כוויה שמן רותח – תביעת פיצויים

פסק דין

1. התובעת ילידת 1967 ונשואה לבנו של נתבע מס' 1 (להלן: הנתבע) נכוותה ביום 27/7/93, משמן רותח. עקב כך נקבעה לה נכות פלסטית בשיעור של 20%, על-ידי מומחה מטעם בית-המשפט. כן טענה התובעת לנכות בתחום הפסכיאטרי.

התובעת הגישה תביעה לפיצוי בשל נזקי גוף שנגרמו לה, נגד הנתבע, שהינו, כאמור, חמיה ונגד נתבעת מס' 2, שהינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הנתבע.

המחלוקת בין בעלי הדין היא הן בשאלת הכיסוי הביטוחי, במיוחד לאור המחלוקות העובדתיות בקשר לנסיבות אירוע מקרה הכוויה, והן בשאלת גובה הפיצוי.

נדון תחילה בנסיבות אירוע מקרה הכוויה.

אירוע מקרה הכוויה:

2. לטענת התובעת, בעת שהתארחה בבית הנתבע, יחד עם בעלה ובנה, שמעה לפתע את חמותה (להלן: נדיה), זועקת מכיוון המטבח. התובעת רצה למטבח, ושם הבחינה במחבת מלא שמן רותח העולה באש על כיריים של גז. יחד עם התובעת נכנס אחריה בנה הקט. התובעת ניסתה לגונן על בנה. היא הורתה לחמותה לצאת מן המטבח יחד עם בנה, והיא עצמה, בנסיון להרחיק את המחבת הבוער מן המטבח, העבירה את המחבת לחדרון הכביסה הסמוך למטבח והנמצא בהמשכו. המחבת נשמט מידה והשמן הרותח ניתז עליה.

הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת) ניסתה לערער גירסה זו, לא בדרך הצגת מסכת עובדתית אחרת אשר יהיה בה להוכיח כיצד ארעה הכוויה, אלא בדרך של הצבעה על אפשרות אחרת לאירוע המקרה. לעמדתה, אפשרות זו היה בה כדי לערער את משקל גירסת התובעת, באופן שניתן יהיה לקבוע, שהתובעת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה.

הנתבעת טענה כי קיימות גירסאות שונות לאירוע מקרה הכוויה. סתירות אלה ונסיבות נוספות עליהן הצביעה, יש בהן, לדעתה, כאמור, להוביל למסקנה שהתובעת לא הוכיחה גירסתה. לעמדת הנתבעת, נכוותה התובעת על-ידי אדם שלישי, במסגרת מקרה תקיפה ואוימים על אביה ובני משפחתה. לפי גירסה זו ניסו אותו תוקפים או מי שנשלח מטעמם, "לשכנע" את אביה של התובעת, שלא להעיד נגדם במשפט פלילי שהוגש נגדם. משהובהר להם, כי בדעת האב להעיד, למרות האיומים המילוליים, מימשו את האיום במעשה תקיפה, שכלל גם שפיכת שמן רותח על התובעת.

הנתבעת ביססה טענותיה על עדות במשטרה, בעקבות אירוע שקרה בבית החולים בעת אישפוזה של התובעת בבית חולים. אין חולק כי בעת האישפוז,נכנסו לחדרה אנשים זרים, והחשד היה, כי אלה נכנסו במטרה לפגוע בתובעת.

3. אין חולק כי בעת היות התובעת מאושפזת בבית חולים פוריה, ביום 8/8/93 בסמוך לשעה 03:30, כאשר האישפוז היה בשל הכוויוות שהן נשוא תביעה זו, פקחה התובעת את עיניה, ראתה שני גברים בתוך חדרה, נבהלה והחלה לצעוק. הגברים ברחו. התובעת דיווחה מידית על האירוע (ראה הודעתה מאותו תאריך בשעה 04:10 - נ3/), וכן הוגשה תלונה למשטרה.

באותה עת התקיים הליך פלילי נגד אחר, שבמסגרתו נדרשו אבי התובעת ואחיה להעיד כעדי תביעה. האח כבר מסר עדותו ובעקבות עדותו הושמעו נגדו איומים. האב טרם מסר עדות.

בחקירה במשטרה סיפרה אמה של התובעת, שישנה ליד מיטת בתה בעת האירוע, כי ראתה גבר אחד, וגבר נוסף שחיכה בחוץ יחד עם בחורה בתוך רכב. האם גם לא שללה אפשרות שאלה באו במטרה להפחיד את בני המשפחה בשל עדות שהתכוון אביה של התובעת למסור בבית המשפט (נ8/). אביה של התובעת לא נכח באירוע. בעדותו במשטרה, מסר, שהוא חושד באותו אדם, שנגדו הוגש הליך הפלילי. האב גם סיפר שהיו איומים גם על אחיה של התובעת, לאחר שמסר עדותו בבית המשפט (נ7/).

עוד לא נעלם ממני, כי התובעת אמרה בהודעתה במשטרה, שאינה מכירה את מי שחדר לחדרה, כאשר מקריאת המשך אותה הודעה, עולה שקיימת אפשרות שהתובעת זיהתה את החודרים (נ3/). למרות האמור, ועל אף שגם בעדותה בבית המשפט, ניסתה התובעת למזער את ניסיון התקיפה בבית החולים, אין באלה, לדעתי, לפגום במהימנות גירסתה לגבי אירוע מקרה הכוויה.

