פסק דין : 1. ביום 22/1/94, נדקרו שני התובעים בכל אחד מן התיקים המפורטים לעיל, על ידי נתבע מס' 1 (מר שחף סיני, להלן סיני), במסגרת בילוי שבו לקחו הם חלק, במועדון "חור באוזון בע"מ", שהינו הנתבעת מס' 5 (להלן: המועדון). בגין נזקיהם הגיש כל אחד מן התובעים תביעה לפיצוי כספי כלפי בעלי המועדון והמועדון, וכן כלפי חב' הביטוח "דולב", אשר ביטחה את המועדון במועד הרלוונטי (נתבעת מס' 4, להלן: דולב או המבטח), וכן כנגד משטרת ישראל. נתבעים 4-2 הגישו הודעת צד ג' כנגד סיני. הדיון בשני התיקים אוחד (החלטה מיום 16/1/97, עמ' 2 לפרוטוקול). ההליכים המקדמיים: 2. גובה הפיצוי הוסכם בין הצדדים, לאחר שנתקבלה הצעת ביהמ"ש, ואולם הצדדים נותרו חלוקים ביניהם בשאלת האחריות, בכלל, ובאופן חלוקתה בין הנתבעים לבין עצמם, אם ייקבע שחבות אכן קיימת. לעניין זה יש להפנות לפרוטוקול הישיבה מיום 30/11/99 (עמ' 58 לפרוט'). הסדר זה קיבל תוקף של החלטת בית-משפט (עמ' 59 לפרוטוקול). על פי המוסכם שם, ישולם פיצוי לתובע צור אלון בסך של 120,000 ש"ח נכון ליום 6/9/99 בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% + מע"מ, וכן הוצאות רפואיות, לפי הפירוט הבא: 1,500 ש"ח נכון ליום 23/10/94; 450 ש"ח נכון ליום 9/10/94; 300 ש"ח נכון ליום 4/12/96; 1,463 ש"ח נכון ליום 11/8/97; 776 ש"ח נכון ליום 6/10/97; 668 ש"ח נכון ליום 25/3/97; 287 ש"ח נכון ליום 15/3/94. לגבי מר ליאור דוידוביץ ז"ל סוכם, כי הפיצוי יועמד על סך של 100,000 ש"ח נכון ליום 6/9/99 בצירוף 15% שכ"ט עו"ד + מע"מ והוצאות רפואיות לעניין חווה"ד. כמו כן הוסכם לגבי השניים, שההוצאות יישאו הפרשי הצמדה בלבד מיום פרעונם ועד התשלום המלא בפועל. המחלוקת: 3. השאלה שנותרה במחלוקת היא, כאמור, שאלת החבות בלבד. לעניין זה יש להבחין בין מצב בו תוכר אחריות הנתבעים לאירוע, ורשלנות תורמת כלשהי של התובעים, אשר אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי, לבין רשלנות תורמת של התובעים, המגעת עד מאה אחוז, ואשר יש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. במקרה הראשון, שיעור הנזק שנקבע הוא שיעור הנזק המחייב, ואילו במקרה האחרון, דין התביעה להידחות. לגבי השלמת חומר הראיות, היתה גם כן הסכמה דיונית בין הצדדים (ראה שם, בעמ' 58 לפרוטוקול). השאלה אם קיימת חבות, נגזרת מן הממצאים העובדתיים ואלה יכולים להיקבע על בסיס המסכת הראיתית שהוצגה. נבחן אפוא את הראיות שהוצגו, תוך קביעת ממצאים רלוונטיים ועמידה על הגרסאות השונות שהובאו. נפתח בהבאת העובדות, שאינן שנויות במחלוקת. העובדות הרלוונטיות המוסכמות והפלוגתאות העובדתיות: 4. אין חולק, כי סיני הורשע במשפט פלילי, שנוהל נגדו בת"פ 33/94. סיני הורשע על סמך הודאתו בעבירות, לפי סעיפים 333 ו- 335 לחוק