פסק דין : א. התובעת, הינה בעלת דירה. הנתבע הינו הבעלים של הדירה המצויה בקומה מעל דירת התובעת הנתבעת 2, הינה חב' ביטוח אשר ביטחה, במועדים הרלוונטים, את דירת הנתבע מפני נזקי צד ג' מן הסוג הנדון בתובענה שבפני. על פי הנטען בכתב התביעה, במועד בלתי ידוע במדוייק, במהלך שנת 1998, היתה נזילה מדירה בקומה למעלה - נזלו מים מדירת הנתבע וחדרו לדירה וגרמו לה נזק, ובין היתר לארונות המטבח ולחפצים שונים שהיו בדירה באותה העת (להלן: "הנזק"). דירת הנתבע היתה מאוכלסת על ידי דייר בשכירות בתאריכים הרלוונטים ואילו הדירה היתה מושכרת ומאוכלסת עד לחודש 3/98. עילת התובענה מבוססת על הנזק שנגרם כתוצאה מנזילת מים מדירת הנתבע לדירה. בשנת 1996 פנתה הדיירת שהתגוררה בדירה אל הדייר שהתגורר בדירת הנתבע (להלן: "שוורץ"), והודיעה לו על נזילת המים מהתקרה. שוורץ טוען שהודיע לנתבע וזה גרם לתיקון הנזילה. אלא שבכך לא באה תקנה לתובעים, ובתאריך 25/3/98, פנתה הדיירת המתגוררת מתחת לדירת הנתבע והודיעה שוב על נזילת מים. מר שוורץ הודיע לנתבע והנתבע טוען כי הגיע לדירה: "ש. מוטי שוורץ העיד שהוא פנה אליך והראה לך נזילה בדירה שהוא שכר. ת. הדיירת שגרה מתחתיו פנתה והתלוננה שיש נזילה הגעתי אליה הבית ראיתי ולמחרת התקשרתי לחב' הביטוח והנזילה תוקנה למחרת". (עמ' 9 ש' 8-12). יש לציין כי, כבר מדברים אלה שמשיב הנתבע עולה בברור שהנתבע איננו משיב תשובה ישירה לשאלה שנשאל. הנתבע נשאל האם התלונן מר שוורץ על אירוע נזילה בדירה ששכר והתשובה היתה שונה. אולם לא זאת אף זאת, הנתבע עצמו מעיד כי לאחר שנודע לו אודות הנזילה בדירה, בא אל הדירה ורק למחרת התקשר לחב' הביטוח אשר תיקנה, לפי עדותו, את הנזק רק למחרת ההודעה. איש איננו יודע מתי וכמה זמן לאחר ההודעה של מר שוורץ בא הנתבע לדירה. אולם אף אם אניח לטובת הנתבע, כי הגיע לדירה למחרת ההודעה, הרי חלפו מס' ימים ולפחות שלושה ימים, מיום ההודעה ועד למועד ביצוע התיקון בפועל. עיון בתצהיר עדותו הראשית של מר שוורץ, באשר לאירוע הנזילה הראשון משנת 1996, נאמר: "אציין כי באזור הפרוזדור ופינת האוכל היתה מאז לפני תיקון הנזילה הראשון רטיבות בקירות. פינת האוכל בדירתי גובלת עם המטבח והמטבח שלי הוא מעל המטבח של אלישבע". (סעיף 7 לתצהיר). משכך הם פני הדברים, מדוע ביקש הנתבע לחמוק מתשובה ישירה לשאלת ב"כ התובעת על פנייתו של מר שוורץ? קרי, הנתבע יכול וצריך היה לדעת כי קיים כשל במערכת המים, עוד בשנת 1996, כאשר קירות פינת האוכל הגובלים עם המטבח היו רטובים. אלא שהנתבע בחר להתעלם מכך. לא רק זאת, אלא שבנוסף וגם לאחר שנודע על הנזק לדירה במהלך שנת 1996, לא בחר הנתבע בדרך הנכונה למנוע את הכשל לחלוטין. הנתבע מתאר את פעילותו לאחר האירוע הראשון ב- 96, לאחר שהתברר במהלך חקירתו כי פינת האוכל בדירתו הגובלת עם המטבח נמצאת בדיוק מעל המטבח של הדירה: "ש. אתה ראית שיש רטיבות בדירה שלך באזור הפרוזדור. ת. כן. ש. אתה פיקחת על העובדה של השרברבים מחב' הביטוח. ת. לא. ש. אתה לא דאגת לוודא שהנזילה אכן תוקנה כמו שצריך בשנת 96. ת. היה הדייר בדירה שהוא בעל מקצוע בענף הבניה וסמכתי עליו". (עמ' 10 ש' 2-7). מכאן שהנתבע לא דאג לוודא כי התיקון בוצע כראוי ואף לא בירר אם הדייר שגר בדירתו פיקח על ביצוע התיקון כראוי. רק לאחר שנזילת המים חזרה על עצמה שוב בשנת 1998 וגרמה לנזק, ראה הנתבע לנכון לפקח על העבודה ולדאוג להחלפת הצנרת כולה. אלה