ההתרשמות הכללית היא, שהנסיונות להניא את המשפחה מלהעיד, לא הועילו. המשפחה לא נרתעה עד כדי הגשת תלונה במשטרה (ראה עדותו של האב בעמ' 43-42 לפרוטוקול). עוד ראוי לציין, כי במסגרת החקירה הנגדית בבית המשפט, לא הושמה בפניו האפשרות לקרות מקרה הכוויה, עקב תקיפה.

ניתן עוד להוסיף ולומר, על דרך ההיקש, שאם ראתה המשפחה לנכון לפנות למשטרה ולהתלונן בגין מקרה ההפחדה (נ7/ ו- נ8/ שהוגשו בהסכמה, עמ' 43 לפרוטוקול), הרי שקל וחומר, שהיו נוהגים במקרה חמור של שפיכת שמן בכוונה תחילה.

יתר על כן, מקרה שפיכת השמן לו נעשה בדרך עליה רמזה הנתבעת, היה ודאי טראומתי מאוד. מקרה כזה, יש להניח, היה מקבל את ביטויו במסמכי בית החולים. תיעוד כזה לא נמצא. להיפך, בסיכום המחלה שנערך ב11/8/93-, בעת קבלתה לאישפוז נרשם כי התובעת נכוותה מהשמן עת בישלה (מסמך סיכום המחלה נמצא בתיק המסמכים הרפואיים של תיק האישפוז של התובעת בביה"ח שסומנו ביחד - ת1/). ברישום זה ניתן למצוא בסיס נוסף לגירסת התובעת.

אשר על כן אני קובעת, כי התובעת עמדה בנטל הראיה המוטל בהליך אזרחי, וכי הוכח שאירוע נסיבות מקרה הכוויה שהיה ב- 27/7/93, מקורו במעשיה של נדיה, בעת שהתובעת התארחה בביתה.

4. הנתבעת ביקשה גם להצביע על סתירות שונות העולות, לטענתה, מן הגירסאות השונות שהובאו הן על-ידי התובעת והן בעדותם של עדי התביעה האחרים.

הגם שישנם אי דיוקים מסוימים, אין באלה לערער את מהימנות הגירסה.

בכתב התביעה נכתב, כי התובעת נכוותה בעת שביקרה בביתו של הנתבע, וכי נשפך עליה שמן חם במטבח. בתצהיר עדותה הראשית (ת8/) סיפרה כי הגיעה למטבח, אחזה במחבת, ונוכח התחממותו, נאלצה להרפות ממנו. היא ניסתה להרחיק את המחבת ממנה, ואז פגע המחבת בסיר שהכיל סלט טבולה. גירסה דומה מסרה התובעת בבית משפט. הגם שהנתבעת ניסתה להצביע על חוסר ההיגיון שבגירסה זו, לאור גובה השיש במרפסת והיות "הסיר" קערה, אין באלה לערער את גירסת התובעת. הגירסה נמצאה אפשרית, סבירה ומתיישבת עם נתוני השטח האחרים.

לטענת הנתבעת, מסר הנתבע גירסה שונה לחוקר. על-פי דבריו השליכה נדיה את המחבת על התובעת, כאשר נדיה ניסתה להעביר את המחבת מהמטבח ולא הבחינה בתובעת שבאה לקראתה.

הנתבע בבית המשפט הכחיש, כי מסר בפני החוקר גירסה אחרת. הנתבע בבית המשפט, אישר למעשה את גירסת התובעת (עמ' 38). יש גם לשים לב, שבהודעה, בטרם הביא את גירסתו, ציין ש"כנראה" כך קרה המקרה. בבית המשפט הוסיף והסביר, שעובר למועד האירוע, נמנם, כנראה. לכן, אין לראות גירסה זו כפוגעת בגירסת התובעת. מה עוד, שאילו אלה היו נסיבות האירוע, סביר היה להניח שגם נדיה היתה נפגעת במידה כלשהי. זאת ועוד, גירסה כזו היה בה ביתר קלות להכליל את האירוע בכיסוי הביטוחי.

ככלל, לא התרשמתי שהיה "תכנון", מוקדם של תיאום גירסאות. יש להבין שנסיון לשחזר אירוע תראומטי, ככלל, איו מאפשר ירידה לפרטים עד כדי דיוק מכסימלי. נהפוך הוא, לעיתים דוקא דיוק רב מדי, עלול לעורר חשדות לגבי מהימנות הגירסה.

5. הנתבעת טענה עוד, כי התובעת והעדים מטעמה מנסים להעלים את נוכחות בעלה של התובעת. כן מעלה הנתבעת תמיהה לגבי השאלה שלא נמצא לה פתרון והיא, מי לקח את התובעת לבית החולים. גם בשני נושאים אלה, הובאה תשתית ראייתית ברורה המאפשרת קביעת מימצאים.

לגבי אי נוכחות הבעל, יש להבחין בין עצם הגעתם לביקור, ואכן גם בעלה של התובעת היה אמור לבקר באותו מועד בבית הוריו, וכך יש גם להבין את האמור בהודעת הנתבע בפני סוכן הביטוח (נ6/), לבין נוכחות בעת האירוע. לגבי האפשרות האחרונה, לא היתה עדות סותרת. בעת האירוע לא היה בעלה של התובעת במקום, הוא היה בעסק ואמור היה להגיע לביתם בערב (עמ' 37 ש' 17-16). גם בהודעה בפני סוכן הביטוח לא נאמר שבעלה של התובעת נכח שם.