העונשין, התשל"ז1977-, לאחר תיקון כתב האישום ומחיקת סעיף 329 לחוק העונשין, שעניינו חבלה בכוונה מחמירה. על פי האמור בגזר הדין, אירע אירוע הדקירה שבגינה הוגשה תביעת פיצויים בעת שסיני היה במועדון, ביום 22/1/94. בעקבות קטטה, שפרצה ברחבת הריקודים, דקר סיני את שני התובעים. לאלון צור נגרמו חבלות של ממש, על ידי הסכין המתברגת, ולדוידוביץ נגרם פצע קשה חודר ללב, מאותה סכין. הממצאים מן האמור לענייננו: הקטטה ואירוע הדקירה שבגינה הוגשה תביעת פיצויים היו בתוך המועדון. אין ממצא לגבי מקום התחלת האירוע. הדקירה נעשתה באמצעות סכין מתברגת, אין פרטים לגבי הסכין ו/או תיאור מעבר לאמור לעיל. 5. מבחינת אופן ניהול המועדון, יש לציין, כי מר יאיר פרטוש (נתבע מס' 2) הגיש בקשה לרשיון ב- 23/11/92, לניהול עסק מסוג פאב (נספח י' לסיכומי הנתבעים 5-2). באותו נספח, ב"תיאור פריט" ציין מגיש הבקשה, כי במקום ימכרו "כריכים ומשקאות משכרים". יש להעיר, כי בקשה קודמת לרשיון, שהוגשה עוד ב- 10/10/92 על-ידי מר תמם מרדכי (נתבע מס' 3) נפסלה על-ידי המשטרה, בשל רישום פלילי. לפי סעיף 7 לחוק רישוי עסקים התשכ"ח1968-, פריט 124 הוא הרלוונטי. בין התנאים המגבילים צוין, כי חל איסור על מכירת משקאות משכרים על מי שטרם מלאו לו 18 שנים, אך אין תנאים מגבילים נוספים רלוונטים לענייננו. בהתאם לכך, צירפה משטרת ישראל טופס סטנדרטי של "התנאים המיוחדים" הנדרשים, שכאמור, לא כללו הגבלות מיוחדות. לא הוצג רשיון לניהול עסק מסוג זה. עולה מתוך המסמכים שהוגשו, כי המועדון נוהל הרבה קודם להגשת הבקשה להיתר. 6. ביום 18/8/92 נודע למשטרה לראשונה, כי המועדון נפתח ללא רשיון. הדבר עולה מתצהירו של רס"מ ליאון ענף, ששימש באותה עת בקר רישוי ואבטחה בתחנת משטרת זבולון, שבתחום אזור פעילותה מצוי המועדון (ראה סעיף 5 לתצהירו, שאומת ביום 13/7/99, להלן: רס"מ ענף). ב- 21/8/92 נערך ביקור של רס"מ ענף שם (ראה דו"ח ביקורת בעסק הטעון רישוי - בדיקת תנאים, נספח ב' לתצהירו). באותו ביקור לא נמצאה עדות לפעילות חריגה או עבריינית. וניתנה הוראה לבעלי המועדון, שהם הנתבעים 2 ו- 3 להגיש בקשה לרשיון, להגיע לתחנה ולהביא את פרטי העובדים. דו"ח נוסף נערך ב- 2/10/92 (נספח ג' לתצהיר הנ"ל). באותה ביקורת לא נמצאו קטינים, הצורכים משקאות משכרים, והמשטרה חזרה וציינה, כי העסק מנוהל ללא רשיון. ניתנה אורכה של שבועיים ימים להציג אישור על הגשת בקשה לרשיון. בתחנת המשטרה נרשמה הנחיה פנימית, להמשיך במעקב אחר ביצוע הדרישות. בביקורת שנערכה ביום 9/10/92, התברר, שאין פתח יציאה במועדון, כל שנמצא הוא יציאת חירום ובסמוך לה פתח יציאה נוסף בקיר הצפוני על יד הכניסה, לא היה שילוט של יציאה. צוין עוד, שהמקום מאכלס 200 איש, וכי לא נמצאו קטינים במקום. ניתנה אורכה נוספת עד לסוף אותו