ביהמ"ש העליון קבע, כי הפרת תנאי השחרור של משוחרר בערובה יכול להוות עילה להעמדת הנאשם לדין פלילי על פי סעיף 287 לחוק העונשין הקובע כי המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו ענין, דינו, מאסר שנתיים וכי המפר הוראה מהוראות צו שניתן מאת בימ"ש לשם הגנה על חייו, גופו או שלומו של אדם אחר מפני המפר, דינו מאסר ארבע שנים. עוד נפסק כי נאשם שהפר את תנאי השחרור בערובה איננו נענש בעונש פלילי כאשר הוא מוחזר למעצר אלא הוא מראה על ידי התנהגותו, שהוא איננו זכאי לשחרור בערובה והשחרור בערובה מבוטל והנאשם חוזר למעצר, עד סיום הדיון בתיק העיקרי. עם זאת בית המשפט פסק כי לא יעלה על הדעת, לטעון, שמעצר עד תום ההליכים מהווה עונש ושאי אפשר להאשים אדם בהפרת צו של בימ"ש, משום שהיה נתון במעצר בשל אותו מעשה. הפרת צו של בימ"ש, היא עבירה בפני עצמה והיא נקובה בסעיף 287 של חוק העונשין, כמו כן, הפרת תנאי מתנאי השחרור שקבע בימ"ש, יכולה להיות עילה לביטול השחרור בערובה והחזרת הנאשם באותו תיק למעצר, לא כמעשה ענישה, אלא כמעשה מניעתי של הגנה על הציבור מפני היותו של הנאשם משוחרר בערובה, כשהוא איננו מקיים את תנאי השחרור בערובה.מעצרמשפט פליליערובהשחרור בערובה (בערבות)שאלות משפטיות