לגבי פינוי לבית החולים העידה התובעת כי פונתה על-ידי הנתבע (עמ' 20 ש' 2-1).

גם הנתבע אישר גירסה זו (עמ' 39 ש' 19-15).

לפיכך, הוכחה, כאמור, גירסת התובעת לנסיבות אירוע מקרה הכוויה.

הכיסוי הביטוחי:

6. הנתבעת טוענת, כי גם אם נקבל את גירסת התובעת, אין האירוע בגדר הכיסוי הביטוחי, שהרי לא הוכחה כל רשלנות של הנתבע כלפיה. אפילו אם נקבל את הטענה שנדיה התרשלה בכך שגרמה למחבת לעלות באש, הרי אין כל קשר סיבתי בין רשלנות זו לבין פגיעתה של התובעת. נדיה עצמה צעקה מפחד ולא עשתה דבר. התובעת הגיעה למטבח מיוזמתה, ועל-פי החלטתה העבירה את המחבת למקום אחר, זרקה אותו ונכוותה. יתכן שלו נשארה לשבת במקומה בסלון והיתה נכווית, כי אז ניתן היה להצביע על רשלנות, אך לא כן בעניננו.

לטענת הנתבעת, לכל היותר פעלה התובעת כמי "שנטל פיקוד". במקרה כזה לא היתה כל רשלנות. זאת ועוד, התובעת נטלה את המחבת וזרקה אותו. גם אילו פעלה נדיה עצמה במקומה ופוגעת היתה באחר, גם אז לא היה המקרה בגדר הכיסוי הביטוחי. אין גם כל ראיה לסיכון שהיה במחבת אשר דרש התערבות של התובעת. לכן, לטענת הנתבעת, לא הוכחה כל חובת זהירות קונקרטית במקרה זה, וגם אם קמה חבות, הרי שבהתנהגות התובעת נותק הקשר הסיבתי בין האש שנדלקה לנזק שנגרם לתובעת.

טענות אלה יש בדעתי לדחות.

7. הנתבע מס' 1 בוטח, כאמור, על ידי מגדל בפוליסה לביטוח "גג לבית".

על פי פוליסה זו, בפרק 1 בסעיף 4 בהרחבה מס' 4 נקבע:

"ביטוח אחריות כלפי צד שלישי של בעל/מחזיק מבנה הדירה.

החברה תשלם תגמולי ביטוח בגין הסכומים שהמבוטח וכל אחד

מבני משפחתו הגרים איתו בקביעות ועובדי משק ביתו בהיותם

בשירותו הישיר - יהיו חייבים לשלמם על-פי החוק כהגדרתו להלן

בחוק פיצויים בגין מקרה הביטוח המוגדר להלן אם יארע בתקופת

הביטוח הנקובה ברשימה במקום המצויין ברשימה בהיות המבוטח

בעל/מחזיק הדירה ובכל שטח מדינת ישראל".

לשאלה מה פירוש "על-פי חוק" יש להפנות לס"ק (ב), שם מצויה ההגדרה:

"הגדרה

החוק משמעו - פקודת הנזיקין (נוסח חדש)".

ס"ק (א) מגדיר מהו "מקרה הביטוח" וקובע:

"(1) אירוע תאונתי שגרם ...נזק גוף...".

הרחבה זו, כאמור, חלה כלפי צד שלישי של הבעלים או כלפי המחזיק במבנה הדירה.

ובנושא ההחרגה יש להפנות לאמור בסעיף 4(ו) של הפוליסה:

"האירועים שאינם מכוסים" בפוליסה זו הם, בין היתר:

"(2) נזק גוף שנגרם לאדם שהוא בן משפחתו או בן משק

ביתו של המבוטח".

"בני משפחתו של המבוטח" מוגדרים בסעיף "הגדרות", בזו הלשון:

"בן זוגו, ילדיו, הוריו או קרובים אחרים של המבוטח

אשר מתגוררים יחד עם המבוטח במבנה הדירה דרך

קבע" (ההדגשה שלי ש' ו').

טענת הנתבעת הינה שהתובעת היא בגדר "בן משפחה", בהיותה מתגוררת דרך קבע בבית חמיה, ולפיכך חלה עליה החרגת החבות. טענה זו, לא הוכחה.

השאלה הראשונה היא, אם התובעת היא בגדר צד שלישי. שאלה זו היא מהותית, במיוחד לאור החרגת החבות.

נדון תחילה בטענת ההיקף הביטוחי ולאחר מכן בתוכן תחולתו.

8. התובעת העידה, ויש לקבל עדותה בנושא זה, שבתקופה בה ארעה הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח התגוררה אצל הוריה בנצרת. עדות זו סבירה היא, בין היתר, מאחר שבעלה עבד בנצרת באותה עת. נכון הוא שבהודעתה במשטרה מסרה התובעת שכתובתה בכפר מרר (נ3/), ועוד נמצא כי כתובת בעלה של התובעת, בתלוש המשכורת מופיע כמרר. אולם, התובעת הבהירה כי מרר היא כתובת קבלת המכתבים (עמ' 23 ש' 16 - 22 לפרוטוקול). בנסיבות הענין יש לקבל הסבר זה שהינו סביר.

