תביעה נגד הורים על הזנחה


פסק דין

השופט י' אנגלרד:

האם ילדים זכאים לפיצויים מאביהם, אשר גרם להם נזקים נפשיים חמורים כתוצאה מזניחתו אותם? זו השאלה המיוחדת העומדת להכרעה בערעור זה. בית המשפט המחוזי - מפי השופטת ה' שטיין - השיב על שאלה זו בחיוב, לאחר דיון מקיף, מפורט ומעמיק בסוגיה, על היבטיה השונים. הסוגיה היא נדירה לא רק במשפטנו, אלא גם בשיטות משפט אחרות. ואמנם, לפני בית המשפט קמא הובא פסק דין יחיד שעסק בשאלה דומה, ואשר בו הוחלט, ברוב דעות, לדחות תביעה נגד הורים על הזנחה. הכוונה היא להחלטה של בית המשפט העליון במדינת אורגון שבארה"ב: Burnette v. Wahl Or, 588 P.2d 1105 (1978). בית המשפט המחוזי לא השתכנע מן הנימוקים של אחד משופטי הרוב בפרשה זו, והעדיף עליהם את דעת המיעוט של השופט Linde. דומה אפוא, כי לפסק הדין המחוזי, המחייב את האב בתשלום פיצויים בשל הנזק הנפשי שגרם לילדיו כתוצאה מזניחתם, זכות בכורה עולמית. עם זאת, אפשר כי גם נסיבות המקרה הנדון הן יוצאות דופן בחומרתן.

1. נסיבות עניינה של משפחת אמין הן אכן קיצוניות ובעלות אופי טראגי; אפרטן בתכלית הקיצור כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא. לאב נולדו שלושה ילדים, בת ושני בנים (שרה, דוד ואבי). סמוך ללידת הבן הצעיר התאבדה האם. הילדים שהו זמן קצר בבית סבתם, אך הועברו, בשל המצוקה ששררה שם, על ידי רשויות הרווחה למוסדות חינוך. הילדים התגלגלו עד לבגרותם ממוסד למשפחה אומנת ובחזרה למוסד, וממוסד למוסד וחוזר חלילה. הילדים הופרדו זה מזה וגורלם היה רע ומר. הם התדרדרו ככל שבגרו במורד הסמים והעבריינות. בן אחד הקים משפחה, אך אינו מסוגל לעבוד ומתקיים מקצבת הביטוח הלאומי. הבן האחר נודד מעבודה לעבודה ללא יכולת התמדה. הבת נישאה והתגרשה. היא ילדה ששה ילדים; הבכור נמסר לאימוץ והאחרים סודרו בפנימיות בשל בעיית סמים של אמם, אשר אינה מסוגלת לטפל בהם. אסון הילדים עובר מדור לדור.

2. במר נפשם, הבנים והבת מפנים אצבע מאשימה כלפי אביהם: הוא הפנה להם עורף במשך כל ילדותם וכל נעוריהם ועד עצם היום הזה. הילדים, אשר ביקשו והתחננו ליחס אבהי, למעט חום ודאגה, להתעניינות כלשהי בהם ובמעשיהם - מצד אביהם - נתקלו בקיר אטום. הניתוק היה מכוון ומוחלט. התברר כי הסיבה העיקרית לניתוק נעוצה בהסכם שעשה האב עם אשתו השנייה, לפיו יבנו הם את ביתם החדש ללא יסודות מן העבר: האב ינתק כל קשר עם ילדיו מנישואיו הקודמים, וכך תנהג גם האישה לגבי ילדיה מנישואין קודמים. עד כדי כך הקפידו בני הזוג על ביצוע "הסכם" זה, שלא נתנו דריסת רגל לילדים בביתם, ואף ביקוריהם המעטים של הילדים אצל סבתם עוררו את רוגזם הקולני של האב ושל האם החורגת. הילדים ראו בעיניים כלות, כיצד האב הרעיף את אהבתו על שני בניו שנולדו לו מאשתו השנייה וכיצד דאג לחינוכם. והם - זנוחים ועזובים לנפשם!

3. תלונתם-צעקתם של הילדים נתמכת על ידי עדויותיהם של עובדים סוציאליים שטיפלו בילדים.

בית המשפט ציין את עדותה של גברת שושנה סמק, עובדת סוציאלית אשר טיפלה בילדי משפחת אמין:

הילדים כשאני קיבלתי אותם סיפרו לי שהיו יושבים שעות ליד הגדר של אבא שלהם ולא פותח להם את הדלת והיה רואה אותם במושב ומתעלם מהם. בסוג העבודה שלנו אנו נותנים את הקטע הטיפולי בצמוד לאיזה קשר רגשי של הילדים עם קרוב משפחה. הילדים האלה היו מנותקים לגמרי רק קיבלו רגשי דחייה מכל מקום, ולכן כעובדת סוציאלית הייתי צריכה לקחת את ילדי ולבוא ליום ההולדת של אבי בבוקר ועשיתי נסיונות נואשים לבקש מהסבתא ומהאב לבוא ובאופן שיטתי התעלם מההזמנות. בתקופה שאני עבדתי אף אחד לא ביקר במוסדות אצל הילדים. האב חד משמעית לא ביקר...הטענה שלנו היא כלפי האב - שהוא התכחש לאבהותו כלפי הילדים והתנער לגבי כל אחריות לגבי סבלם הנפשי. (עמודים 13-15 לפסק הדין, ההדגשות במקור).

