל גרף אני לא בדקתי." (ראה: פרטיכל עמ' 122 שורות 3-9; 18-17). 70. כן חזר על עמדתו כי אם בעלי העדר מבקש שלא לחסן עיזים בהריון - הוא יחייבו לחסנן, ברם, ציין, כי מר גרף לא פנה אליו כלל בבקשה כזו. להלן דבריו לעניין זה: "ש: אם הוא אומר לך שיש כמה עיזים בהריון ואני חושב שלא צריך לחסן אותם, מה תגיד לו? ת: אני מחייב אותו להביא אותם לחיסון. ש: ואם הוא לא מביא מה אתה עושה? ת: אני מודיע למשרד. ש: אתה זוכר שגרף פנה אליך בעניין זה. ת: לא זכור לי." (ראה: פרטיכל עמ' 123, שורות 22-27 ובעמ' 129 שורה 1). 71. עולה מאלו, כי המחסן, לגרסתו, כלל לא הועמד על כך שישנן עיזים הרות אשר נתבקש אי חיסונן. 72. כן ציין כי לא הלך וחיפש בדיר באם יש עוד עיזים נוספות אשר לא הובאו אליו לחיסון. כמו כן העיד כי ידועה לו ההנחייה של הלשכה הווטרינרית על פיה יש לחסן את כל העדר - ולו היה התובע אומר לו כי ישנן עיזים בהריון היה אומר לו כי יביא אותן לחיסון. ובלשון העד: "אני מכיר את ההנחיות שאומרות שצריך לחסן את כל העדר חוץ מהעיזים שהן בגיל פחות מחודשיים ולכן אם יואב גרף היה אומר לי שיש לו עיזים בהריון הייתי אומר לו שיביא לי אותן כדי שאוכל לחסן אותן". 73. בחקירתו הנגדית הוסיף והעיד מר מזאריב כדלקמן: "ש: נכון שחלק מן העיזים הם לא בתוך תאים? ת: אני לא ראיתי, אני התמקמתי ליד המחלובים בתוך הדיר אני שמה והוא מביא חלק חלק לבד. ש: אתה לא הולך להסתכל מה יש בתוך המשק? ת: אני לא חיפשתי". (ראה: פרטיכל עמ' 112, שורה 26; עמ' 113 שורות 1-4). 74. משמע, בין אם התובע ערך, כגרסתו, התייעצות עם הפקח ובין אם לאו, כגרסת הפקח, הרי שביוזמת התובע ומבחירתו שלו - לא הובאו לחיסון העיזים אשר היו בהריון. 75. הפקח שלל בחקירתו מכל וכל האפשרות שהתובע היה מגיע עימו לכלל סיכום כי עיזים בהריון לא תובאנה לחיסון, והנני נותנת אמון בגרסתו זו. מדיניות הלשכה הווטרינרית 76. מטעם הנתבעת העיד ד"ר ר. אלגזי, מנהל הלשכה הווטרינרית בנצרת בנדון זה, כי לא קרה מעולם מקרה בו לא חוסנו עיזים הרות לבקשת בעל העדר, שכן הלשכה לא היתה מסכימה לכך. כדוגמה, הביא מקרה של בעלי עדר פלוני השייך למשפחת זייד, במושב אלון הגליל, אשר אם המשפחה ביקשה שלא לחסן עיזים הרות עקב חששה מפני הפלה כתוצאה מן החיסון. מר אלגזי השיב לה בשלילה והסביר כי אין כל אפשרות שלא לחסן עיזים בוגרות - והללו חוסנו. (ראה: נ6/ א' - סעיפים 3,4). 77. יתר על כן, ציין ד"ר אלגזי, כי בחודש נובמבר בשנת 1998 בא למשקו של התובע כדי לחסן את עדרו בחיסון שנתי, והתובע ביקשו שלא לחסן את העיזים ההרות. ד"ר אלגזי סירב לכך לאור כללי הלשכה - וכל עזי התובע חוסנו, לרבות אלו אשר היו בהריון. (ראה: נ6/ - סעיף 5). 78. מטעם הנתבעת העיד בנדון ד"ר מנחם דוידסון, מנהל השרותים הווטרינריים בשדה, כי בני בקר במדינת ישראל מחוסנים תדיר פעמיים בשנה ובני צאן מחוסנים פעם בשנה, וכי אין יוצא מן הכלל לעניין זה. (ראה: נ7/; נ 7 א'). 79. כן העיד פרופ' ארנון שמשוני, מנהל השרותים הווטרינריים במשרד החקלאות, כי בישראל ננקטת מדיניות של חיסון כנגד מחלת הפה והטלפיים בצורה מבוקרת, שכן סביבה מצויות מדינות בהן אין פקוח דומה, וסביבה זו היא הנגועה ביותר בעולם במחלה דעסקינן. 80. לדבריו, מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם בה נוקטים במדיניות של חיסון שנתי מלא לכבשים ולעיזים כנגד מחלת הפה והטלפיים ומחלות נוספות. זאת, בהבדל ממדיניות מדינות אירופה, שם ננקטת מדיניות של אי-חיסון כנגד מחלה של עדר ובמקומה שחיטת עדרים נגועים. 81. עובדה מפליאה היא, לדבריו, כי מצבת כוח אדם קטנה ביותר של כ- 50 איש בישראל מבצעת חיסונים אלה, לדוגמה, בשנת 1994, בוצעו כ- 930,000 חיסונים כנגד מחלת הפה והטלפיים בבקר ובצאן, כ- 800,000 חיסונים כנגד מחלות אחרות וכ- 60,000 פעולות של הקזת דם, בדיקות ואבחונים. 