זאת ועוד, הטענה כי התובעת היא בגדר של "בן משפחה" היא למעשה טענה המבקשת להחריג את תחולת הפוליסה כלפיה, כאשר בהחרגה עסקינן, ההלכה היא, כי הנטל להוכיח זאת הוא על הנתבעת (ראה למשל רע"א 143/98 מוחמד דיב נ' הסנה, תקדין עליון,כרך 99(1), 935), והיא לא עמדה בו.

9. השאלה הנוספת היא אם הוכיחה התובעת קיומה של רשלנות. לעמדת הנתבעת מדובר בפוליסת אחריות. יש לשלם תגמולי ביטוח רק אם המבוטח נמצא אחראי לנזקים, ואחריות כזו יכולה לקום רק מכח החוק, דהיינו על פי פקודת הנזיקין. לא מדובר בפוליסה אבסולוטית כמו בתאונות אישיות, ולכן כדי שיתקיים מקרה הביטוח יש גם להוכיח אחריות או רשלנות, על פי פקודת הנזיקין.

בנסיבות הענין, לעמדת הנתבעת, גם אם נקבל את גירסת התובעת, לא ארע מקרה הביטוח עקב רשלנותה של נדיה. משנטלה התובעת את המחבת ממקומו למקום אחר, עדיין לא היה בפעולה זו כדי לגרום לכווייתה. הכוויה נגרמה רק עקב כך שהתובעת "זרקה" את המחבת. יוצא שאם היה מעשה רשלני היה זה מעשה של התובעת ולא של נדיה.

יתר על כן, טוענת הנתבעת שבהתנהגות נדיה לא היה כל סיכון, אפילו אם היה סיכון הרי שהתובעת, שהיא בגירה פעלה על פי הבנתה ויוזמתה ובכל מקרה בהתנהגותה היה כדי לנתק את הקשר הסיבתי, בין התנהגות נדיה לנזקים שנגרמו לתובעת.

לטענת הנתבעת לא קיימת חובת זהירות כלפי מי שמחליט להתערב ולבצע פעילות הגנתית.

ב"כ התובעת בסיכומי התשובה חולק על "הניתוח העובדתי" שמבקשת הנתבעת להציג. לעמדתו, פירוט כזה מהווה מהלך עניינים "בתנאי מעבדה" לאחר מעשה, וניתוקו מהשתלשלות האירועים בזמן אמת, כפי שקרה בפועל (סעיף 1.4).

התובעת על פי גרסה זו נכנסה למטבח לשמע צעקותיה של נדיה. התובעת פעלה בתנאי לחץ כאשר ראתה אש עולה מן המחבת. גם אם פעולותיה של נדיה לא יצרו כל חובת זהירות כלפיה הרי שדווקא חוסר פעולתה ומחדליה הם שמצביעים על רשלנותה שהרי היא גרמה ברשלנותה לתחילת הארוע, והיא לא נקטה בכל הליך למנוע התפשטותו וכל שעשתה הוא קריאה לעזרה לתובעת.

10. גם בהנחה שנדרשת רשלנות של נדיה, לצורך הכרה בזכותה של התובעת לפיצוי בגין נזקי גוף, וזו הנחתי, הרי שיש בעובדות כפי שהוצגו כדי לבסס התנהגות רשלנית, ואין לדעתי לראות את התנהגותה של התובעת כמנתקת את הקשר הסיבתי בין רשלנות זו לבין תוצאת פגיעתה.

בישול על גז באופן אשר מביא להתלקחות עקב גלישה של שמן, היא התנהגות רשלנית. אדם סביר יש לצפות כי יבצע את הליכי הבישול באופן שתופעה כגון זו תמנע. נדיה שבישלה עובר למועד האירוע חבה זהירות כלפי כל בני ביתה וגם כלפי התובעת, שהתארחה כאמור באותה עת בביתה. משלא נקטה אמצעי זהירות למניעת התפרצות ההתלקחות, ומשלא נקטה באמצעי זהירות כדי למנוע התפשטות ההתלקחות, הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, ומשנגרמו נזקים עקב כך, הוכחה עוולת הרשלנות.

11. השאלה הנוספת היא אם בהתנהגות היזומה שבה נקטה התובעת, יש משום ניתוק קשר סיבתי. לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה.

ראשית, אין להתעלם עוד מחוק "לא תעמוד על דם רעך", התשנ"ח1998- (להלן: חוק לא תעמוד על דם רעך), אשר נכנס לתוקף ב30/9/98-. חוק זה מטיל חובת הצלה והושטת עזרה לאדם, הנמצא לנגד עיניו עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו (ס"ק 1(א) של החוק). אולם גם קודם לכניסתו של החוק לתוקף, יצרו הנסיבות כפי שהובאו בתיק זה רמת מעורבות כזו, אשר העמידה את התובעת לא רק בפני ברירה להושיט עזרה, אלא אף הטילה עליה חובה לעשות כן (ראה לצורך השוואה ע”פ 119/93 לורנס נ' מ"י, פ"ד מח(4)1, להלן: פס"ד לורנס).

נדיה, אשר יצרה את המצב המסוכן של פריצת האש במהלך הבישול, לא רק תרמה ליצירתו של המצב המסוכן, אלא היה אף עליה לצפות את הנזק שמצב כזה עלול להסב גם לתובעת שהיתה שם. משבאה התובעת ו"הסכימה" להכנס למטבח ולבצע פעולות של הצלה או של הקטנת הנזק, אין לראותה כמי שהפסיקה את ההתנהגות הרשלנית של נדיה, אלא הצביעה על חומרת התנהגותה של נדיה ורשלנותה.

