פסק דין : תביעת נזקי גוף בשל תאונה שארעה לתובעת לאחר ששלט שהיה תלוי בכניסה לסניף של הנתבע מס' 1 (להלן: "הבנק") נפל על ראשה. 1. אין מחלוקת על נסיבות התאונה בא שלט נפל על הראש והמחלוקת היא בשאלת הנזק וחלוקת האחריות בין הצדדים. לאחר שהוגשו חוות דעת רפואיות, הסכימו הצדדים כי בית המשפט יפסוק על סמך החומר שבפניו, אך שלא על דרך הפשרה. העובדות הצריכות לעניין 2. התובעת, ילידת 1939, נפגעה ביום 29.11.1987, שעה שעמדה על המדרכה, כאשר חלק משלט שהיה תלוי על קיר הבנק נפל ופגע בראשה. הבנק היה הבעלים והמחזיק במבנה בעת אירוע התאונה בא שלט נפל על הראש. הבנק נמצא בתחומי הנתבעת מס' 2 (להלן: "העיריה"). 3. התובעת פנתה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים הממשלתי בנהריה ושוחררה באותו יום. ד"ר רכס, שהתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הנוירולוגי, קבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה בא שלט נפל על הראש, אך העריך כי נגרמה לה נכות זמנית בשיעור של 10% לתקופה של שנה מיום התאונה בא שלט נפל על הראש, לפי סעיף 34 ב לתקנות המל"ל. ד"ר פישמן, שהתמנה כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, קבע כי לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 10% בשל הפרעות באזור הצואר לפי תקנה 37 (5) א לתקנות המל"ל, אך מחצית הנכות יש לייחס למצב קודם. דהיינו, בשל התאונה בא שלט נפל על הראש, נגרמה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור של 5% בתחום האורטופדי. שאלת האחריות 4. דומה כי מקרה כגון דא, הוא מקרה קלאסי להחלת הכלל 'הדבר מדבר בעד עצמו' כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. כבעלים וכמחזיק של המבנה ושל השלט התלוי עליו, חלה על הבנק האחריות לדאוג לשלמותו של השלט ותחזוקתו. כך מצינו בע"א 635/74 יעקב מזי נ. קוקה קולה חברה מרכזית ליצור משקאות קלים בע"מ פ"ד לא (1) 242 : "מהאמור לעיל עולה, שחל כאן הכלל "הדבר מעיד על עצמו" על-פי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. למערער לא היתה ידיעה וגם הוא לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לנפילת השלט. השלט היה נכס של המשיבה והיתה לה שליטה מלאה עליו, ונפילתו של השלט מתיישבת יותר עם המסקנה שהמשיבה לא נקטה זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהיא נקטה זהירות כזו. על-כן לפי מה שנאמר בסעיף 41 הנ"ל, היתה "על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה". במקרה שנדון בע"א 635/74 הנ"ל, הנפגע היה בעל חנות המכולת מעליה הותקן השלט אך לא הייתה לו יד ורגל בהתקנתו, פרט לכך שהשלט הותקן בהסכמתו. קל וחומר במקרה דכאן, כאשר הנפגע הוא עובר אורח תמים ולא הבעלים של המקום בו הותקן השלט. לא הוכח כי לבנק לא היה כל קשר להתקנת השלט. נהפוך הוא, הבנק לא התכחש לכך שהשלט הותקן על ידו. הבנק לא הוכיח כי שלט מעין זה אינו מצריך פעולות השגחה וטיפול מאז התקנתו (ע"א 635/74 הנ"ל) והבנק אף מחק הודעת צד ג' כנגד הגורם שהתקין את השלט. 5. שימוש בקיר חיצוני של עסק לשם התקנת שלטי פרסומת הוא שימוש מוכר ונפוץ במקומותינו. לכן, מדיניות משפטית נאותה צריכה להביא להטלת אחריות על בעל עסק המתקין שלט פרסומת. 