82. בשנת 1994 חלה קפיצה גדולה במספר התפרצויות מחלה של עדר עקב העברת חלק מן השטחים המוחזקים לידי הרשות הפלשתינאית, מצב אשר לא איפשר עוד פיקוח ווטרינרי בשטחים אלה, מה גם שקיימת תופעה של הברחת בקר וצאן לתחומי מדינת ישראל. (ראה: ת3/). 83. עולה מן המקובץ, כי מדיניות משרד החקלאות והלשכה הווטרינרית הינה הקפדה על חיסון המיקנה באופן שנתי רצוף ומסודר על פי כללי קבועים מראש. במסגרת כללים אלו מחוסנים בני בקר ובני צאן מעל גיל חודשיים-שלושה כנגד מחלת הפה והטלפיים באורח שגרתי - לרבות עיזים אשר הינן בהריון. עם זאת, באם בעליו של עדר יעלים מידע ולא ימסור בעל חיים כלשהו לחיסונו של המפקח המחסן, הרי שלא תוכל הלשכה הווטרינרית לאכוף חיסוניה ביחס למקנה עליו לא ידוע לה כי כלול הוא בעדר מן העדרים. שאלת האחריות 84. מומחה בית המשפט, פרופ' בר גיא, ציין בעדותו שבחקירתו הנגדית כי אמנם הנחיות הלשכה הווטרינרית הן לחסן העדרים כנגד מחלה של עדר לעיל פעמיים בשנה - אך במקרה שלנו, לפי בדיקותיו ברישומי הלשכה, חלק מן העדר של התובע לא חוסן בחודש נובמבר 1993 - ולפיכך בחודש אפריל, כאשר התגלתה מחלה של עדר, הרי שלקו בה חלק מן העיזים הבוגרות - הצפירות - ולא רק העיזים אשר היו בהריון. 85. בנוסף, ציין, כי הצוות המחסן אשר מנה ארבעה איש, צריך היה לחסן ביתר זריזות, ברם, עקב המצב הטופוגרפי הקשה בשטח, חסרון כוח האדם, מספר העדרים הרב והקושי הפיסי בתפיסת בני הבקר וחיסונם - נמשכה פעולה החיסון בין שלושה לארבעה חודשים. 86. המומחה מדגיש כי העבודה אשר בוצעה ע"י שלושה פקחים ורופא בודד אחד ראוייה לשבח - אך סבור הוא שהממונים במשרד החקלאות אינם מקצים כוח אדם הולם ומספיק למשימות כבדות אלו. 87. המומחה העיד בחקירתו הנגדית, בהמשך לאמור בחוות דעתו, כי על פי סמכויותיה של הלשכה הווטרינרית, על פי חוק, עליה לוודא בכל דרך שהיא, לרבות קיום רישומים, כי כל בעלי החיים הנדרשים חוסנו - וכי לא נמצא בעלי עדר אשר מסתיר בני צאן או בקר מטעמיו שלו על מנת שאלה לא יחוסנו. להלן עיקר דבריו בעניין זה בחקירתו הנגדית: "ת: אני הערתי את זה בדו"ח מתוך כוונה ברורה למשוך את תשומת הלב לעניין שיש בעיות בצורת הקשר בין השירותים הווטרינריים והצורה שבה הם מפעילים את החוק והמגדלים. לא יתכן שלא יהיה בתוך הטפסים שהשירותים הווטרינריים ממלאים אחרי חיסון בעדר, לא יהיה צורה שבה יש דיווח למספר בעלי החיים שלא חוסנו ביוזמת בעל העדר. בעלי העדרים אחרי הכל בסופו של דבר הם בעלי העדר והם רשאים להחליט שהם לוקחים סיכון, החוק אמנם מחייב לתת חיסון לכל בעלי החיים אבל תמיד יש מגדלים שמוכנים ללכת בעניין זה נגד החוק. הם טוענים שהחיסון יכול לגרום להפלות, למשל יש מחלות שונות והדבר הזה הוא לדעתי מחדל של השרותים הווטרינריים, זה לא יתכן שזה יתקיים, הם צריכים שתהיה דרך שבה הם מוודאים שכל בעלי החיים חוסנו ויש גם דיווח מי לא חוסן ביזמת הבעלים". (ראה: פרטיכל עמ' 22, שורות 15-26). 88. דהיינו, פרופ' בר גיא סבור כי קיימת אפשרות להעלמת מידע מפני פקחי הלשכה - כפי שארע בענייננו - וכי למניעת מצב חמור זה על הלשכה הווטרינרית לקיים רישום מקיף ומלא של כל בני העדרים הטעונים חיסון. החוק החל בענייננו 89. משרד החקלאות והלשכות הווטרינריות פועלות לעניין מתן חיסונים לבעלי חיים על פי פקודת מחלות בעלי חיים [נוסח חדש], התשמ"ה - 1985. (להלן: "הפקודה"). סעיף 9 לפקודה קובע כדלהלן: "9. בדיקה, טיפול וחיטוי בעלי חיים (א) סבור רופא וטרינר ממשלתי או מפקח שנחוץ או רצוי לעשות כן למניעת התפשטותה של מחלה, רשאי הוא להורות לבעלו של בעל חיים לבצע בו בדיקה, חיסון או טיפול בדרך אחרת, סימון בסימן קבע או באופן אחר, טבילה, ריסוס, רחיצה או חיטוי בדרך אחרת, או להחזיקו בהסגר לתקופה שציין בהוראה." 