יש לומר, שלמעשה על נדיה עצמה מוטלת היתה החובה לנקוט בצעדים דומים כדי למנוע את המצב המסוכן (ראה לצורך השוואה פס"ד לורנס שם, בעמ' 32).

חובת ההצלה במקרה זה של התובעת, איננה נפרדת ועצמאית, אלא היא חלק בלתי נפרד מהפעולה הרשלנית של יצירת הסכנה בהתנהבותה של נדיה (ראה לצורך השוואה את הניתוח המובא במאמרו של ד' סטטמן, ""לא תעמוד על דם רעך", מחובת הזהירות לחובת "השומרוני הטוב"", מחקרי משפט טו', תשנ"ט1999-, 89, 95-94).

לפיכך יש לקבוע כי נדיה התרשלה בהתנהגותה ורשלנות זו לא הופסקה על-ידי התנהגותה של התובעת, ולכן נכנס האירוע לגדרה של הפוליסה.

12. ראוי להעיר בענין חוק לא תעמוד על דם רעך הערה נוספת. חוק זה מאפשר למעשה פיצוי רק על נזקי רכוש ואינו מאזכר פיצוי בגין נזקי גוף. בסעיף 2 של החוק, ישנה הפניה לסעיף 5 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט1979-. על פי האמור בחוק האחרון אין המציל זכאי אלא להוצאותיו ולנזקי רכוש. אין באמור כדי לשנות מן המסקנה המפורטת לעיל. יש להבחין בין פיצויים בגין נזקי גוף מכח פקודת דיני הנזיקין, ובענין זה יש לבחון את התנהגות התובעת אם היה בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי אם לאו, כפי שפורט לעיל, לבין זכותו של המציל לקבל פיצוי מכח חוק לא תעמוד על דם רעך כמקור עצמאי של אחריות, נזק שנגרם בפעולה שעניינה הצלת הזולת. לכן, למרות שהמחוקק שלל אפשרות של פיצוי לנזקי גוף (הגם שניתן לפרש את המונח נזקי רכוש על דרך ההרחבה, לענין זה ראה ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך א' מהדורה II, 168), מכח עילה שמקורה בפעולה בעניינו של הזולת, אין בשלילה זו לכשעצמה להשליך על החבות, שיכולה לקום גם כאשר במעשה הנזק מעורבת פעולה של הצלת הזולת, מכח דיני הנזיקין. מכאן שמדובר בעילות עצמאיות אשר יכולות להתקיים במקביל, ואין האחת מוציאה את האחרת.

לאור האמור לעיל, אני קובעת כי נדיה התרשלה בהתנהגותה וכי רשלנותה הביאה לתוצאה של פגיעתה. ממילא נכלל האירוע בגדר הפוליסה.

שיעור הנזק:

13. לתובעת נקבעה נכות בתחום הכרורגיה פלסטית ובתחום הנפשי-פסיכאטרי.

בתחום הכירורגיה פלסטית קבע מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר קתרין קאופמן, נכות בשיעור של 20%, בשל צלקות בעלות פגם אסתטי, התואמות לסעיפים 75(1)(ב) ו- 75(2)(ב) של תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז1965- (להלן: תקנות המל"ל). סעיפים אלה מדברים על "צלקות מכערות או מכאיבות בגוף (10%), וצלקות מכערות בצוואר ובפנים (10%)".

ד"ר קאופמן ציינה בחוות דעתה, כי הכוויות שנוצרו הן בדרגות 2-1, ומכסות כ- 12% משטח גופה.

למרות שהפגיעה בתחום זה היא חמורה, הרי שאין להתעלם מקביעתה של דר' קאופמן - פרידמן, שהנכות היא בעיקרה פלסטית (עמ' 2 לחווה"ד - סעיף: "מסקנות").

בתחום הפסיכיאטרי הוגשו חוות דעת מטעמם של בעלי הדין. ד"ר וייל, מומחה מטעם התובעת העמיד את נכותה על 10%, לפי סעיף 34(ב) לתקנות המל"ל. כן סבר כי יש מקום להפעיל את תקנה 15. בחוות דעתו ציין ד"ר וייל, כי התובעת הפילה לאחר הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח. עובדה זו אינה נכונה.

הנתבעת מטעמה הגישה חוות דעת של ד"ר קירש, בה נקבעה לתובעת נכות בשיעור של 5%.

בהשוואה בין שתי חוות הדעת, יש לתת עדיפות לחוות הדעת של ד"ר קירש, אולם אין גם להתעלם מחוות הדעת של ד"ר וייל, ויש לחשב את הפיצוי על בסיס ההנחה שנכותה הרפואית בתחום זה הוא 7.5%.

על בסיס נתונים אלה ונתונים נוספים שנפרט, יש לקבוע את שיעור הפיצוי המגיע לתובעת.

14. לענין הנזק הלא ממוני, טוענת התובעת שיש לפצותה בסכום של 250,000 ש"ח. דרישה זו מבוססת על כך שהיתה בת 26 בעת הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח, היא נחשבה לאשה נאה, ובעקבות הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח נפגע המראה החיצוני שלה וכן קיימת פגיעה נפשית. יום לפני הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח אף נודע לה שהיא בהריון. בעקבות הפגיעה הומלץ לה לעשות הפלה והיא סירבה. למרות שבסופו של דבר ילדה תינוקת בריאה, כרוך היה הדבר בסבל נפשי ופיזי. מה עוד שלא יכלה להניק את הילדה עקב הפגיעה.