כל נסיעה למושב היתה נסיגה בהתקדמות הילדים. הם היו חוזרים משם לגמרי אחוזי טראומות. אינני יודעת איך להגדיר את המילה. (שם, עמוד 13).

עובד סוציאלי נוסף, מר אברהם רחמים, כתב ביום 5.9.78 למשרד העבודה והרווחה (ת3/):

עוד מילדות שהו הילדים במוסדות שונים תוך כדי שהאב מתעלם מהם לחלוטין. כל ניסיונות הלשכה לערב אותו בטיפולם והחזקתם נכשלו. אשתו השניה של מר אמין מסרבת בכל תוקף להכניסם הביתה כך ששנים כבר אין קשר בין הילדים לאביהם. (עמוד 16 לפסק הדין, ההדגשות בפסק הדין).

מר יואל בן יהודה, ראש המחלקה לשירותים חברתיים במועצה האיזורית גזר, הגדיר בעדותו את עניינם של הילדים:

בסולם דרוג שבין 1 ל- 10, כאשר 10 הוא החמור, הייתי מדרג את המקרה של ילדי אמין ב- 10. (עמוד 18 לפסק הדין).

מר נפתלי דרזנר, מנהל מוסד רזיאל בהרצליה, בו שהתה שרה, כתב לאב ב- 21.5.79 (ת5/):

אנו נאלצים לפנות אליך ולהפנות את תשומת לבך להתנהגותה של בתך שרה. אמנם במשך 4 שנות שהותה של שרה בכפר, לא ביקרת במקום ולא התעניינת בלימודיה ובהתנהגותה. אך מאחר ובזמן האחרון חלה הרעה בהתנהגותה אנו מוצאים לנכון להביא לידיעתך את הדברים, כך שגם אתה תדע על כך. (עמוד 18 לפסק הדין).

בית המשפט ציין גם את עדותו של מר דרזנר לפיה:

זכורה לי פנייה שלי למשפחה שהילדה שרה מסרבת לאכול ושאנו לא נוכל להיות אחראים לבריאותה אם תתמיד בסרובה. עד כמה שזכור לי היום לא היתה תגובה מצד המשפחה. לא היה לנו כמעט קשר עם המשפחה. (עמוד 18 לפסק הדין, ההדגשה במקור).

4. המומחים העידו על הנזק הנפשי החמור שנגרם לילדים כתוצאה מהתנהגות האב. בית המשפט אימץ את חוות דעתו של דר' שבתאי נוי, מומחה בכיר בפסיכולוגיה קלינית וחינוכית, אשר הגיש חוות דעת מטעם המשיבים (לא הוגשה חוות דעת נגדית). בחוות דעתו העריך דר' נוי את דרגת הנכות תוך שימוש באחוזים הנקובים בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956. דר' נוי קבע לדוד ולאבי נכות בשיעור 50% לפי סעיף 34(ה) לתוספת ונכות בשיעור 70% לפי סעיף 34(ו) לתוספת לשרה. דר' נוי מצא כי דוד אדם אינטליגנטי וקבע:

אין ספק בלבי שהנכות של דוד קשורה ונובעת במישרין מהדחיה הקשה שאביו הפעיל כלפיו, מההתאכזרות כלפיו, ומחוסר הטפול ההורי בזמן ילדותו...בפועל, הוא חי תדיר בצל אביו עם פגישות מדי פעם כשכל פעם מחדש חש ביתר עצמה את הצורך באב ואת התסכול הצורב מהדחיה כלפיו ומחוסר הקשר ההורי. צורת הגדול הזאת עצבה את אופיו כמו שהוא היום. (עמוד 5 לחוות הדעת).

דר' נוי ציין כי זכרונות מגעיה הספורדיים של שרה עם אביה הם בעלי "איכות של זכרון טראומטי הגורם לנכות" (עמוד 6 לחוות הדעת) והוא מסכם את עניינה במילים:

אני סבור ששרה מציגה נכות וסבל רב שללא ספק נגרמו הן על ידי העדר טפול והן על ידי התאכזרות אקטיבית כלפיה. (שם).

גם אצל אבי מצא דר' נוי ש"יש לו מחשבות פוסט טראומטיות לגבי עברו" (עמוד 9 לחוות הדעת). דר' נוי מסכם את חוות דעתו במילים הבאות:

אישיותם של שלושת האחים מאופינת על ידי תחושה של טראומה בעברם שמסכנת אותם בקביעות בהצפה של רגשות שבגלל חוזקם אינם שליטים בהם...לגבי שלשתם המצב הזה מביא לנכות קשה שלא ברור אם ניתן יהיה לתקנה אי פעם.

בנוסף לכך, אישיותם של כל השלושה נמצאת בשלב התפתחות ילדותי...ההגדרה הפורמלית היא הפרעת אישיות. בהעדר תמיכה הורית קשה לילד לצמוח. ועם הרקע הפוסט טראומתי שלהם לגבי עברם, לא ברור שיוכלו לצמוח הלאה גם היום. ברור שלגבי שלושתם העכוב בהתפתחות והקושי הפוסט טראומתי קשורים לעברם, להעדר תמיכה הורית ומה שהיא אמורה להעניק לילד, וכן להתאכזרות האקטיבית כלפיהם. (עמוד 50 לפסק הדין, עמודים 9-10 לחוות הדעת).