90. על מנת ליתן למנהל השרותים הווטרינריים לפעול באופן יעיל ולמען תושג מטרתו של החוק בדבר מניעת מחלות בקרב בעלי חיים, ניתנו למנהל השרות סמכויות אכיפה, סמכויות כניסה לאתרים נגועים, סמכויות ליטול חזקה בבעלי חיים או לעכבם תחת ידיו. להלן לשונם של סעיפים 14 ו- 15 לעניין סמכויות הרופאים הווטרינריים ועוזריהם: "14. סמכות ביקורת נדרש בעלם של בעל חיים... בידי קצין מחוז, רופא וטרינר ממשלתי או מפקח, למסור אותם לביקורת, יעשה כן במקום ותוך הזמן שהם הורו. 15. סמכויות כלליות ... (ד) לקצין מחוז, רופא וטרינר ממשלתי או מפקח יהיו סמכויות העזר הדרושות לעשיית דבר שלפי סעיפים קטנים (א) ו-(ב), למילוי כל חובה ולהפעלת כל סמכות לפי פקודה זו, לרבות סמכות כניסה לכל מקום, מבנה, כלי רכב, כלי שיט או כלי טיס וסמכות ליטול חזקה או לעכב כל בעל חיים... וכל סמכות שניתן היה לתתה בהוראות לפי פקודה זו." 91. על פי סעיף 20 לפקודה - הרי שחלות הגבלות מסויימות על בעלי עדרים ועל המקנה באם מכריז הרופא הווטרינרי הממשלתי האזורי על עזור כנגוע במחלה מידבקת. בין השאר, נאמר בסעיף 20 (ב) לפקודה כדלקמן: "(ב) אדם המאפשר ברשלנותו לבעל חיים לתעות לתוך אזור נגוע או להימלט ממנו, רואים אותו כאילו הכניס את בעל החיים לאזור או הוציאו ממנו, לפי הענין." 92. כן נקבע בפקודה כי שר החקלאות רשאי להתקין תקנות לביצוע מטרות הפקודה, בין השאר, תקנות לעניין בדיקה, טיפול, חיסון וחיטוי של בעלי חיים. 93. עוד מציינת הפקודה כי לרופא הווטרינר הממשלתי סמכויות נוספות של תפיסת בעלי חיים בנסיבות בהן יש חשש כי נעברה עבירה על הפקודה לעיל, סמכות לחילוט בעלי חיים וחפצים וכן סמכות עיכוב ומעצר בלא צו של אדם אשר נמצא כי עבר על הוראות הפקודה או המסרב ליתן פרטיו לעניין שמו ומענו לבעל סמכות. 94. לאור כל אלה, הרי שהפקודה מעניקה לרופא הווטרינרי הממשלתי וציוותו סמכויות פעולה נרחבות, מקיפות ומשמעותיות, בבואו ליישם את מדיניות הפקודה. 95. במקרה שלנו, אכן, כדעת פרופ' בר גיא, לא היתה כל מניעה לעניין סמכות הביצוע כי המפקח אשר חיסן את עדר התובע ידרוש ויקבל מידע שלם ומדוייק מהבעלים באם כל בעלי החיים אשר הובאו אליו לצורך החיסון - הינם כל בני העדר הטעונים חיסון, ללא יוצא מן הכלל. 96. הערכתי, הינה, כי המחסן סבר כי התובע הביא בפניו את כל בני העדר הטעונים חיסון, למעט השגר, ומתקשה אנכי לקבל עדות התובע כנכונה כי נתקיימה שיחה בינו לבין מר מזאריב על פיה מבקש התובע להימנע מחיסון העיזים ההרות - והמחסן הסכים לפטרן ממנו. סבורתני, כי בעת החיסון התובע לא הביא את העיזים ההרות למחלוב - ועל כן לא יכול היה המחסן לדעת כי כמה מבני העדר טעוני החיסון אינם בפניו. 97. יוצא מכך, שהמחסן הוכשל בתפקידו - עקב התרשלות התובע מלהביא תחת ידיו אף את העיזים אשר היו בהריון. עם זאת, לו היו רישומים מלאים מתנהלים בלשכה הווטרינרית, יכול היה המחסן עצמו לעמוד על כך כי חסרים בעלי חיים לשם חיסון - ולברר עניין זה. יתכן שקיום רישומים כאלה מטיל עול כבד על מנהל השרותים הווטרינריים, אך התוצאה הינה, כבמקרה זה, שבעלי עדר יכול שלא ליתן דיווח מלא על כל בני עדרו, כך שפעולת החיסון לא תהא מלאה, על כל המשמעות הרפואית החמורה הטמונה בכך. 98. בנסיבות אלו, רואה אנכי לקבוע כי התובע, בהתנהגותו ובהתרשלותו, כמפורט לעיל, נושא באשם תורם בשעור של 50% לארוע נשוא התביעה - ואילו משרד החקלאות - אשר התרשל באי-קיום רישומים מסודרים - נושא באשם של 50% לארוע זה. המקור החוקי לחיוב המדינה ברשלנות - "זהירות מושגית" ו"זהירות קונקרטית" 99. על פי החוק וההלכה הפסוקה, הרי שעילת הרשלנות מקורה בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שזה לשונם: "35. רשלנות עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה. 36. חובה כלפי כל אדם החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף." 100. בבוא בית המשפט לקבוע כי קיימת אחריות בגין עוולת הרשלנות בנזיקין, עליו לקבוע שלושה אלה: א. המזיק חב לניזוק חובת זהירות "מושגית" ו"קונקרטית" - בהתאם למבחן ה"ציפיות". ב. המזיק הפר את חובת הזהירות. ג. הפרת חובת הזהירות גרמה נזק לתובע. 