הנתבעת הציעה סכום של 40,000 ש"ח.

ראוי להבחין בין הנכות הנפשית של התובעת שעל פי שיעור נכותה יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה לבין ההשלכות השונות שיש לנכות זו בתחומים שונים ואחרים, שלגביהם יקבע פיצוי אחר המאפיין את תחום הנזק האחר, כך שלא יפסק כפל פיצוי.

יחד עם זאת, בקביעת שיעורו של הפיצוי יש לתת משקל גם למרכיבים הסוביקטיבים (ראה ספרו של ד' קציר/פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה רביעית - תשנ"ח - 1997, עמ' 617). בין השיקולים הרלוונטים הוא גם השיקול של חוסר ההשלמה של התובעת עם המראה שלה והירידה בדימוי העצמי עקב כך.

בנסיבות אלה יועמד הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 95,000 ש"ח.

15. התובעת טענה להפסד השתכרות.

אין חולק כי התובעת הינה עקרת בית אולם תביעתה בראש נזק זה לעבר, היא בגין הפסד השתכרותו של בעלה, שהינו בעל עסק עצמאי. לטענתה, נעדר מן העבודה עקב פגיעתה. התובעת טוענת לפיצוי בגין שלושה חדשי העדרות ועל בסיס הערכה זו תובעת סכום גלובלי של 60,000 ש"ח.

הנתבעת מתנגדת לכך וטוענת כי הפסדים של הבעל אינם יכולים להיות בסיס לתביעתה להפסד השתכרות אלא לכל היותר במסגרת תביעה לעזרת צד ג' (ראה למשל ע"א 612/84 מרגלית נ' מרגלית ואח', פ"ד מא(3) 514, 520).

אכן יש לקבל את טענת הנתבעת בנושא זה. אין מקום לפצות את התובעת בגין הפסד השתכרות לעבר, אולם יש לקבל נתונים אלה ולהתחשב בהם, במסגרת דיון בפיצוי לעזרת צד שלישי.

16. לאחר שהתובעת שוחררה מביה"ח היתה במצב קשה. לתובעת ארבעה ילדים, כאשר בעת האירוע היו לה שני ילדים והיא היתה בהריון, והיא, כאמור, עקרת בית (עמ' 20 ש' 9-4 לפרוט') .

עקב מצבה לא יכלה להחזיק משק בית תקין, לטענתה פחדה מלהתעסק באש ולכן נמנעה מלבצע פעולות הכרוכות בבישול וחימום אוכל. נכון הוא שגם היותה בהריון הגבילה את פעולותיה, אולם עיקר מגבלותיה נבעו מן הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח.

התובעת טענה עוד, שמאז הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח היא מעסיקה עזרה קבועה בשכר של 1,500 ש"ח לחודש, בערכים של היום למעלה מ 2,500 ש"ח (ראה סעיף 13 לתצהירה ת8/), ומאחר שהיא מגלה חוסר סבלנות בשל מצבה כלפי ילדיה היא מעסיקה גם מחנכת, כדי שתבלה עמם ותסייע בהכנת שיעורי הבית. עלות כזו מגיעה לכ- 600 ש"ח לחודש (ראה סעיף 15 לת8/).

התובעת דורשת פיצוי בסך של כ- 190,000 ש"ח בשל העבר וסכום נוסף לעתיד בגין עזרת צד ג' והוצאות מטפלת בסכום כולל המגיע לכ- 800,000 ש"ח.

הנתבעת מדגישה את הדרישה המופרזת. התובעת לא הציגה מסמך המאמת את דרישותיה. על פי התשובות לשאלון התבססה העזרה על בני המשפחה, וכן סייעה בידה עוזרת הבית שעבדה בנקיון אצל הורי בעלה (עמ' 28 ש' 16 - 17 לפרוט').

הנתבעת גם טוענת שאין כל בסיס ראייתי - רפואי המבסס את דרישתה לעזרת צד ג' לעתיד. בנסיבות אלה לא הציעה הנתבעת כל פיצוי בגין ראש נזק זה.

17. למרות שהנכות של התובעת היא בעיקרה נכות אסטטית, אין להתעלם ממצבה בסמוך לאחר ארוע הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח, ולעזרה שנזקקה לאחר ששוחררה מביה"ח. גם בתקופת שהותה בביה"ח, במשך כ- 25 ימים, סעדו אותה בני משפחתה ועשו כן בנאמנות עד שהחלימה מפגיעתה. גם סיוע כזה מזכה את התובעת בפיצוי (ראה למשל ע"א 93/73 שושני נ' קראוס ואח', פ"ד כח(1), 277). גם אם העוזרת שבבית חמיה סייעה בידה, גם אז רשאית היא לקבל פיצוי בגין כך, שהרי סביר להניח שגם אותה עוזרת קיבלה שכר בגין העבודות הנוספות שנדרשה להן. כמו כן, יש לקחת בחשבון כי חלק מן העזרה נתנה גם על ידי הבעל, שהינו כאמור עצמאי וכי העזרה גרמה לו, ולו במידה מסויימת, הפסדים בהכנסתיו.

יחד עם זאת יש לקחת בחשבון שלא הוצגו קבלות לענין העזרה בשכר ולא ניתן פירוט לגבי תדירות קבלת העזרה.