שבוע כדי להסדיר את עניין הרישוי (נספח ד' לתצהירו של רס"מ ענף). בדו"ח ביקורת מיום 20/11/92, עדיין לא הונחה בקשה לרשיון, והובהר כי אם עד ליום 23/11/92 לא תוגש בקשה לרשיון, אזי תוגש בקשה לצו סגירה (נספח ד1/ לתצהיר הנ"ל). באותו מועד גם נרשם דו"ח על עבירה, תוך הבהרה, שלמעשה מדובר בניהול עסק מסוג דיסקוטק, ומקום לצריכת משקאות משכרים, וכל זה ללא רשיון. במקביל הוגש כתב אישום (תיק מ/ 2849/92) כל אחד מן הנתבעים 2 ו- 3 הורשעו וחויבו לשלם קנס. הוגשה גם בקשה לסגירת המקום (נספח ו' לתצהיר הנ"ל). בית המשפט לא נעתר לבקשה, ולא הוצא צו. כאמור, רק ביום 23/11/92 הוגשה בקשה לרשיון, ועדיין לניהול עסק מסוג פאב ולא לדיסקוטק, אותו עסק שנוהל בפועל. בבקשה שהוגשה צוין, כי אין התנגדות להוצאת רשיון מטעם המשטרה, בכפוף לתנאים שצורפו, תנאים, כאמור, סטנדרטים לניהול פאב. לאחר מכן נדרש גם אישור של מכבי אש, שניתן אף הוא ב- 28/3/93. ב- 23/1/94 (יום לאחר האירוע), הוציאה המשטרה צו סגירה למועדון, לפי סעיף 78(א) לפקודת המשטרה. הנתבעים 2 ו- 3 אף הורשעו בניהול העסק ללא רשיון. ביום 4/3/94 בוטל צו הסגירה, שהוצא ביום 23/1/94, צוין כי מספר האנשים היכולים להיות בעת ובעונה אחת במקום הוא 200 איש. כמו כן, הותנו תנאים מיוחדים, אשר כללו: חובת בדיקת הנכנסים למועדון, בדרך של העמדת שומר בכניסה עם מכשיר לגילוי מתכות (מגנומטר), ובנוסף חיפוש על גופו ובכליו של הנכנס באופן ידני. תנאים לכישוריו של הבודק הביטחוני, בכך שיעבור בדיקה מטעם חב' השמירה, ושיהיה מועסק על ידי חב' שמירה מותרת ומאושרת, ושיש לה מוקד ברדיוס של 20 ק"מ לפחות, כאשר אותו שומר מצויד במכשיר קשר אלחוטי, המאפשר קשר רצוף ותמידי עם המוקד. כן צוין, שהגשת המשקאות לא תעשה בכלי זכוכית, וזאת בנוסף לתנאים הקודמים שניתנו, ושדרשו גם בדיקת גיל הנכנסים (ראה תנאים מיוחדים, בקשר לפריט 106, שהוא עסק מסוג דיסקוטק - מקום להשמעת מוסיקה, עריכת ריקודים והופעת אומנים, מיום 2/3/94 נספח ו1/, לתצהירו של מר פרטוש - נ3/). 7. כדי להשלים את מערך העובדות, שאינן שוניות במחלוקת, ראוי גם להזכיר, אירוע שהתרחש כחצי שעה לפני אירוע הדקירה שבגינה הוגשה תביעת פיצויים, והמפורט בסיכומים, שהוגשו מטעם נתבעת מס' 6 (להן: המשטרה). מר אמיר כהן, אשר שימש כמאבטח במועדון, מסר הודעה במשטרה, כי ביום האירוע וקודם לו, בשעה 03:15 לערך, בעת שנכנס לסיור בפאב לכיוון חדרי השירותים, ראה שני בחורים, כאשר לאחד מהם היתה סכין ביד. הוא הבחין בלהב של הסכין. שאל את המחזיק מה יש לו ביד. תשובת האחרון היתה: "שתוק לפני שאדקור אותך". בתגובה עזב את המקום. זמן קצר לאחר מכן הבחין כהן, שגם האחר יצא החוצה, ואז פרצה הקטטה (ראה הודעתו מיום 22/1/94 שעה 05:30 - נספח ב' לסיכומי המשטרה). מר חיים אוחיון, שהציג