101. בענייננו, ראוי לקבוע כי על פי הפקודה לעיל, קיימת חובת זהירות "מושגית" ו"קונקרטית" לחיסון עדרי בקר וצאן ולמניעת התפשטות מחלת הפה והטלפיים באזורים נגועים בארץ - באשר אי חיסונם של כל ראשי הבקר והצאן בשלמות יש עימו צפיות לאפשרות הדבקה במחלה, ובכך מתקיים קשר סיבתי בין העדר החיסון המלא לבין התמותה בעדר התובע. 102. לעניין זה ראה ע.א. 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד כרך ל"ז (1), 113, עמ' 115 כדלקמן: "קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (OUGHT) לצפות להתרחשות הנזק. לא כל נזק שניתן לצפותו צריך לצפותו (ראה: ע"א 333/56, וכן MCKEW V. HOLLAND & HANNEN & CUBBITS (SCOTLAND) , LTD. (1969) AT 1623) הצפיות הנורמטיבית - במקום שהצפיות הטכנית קיימת הלכה למעשה - באה להגביל את היקף האחריות. אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה: LORD REID בפרשת (HOME OFFICE V. DORSET YACHT CO. LTD. (1970). שיקולים אלה של מדיניות משפטית באים לאזן בין האינטרסים השונים הנאבקים על הבכורה. בית המשפט מתחשב בצורך להבטיח חופש פעולה מזה ובצורך להגן על הרכוש והגוף מזה. הוא מתחשב בסוג הנזק ובדרכי התרחשותו. הוא לוקח בחשבון את השפעת פסיקתו על דרכי התנהגותם של הבריות בעתיד. הוא שוקל את המעמסה הכספית, אשר תוטל על סוג מסוים של מזיקים או ניזוקים בעקבות החלטתו. שיקולים אלה ואחרים מתאזנים בכור הכרתו השיפוטית של בית המשפט, תוך שהוא שוקלם במאזני צדק, ועל-פיהם הוא קובע את היקפה וגבולותיה של חובת הזהירות המושגית, אשר מהווה את השיקול במקבילית הכוחות." כן ראה: ע.א. 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד ל"ט (1) 113, עמ' 132, כדלקמן: "כפי שראינו, הכלל הוא, שאם הנזק צפוי (במישור הטכני) - ובשאלה זו נדון בהמשך - הוא מקים גם חובת זהירות מושגית. "הנטל" מוטל איפוא על הטוענים להעדרה של חובה. יש להצביע, אם כן, על שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית, שיש בהם כדי להצדיק יצירתו של חריג, השולל את קיומה של חובת הזהירות המושגית." כן ראה: ע.א. 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי ואח' פ"ד מ"ח (3), 45, עמ' 66, כדלקמן: "משמע, דרושות שלוש אלה: ראשית צפיות, שנית "שכנות" או "קירבה", ושלישית מסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית מכוח הדין". 103. טוענת הנתבעת כי לא תהא עילת תביעה כנגד המדינה או מי מעובדיה וזאת על יסוד סעיף 24 לפקודת מחלות בעלי חיים דנן, המגביל אחריותה בנזיקין. וזה לשון הסעיף: "24. סייג לתביעה לא תהיה עילת תביעה נגד המדינה או נגד עובד מעובדיה על מעשה שנעשה בתום לב לפי הוראות פקודה זו או לפי הוראות ביצוע, ופרט לאמור בפקודה זו, לא ישולם פיצוי בשל מעשה שנעשה לפיה אלא אם כן הורה שר החקלאות אחרת." אכן, מלשון סעיף זה עולה כי למדינה חסינות בפני תובענה "על מעשה שנעשה בתום לב". 104. ברם, בענייננו, קיימות הוראות חוק נוספות אשר לאורן יש לשקול ולבור משקלה והיקפה של הרשלנות המיוחסת לנתבעת וכן קיים הצורך לקבוע מדיניות בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי לניזוק. 105. לעניין חיוב המדינה ברשלנות במעשה, קובע חוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב - 1952, כדלקמן: "2. אחריות המדינה בנזיקים דין המדינה, לעניין אחריות בנזיקים, כדין כל גוף מואגד, פרט לאמור להלן בחוק זה. 3. מעשה בתחום הרשאה חוקית אין המדינה אחראית בנזיקים על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, או בתום לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית; אולם אחראית היא על רשלנות שבמעשה." 106. בפרק ההגדרות לחוק זה נאמר עוד: "מעשה - לרבות מחדל". 107. משמע, מנגד להוראת סעיף 24 לפקודת מחלות בעלי חיים, בא חוק הנזיקין האזרחיים ומשמיענו כי למדינה אחריות בנזקים אשר נגרמו ברשלנותה עקב "מעשה" או "מחדל" שנעשו או נגרמו, ואשר היתה צפיות עימם כי הללו יגרמו לנזק שארע. 108. לעניין זה, הולכה ומתרחבת מגמתה של הפסיקה האחרונה על פיה תחוייב המדינה, בנסיבות מוצדקות, בפיצוי בנזיקין, אף אם קיימת הוראת חוק מקבילה בצד חוק הנזיקין האזרחיים דנן, אשר לאורה טוענת המדינה להעדר אחריות בנזיקין. 