לענין עזרת צד ג' לעתיד, אין לבטל לחלוטין את טענותיה בדבר הצורך לקבל עזרה מסויימת, מעבר לעזרה שיכולה היתה להזקק לה עקב הצורך לטפל בילדיה הקטנים, לאור הנכות הנפשית שנקבעה לתובעת. אולם שיעור הפיצוי אינו אלא אותה תוספת שהתובעת תדרש לה עקב פגיעתה.

בנסיבות אלה יש להעמיד את הסכום בגין עזרת צד ג' על פיצוי גלובלי לעבר ולעתיד, סכום של 80,000 ש"ח.

18. התובעת טוענת, כי למרות היותה עקרת בית אין לשלול אפשרות שיכולה היתה לצאת לשוק העבודה ולעזור בפרנסת הבית, ועקב הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח נשללה ממנה אפשרות זו.

לכן, יש לפצותה בגין אובדן כושר השתכרות לעתיד.

בנושא זה טענה התובעת כי פוטנציאל תחום הספורט שבו יכלה להתפתח נפגם, התובעת טענה כי היתה טובה בתחום השחיה. עתה היא נמנעת מלהתהלך בבגד-ים, ולכן היא מעמידה את הפסדה על בסיס שכר השווה ל 75% מהשכר הממוצע במשק.

הנתבעת מדגישה, כי לא היתה כל סבירות שהתובעת אכן התכוונה לצאת לשוק העבודה, בשנים מאוחרות או בשלב כלשהו. בהיות התובעת בעלת השכלת תיכונית בלבד, ולאור גילה, אפשרויות העבודה עבורה ממילא היו מצומצמות, ומכל מקום מצבה הכלכלי של המשפחה הוא טוב, ולכן גם אלמלא הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח לא היתה התובעת יוצאת לעבוד מחוץ לביתה.

19. אין בדעתי במקרה זה לפצות את התובעת בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד.

בדומה לראשי נזק אחרים, יש להוכיח כי אכן מצבו של הנפגע עקב האירוע התאונתי הורע בהשוואה למצבו קודם לתאונה.

בענייננו, גם אם היה לתובעת פוטנציאל להתפתח בתחום השחיה לא הוצגה כל תשתית ראייתית לפיה היתה כוונה, בשלב כלשהו לפתח פוטנציאל זה לעבודה בפועל. יתרה מזו, תחום הספורט הוא תחום שיש לפתחו בגיל צעיר ומשלא בחרה התובעת לעשות כן, ההנחה הסבירה היא שלא היתה כוונה מצידה לנהוג כך גם אלמלא הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח, לפחות לא לצרכי פרנסה (ראה תשובות לשאלה 16 בנ4/, וכן לצורך השוואה לדוגמאות ולדברים המופיעים בספרו של ד' קציר עמ' 427 - 430). למעלה מן האמור, אם אמנם התכוונה התובעת לצאת לעבודה, וכוונה כזו אם היתה לא היתה בתחום הספורט דווקא, אין מניעה כי תממש אותה גם לאחר הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח.

לפיכך יש לדחות את תביעתה לפיצוי בראש נזק זה.

20. התובעת תבעה גם הוצאות רפואיות, נסיעה ואחרות. כן טענה כי יתכן שתזדקק להשתלות נוספות בעתיד והעמידה את סכום הפיצוי הנתבע על 200,000 ש"ח. הנתבעת דחתה תביעות אלה.

יש לקבל את עמדת הנתבעת כי אין כל בסיס ראייתי-רפואי לכך, שהתובעת תזקק לטפולים רפואים בעתיד ומכל מקום לא הוכח כי טפולים שתדרש להם לא ינתנו לה במסגרת חוק הבריאות (ראה ע"א 6881,5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ אלחדד פ"ד נא(2) 724).

יחד עם זאת, יש לתת פיצוי מסויים בגין נסיעות וטפולים לעבר.

אין בדעתי ליתן פיצוי בגין הצורך לשנות את המלתחה עקב הפגיעה, בין היתר מאחר שאין דרישה כזו בכתב התביעה, אבל גם בשל העדר ראיה שהביגוד האחר יקר יותר מהביגוד הרגיל אותו היתה לובשת אלמלא הפגיעה שגרמה לכוויה שמן רותח.

אין גם מקום להורות על פיצוי בגין הנזקים האחרים להם טענה התובעת (כגון: הצורך במזגנים), במיוחד כאשר זכאות כזו, שהיא מעבר לשימוש הסביר הרגיל, לא הוכח.

בנסיבות אלה הייתי מעמידה את הפיצוי הכולל בגין ראש נזק זה, על 8,000 ש"ח.

21. סך כל הפיצוי יועמד על

כאב וסבל 95,000 ש"ח

עזרת צד ג' 80,000 ש"ח

הוצאות 8,000 ש"ח

סה"כ 183,000 ש"ח

התוצאה

22. אשר על כן אני מורה כמפורט להלן:

לסילוק חוב התביעה בתיק לרבות תביעות המיטיבים למיניהם, תשלם הנתבעת מס' 2 (להלן: הנתבעת) לתובעת באמצעות בא כוחה, סכום של 183,000 ש"ח.

כן תשלם הנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בצירוף מע"מ כחוק.