5. קשיות לבו של האב כלפי בניו מזעזעת את הנפש ותחושתנו המוסרית מתקוממת נגד האכזריות שבהתנהגות מתנכרת זו. הלוא רחמיו של אב על בניו הם רגש טבעי בסיסי, המשותף למין האנושי כולו. לכן, אומר נעים זמירות ישראל: "כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו" (תהילים קג, יג). וחז"ל הוסיפו והעידו: שלושה סימנים יש באומה זו הרחמנים והביישנים וגומלי חסדים; רחמנים דכתיב: ונתן לך רחמים ורחמך והרבך..(יבמות, עט,א). ואף בעולם החי מצוי רגש אינסטינקטיבי מעין זה כפי שלומדים מן התורה ומן הכתובים: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו" (דברים לב, יא), ורש"י על אתר ד"ה "כנשר יעיר קנו": "נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהם כח לקבלו". וכן: "גם תנין חלצו שד היניקו גוריהן בת עמי לאכזר כיענים במדבר" (איכה ד.ג), ורש"י על אתר ד"ה "גם תנין" (על פי ספרי דברים): "אף על פי שאכזרי הוא חלצו שד כשראה את בנו בא מרחוק רעב חולץ שדיו מתוך נרתיקו שיש לו כיסוי על דדיו ומוציאו מתוכו כדי שלא יראהו בנו מכוסה ויחזור לאחוריו".

6. זו ואף זו: הילדים התייתמו מאמם בינקותם ונפשם, החסרה אהבת אם וניחומיה, פגועה בלאו הכי. במקרה כזה יש חובות מיוחדות:

חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה אע"פ שהן בעלי ממון אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרים אנו עליהן שנאמר כל אלמנה ויתום לא תענון. והיאך נוהגין עמהן. לא ידבר אליהם אלא רכות. ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד. ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים. ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או אבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה וכל שכן המכה אותם או המקללן. ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב. ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים שנאמר כי אם צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. במה דברים אמורים בזמן שעינה אותן לצורך עצמו. אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה מותר. ואע"פ כן לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד שנאמר כי ה' יריב ריבם. אחד יתום מאב אחד יתום מאם. ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה. עד שלא יהיו צריכין לאדם גדול הסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים (ההדגשה שלי, י'א'). (רמב"ם, הלכות דעות פ"ו, ה"ט).

7. למעשה, בא כוחו של האב מודה כי התנהגותו לא הייתה כשורה, אך טענתו החוזרת והנשנית היא, כי בהפרת חובה מוסרית מדובר, שאין בצדה סנקציה משפטית. כלומר, הפגם המוסרי שבניתוק היחסים בין האב לבין בניו, אינו מקים עילת תביעה בנזיקין. אמנם - כך נטען - קיימת חובה משפטית לספק לילדים את צרכיהם החומריים, אך אין חובה משפטית, ואף לא יכולה להיות כזאת, לגבי צרכים נפשיים הקשורים להענקת יחס אבהי רגשי, שהוא ביטוי של אהבה, חמלה וחסד. וכי כיצד אפשר לכפות על אדם להעניק אהבה?! יתרה מזו, אומרת הטענה, גם לו היו מכירים באופי המשפטי של חובה מעין זאת, הרי אין זה מן הראוי כי בנים יתבעו את אבותיהם בכגון אלה. כי את זרם התביעות על עניינים של חסך באהבה ושל פגיעות רגשיות המתרגשים ובאים בתוככי המשפחה, מי יעצרנו? לכן, בשל שיקולי מדיניות משפטית הקשורים לתכלית המשפט וליעילותו, יש לשלול את קיומה של עילת תביעה בנזיקין בין בנים לבין הורים, שמטרתה תשלום פיצויים על נזק נפשי ורגשי.

8. באשר להבחנה בין מוסר לבין משפט, ברי כי אין מקום להפוך את כל המידות הראויות לאדם לחובות משפטיות, שסימן ההיכר שלהן הוא האיום בכפייה פיסית על העובר עליהן. ההבחנה בין חובות האדם הנאכפות עליו בכוחו של בית דין של מטה, לבין חובות המסורות לידי שמים או למצפונו של אדם השואף לשלמות - הבחנה זו מקובלת גם במסורת היהדות. עם זאת, יש הבדל גדול בתחימת הגבולות ההדדיים של שתי המערכות הנורמטיביות, המוסרית והמשפטית, במסורת ההלכתית לעומת תפיסתה של המדינה הליברלית המודרנית. כן יש לזכור, כי על פי התפיסה הקנטיאנית הטהרנית, עצם כפיית החובה שוללת מניה וביה את אופיה המוסרי של הפעולה, משום שפעולה היא מוסרית רק כל זמן שהיא מתבצעת מתוך הכרה פנימית-אוטונומית בחיובה. כאמור, טענתו של האב היא כי אין לכפות עליו את החובה לקיים עם ילדיו "קשר אבהי", מעבר לדאגה לצרכים החומריים. אך, השאלה איננה מה הוא, לדעתו של האב, תחום ההשתרעות הראוי של חובות המשפט ביחסי הורים וילדים; השאלה היא מה עולה מן ההוראות שקבע המחוקק בסוגיה זו.