109. בעניין זה, מפנה אנכי לפסק דינו המקיף של כבוד השופט גדעון גינת בבית המשפט המחוזי בנצרת מיום 14.2.01 בת.א. 307/93, 404/93, מנורה חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' רשות הניקוז עמק זבולון (לא פורסם), שם נקבעה אחריותם של המדינה ושל משרד החקלאות, בצירוף גורמים אחרים, לנזקי שטפונות אשר ארעו בעמק זבולון ובמפרץ חיפה בחורף של שנת 1992. 110. קובע בית המשפט שם, כי למרות טענת משרד החקלאות כי סמכויות משרדו מכוח סעיף 49 לחוק הניקוז, תשי"ח - 1957 מוגבלות לפעולה בתנאיו של סעיף 53 לחוק זה, משמע, לשעת חירום, הרי שנקבע שאין לקבל טענה זו - שכן המדינה לא הפעילה סמכויותיה בענייני הניקוז במובן זה שהיתה עליה חובת פיקוח על רשויות הניקוז אשר הינה חובה אקטיבית - וזו לא הופעלה. 111. כן מציין שם בית המשפט, בדומה לענייננו, כי חובת הפיקוח אינה מסתכמת בקבלת דיווחים וכי הפיקוח נועד לנקוט, בין השאר, צעדים כלפי מושא הפיקוח. 112. להלן עיקר קביעותיו של בית המשפט בתיק "רשות הניקוז" דנן: "בחינת מכלול הגורמים לשטפונות, מובילה למסקנה, כי הנתבעת 3 לא פיקחה כראוי על הנתבעת 1, וכפועל יוצא גם לא הפעילה את סמכויותיה בענייני ניקוז. חובת פיקוח הינה חובה אקטיבית. היא טומנת בחובה אחריות, לנקוט בצעדים אם נשוא הפיקוח אינו פועל כראוי. היא אינה מסתכמת בקבלת דיווחים. בענייננו, הפיקוח נועד, בין היתר, כדי ששר החקלאות ידע, אם עליו לנקוט בצעדים מכוח סעיף 49 (להורות לנתבעת 1 לפעול, ואף לפעול במקומה), האם עליו להשתמש בסמכותו לסלול רצועות הגנה מכוח סעיף 6, או לקדם תכניות ולתאם בין פעולותיהן של רשויות הניקוז. כל אלה לא נעשו באיזור. העדר הפיקוח נלמד גם מהעובדה, שבפועל היה חוסר וודאות לגבי השאלה מי מופקד על ביצוע פעולות ניקוז במורד נחל קישון, וזאת על אף שתשתית הניקוז באיזור מבוססת כולה על מורד הנחל. הנתבעת 1 חשבה, שמורד הנחל אינו כלול בתחום אחריותה, ואילו הנתבעת 3 חשבה, שהנתבעת 1 מטפלת בו, לפחות בחלקו (ראו לעיל בסעיף 103). התוצאה היתה שבמורד נחל קישון לא נעשה דבר ואף הרשות השלטונית המפקחת לא הבחינה בכך ולא עשתה דבר. חובת הפיקוח נועדה בראש ובראשונה כדי למנוע מצב מעין זה של הפקרות." ועוד קובע בית המשפט שם: "לאור חשיבותם של האינטרסים שנפגעו, קיומו של חוק המטיל חובות ומקנה סמכויות לנתבעת 3 כדי למנוע את הסכנה שהתממשה, במטרה למנוע את הנזק שנגרם, וההסתברות הממשית להתממשות כל אלה, אין בשיקולי תקציב כדי לצמצם את חובת הזהירות של הנתבעת 3 לפעולות ניקוז במסגרת התקציב שהקציבה לשם כך. חלה עליה חובת זהירות בקיום חובותיה ובהפעלת סמכויותיה בענייני ניקוז." (ראה: עמ' 73 לפסק הדין). 113. כן נדרש שם בית המשפט לדלות תקציבה של הנתבעת, בקבעו כדלהלן: "... גם אם הייתי חושב, שיש לבחון את התנהגותה של הנתבעת 3 לאור מגבלות התקציב, הייתי מגיע למסקנה כי התרשלה. היא לא טענה כי ההחלטה לא לעשות דבר נבעה משיקולי תקציב, כך שגם במסגרת התקציב הקיים יש התרשלות." (ראה: עמ' 78 לפסק הדין; ההדגשות אינן במקור - ח.י.). 114. משמע, אף לאור טענות המדינה שם להעדר אחריות בגין דבר חוק אחר, שהינו ספציפי לעניין נשוא המחלוקת, ראה בית המשפט לחייב ברשלנות את משרד החקלאות, אף לאחר שלקח בחשבון דלות תקציביו הכספיים. 115. עוד נקבע בפסיקה, בערכאות בתי משפט השלום, לעניין מעמדו של סעיף 24 לפקודת בעלי חיים, כי אין ליתן פטור מלא וגורף למדינה בעטיו של סעיף זה, וכל מקרה יישקל לנסיבותיו, לאור העקרון המנחה בחוק הנזיקין (אחריות המדינה). 116. ברוח זו, נקבע בת.