6. השאלה האמיתית השנויה במחלוקת לעניין האחריות, היא טענת הבנק כי גם העיריה אחראית לנזקה של התובעת. דין הטענה להדחות. אכן, אין חולק כי קיימת חובת זהירות של רשות מקומית מקום בו המבנה או המתקן המסוכן נמצא בתחומיה, גם אם אינו בבעלותה או בהחזקתה - ע"א 862/80 עירית חדרה נ. אהרון זהר ואח' פ"ד ל"ז (3) 757. על כך עמדתי בהחלטתי בהמ' 875/96 בה דחיתי בקשת העיריה למחיקת התביעה כנגדה על הסף. עם זאת, הדגשתי בהחלטה כי ההכרעה תיקבע על פי העובדות שייתבררו בסופו של יום, וקביעות אלו אין עניינן בשלב של מחיקה על הסף. 7. הבנק לא השכיל להצביע על עובדה קונקרטית שיש בה כדי להטיל אחריות על העיריה. צא ולמד כי השלט בו עסקינן, היה בבעלותו הפרטית של הבנק ובהחזקתו המלאה. באנלוגיה לדיני השומרים, ניתן לומר כי השלט היה בשליטתו המלאה של הבנק. ברצותו - מנקה את השלט, מדליק ומכבה אותו וכיו"ב פעולות המעידות על שליטה והחזקה מלאה בנכס. בע"א 862/80 הנ"ל, הסככה שגרמה לנזק, הייתה בשטחה של העיריה. לא כך במקרה שלפנינו, שהשלט היה בהחזקתו ובבעלותו של הבנק. זאת ועוד. להבדיל מהמקרה שנדון בע"א 862/80 , שלט אינו בבחינת מפגע הבולט לעין. נהפוך הוא, רחובות ארצנו מלאים שלטים של בעלי עסקים. קשה להלום כי על העיריה חובה לערוך ביקורת תקופתית של תחזוקת השלטים, כפי שאין להטיל עליה לבצע בדיקה של כל אדנית ואדנית התלויה בחלונות הבתים, שמא תיפול האדנית על ראשו של עובר אורח. ודוק: כל מקרה צריך להיבדק לגופו. אין לשלול אחריות העיריה כאשר מדובר בשלט רעוע שנחזה על פניו כי הוא תלוי על בלימה. אלא שבמקרה דכאן לא נטען - וממילא לא הוכח - כי השלט שנפל נחזה כשלט מסוכן. 8. גם על פי ניתוח כלכלי של עוולת הרשלנות, דין התביעה כנגד העיריה להידחות. "הכלל המנחה לקביעת חובת הזהירות, הן המושגית והן הקונקרטית הוא : מקום שניתן לצפות, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה" (ע"א 243/83 עירית ירושלים נ. גורדון פ"ד לט (1) 113, 123). שיקולי המדיניות הם בתחום ה"צריך" להבדיל מ"יכול". בקליפת אגוז, המשפט מכיר בכך כי אין להטיל מעמסה כספית כבדה על סוגים מסוימים של יוצרי סיכון, באופן שיהפוך את פעילותם לבלתי כדאית מבחינה כלכלית, מה שעשוי לפגוע בסופו של דבר בחברה בכללותה (ת. גדרון "עוולת הרשלנות ונזק כלכלי טהור" הפרקליט מב 126, 136). במילים אחרות, שיקולים כלכליים הם לגיטימיים לצורך הקביעה אם להטיל אחריות אם לאו. שיקולים אלו כוחם יפה במיוחד בתביעות על נזקי רכוש, אך לא נס ליחם גם בתביעות על נזקי גוף, כאשר על בית המשפט לשקול את עלות מניעת הנזק לעומת הנזק העלול להיגרם והסיכוי שהנזק ייגרם. ככל שעלות מניעת הנזק קטנה יותר ומכפלת הנזק בסיכוי ההתרחשות גדולה יותר, כן תגדל נטיית בית המשפט להטיל אחריות בנזיקין ולהיפך. במקרה שלפנינו, אני נכון להניח כי הנזק שעלול להגרם כתוצאה מנפילת שלט על עובר אורח הוא נזק כבד, אם כי הסיכוי להסתברותו קטן. אולם פשיטא כי מבחינת הבנק - שהוא המחזיק והבעלים של השלט - עלות מניעת הנזק בטלה בשישים לעומת העלות של העיריה. מאות ואלפי שלטים מתנוססים בתחומי העיריה וקשה להלום כי העיריה, שמשאביה מוגבלים, תידרש להשקיע ממשאביה בבדיקות תקופתיות של שלטים הנמצאים בשליטה ובהחזקה בלעדית של בעלים פרטיים. מכאן, כי גם מדיניות משפטית נאותה, מחייבת הטלת אחריות מלאה על הבנק. 9. אציג הטיעון מזוית אחרת. עד שאנו באים להטיל אחריות על העיריה, שומא עלינו לבדוק תחילה אם יש גורמים אחרים שראוי ונכון יותר להטיל עליהם את האחריות. לדידי - ואני נכון לקבוע כאן פרופוזיציה רחבה - יש להבחין בין יוצר הסיכון, לבין רשות ציבורית שתפקידה מתמצה בפיקוח על יוצר הסיכון (לצמצום האחריות על הרשות הציבורית בכושרה כגוף מפקח, ראה ע"א 915/91 מדינת ישראל נ לוי פ"ד מח (3) 45). אם נטיל אחריות על הרשות