דבריו במהלך החקירה הנגדית: "ש. אחרי הנזילה בחודש אוקטובר 98, דאגת שיוחלף כל קו המים מהמטבח לאמבטיה. ת. נכון. ש. למה עשית את זה על חשבונך. ת. משום שהייתי בדירה עם התובעת ועוד מישהוא מהמשפחה שלה ולא רציתי שיקרה שוב המקרה שקרה היות וזה קרה שלוש פעמים ניסיתי לפתור את הבעיה סופית". (עמ' 10 ש' 21-25). משמע שהנתבע יכול היה לבדוק קודם לכן, עוד כאשר ארעה הנזילה הראשונה, האם יש צורך להחליף את הצנרת כולה. היה על הנתבע לנקוט בכל אמצעי זהירות הסבירים כדי למנוע נזילה פעם נוספת, אלא שהנתבע לא בדק לאחר התיקון הראשון את טיב התיקון, לא חקר ודרש האם הדייר שהתגורר בדירתו השגיח ובדק את טיב התיקון, בפרט לאחר שנסתבר כי, באותה עת עסק הנתבע בעבודות קבלנות והיה בעל ידע מסויים בהליכי תיקון שכאלה (ראה עדותו עמ' 9 לפרוט'). עוד אציין כי, עיון בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע מגלה כי הנתבע לא סבר שעליו לגלות את כל העבודות בתצהירו והעדיף שלא לכלול בו את עובדת החלפת הצנרת לאחר שהנזילה ארעה פעם נוספת וגרמה לנזק. כן לא ראה הנתבע לגלות, כמה זמן בדיוק חלף מאז שנודע לו על הנזק ועד שהנזק תוקן. מכאן שאין לקבל את גרסת הנתבע כפי שהוצגה על ידו כאילו דאג לטפל באופן מידי בתלונת התובעת ועשה כל שביכולתו, כאדם סביר וכבעל דירה סביר, לצורך מניעת הנזק. ב. נטל ההוכחה: סעיף 38 לפק' הנזיקין קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של דבר או הממונה עליו או תופס הנכס שמתוכו נמלט הדבר על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה". התנאי הראשון שהדבר הנמלט הוא "דבר מסוכן". בענין זה נפסק כי: "אם נמלט דבר העשוי להזיק, מנכסו של הנתבע, הנתבע מוחזק כרשלן עד שלא יצא חובת ההוכחה המוטלת עליו עפ"י הפקודה שלא התרשל. אין חולק על כך שמים שנמלטו עשויים להזיק, ומשיצאו מרשות הנתבע הרי לא נותרה לנתבע אלא הגנה אחת והיא שהוא לא התרשל". (דברי כב' השופט זוסמן בדעת הרוב בפסק הדין ע"א 302/67 חברת מפ"י בע"מ ואח' נ' משה אשר אשכנזי (שם בעמ' 228). עוד קבע כב' השופט זוסמן כי אדם המשתמש ברכושו בדרך טבעית ורגילה אין בה כדי לפטור אותו מחובת זהירות לרכוש זולתו. השאלה היא מה עשה המחזיק או מה הוא נמנע מלעשות אגב השימוש ברכושו. נזקי המלטות הנגרמים בעטיו של שימוש רגיל בידי מחזיק, חייב המשתמש בחובת הזהירות ובחובה להראות כי נקט באמצעים סבירים כדי למנוע נזק, לעומת נזק הנגרם כתוצאה מכוחות הטבע. על כן התוצאה היא שבנסיבות העניין הנדון, מים שנמלטו מצינורות דירת הנתבע וגרמו נזק לדירה, עובר נטל ההוכחה אל הנתבע להראות שלא התרשל בדרך טיפולו במי הנזילה. הדירה שבבעלות הנתבע הכילה, כדבר רגיל וברור, צינורות מוליכי מים. המים נמלטו מרשותו והזיקו לרכוש התובעת. נזילה שכזו היא תוצאה של שימוש רגיל של הנתבע במים העוברים ברכושו, אזי נטל ההוכחה עובר לנתבע. וכפי שכבר קבעתי הנתבע לא הצליח להראות כי לא התרשל. דומני כי גם על פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין יש מקום להעביר הנטל אל כתפי הנתבע. סעיף 41 לפקודת הנזיקין מורה: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכחה כי התובע לא ידע או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהוא לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". שלושה הם התנאים המצטברים הנדרשים להעברת הנטל: (1) כי לתובע לא היתה ידיעה, או לא