א. 2884/98, אלכסנדר זייד נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות, בבית משפט השלום בנצרת מפי כבוד השופט אברהם אברהם (לא פורסם), וזאת בעניינה של תובענה לעניין התפרצות "מגיפת דבר הצאן" בצפון הארץ כאשר התובע טען כי משרד החקלאות בחר שלא לחסן עדרים מסויימים מפני מחלה זו, אשר התפרצה וגרמה לתמותה בעדרו, כי לנוכח נסיבות ששקלן שם בית המשפט, הגיע למסקנה כי הנתבעת התרשלה באי חיסון העדר, וכי למרות קיומו של סעיף 24 דנן ראה לחייב את המדינה באחריות בנזיקין שכן סעיף 24 יש לראותו כמעניק חסינות מפני מעשים, אך לא מפני מחדלים - וכן יש לבחנו לאור קיום אינטרס הפרט הגלום בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. 117. להלן עיקר קביעתו של בית המשפט בעניין זייד דלעיל: "בפתח הדברים אומר בשבחה של ב"כ הנתבעת, כי אף שהטענה הועלתה בכתב ההגנה, הנתבעת לא חזרה עליה בסיכומי טענותיה, אלא בקצרה ובחצי פה. וראוי שכך עשתה, שכן לא טענה ראויה היא זו. אסביר את דבריי. כבר ראינו את עמדתו של בית המשפט העליון על חסינותה של פעולת הרשות, לרבות בפעולתה כשלטון (ראה עניין גורדון ודבריו של הנשיא ברק שם) עמדה זו מקבלת חיזוק, בכל הכבוד, בעקבות חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המגן - בין היתר - על קניינו של אדם. בנסיבות אלה יש לפרש את הוראת סעיף 24, שתכליתה מתן חסינות למדינה - באופן מצמצם, על מנת שיימצא תואם לחקיקת היסוד ככל שניתן. יש לקרוא את הוראת החוק כמי ששוללת עילת תביעה שאותה יוצרת הפקודה. אין בהוראת סעיף 24 לשלול עילות תביעה, אותן קובעות הוראות חוק אחרות, כגון פקודת הנזיקין. מכל מקום יש לפרש את הוראת סעיף 24 כמי שנותנת בידי הנתבעת חסינות מפני מעשים, להבדיל ממחדלים, שמקורם בסמכויות הניתנות בידי הנתבעת בפקודה, וכאלה הם רבים. הפקודה רצופה סמכויות, שיש בהם משום פגיעה בקניינו של אדם. הנתבעת רשאית, לפי הפקודה, לתפוס את מקרקעיו של החקלאי, היא רשאית לערוך בדיקות בבעלי החיים שלו, היא מוסמכת, בנסיבות מתאימות, אף להרוג את עדרו של החקלאי. בנסיבות אלה ראה המחוקק לקבוע, כי מעשים שעושה הנתבעת על פי סמכות מסמכויותיה שבפקודה - היא לא תיראה אחראית בנזיקין, אם פעלה בתום לב. המחוקק לא קבע בסעיף 24 הנ"ל, כי הנתבעת תהא פטורה מאחריות נזיקית, אם לא תעשה מעשה אותו היא חייבת לעשות, ואשר הפקודה מסמיכה אותו לעשותו. המחוקק לא פטר את הנתבעת ממחדל שלה, בקשר עם סמכות מן הסמכויות שניתנו לה בפקודה. פרשנות זו מתיישבת עם לשונה של הוראת סעיף 24 הנ"ל והיא פרשנות ראויה בשל כך שהיא הולמת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. יש בה משום פגיעה פחותה בזכותו של אדם לתבוע את מי שגרם לו נזק. על כן יש פגיעה פחותה בקניינו של אדם. יש בה צמצומה של החסינות הניתנת למדינה (ועל הרשות בכלל) בפעולותיה, לרבות השלטוניות, וראוי שכך יהא. הכל שווים בפני החוק, גם המדינה. מסקנה זו מחייבת מתן הפרשנות שהצענו לסעיף החסינות שבפקודת מחלות בעלי חיים." 118. עוד ראה ת.א. 9262/95 עפר בראז נ' מנהל השירותים הווטרינריים ובריאות המקנה - משרד החקלאות - מדינת ישראל (לא פורסם), אשר ניתן בבית משפט השלום בחיפה מפי כבוד השופט א. גנון, שם נאמר כדלהלן: "אשר להתרשמות הכללית סבורתני שעל הנתבעת להתייחס בשוויון לכל אדם ולכל יבואן באשר הוא. הביקורת שמותר וצריך לעורר היא כנגד ההסדר הנורמטיבי - המשפטי לפיו חוסה המדינה בצל הפטור מאחריות - כפי שנקבע בסעיף 24 לפקודה הנ"ל. הוראה זו בולטת באופן מיוחד לנוכח העקרון שנקבע בחוק הנזיקין (אחריות המדינה) כי המדינה אחראית בנזיקין. פרט ליוצאים מן הכלל המנויים בחוק הנ"ל קשה לראות כיום חריגים נוספים שיצדיקו מתן פטור, או פטור למעשה מאחריות בגין רשלנות או מכל אחריות בנזיקין. אמת המבחן של מעשה בתום לב, היא בלתי סבירה ומותירה את האזרח חשוף ומחוסר כלים משפטיים כנגד המדינה ורשויותיה למקרה וזכותו נפגעת. הקביעה שבסעיף 24 לפקודה כי לא תהא עילת התביעה נגד המדינה או עובד מעובדיה על מעשה שנעשה בתום לב - נובעת מתפיסה משפטית וחברתית מיושנת. מצויים אנו כיום בעידן חדש, עידן של קביעת זכויות יסוד חוקתיות. לאזרח זכות חוקתית - שקיבלה תוקף בחוקי היסוד, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק." (ההדגשות אינן במקור - ח.