הציבורית, נמצאנו מטילים מעמסה בלתי מוצדקת על כיסו של הציבור. אולם אין כל צידוק מוסרי או כלכלי לפטור מאחריות מלאה את מי שיצר את הסיכון, שהוא גם הגורם המתאים ביותר לפיזור הנזק. במקרה דכאן, הבנק הוא שיצר את הסיכון בכך שתלה את השלט למטרות המשרתות את האינטרס שלו. לבנק יש אנטרס כלכלי לתלות את השלט ולכן עליו לשאת גם בעלות הכרוכה בביטוח של הסיכון שיצר. שאם תאמר כי יש להטיל אחריות על הרשות הציבורית שתפקידה הוא לפקח בלבד, משמעות הדבר שהציבור כולו יסבסד את השלט שהבנק תלה לצרכיו שלו ובמסגרת אינטרס פרטי שלו. לכן, ראוי לאחריות שתיעצר על סיפו של הגורם יוצר הסיכון, במיוחד אם אותו גורם דאג לבטח את הפעילות שיצרה את הסיכון. לסיכום: יש לדחות התביעה כנגד העיריה ולהטיל האחריות הבלעדית על הבנק. הנזק 10. כתוצאה מהתאונה בא שלט נפל על הראש נפצעה התובעת בראשה, אך ללא איבוד הכרה. פרופ' רכס הגדיר בחוות דעתו את החבלה, כחבלה פשוטה ובנאלית. הבנק הביע תמיהתו על חוות דעתו של ד"ר פישמן, הכיצד חבלה קלה כפי שתוארה בתעודת חדר מיון יכולה לגרום נכות צווארית, מה עוד שהתובעת סבלה עוד קודם לתאונה מכאבי גב וצואר. מנגד, טענה התובעת, כי היא כיום בת שישים ולפגיעה יש השלכה על תיפקודה היום-יומי בביצוע עבודות הבית. על רקע טענות אלו, אבחן ראשי הנזק השונים. ראשי הנזק 11. כאב וסבל - לפי נכות רפואית של 5%, בהתחשב בזמן שחלף מאז התאונה בא שלט נפל על הראש, אעמיד הפיצוי בראש נזק זה על הסך של : 13,000 ש"ח, לפי חישוב של פי שניים מהסכום הקבוע בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אך ללא ריבית. 12. הפסד השתכרות בעבר ובעתיד - התובעת אלמנה ומטופלת בתשעה ילדים, לא עבדה עובר לתאונה ואינה עובדת גם כיום. לכן, אין מקום להכיר בהפסד בראשי נזק אלו. 13. הוצאות בעבר ובעתיד - הוצאותיה המוכחות של התובעת עבור תשלומים לחוות דעת ורופאים שונים, עומד על כ - 10,000 ש"ח. הבנק הסתער בסיכומיו בשצף קצף על אותן הוצאות ולטענתו אין מקום להכיר גם בהוצאותיה של התובעת בגין חוות הדעת, לאור חוות הדעת של מומחי בית המשפט. בהתחשב במחלוקת על חלק מהסכומים שנטענו כהוצאה על ידי התובעת, אעריך הוצאותיה בעבר ובעתיד בסכום של 10,000 ש"ח. 14. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד - כאמור, התובעת היא עקרת בית. בהתחשב בכך שהיא נדרשת לבצע עבודות פיזיות וככל שנוקפות השנים עשויה להיות לפגיעה השלכה על כושרה לבצע עבודות הבית, אעמיד נזקה של התובעת בראש נזק זה על סכום גלובלי של 20,000 ש"ח. סה"כ נזקיה של התובעת - 43,000 ש"ח. 15. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לתובעת הסך של 43,000 ש"ח וכן שכ"ט עו"ד בסך של 20% בצירוף מ.ע.מ וכן החזר אגרת בית משפט. הנתבעת מס' 1 תשא ביתרת האגרה. אני דוחה התביעה כנגד הנתבעת מס' 2. להלכה, היה עלי לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת 2, אך למעשה, המחלוקת האמיתית בדבר חלוקת האחריות, ניטשה בין שתי הנתבעות לבין עצמן, כפי שעולה גם מסיכומי הצדדים בבקשה למחיקה על הסף (המ' 875/96). לולא טענתה של נתבעת 1 כי יש לחלק הנזק בין הנתבעות, ניתן היה להוציא את הנתבעת 2 מהתמונה כבר בשלב מוקדם של התביעה. בהתחשב בכך, אני מחייב הנתבעת 1 לשאת גם בהוצאות הנתבעת 2 בסך של 2,500 ש"ח בצירוף מ.ע.מ. 16. בשולי הדברים אציין כי מתן פסק הדין התעכב קמעא, לאחר שבית המשפט המתין לקבלת סיכומי צד ג'. רק לאור פנייתה של ב"כ התובע התברר כי ההודעה כנגד צד ג' נמחקה במסגרת סיכומי הנתבעת 1. פיצוייםשלט