היה יכול לדעת, את הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק. כך גם בעניננו, הנסיבות שגרמו לנזק נמצאות בדירת הנתבע ולתובעת אין כל ידיעה מדוע נזלו המים מרצפת דירתו ואף לא נטען כי התובעת ידעה על נסיבות אירוע הנזק. (2) הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו. תנאי השליטה נועד כדי לאפשר לקבוע למי יש לייחס את המעשה הרשלני בנסיבות האירוע (ר' ע"א 377/85 נעים נ' משרד החינוך והתרבות פד"י מב (1), 153, 157), לשם כך מתחייבת שליטה בלעדית אשר מוציאה את האפשרות של התערבות גורם זר או שליטתו של גורם זר בנכס, שיכול היה אף הוא, לגרום לתוצאה המזיקה, במעשהו או בהתרשלותו. כפי שנקבע בע"א 375/62 ספי נ' אליצור ואח' פד"י יט' 165 בעמ' 169: "העיקר הוא שבזמן התאונה היה לנתבע שליטה גמורה במובן זה שאין לייחס למישהו זולתו התערבות פעילה במצב הענינים שיכלה לגרום או לתרום למה שארע". לפיכך ברור כי, צינורות המים שבדירת הנתבע היו בשליטתו המלאה והגמורה, ואף לא נטען אחרת. העובדה שהדירה היתה מושכרת לדייר אין בה כדי ליצור גורם זר מתערב. שוורץ עצמו שהעיד כי אם היתה נוצרת תקלה בצינורות היה פונה אל הנתבע ולא היה פועל בעצמו, מכאן שאף התנאי השני מתקיים. (3) על פי התנאי השלישי שארוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. גם תנאי זה מתקיים בעניננו - עצם התרחשות הנזילה מצינורות המים ההולכים בתוך רכושו של הנתבע אשר באופן רגיל צריכים היו להיות תקינים ושלמים ולא כאלה שמים פורצים מהם, היא הנותנת שנתקיים כשל בשמירת הנתבע על רכושו ובשימוש שהנתבע עשה בו. מכאן שהאירוע מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל. מסקנותינו הי איפוא כי, נטל הראיה עובר אל כתפי הנתבע לאחר שהכל מסכימים כי מים נזלו מדירת הנתבע אל הדירה וגרמו נזק, ומשהוכח שכך, עובר הנטל אל כתפי הנתבע. כפי שקבעתי מעלה, הנתבע לא הצליח להראות כי לא התרשל בשמירה על רכושו ואף לא הצליח להוכיח כי לא התרשל מרגע שנודע לו אודות הקלקול הראשון בצינורות, זה שארע בשנת 1996, כאשר לא בדק את טיב התיקון. כמו כן לא הצליח להראות כי פעל במלוא הסבירות והזריזות לתקן את הנזילה השניה כאשר זו נודעה לו. מכאן שהנתבע לא הוכיח שלא התרשל וכי לא מחדלו הוא אשר גרם לנזק. ג. על אף שדומני כי ניתן היה לסיים את החלטתי בשאלת החבות כאן, יש מקום לדון גם בשאלת העדר האשם ומכאן העדר חבות בנזיקין, המועלית על ידי הנתבעת. אשם: הנתבעת טוענת, כי לא היה כל אשם בהתנהגות הנתבע, כנדרש על פי סעיף 64 לפק' הנזיקין. עוד טוען הנתבע על פי סעיף 64 הנ"ל כי אין אשם כאשר: "הנזק נגרם על ידי מקרה טבעי בלתי רגיל, שאדם סביר לא יכול היה לראותו מראש ואי אפשר היה למנוע תוצאותיו אף בזהירות סבירה". ומדגיש כי על פי העדויות שבאו בפני בית המשפט, עולה כי במשך השנים שקדמו לאירוע לא היתה כל בעיה עם הצנרת בדירת הנתבע (ראה עדותו של שוורץ ופרל). אולם, אין הדברים כפי שקבעתי מעלה, עולים בקנה אחד עם טענת הנתבעים. תחילה ברור כי, שנתיים קודם לאירוע הנזק ארעה הנזילה הראשונה ועוד קודם לכן היתה בדירת הנתבע רטיבות באזור פינת האוכל והמטבח, ואיש לא טרח לבדוק ולתקן. ברור בעליל כי אדם סביר, כבעלים של דירה או נכס מקרקעין אחר, צריך לדעת ולצפות בברור כי מצינורות דירתו עלולים לזרום מים לדירת השכן הנמצאת מתחתיה. במקרה שיש סימנים לנזילה שכזו עליו לתקנה מיד באופן שלא תשנה. חובתו