9. בית המשפט המחוזי פסק כי בהתנהגותו המתנכרת הפר האב הן חובות חקוקות כלפי ילדיו והן את חובת הזהירות, המוטלת עליו מכוח סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח1968-. באשר לחובות החקוקות, בית המשפט קבע כי הן מצויות בסעיפים 15 ו17- לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962-, וכן בסעיפים 323, 362, 365 לחוק העונשין, תשל"ו1977-. הפרתן של חובות אלה, כך נקבע, היא בבחינת הפרת חובה חקוקה במובן הוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין, עוולה המזכה את הנפגעים ממנה בפיצויים.

10. מסכים אני עם בית המשפט קמא כי החובה של ההורים על פי הוראת סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, אינה מוגבלת לצרכים חומריים גרידא; נאמר בסעיף במפורש כי "אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו הכשרתו לעבודה ולמשלח יד ועבודתו" וגו'. מושג החינוך הוא רחב מני ים ועמוק ממצולותיו. לפי התפיסה הרחבה ביותר (על פי ג'. ס. מיל) החינוך הוא מכלול ההשפעות האישיות, החברתיות ואף הפיסיות הפועלות - אם במכוון ואם שלא במכוון - על הווייתו, אפיו וכשרונותיו של האדם. לפי גישה, המבדילה בין חינוך לבין הכשרה, התפקיד המיוחס לחינוך הוא לעצב את אישיותו השלמה של החניך כאדם על ידי הפגשתו עם ערכים המהווים תכלית לעצמם (ראה על כך האנציקלופדיה העברית, ערך: חינוך, כרך יז 612, 618). ואמנם, על פי נוסח ההוראה שבסעיף 15 לחוק הכשרות עצמו, אין החינוך מתמצה בדאגה ללימודים ולהכשרה מקצועית. אך גם לו היה המצב המשפטי שונה, והחינוך במובן החוק היה מוגבל ללימודים ולהכשרה מקצועית, הרי כאן האב נכשל אף במילוי חובה מצומצמת זו: הוא לא טרח להתעניין בקשיי הלימודים וההכשרה של ילדיו בעת שהייתם במוסדות השונים, על אף ההתרעות מצד גורמי החינוך. כל שכן, שניתוק הקשר המוחלט עם ילדיו הוא הפרה חמורה של החובה לדאוג לצרכיהם באופן כללי, ולחינוכם באופן מיוחד. עם זאת, קיימים גבולות ברורים לפלישת המשפט לתוך מרקם המשפחה: אין ספק כי כל ילד זקוק לאהבת הורים והיא בגדר צורך חיוני עבורו. כידוע, חסך אהבה עשוי להשפיע לרעה על אישיותו של אדם. אך, הענקת אהבה היא מעבר ליכולת ההשגה של החוק, שידו גם כבדה וגם קצרה בתחום הנפש. לכן, בדברו על חובת ההורה לדאוג לצרכי הקטין, הכוללים חינוך, המחוקק לא התכוון להטיל חובה משפטית לאהוב, כעין דרישה לקיומו של רגש פנימי באדם. כי הלוא כבר אמר החכם מכל אדם: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח,ז). בדומה לכך, גם המצווה של ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט, יח), שהיא, כדברי ר' עקיבא, כלל גדול בתורה, ביטוייה ההלכתיים-המשפטיים - להבדיל מחובת הלבבות - הם מעשים חיצוניים, כגון ההלכות הקשורות לעקרון "ברור לו מיתה יפה". (עיין ודוק סוטה, ח, ב; בבא קמא, נא, א; סנהדרין, מה, א; סנהדרין, נב, א,ב). ברוח זו ראה דבריו של המשכיל נפתלי הירץ ויזל בביאורו לספר ויקרא (יט, יח): "גם אין לצוות על אהבה או על שנאה, שאין האדם מושל עליהן".

11. יצוין, כי אין חוק הכשרות המשפטית דורש את הצלחת ההורים בדאגתם לחינוכו של הילד; כל מה שנדרש מהם הוא לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין, בלשון סעיף 17 לחוק הכשרות המשפטית. כלומר, חובתם אינה להשיג את התוצאות הרצויות של החינוך, של הלימודים ושל ההכשרה; חייבים הם להשתדל לפי רמת ההתנהגות של הורים מסורים רגילים. יתרה מזו, המחוקק אף טרח להקים להורים חסינות-מה מפני תביעות על גרימת נזק שבא לילד כתוצאה מהתנהגותם (סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית): "ההורים לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום לב או לא נתכוונו לטובת הקטין". מבלי להיכנס לשאלה אם תום הלב בהקשר זה נבחן על פי מבחן אובייקטיבי או סובייקטיבי, אין להטיל ספק בכך כי האב נהג כפי שנהג לא מתוך כוונה לקדם את טובת ילדיו, אלא מתוך נימוקים של אינטרס אישי מובהק, יהא תוכן אינטרס זה אשר יהא. נמצא, כי אין לאב כל הגנה מכוח הוראת סעיף 22 לחוק הנזכר. מן הראוי לציין, כי משמעותה של הוראת סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית אינה מתמצית במתן חסינות-מה להורים מפני אחריותם לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם. יש בהוראה זו גם משום הטלת אחריות ישירה על הורים לנזקי הקטין. כי הרי עובדה היא, שסעיף 15 המגדיר את תפקידי ההורים, קובע את חובותיהם מבלי לקבוע את אחריותם לנזקים העלולים להיגרם לקטינים מהפרת חובות אלה. לטעמי, המחוקק התכוון להטיל על ההורים באמצעות סעיף 22 - כפי שמעידה הערת השוליים לסעיף - אחריות לנזקים שייגרמו לקטין על ידי הפרת חובותיהם כאפוטרופסים טבעיים. נכון, אמנם, כי בנוסף לכך נקלטות חובות ההורים, הקבועות בסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית, גם בתוך כלי הקיבול הכללי של סעיף 63 לפקודת הנזיקין. אך אין זה גורע ממשמעותה העצמאית של הוראת סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית כמטילה אחריות ישירה על ההורים.