י.). 119. בעניין ההוא, בוטל רשיון התובע ע"י משרד החקלאות מלייבא מקפריסין עיזים, לאחר שהובהר לשלטונות המדינה כי המדובר ביבוא של עיזים חולות. בית המשפט פסק שם, על פי נסיבות העניין, כי משרד החקלאות לא יכול היה לדעת בשלב מתן הרשיון לתובע כי העיזים תתגלינה כנגועות, ברם, משעובדות אלו נתגלו לו, פעל בתוקף סמכותו לביטול הרשיון, במסגרת סמכותו על פי סעיף 24 לפקודת בעלי חיים. 120. עם זאת, כאמור, הביע בית המשפט שם את דעתו כי אין לקבל את ההסדר הנורמטיבי לפטור מאחריות המדינה על פי סעיף 24 דנן כל אימת שמתרחש ארוע לפיו מיוחס מעשה של רשלנות למדינה. 121. לגבי דידי, סבורתני, כי אכן, שעה שמונח על הכף דברו של המחוקק על פי חוק הנזיקין האזרחיים וכן דברו בפקודת בעלי החיים, הרי שעל בית המשפט לבור דרכו ולשקול נסיבות המקרה אשר בפניו, וכן לשקול שיקולים רחבים של טובת הפרט בציבור, אשר זכותו לקבל פיצוי מן הרשות השלטונית, במקרה בו הוכחה רשלנותה של המדינה במעשה או במחדל - והרשלנות גרמה לנזק אשר יש לקשרו באופן סיבתי למעשה הנטען כלפיה כמזיקה. 122. בענייננו, סבורתני, כי סעיף 24 לפקודה דנן, אינו מעניק חסינות אוטומטית למשרד החקלאות בפני חיוב באחריות בנזיקין כלפי מי שעדרו לא חוסן במלואו, שכן על הלשכות הווטרינריות לקיים רישומים מלאים ומדוקדקים לגבי הצאן והבקר טעוני החיסון בישראל, ולפעול על פיהם, אף אם בעלי העדר מביע התנגדות למתן חיסון מלא לכל בעלי החיים בעדרו אשר ראוי לחסנם לפי כללי הלשכה הווטרינרית. 123. על משרד החקלאות היה לוודא - נוכח התוצאה הקטלנית הנודעת לאי חיסון מלא ויעיל כנגד מחלת הפה והטלפיים - כי כל ראשי הצאן והבקר על גילם ידועים לו ומופיעים ברישומיו, ועל פי נתונים אלו לפעול להדברת מחלה של עדר האיומה, אשר עינינו רואות בימים אלה תוצאותיה הקשות והאיומות במדינות אירופה. 124. שקולי טובת הפרט וההגנה על קניינו מונחים לנגד עיני כנגד שיקולי התקציב הצנועים ואפשרות הפעולה המוגבלת של משרד החקלאות, ברם, בטווח הארוך יצא נשכר הפרט ואף תצא נשכרת הרשות השלטונית באם חובת הדיווח והרישום תתקיים במלואה, וראוי שיוגדל תקציב המדינה לעניין זה, שכן תיחסך בעתיד התמותה הנוראה העלולה לצמוח מאי חיסון בפני מחלה של עדר הקשה הגורמת להפסדי ענק למגדלי הצאן והבקר - המתגלגלים, לבסוף, לפיתחה של הנתבעת, היא המדינה. 125. אשר על כן, ראיתי לחייב את הנתבעת באחריות בנזיקין עקב רשלנותה באי חיסון מלוא עדר התובע, וזאת בשעור של 50%, כנזכר לעיל, באשר לתובע אשם תורם של 50%, עקב הסתירו מעיני פקח המקנה שחיסן את עדרו עובדת אי חיסונן של העיזים ההרות. הנזק 126. מטעמו של התובע הוגשה חוות דעתו של השמאי מר יהודה דרורי (ת7/) מיום 16.6.95 על פיה נגרמו לעדר התובע נזקים בגין תמותה בעדר, בגין מכירת דחק ואבדן הכנסה מתנובת חלב בסך של 304,412 ש"ח. 127. ממצאיו של מר דרורי מתבססים בעיקרם על דו"חות של ד"ר רפפורט איתן, וד"ר ברקוביץ יאיר מן השרות הווטרינרי וכן של ד"ר חנוך עוזי מקרן "חקלאית" למן יום 9.5.94 ועד יום 11.5.95, וכן על סמך בדיקותיו שלו עם מר גרף, התובע. 128. על פי פירוט ראשי הבקר והצאן שמתו ואשר נמכרו במכירת דחק ועל פי תחשיבו לעניין אבדן הכנסה בשל שיווק חלב, וכן אבדן וולדות לפיטום ולגידול, ריכז הערכותיו כדלקמן: "ריכוז הערכות 1. סך הכל לסעיף 1 עונה 1994 - 95,721 ש"ח. 2. סך הכל לסעיף 2 עונה 1995 - 208,691 ש"ח סה"כ הערכת הנזקים - 304,412 ש"ח" 129. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של השמאי אייל שפירא (נ9/) מיום 19.5.97. דו"ח זה, נערך, בין השאר, על סמך דו"ח המדריך לגידול צאן, מר חיים ליבוביץ, מיום 26.6.94, וכן על יסוד חוות דעתו של מר יהודה דרורי לעיל ועל סמך נתוני מועצת החלב בישראל משנת 1995. 