של בעל דירה בבית משותף, לתקן מעוגנת בסעיף 3 (ב) לתקנון המצוי שבתוספת לחוק המקרקעין תשכ"ד - 1969, הקובע: "בעל דירה זכאי לדרוש מבעל דירה אחרת שיבצע תיקון בדירה האחרת שאי ביצועו עלול לפגוע בדירתו של דורש התיקון". על אף שהתקנון המצוי הינו תקנון הניתן להתנאה, יש בו כדי ללמד על הסדרת היחסים האופטימלית והמומלצת, בין בעלי הדירות בבית המשותף. הסעיף 3 (ב) מלמד כי די בכך שהתיקון נדרש בגין נזק שעלול להגרם ולא נזק שנגרם בפועל. מכאן נלמד על סטנדרט ההתנהגות, וחובת הזהירות, המוטלת על כל בעל דירה שמתוך דירתו עלול צינור להתפרץ ולגרום נזק לדירת השכן מתחתיו. אין בידי לקבל טענת הנתבע כי בכל מקרה בעל דירה שבקירותיו וברצפתו עוברים צינורות מים לא יכול לצפות אירוע נזילה שהינו רגיל וטבעי למעבר מים בצינורות, רק משום שאירוע כזה לא ארע קודם לכן. לטעמי, בעל דירה בבית משותף צריך לצפות אירוע חריג שכזה ולתקנו מיד. נזילת מים מרצפת הדירה העליונה אל הדירה התחתונה איננו אירוע שנגרם על ידי נזילת מים טבעית, כמי גשם. יחד עם זאת, אדגיש כי בענין הנדון בפנינו ידע הנתבע 1 כי נזילה כזו ארעה קודם לכן ולא דאג לתקנה, כפי שבעל דירה סביר צריך היה לנהוג, ולוודא שהקלקול לא ישוב. הנתבעים לא חלקו על קיומה של חובת זהירות קונקרטית בענין שבפנינו, אלא על החובה לצפות את הנזק. ומשקבעתי כי חובה היתה על הנתבע לצפות את הנזק הספציפי שארע, בנסיבות שארע, בין המזיק לניזוק הספציפי, הרי מכאן ברורה חובת הנתבעים לפצות את התובעת על כל הנזק שארע לדירה בעקבות הנזילה. ד. הנתבעים טענו כי לתובעת אשם תורם בשעור שלא יפחת מ- 75% לאירוע הנזק עקב כך שלא בדקה את הדירה תקופה ארוכה. על אף שמדובר בטענה שהינה במישור שיעור הסכום שעל הנתבעים לשלם לתובעת, הרי משנטענה טענה זו ונשמעו הראיות יש מקום להכריע בה. תמהה אני על טענה זו, מהיכן למדו הנתבעים על מקור החובה, בדין או בפסיקה או בהגיון ובשכל הישר, ממנו נגזרת החובה על בעל דירה לבקר ביקורים שוטפים בדירתו. התובעת לא ביקרה בדירה במשך 4 חודשים. תקופה זו איננה נראית בלתי סבירה. ועל אף שבכל מקרה יש לדון על פי נסיבותיו, עלינו לזכור כי ייתכן ובעלי דירה מאילוצים שונים, כגון עזיבה לבית אבות או חלילה תקופה ארוכה של אשפוז בבית חולים, יעזוב את דירתו בלא יכולת לבדוק מצבה ועל כן אין לקבוע אשם תורם. אין לדרוש מבעל דירה הרוצה לטייל בארצות העולם במשך מספר חודשים לבדוק את דירתו, כחובה. יחד עם זאת ראוי ורצוי לשמור על איזון ובדיקה בכל מקרה לנסיבותיו. אשם תורם זה יש לבדוק במסגרת החובה המוטלת על הניזוק להקטין את נזקו, בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי. בענין שבפנינו, מאשרת התובעת בעדותה כי, הדירה לא היתה מאוכלסת מחודש 11/97 ועד 3/98. בתקופה זו ניסתה להשכיר את הדירה ולשם כך ביקרה בדירה כשלוש ארבע פעמים כאשר הציגה את הדירה בפני שוכרים פוטנציאלים, אולם ללא הצלחה (ראה עדותה בעמ' 6 לפרוט'). עדות התובעת לא נסתרה והיתה מהימנה. מכאן שיש לקבוע כי התובעת ביקרה בדירה פעמים מספר במהלך ארבעת החודשים בהם הדירה עמדה ריקה. על כן בנסיבות אין מקום לחייבה בתרומת רשלנות לעניין הנזק. התוצאה היא שאני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת את סכום הפיצוי כולו כפי שיקבע על ידי בית המשפט. הנתבעים ישלמו לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח. נזקי מיםנזילהשאלות משפטיות