12. לעומת זאת, יש לי ספקות מסוימים לגבי מסקנתו של בית המשפט בדבר הפרת החובות המוטלות מכוח דיני העונשין. אמנם, אין מניעה עקרונית כי העבירות המנויות בחוק העונשין יקימו חובות חקוקות במובן סעיף 63 לפקודת הנזיקין. (ראה פסק דינה של השופטת ש' נתניהו בעניין ע"א 245/81 חוריה סולטאן נ' חסן סולטאן פ"ד לח(3) 169). אך, אין אני משוכנע בהתחשב בניסוח ההוראות הפליליות כי תחום תחולתן הוא מעבר לדאגה לצרכים החומריים המפורטים בהן. ייתכן מאד, כי את הדיבור "צרכי חיים חיוניים אחרים" שבהוראת סעיף 362 לחוק העונשין, יש לפרש, וזאת על אף האמור בסעיף 7 לחוק הפרשנות תשמ"א1981- (אהרון ברק פרשנות במשפט, ירושלים תשנ"ג, כרך 2 עמוד 129, עיין ודוק), לפי הכלל של eiusdem generis, דהיינו, לפי מהות העניינים הקודמים: לבוש, מזון ולינה. מאחר שמצאתי כי האב הפר את חובתו החקוקה לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית, איני רואה צורך להכריע בשאלה אם הוא הפר בנוסף לכך גם חובות חקוקות על פי דיני העונשין.

13. מסכים אני גם עם מסקנתו של בית המשפט קמא, כי בהתנהגותו של האב יש משום הפרת חובת זהירות כלפי הילדים, במובן סעיף 35 לפקודת הנזיקין, ומאחר שנגרם כתוצאה ממנה נזק לילדים, נתקיימו היסודות של עוולת הרשלנות. המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי סבירה, בלשון ההמעטה. העובדה כי האב חדל מלדאוג לילדים מתוך כוונה אינה גורעת מן האפשרות כי נתקיים יסוד ההתרשלות. כי ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק. אמנם, הקביעה כי נתקיים יסוד הצפיות, יש בה משום הכרעה ערכית, מאחר שלא ביכולת אמפירית של צפיות מדובר, אלא בצפיות "נורמטיבית": "...כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש". כאמור, בא כוח האב מבקש מאתנו כי נשלול את האחריות של האב על יסוד הכרעה ערכית, המתבססת על שיקולים כלליים של מדיניות משפטית כמפורט לעיל. לא השתכנעתי כי בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, קיימים שיקולים המחייבים את המסקנה כי אין להטיל אחריות על האב בשל הנזקים הנפשיים הצפויים לילדיו בפועל בשל התנהגותו. בסיכום: את מה שאפשר היה לצפות, גם צריך היה לצפות.

14. במידה רבה, הרשלנות בסוגיה זו היא אחות תאומה להפרת החובה החקוקה הקבועה בחוק הכשרות המשפטית. לכן, לו התנהגותו של האב הייתה נכנסת תחת הכנפיים של הוראת החסינות שבסעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית, הייתי נוטה לצמצם, בתיאום עם הוראה זו, גם את חובת הזהירות במסגרת עוולת הרשלנות. כלומר, לא הייתי מציע להרחיב את תחום תחולתה של עוולת הרשלנות מעבר לגבולות האחריות הספציפית של הורים כפי שנקבעו על פי חוק הכשרות המשפטית.

15. סעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית מכנה את סמכויות ההורים בתור האפוטרופסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים כ"חובה וזכות לדאוג לצרכי הקטין". אין ספק כי אדם רשאי לוותר על זכויותיו, אך אין הוא יכול להיפטר מחובותיו. לכן, כל עוד הורה הוא האפוטרופוס הטבעי של ילדו, הוא נושא בחובה הקבועה בחוק לדאוג לצרכי הילד, צרכים שיש לתת להם מובן רחב, החורג מצרכים חומריים גרידא. העובדה כי אין הילדים נמצאים ברשותו ובחזקתו משפיעה על זכויותיו של ההורה, אך לא על חובותיו. אלה ממשיכות להיות מוטלות על כתפיו; הכל, כמובן, בהתאם לנסיבות המוחשיות של יחסי הורים - ילדים (השווה ברוח זו ע"א 549/75 פלונים נ' היועמ"ש, פ"ד ל(1) 459, 465-466).

16. בא כוח האב העלה את הטענה של "המדרון החלקלק" (slippery slope בלעז), שמשמעותה כי בהכרה העקרונית באחריותם המשפטית של הורים כלפי ילדים לנזקים נפשיים לא יהיה גבול לתביעות פיצויים, בבחינת: ייפתח להם פתח כמחט הסדקית והמה יעשוהו כפתחו של אולם. על כך השיבה השופטת ה' שטיין תשובה קולעת:

גם הטיעון בדבר "המדרון החלקלק" אינו יכול לעמוד בפני דחיית דוקטרינת החסינות. לבית המשפט ישנם "שסתומי בטחון" רבים בהפעלת הטכניקות השונות להטלת אחריות, והוא יוכל למיין את המקרים בהתאם לחומרתם. תביעות שהן בגדר de minimis יידחו ללא שהות. (עמוד 67 לפסק הדין).

17. אלא, שמידת החומרה אינה המבחן היחיד לקביעת האחריות בנזיקין. יצוין, דרך אגב, כי דחיית האחריות לגבי מעשה של מה בכך, אינה בבחינת דין מיוחד ביחסים בין הורים ובין ילדים; המחוקק קבע כעקרון כללי שלא יראו כעוולה מעשה שאדם בר-דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך (סעיף 4 לפקודת הנזיקין). מבחן חשוב נוסף מצוי באיזון האינטרסים בין הורים לילדים. עם כל ההדגשה על זכויות הילדים כלפי הוריהם, הדגשה המבטאת מגמה אופיינית לתקופתנו, יש חשיבות גם לאוטונומיה האישית של כל הורה לעיצוב חייו הפרטיים. על ההורה לדאוג לצרכיהם של ילדיו, אך אין דורשים ממנו להקריב לשם כך את כל חייו הפרטיים והמקצועיים. הוא נדרש לנהוג כהורה מסור, אך לא כהורה מיוסר. לכן, צדק בית המשפט המחוזי בקבעו:

ישנם היבטים מסוימים בחיי משפחה, שההכרעה השיפוטית זרה להם, וראוי שתישאר כך.

אין להעלות על הדעת, כי קטין יוכל לתבוע את הוריו בנזיקין, בגין נזק נפשי שנגרם לו בעקבות גירושיהם של ההורים ופירוק התא המשפחתי, למרות שנזק כזה, בדרגה זו או אחרת, צפוי וידוע ברבים. (עמוד 71 לפסק הדין).

18. יצוין, כי יחסי הורים וילדים אינם חד-סטריים, אלא לצד זכויותיהם של הילדים כלפי הוריהם קיימות גם חובות. היבט נוסף זה, תופס מקום חשוב במסורת היהדות, והוא מתבטא במצווה של כיבוד אב ואם. הד עמום ממנה נשמע עדיין בהוראת סעיף 16 לחוק הכשרות המשפטית: "הקטין חייב תוך כיבוד אב ואם, לציית להוריו בכל עניין הנתון לאפוטרופסותם". (על הרקע של חקיקת סעיף 16 הנזכר ראה ג' טדסקי, משבר המשפחה וחסידי המסורת, מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל, ירושלים תשכ"ד, 282, 290-283). המצווה הדתית של כיבוד ההורים מלווה את האדם למשך כל חייו, כי היא חלה גם לאחר מות ההורים. וכך מסכם מרן, בעל שולחן ערוך, את העקרונות על פי המקורות, שיש בהם נגיעה לסוגייתנו (יורה דעה סי' רמ):

א. צריך ליזהר מאד בכבוד אביו ואמו ובמוראם.

ג. עד היכן מוראם? היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו ולא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציווהו בכך.

ח. עד היכן כיבוד אב ואם? אפילו נטלו כיס של זהובים שלו והשליכו בפניו לים לא יכלימם ולא יצער בפניהם ולא יכעוס כנגדם אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק.

יח. ...אפילו היה אביו רשע ובעל עברות מכבדו ומתיירא ממנו.

על אף הכללים המחמירים האלה, מצויה בהלכה גם מגמה ממתנת, השואפת לאזן בין זכויות הבן לבין חיובי המצווה כלפי האב. כך, למשל, מוסיף בעל המפה, הרמ"א, לסעיף ח' הנזכר:

ויש אומרים אם רוצה לזרוק מעות של בן לים דיכול למונעו דהא אינו חייב לכבדו רק משל אב אבל לא משל בן. ואין חילוק בין לכבדו או לצערו. ודווקא קודם שזרקן דאפשר דממנע ולא עביד אבל אם כבר זרקוהו אסור לאכלומיה אבל יוכל לתבעו לדינא....

ועל סעיף יח מגיה הרמ"א: "ויש אומרים דאינו מחויב לכבד אביו רשע אלא אם כן עשה תשובה", ועל כך מעיר בעל שפתי כהן, על אתר: "מיהו אף על פי שאינו מחויב לכבדו אסור לצערו", וכן ראה נושאי כלים, שם. כמו כן, באשר לכפיית המצווה על ידי בית דין, ראה את הדעה המסייגת בהגהה של הרמ"א על סעיף א, ואת הדעה המרחיבה בטורי זהב, על אתר. נמצא, כאמור, שגם ההלכה היהודית עורכת איזונים מאיזונים שונים בין התכליות והאינטרסים המנוגדים בסוגיה מורכבת זו, ובמיוחד מאפשרת היא לבן לתבוע את אביו לדין אם פגע ברכושו.