130. לדבריו, חסרים נתונים בסיסיים בחוות הדעת דנן מטעם התובע כדלהלן: 1. הגיל המדוייק של העיזים ומספרן בשנים 1993 - 1996. 2. נתוני שיווק החלב ו/או מוצרי החלב לשנים 1993 - 1996. 3. מסמכים המעידים על כך שלא היה ניתן עד סוף שנת 1995 לקנות עיזים בוגרות או צפירות. 131. מציין מר שפירא כי כבסיס לחוות דעתו מקבל הוא את דו"חות רופאי השרות הווטרינרי הנזכרים לעיל כבסיס מספרי לחוות דעתו - ואת הקביעה כי ניתן היה בסוף שנת 1994 לקנות עיזים או צפירות או צפירות בהריון בשוק החופשי וע"י כך להקטין את הנזק. 132. כן מציין הוא שהתובע צריך היה לפעול בעת הרלבנטית להוציא מעדרו 68 עיזים בהריון אשר הפילו וולדות עד סוף שנת 1994 - כהמלצת ד"ר ברקוביץ מהשרות הווטרינרי, ולרכוש תחתן עיזים חדשות. 133. על יסוד כל אלה, מעריך מר שפירא היקף הנזק בעדר התובע על סך של 135,245 ש"ח. 134. להלן פירוט סיכום חוות דעתו של מר שפירא כדלקמן: א. תמותה של 24 בני צאן - 12,350 ש"ח. ב. הוצאתן והחלפתן של 68 עיזים - 27,700 ש"ח. ג. אבדן חלב - 92,225 ש"ח. ד. עיכוב בגידול גדיים וגדיות - 5,970 ש"ח. סה"כ 135,245 ש"ח. 135. לאחר עיון בחוות הדעת דנן, לאחר שקילת החומר הראייתי בשלמותו ולאחר שמיעת חקירתם הנגדית של מומחי הצדדים לעניין היקף הנזק - מעדיפה אנכי כמדוייק וכנאמן לארועים דנא תחשיבו של מר שפירא, מומחה הנתבעת, המציין, בין השאר, כי היה על התובע להוציא כ- 60% מן העיזים והצפירות למכירת דחק, דבר אשר לא נעשה ע"י התובע בחודש יוני 1994 - אלא רק בחודשים אפריל - מאי 1995. 136. אכן, עובדה זו לא נסתרה בחקירת התובע על תצהירו וכן מציין אף המומחה מטעמו, מר דרורי, כדלקמן: "כאמור, על פי הדו"חות הרפואיים, היה על מר גרף להוציא כ- 60% מהעיזים והצפירות למכירה. למרות זאת, החליט מר גרף כי את המכירה יבצע רק לאחר גמר ההמלטות הצפויות להתחיל בחודש דצמבר 1994 ולהסתיים במהלך אפריך 1995". (ראה: עמ' 3 ועמ' 10 ל- ת7/). 137. התובע לא נתן טעם מספיק מדוע לא פעל כן מיד עם קבלת ההמלצה לכך בחודש יוני 1994 והמתין זמן רב למציאת עיזים חילופיות. 138. אף השמאי מטעם התובע מר דרורי ציין כי לו נמצאו עיזים חילופיות מיד או בתוך זמן סביר, אזי חלק מן הנזקים אשר ציין עבור תנובת בשר וחלב לשנת 1995 היה קטן בשיעור של כ- 25%, בהערכה גסה. (ראה: פרטיכל עמ' 104,שורות 1-4; עמ' 105, שורות 10-22; עמ' 106, שורה 5). עוד מציין בעניין זה ד"ר יאיר ברקוביץ מאגודת הבטוח "חקלאית" כדלקמן: "העזים שנשארו במשק על פי שקול דעתו של המגדל, היו במצב גופני ירוד. הם הושארו על מנת ליצור תשתית להמשך קיומו של העדר, והוצאו בגמר עונת ההמלטות. (מחוסר ברירה ולמרות המלצתו של ד"ר רפפורט מתאריך 16.11.94)." 139. דהיינו, התובע לא שכנעני כי עשה כל אשר לאל ידו להקטנת הנזק, שכן לו נקט הפעולות על פי ההדרכה הרפואית - מוקטן היה נזקו ללא ספק. 140. הפניית התובע למסמך ת8/ המהווה "דו"ח מסכם" של מר חיים ליבוביץ, המעריך הנזקים בסך של 245,620 ש"ח, אין בה להעמיד ולכמת הנזק הנטען על מסמך זה, שכן עורכו אינו שמאי אלא מדריך לגידול צאן, כתארו, במכתב מ- 26.6.94. 141. אשר על כן, מקבלת אנכי קביעת השמאי מר שפירא כי הנזק המוערך מועמד על הסך של 135,245 ש"ח. 142. מאחר שנקבע לעיל כי התובע נושא באשם תורם בשיעור של 50% לארועים אשר ביסוד התובענה, יועמד סכום הפיצוי המגיע על המחצית, לאמור, על הסך של 67,622 ש"ח. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובע הסך של 67,622 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום עריכת חוות דעת המומחה מר שפירא - 19.5.97 - ועד לתשלום המלא בפועל. בנסיבות העניין, תשא הנתבעת בהוצאות בסכום כולל, לרבות שכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ, בסך של 10,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. בעלי חייםרפואהפיצוייםענף הבקר