כמו כן תחזיר הנתבעת לתובעת אגרה ששילמה בסכום של 471 ש"ח, משוערך מיום 23/1/94, וכן חלקה בשכה"ט של המומחה מטעם בית המשפט (ד"ר קתרין-קאופמן) ושכ"ט ששילמה התובעת למומחה הפסיכיאטרי מטעמה דר' וייל, כנגד הצגת קבלה. (אין להחזיר הוצאותיה של התובעת בשכ"ט של ד"ר ברגר או מומחים אחרים מטעמה).

הסכומים הנ"ל (האגרה ששולמה ושכ"ט לד"ר קתרין קאופמן ודר' וייל) ישוערכו למועד מתן פסק-הדין על בסיס הפרשי הצמדה בלבד.

כל הסכומים שנפסקו ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד ביצוע התשלום בפועל.

יתרת אגרה, אם קיימת, תישא בה הנתבעת.

בנושא האגרה ראוי להעיר הערה. מלכתחילה מקומו של תיק זה היה בבית משפט השלום. משהמשיכה התובעת לנהלו בבית משפט זה ראוי היה לשקול הטלת תשלום האגרה, לפחות בחלקה על ידי התובעת. נמנעתי מלעשות כן, מאחר שהתיק הוגש עוד ב- 1994, ומאחר שההתחייבות לתשלום יתרת האגרה עומדת על סכום של כ- 12,000 ש"ח.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. פיצויי התייקרות

  2. פיצוי מפוני סיני

  3. הפחתת פיצוי מוסכם

  4. פיצוי מוסכם מוסווה

  5. פרשת רמדיה פיצויים

  6. פיצוי כספי מהמשטרה

  7. תביעה לפיצוי מוסכם

  8. גובה הפיצויים לנפגעי פוליו

  9. פיצויים מחברת אזעקות

  10. התחשמלות תביעת פיצויים

  11. הפחתת פיצויים מוסכמים

  12. פיצויים לעובדת ניקיון

  13. בעיטה של סוס - פיצויים

  14. פיצוי נפגעי פוסט פוליו

  15. פיצוי פוליו מחוץ לישראל

  16. פיצויים לעובדת חצי משרה

  17. הפחתת גיל - פיצוי מופחת

  18. פיצויים בגין תרומת כליה

  19. פיצוי מוסכם הפרה יסודית

  20. פיצויים בגין השפלה בעבודה

  21. זכאות נערת ליווי לפיצויים

  22. תניית פיצויים מוסכמים מראש

  23. הפחתת פיצוי מוסכם לא סביר

  24. כוויה שמן רותח – תביעת פיצויים

  25. חוק הפיצויים הפדרלי הגרמני

  26. פיצויים בגין תוכנית הרחבה

  27. שחרור כספים מקופת פיצויים

  28. השלמת פיצויים חוק ההתנתקות

  29. פיצויים להורים שילדיהם טבעו

  30. פיצויים בגין התנכלות שוטרים

  31. תביעת פיצוי עקב סיכול ממוקד

  32. תביעה לפיצוי נפגעי עירוי דם

  33. פיצוי בגין ההפרש בשטח הדירות

  34. פיצוי מוסכם בגין הפרה יסודית

  35. ניתוק דוד שמש -תביעת פיצויים

  36. פיצויים בגין אסון גשר שפירים

  37. פיצוי בגין איחור במסירת דירות

  38. פיצויים עקב דליפה מצנרת המים

  39. תביעת פיצויים בגין כליאת שווא

  40. מענק פיצויים מוגדלים לעובדים

  41. תביעה לפיצוי בגין עקירת עצי זית

  42. התנגשות בארון פתוח - תביעת פיצויים

  43. תביעה שכנגד לתשלום פיצוי מוסכם

  44. התפרעות אוהדים - פגיעה תביעת פיצויים

  45. פיצויים בגין מו''מ בעסקת רכישה

  46. פגיעה בעין של ילדה - תביעת הפיצויים

  47. אחריות עירייה למפגעי ריח וזיהום אויר

  48. פיצויים לילדה שנדרסה כשחצתה כביש

  49. פגיעה התפוצצות רימון – תביעת פיצויים

  50. פיצוי בגין אי מימוש תניות חוזיות

  51. החזר כספים למעביד מקופת פיצויים

  52. פיצויים עקב הפרת חוק עבודה בישיבה

  53. פיצויים בגין פגיעה בחופש ההתאגדות

  54. פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין

  55. ילד נרמס ע''י המון - תביעה פיצויים

  56. מפוני גוש קטיף - פיצויים לבעלי עסק

  57. התפוצצות פגז מרגמה - תביעת פיצויים

  58. פרסומות ב-אס.אם.אס - תביעת פיצויים

  59. פיצוי חד פעמי במקום זכויות פנסיוניות

  60. עבודה במכירות בארה''ב - תביעת פיצויים

  61. התפוצצות זכוכית פגיעה בעין – תביעת פיצויים

  62. עובד שעזב וחזר לעבודה ולא קיבל פיצויים

  63. תביעה להחזר כספים ופיצויים בגין גביית יתר

  64. תביעה לתשלום כספי פיצויים בגין העלמת מידע

  65. פגיעת מחפרון ברכב פרטי חונה -תביעת פיצויים

  66. איסור הכניסה להר הבית - פיצוי כספי מהמדינה

  67. האם אפשר לתבוע פיצויים בנוסף לפיצויים מוסכמים

  68. פתיחת דלת של רכב חונה שגרמה לשבירת מראה של רכב -תביעת פיצויים

  69. אין אפשרות טכנית להשתמש בשירות "ביפון" של בזק ללא WIFI -תביעת פיצויים

  70. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון