פסק דין : נתוני רקע 1. בתאריך 25/7/96 טיילה התובעת, בעלה וילדיה באזור הגולן. בני המשפחה ביקשו לבצע גלישת סנפלינג באזור נחל יהודיה. האזור נמצא באתר המוחזק על ידי הנתבעת 1 (להלן - "הנתבעת"). הנתבע 2 (להלן - "הנתבע") הוא מדריך סנפלינג . הוא נשכר על ידי משפחת התובעת על מנת להדריך את בני המשפחה בגלישת סנפלינג. משפחת התובעת פגשה בנתבע בחניון נחל יהודיה. הוא הוביל אותם, בשביל מסומן, עד למפל של נחל יהודיה. בעלה של התובעת וילדיה עסקו בגלישה והיא צפתה בהם. לאחר גמר הגלישה חזרו כולם, באותו שביל, חזרה לחניון. במהלך החזרה נפלה התובעת מגובה של כ- 3 - 4 מטרים מעל הנחל ונחבלה. לשיטתה, התאונה ארעה עקב רשלנות הנתבעים. מכאן תביעתה. 2. תחילה הגישה התובעת תביעתה אף כנגד המועצה האזורית גולן וזו הגישה הודעת צד ג' כנגד צדדים שלישיים מסוימים. בסופו של דבר סוכם כי תימחק התביעה כנגד המועצה האזורית גולן, וממילא תימחק הודעת צד ג'. בעלי הדין שבפניי הסכימו כי יינתן פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984, על יסוד החומר שבתיק וסיכומי טענות. מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות מטעמה ומטעם בעלה. עוד צירפה התובעת קלטת וידאו, שנעשתה על ידי בעלה, והממחישה את אופן קורות התאונה בזירת האירוע. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר מנחם שני (להלן - "שני"), ממונה הפיתוח ואחראי הבטיחות במחוז הצפון שלה. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדותו. 3. בתצהירה מתארת התובעת כי במהלך חזרתה מן המפל עברה בשביל על צוק מעל תהום, כאשר השביל צר מאוד ולמעשה חסום ברובו על ידי סלע, שצריך לתמרן תוך כדי הישענות על הסלע. בשעה שעברה התובעת במקום צר זה, כל שהיא זוכרת היא את תחושת הנפילה כשהיא מוצאת עצמה בתחתית התהום, על הסלעים שבתוך המים (סעיף 5 לתצהירה). לשיטתה של התובעת אמורה הייתה הנתבעת להציב במקום שלט אזהרה או מעקה בטיחות או כל מתקן בטיחותי אחר, כגון יתדות, התקנת חבל אחיזה או דיפון שולי השביל. ככל שעסקינן בנתבע, הוא אמור היה להזהיר את התובעת מפני המקום המסוכן ולוודא באמצעים סבירים אחרים את מניעת התאונה. חבותה של הנתבעת 4. ב"כ הנתבעת מבקש להמעיט מחבותה המושגית של הנתבעת. הוא תולה זאת בכך שכאשר הוחל החוק הישראלי על שטחי רמת-הגולן, לא נכלל חוק הגנים הלאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ב - 1992, על שטח רמת הגולן. איני מקבל תפיסה זו. שני, בתצהירו, אומר לאמיתו של דבר דבר והיפוכו. בתחילה הוא מציין כי "כל תפקידה של הרשות... מתמצא בניהול בשטח, משמע ניטור מקצועי, מניעת פגיעה פיזית בשטחי השמורה, בערכי הטבע ובחי ובצומח, פיקוח מקצועי על השטח, נקיון ועוד". ואולם, באותה נשימה, ממשיך שני ומציין כי "כפועל יוצא מכך נותנת הרשות גם שירות למטיילים, כדוגמת מידע, שילוט הכוונה ואזהרה, הסדרת שבילים ואמצעי בטיחות והכל מתוך כוונה לפעול למימוש תפקידיה בשמירת הטבע והשמורה, והשליטה על ציבור המטיילים הגדול שמבקר בשמורה" (סעיף 6). כזכור מתאר עצמו שני, בין השאר, כ"אחראי הבטיחות". הנה כי כן, לא ניתן שלא לייחס אחריות מושגית לנתבעת ככל שעסקינן באמצעי בטיחות, שילוט, הסדרת שבילים וכו'. 5. ואולם, מקום שעליי לבחון את היישום הקונקרטי של חובה מושגית זו, ברי כי כפות המאזניים, ובאורח בולט וברור, נוטות לזכות הנתבעת. פסיקה ענפה שהוצגה בפניי מעלה כי כאשר אדם יוצא לטייל בחיק הטבע, הוא מוחזק כמי שנוטל על עצמו את הסיכונים הטבעיים המתחייבים עקב כך. השדה והאחו, ההר והגיא , אינם טרקלינים מהודרים. חיק הטבע צופן בחובו, סלעים, אבנים, שקערוריות, משעולים צרים, שיחים, עצים וכל כיוצא באלה. זה טיבו של הטבע; זה חינו ויופיו. שמורת טבע אמורה, ראשית לכל, "לשמר" את הטבע. נקל לשער כי ככל שרשות שמורות הטבע תבקש למנוע, החלטית, כל תאונה, מיניה וביה ניאלץ, אולי, לגרום לכך שלא תישארנה שמורות טבע בארצנו, כל עיקר. כך הורה כב' סגן הנשיא אלופי ב-ת.א. (צפת) 1739/96 ברוריה דיין נ' רשות שמורות הטבע (תקדין - שלום, כרך 98(2), 2561) כי "מן הראוי שרשות שמורות הטבע תגביל עצמה ככל האפשר בתוספות שאינן ממין אלו המצויות בדרך הטבע בשמורה. ברור הוא כי שבילים מרוצפים וכבושים באספלט, מעקות לכל אורך השבילים, שלטי אזהרה, פעמונים אלקטרוניים המזעיקים מפני כל סטיה שהיא מהשביל הכבוש, ספסלי מנוחה מידי מספר מטרים, רצועות מחוספסות למניעת החלקה ועוד כיוצא באלו אמצעי זהירות, יהא בהם כדי למנוע אף מאירועם של אותם אירועים כפי שתיארה אותם התובעת. ברם, תכלית קיומן של שמורות טבע, לא נועדה כדי למנוע אירועים אלא כדי לקיים שמורות טבע כהגדרתן בדין ולאפשר את הביקור בהן אגב מניעת סיכונים בלתי רגילים אשר בהתחשב בתנאי המקום והמבקרים, אף מחזיק השמורה חייב למונעם" (שם, עמ' 4). אכן כן, יש למצוא את האיזון הנכון בין הצורך החברתי בקיום שמורות טבע, ואי פגיעה בערכי טבע עקב התקני בטיחות לרוב, לבין הצורך לשמור על בטיחות המבקרים בשמורות הטבע. כך, אמורה הנתבעת לשקוד על סימון שבילים הניתנים לטיול, הגם שהם אינם נוחים וממילא אינם בטוחים כסלון בטרקלין, וכן היא אמורה, במקרים הראויים, לאסור כניסת מטיילים בשבילים מסוימים, שמא להוסיף אמצעי בטיחות במקומות בהם קיימים סיכונים חריגים. 6. עיינתי בקפידה בקלטת. אכן המקום בו עברה התובעת אינו מקום קל להליכה. אין בכך רבותא. כבר ציינו כי אין דין שוטטות בחיק הטבע, כדין שוטטות בלובי של אולם תיאטרון. לא מצאתי סכנה יוצאת דופן בשביל האמור, הן מבחינת רוחבו, הן מבחינת חוסר תלילותו, וכל כיוצא באלה. לטעמי, הנתבעת כרשות שמורות טבע סבירה, לא אמורה הייתה להניח כי דווקא ממקום זה תמעד התובעת. 7. לחובתה של הנתבעת נמצא לי אך נתון אחד. בסיכום טענות פרקליטה נטען כי התובעת, כמוה ככל מטייל בשמורה, הצטיידה במפת סימון שבילים ואף חזתה בשלטי הנחיה בפתח השמורה ובדפדפת הכוללת דברי הסבר וכללי התנהגות למטייל בשמורה. לכל אלו לא נמצא זכר בתצהיר עדותו של שני. מן הראוי היה להצהיר על כך בתצהירו של שני. מן הראוי היה לצרף לתצהירו את הכתבים האמורים, ושמא צילומים הממחישים את הנטען. 8. עסקינן בפס"ד על דרך הפשרה. לנוכח הנתונים האמורים התחבטתי האם לדחות את תביעת התובעת כנגד הנתבעת מכל וכל או שמא, על יסוד הנתון הקלוש לחובת הנתבעת, לחייב את הנתבעת בשיעור כלשהו. סופו של דבר, אף משום שמדובר בהליך על דרך הפשרה, החלטתי לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת 5% מגובה הנזק שיוכח, ללא צו להוצאות. חבותו של הנתבע 9. ככל שעסקינן בעניינו של הנתבע, נהיר כי תביעת התובעת חסרת שחר. הנתבע נשכר, מלכתחילה, כמדריך לגלישת סנפלינג. הוא אמור היה, מלכתחילה, להיפגש עם בני משפחת התובעת במפל. אך מקרה הוא שהם נפגשו בחניון השמורה. אך מקרה הוא שבגמר הדרכת הגלישה, רצה אף הנתבע לחזור לחניון וכך מצא עצמו מהלך עם התובעת ומשפחתה. על הנתבע לא הוטלה כל חובה להזהיר את התובעת, ככל שהיה צורך באזהרה כלשהי כמפורט בדיון בעניינה של הנתבעת. הנתבע מציין, עם זאת, כי ככל שהתובעת הייתה מבקשת ממנו עזרה וסיוע, שעה שהגיעה למקום ממנו מעדה, הוא לא היה מונע ממנה כל עזרה וסיוע. גרסתו אמינה עליי לחלוטין. 10. בדעתי לדחות את תביעת התובעת כנגד הנתבע. רק משום שעסקינן בהליך על דרך הפשרה, אחייב אותה לשלם לנתבע הוצאות משפט מתונות. גובה הנזק 11. בעקבות התאונה נחבלה התובעת, באורח די רציני, במערכת שיניה. אבדו לה שלוש שיניים קדמיות. הואיל ושיניים אלו היו ממוקמות על פני רכס עצם צר מאוד נשללה האפשרות של ביצוע השתלות וצריך היה "להקריב" עוד שלוש שיניים בריאות נוספות כדי לעגן עליהן את הגשר שנדרש עקב עקירת שלוש השיניים בתאונה. הוצגו בפניי חוות דעת בעניין עלות הטיפול של התובעת עד כה והעלות הצפויה בעתיד מטעם ד"ר שמפנייר, מטעם התובעת ומטעם ד"ר הורוביץ, מטעם הנתבעת. עיקר חילוקי הדעות בין המומחים נטוש לגבי צפי השיקום בעתיד והדרך הראויה לבצעו. בחנתי חומר הראיות והטענות בסוגיה זו. הנני סבור כי בגין העבר יש לזכות את התובעת בסכום של 15,000 ש"ח. בגין העתיד יש לזכות את התובעת בסכום של 45,000 ש"ח. 12. לתובעת הוסבה מידה לא מבוטלת של כאב וסבל. אף לנוכח העובדה שלא נותרה לה נכות, נהיר לי כי היא סובלת ואף תסבול מכאב וסבל ניכר, הן בטיפוליה בעבר ובעתיד, הן בחיי היום-יום שלה. הנני סבור כי יש לפסוק לה, עקב כך, סכום של 25,000 ש"ח. 13. התובעת הייתה משוללת כושר עבודה מוחלט. לא נמסרו לי נתונים מספיקים על-מנת להוכיח את הפסדה זה בעבר. נראה לי, על דרך האומדן, לזכות אותה בסכום של 3,000 ש"ח. 14. בגין הוצאות שונות, בעיקר באשר להוצאות רפואיות שונות, הנני רואה לפסוק לתובעת סכום נוסף של 2,000 ש"ח. 15. סך כל נזקי התובעת עולים לכדי 90,000 ש"ח. בהתחשב בשאלת החבות בדעתי לחייב את הנתבעת לשלם לה 5% מסך זה דהיינו 4,500 ש"ח. סוף דבר 16. לפיכך, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,500 ש"ח. הנני דוחה את תביעת התובעת כנגד הנתבע. הנני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. 17. הסכומים האמורים בסעיף 16 הנ"ל ישולמו לזכאים להם תוך 30 יום מיום המצאת פסק-דיני זה אחרת יישאו הסכומים האמורים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. תאונות בטיולים