19. המסקנה העולה מדבריי עד כה היא, כי יש לבחון את האחריות בנזיקין של אב כלפי ילדיו בשל הפרת החובה לדאוג לצרכיהם על רקע הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. לכאורה, אמירה כללית מעין זאת, אין בה חידוש כלשהו, משום שהיא נכונה לכל מעשי נזק במסגרתן של עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. אולם, כאן האמירה נוגעת לשיקולי איזון מיוחדים, השונים במהותם ממצבי נזק אחרים. לפנינו חדירה לתוך יחסי משפחה, שבהם עשויות להתנגש הזכויות של קטינים, המצויים תחת האפוטרופסות הטבעית של הוריהם, בזכויותיהם של ההורים לעצב את חייהם באופן אוטונומי. מערכת המשפט המודרנית נותנת עדיפות לאינטרסים של הקטינים, אך אין היא שוללת לחלוטין את חירותם של ההורים. אמנם, אין הורה יכול להיפטר כליל מחובותיו כלפי ילדיו, אך תוכן החובות המוחשיות עשוי להשתנות על פי הנסיבות המיוחדות של היחסים הפנימיים במשפחה. כן יש לזכור כי המחוקק העניק להורים חסינות חלקית בהוראת סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית.

22. על רקע השיקולים הנזכרים, אבחן כעת את הנסיבות המיוחדות אשר לפיהן תוכרע שאלת קיום אחריות האב לנזקי ילדיו. כפי שקובע בית המשפט:

ה[מערער] ידע כי הוא אבי הילדים וכי הם לא נמסרו לאימוץ. הוא ידע את כמיהתם לקשר עמו והתעלם ממנה בקשיות לב, ולא נענה לאף אחת מן הפניות של רשויות הסעד אליו להושיט יד תומכת לילדיו" (עמוד 47 לפסק הדין).

באשר להסכם בין האב לבין אשתו השניה, שלפיו הסכימו להוציא מחייהם את ילדיהם מנישואיהם הקודמים, בית המשפט קמא מביע את הסתייגותו מעצם ההסכם. אך הוא מוסיף שאינו רואה סיבה מדוע לא יכול היה האב, אילו רצה בכך, לטפח את הקשר עם ילדיו אף בכפוף להסכם זה; והוא קובע:

אפילו נכנע האב לתכתיבי האישה שלא להכניס את ילדיו מנישואים קודמים הביתה, אף לא לביקורים (דבר שלטעמי אין לו כל הצדקה ואי אפשר לקבלו בהבנה), אין בכך כדי להסביר מדוע לא ביקר האב את ילדיו במקום מגוריהם במוסדות ואצל המשפחות האומנות. (עמוד 48 לפסק הדין).

לדברים אלה של בית משפט קמא אני מסכים. הם מראים כי גם אם יתחשבו התחשבות מירבית במצבו של האב ובשאיפותיו לתא משפחתי חלופי, עדיין מתבקשת המסקנה כי לא היה כל הכרח כי ינהג במידת האכזריות כלפי ילדיו כפי שנהג.

23. במשפט של ארצות הברית קיימים מכשולים מהותיים ופורמליים בדרך תביעתם של ילדים כלפי הוריהם, והם: העקרון המסורתי של חסינות ההורים מפני תביעת ילדים והרתיעה מלהכיר בעילה בנזיקין על יסוד הפרה של חובה חקוקה בעלת אופי עונשי (ראה את חוות דעתו של שופט הרוב Holman בפרשת Burnette v. Wahl). והנה, על אף מציאות המכשולים האלה - אשר אינם קיימים במשפטנו - הכירו בתי המשפט בארה"ב בזכות הילדים לתבוע בנזיקין בשל התנהגות זדונית ומרושעת של הוריהם (outrageous conduct), ראה Courtney v. Courtney, 413 S.E.2d 418 (W.Va 1991) . לצערנו, יש להניח, כי מחדליו המזעזעים והמבישים של האב במקרה הנדון היו עומדים במבחנים החמורים של סוג המקרים הנזכר.

24. בנסיבות אלה צדק בית המשפט קמא בקבעו שהתמלאו היסודות הדרושים בשיטתנו להטלת אחריות בנזיקין על האב. נשאר עניין גובה הפיצויים. המערער קובל על כי הם גבוהים מדי, הן בשל מצבו הכלכלי והן על פי מטרת דיני הנזיקין, שהיא השבת הניזוק למצבו הקודם, ולא הרתעה. מבלי להיכנס לגופן של הטענות - שעל פניהן אינן נראות משכנעות - הרי מאחר שפיצויים אלה נפסקו במסגרת הסכמה על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד - 1984, אין בית משפט לערעורים נוהג להתערב בסכום שנקבע.

אי-לכך, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט ת' אור:

אני מסכים לפסק דינו של חברי, השופט אנגלרד. אבקש להדגיש נקודה אחת. בא כוחו של המשיב הביע את החשש כי הכרה בזכותם של המשיבים לפיצוי מאביהם בשל הנזק הנפשי אשר נגרם להם, תוליך את בית המשפט מטה מטה במורד המידרון החלקלק. השופט Holman, אשר נתן את דעת הרוב בפסק דין Burnette v. Wahl 588 P.2d 1105, 1111 שהוזכר על ידי השופט אנגלרד בפסק דינו, סיכם חשש זה באימרה קולעת, לפיה:

“There are probably as many children who have been damaged in some manner by their parents’ failure to meet completely their physical, emotional and psychological needs as there are people".

אכן, אין ספק כי מערכת היחסים בין הורים לילדים היא פעמים רבות מערכת טעונה ומורכבת. אין היא מחוסנת מפני תיסכולים, אכזבות ומפחי נפש, הדדיים או חד צדדיים, העלולים להצמיח ברבות הימים את התחושה כי צד אחד לא מילא את חובתו ברמת המסירות הראויה. ראוי, על כן, להדגיש, שעל בית המשפט לנקוט משנה זהירות בטפלו בסוגיות אלו ועליו להימנע מלחדור שלא לצורך אל רקמת יחסים עדינה זו. אל לו לפרוץ גדר ולפתוח פירצה בפני תביעות נזיקיות של ילדים כלפי הוריהם אשר יסודן בנסיבות חיים מורכבות אשר קשה לשפוט אותן בדיעבד. אין הורים המחוסנים בפני הפעלת שיקול דעת מוטעה במהלך מערכת יחסים כה ארוכה ומורכבת. על בית המשפט לשקול בזהירות הראויה את תחימת קו הגבול להתערבותו במסגרת הכרתו בקיום עילת תביעה בנזיקין לילד כלפי הורהו. מדיניות שיפוטית ראויה מכתיבה את הגישה, על פיה רק במקרים קיצוניים יימצאו מעשים או מחדלים של הורים כהתנהגות רשלנית המולידה עילה בנזיקין נגדם.

במקרה דנן אין צורך לתחום את הגבול האמור. נסיבותיו של המקרה הן כה קיצוניות בחומרתן, עד כי אין הסוגיה של תחימת הגבולות מתעוררת כלל. בענייננו, אין מדובר במקרה רגיל של הערכת הדרך בה הפעיל הורה את שיקול דעתו. המערער התנער באופן מלא ובוטה מכל התחייבויותיו כהורה. הוא פשוט התעלם מקיומם של ילדיו והפקירם. התנהגותו זאת קשה במיוחד, על רקע העובדה כי הילדים היו יתומים מאם. זאת ועוד. המקרה הנדון מקומם את הנפש אף לאור העובדה שילדיו חזו בו מקים משפחה חדשה, אותה טיפח ולה דאג, ועיניהם צופות וכלות מרחוק. נסיבות המקרה הן, על כן, מיוחדות, ואין לראות בהכרת זכותם של המשיבים לפיצוי נזיקי בנסיבות המקרה דנן כפותחת פתח לנחשול של תביעות ילדים נגד הוריהם בכל מקרה של התנהגות לא ראויה של הורים כלפי ילדיהם. אכן, במקרה הרגיל תעמוד להורים ההגנה המוקנית להם בסעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב1962-.

מעבר לאמור, גם אם בעתיד ידרשו בתי המשפט להכנס לעובי הקורה ולתחום את קו הגבול הראוי להיקף חובת ההורים, אני מסכים עם דבריו של חברי, השופט אנגלרד, לפיהם בתי המשפט מצוידים בכלים המשפטיים לעשות כן. בית המשפט יצטרך להתוות כללים אשר מחד גיסא יאפשרו לילדים, במקרים הראויים, לתבוע פיצוי מהוריהם בגין נזקים נפשיים, ומאידך גיסא, יכירו באוטונומית שיקול הדעת המוקנית להורים וימנעו מלפגוע בה שלא לצורך. מכל מקום, אין ליבון סוגיה זו לעומקה נדרש בענייננו, ולכן נותיר את הדיון בה, על מכלול הבעיות שהיא מציבה, לעת בה הדבר יידרש.

ש ו פ ט

השופט י' זמיר:

אני מסכים לפסק הדין של השופט י' אנגלרד ולהערות של השופט ת' אור.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.


לעמוד הקודם

מאמרים נוספים


מה עושים אחרי תאונת דרכים ?

תאונת פגע וברח

מוות בתאונת דרכים - חישוב פיצויים

רשלנות בלידה

מוות בתאונת עבודה

טביעה בים / בריכה - פיצויים

תביעת נזיקין

תביעות בגין נזקים לרכוש

תביעות ביטוח

מהי תביעה ייצוגית

תביעה אזרחית - פיצויים על תקיפה

תביעה על הוצאת דיבה

דיני אינטרנט

חוזים - הסכמים









תוכן עניינים

תאונות דרכים
תאונת אופנוע
דיני תעבורה
דריסת הולך רגל
מוות בתאונת דרכים
רשלנות רפואית
תאונות עבודה
תאונות ילדים
תאונה בשטח ציבורי
נזקי גוף
דיני בנקאות
רישוי עסקים
דיני מכרזים
תביעה ייצוגית
דיני מיסים
הוצאה לפועל

מוצרים פגומים
חומרים מסוכנים
תקיפה
תקיפת כלב
לשון הרע
נזקי רכוש
פוליסות ביטוח
פגיעה בעבודה
מחלות מקצוע
נכות כללית
הגנת הצרכן
ארנונה
קרן פנסיה
דיני שטרות
משפט פלילי
פשיטת רגל

קצבת ניידות
נפגעי איבה
נפגעי פוליו
נפגעי גזזת
דיני עבודה
דיני חוזים
משפט מסחרי
נדל"ן / מקרקעין
ליקויי בניה
ירושה צוואה
משרד הביטחון
נישואין - גירושין
דיני מזונות
הסכם ממון
משמורת קטינים
תכנון ובניה




א   ב   ג   ד   ה   ו   ז   ח   ט   י   כ
ל   מ   נ   ס   ע   פ   צ   ק   ר   ש   ת

רקע תחתון