עצמו כמבקר קבוע במועדון, וכידיד של בעל המועדון, המשמש גם כמשגיח, שמתפקידו למנוע בעיות במועדון, מסר הודעה במשטרה לפיה, שתה באותו יום ויסקי, הרבה ויסקי, כעבור כחצי שעה ניגש אליו בחור, אמר לו שיביא סכין ושיבוא לשירותים. הוא ציית לבקשה, קם מהבר הלך למטבח הביא סכין. הוא לא ידע לומר אם מישהו ראה אותו לוקח את הסכין, מאחר שהיה שתוי. רק לאחר שחזר למטבח להחזיר את הסכין ראה אותו אחד המאבטחים ושאל אותו מדוע הסכין נמצא בידו. תשובתו היתה שזה לא עניינו, וכי הוא הולך להחזיר את הסכין למטבח (עמ' 1 להודעתו במשטרה, נספח א' לסיכומי המשטרה). על אף שאין מחלוקת, כי הסכין הנזכרת איננה הסכין, שבאמצעותה נדקרו התובעים, יש רלוונטיות לעובדות הנ"ל. 8. לגבי העובדות הנוספות, שיכול שיהיו רלוונטיות לצורך הכרעה בשאלת החבות, היתה מחלוקת בין הצדדים. מחלוקת זאת תפורט להלן ותוכרע במידת הצורך, בדרך של קביעת ממצאים. 8.1 הסכין: לגבי גודל הסכין ואפשרות הכנסתה לתוך המועדון, ישנה מחלוקת בין הצדדים. מתיק המשטרה עולה, כי מדובר בסכין, שהיתה למעשה, חלק מוסתר בתוך מחזיק מפתחות, אותו ניתן להפוך לסכין דוקרת. הסכין נמסרה לסיני על ידי חברו חיים מלכה, אשר מסר תיאור של הסכין בחקירתו במשטרה ביום 28/1/94. שם סיפר כי מדובר במחזיק המפתחות, שאפשר להפוך אותו לסכין (נספח ד' לסיכומי הנתבעים 5-2). כדי לבצע את הפעולה האמורה יש צורך בכ- 4-2 שניות (נספח ד1/, חקירתו של סיני מיום 31/1/94). כאשר מרכיבים את שני החלקים יחדיו גודל הסכין הוא כ- 13 סמ'. על דעת הצדדים הוסכם, שלהב הסכין הדוקרת הוא באורך של 6 ס"מ (ראה עמ' 49 ש' 18 לפרוטוקול). 8.2 נסיבות הדקירה והקטטה: 8.2.1 בשאלה, אם הדקירות באו בעקבות התגרות מצד קבוצת המתלוננים, היתה מחלוקת בין הצדדים. על פי הטיעון של התביעה בתיק האישום, אירעו הדקירות ללא התגרות קודמת, הגם שהוסכם, שבאותו אירוע היו קבוצות משני הצדדים. על פי עדות אחרת, שהובאה בפני ביהמ"ש מטעם הסנגוריה, קדמה לאירוע התגרות והתנפלות קשה על הקבוצה, שהיתה עם הנאשם. בית המשפט קיבל את גרסת ההגנה, לפיה סבר הנאשם, כי נשקפת לו סכנה מיידית עקב הקטטה, שהתפתחה בין שתי הקבוצות, והוא רצה להגן על עצמו ועל חברו, הגם שהגנה זו לא הגיעה לכדי הגנה עצמית. בית המשפט קבע אפוא, שהמתלוננים היו מבין הקבוצה שהתגרתה בקבוצת חברי הנאשם ובנאשם, קודם לאירוע הדקירה שבגינה הוגשה תביעת פיצויים. ואולם, יש להדגיש, כי לגבי קבילות ממצאים ומסקנות של פסק-דין חלוט במשפט הפלילי, בהליך אזרחי חלה הוראה 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971- (להלן: פקודת הראיות) ועל-פי האמור שם, אין ההוראה האמורה חלה לגבי ממצאים ומסקנות שבגזר דין, להבדיל מהכרעת הדין (סעיף 42א(ב)(2) לפקודת הראיות). כמו כן, הממצאים והמסקנות שניתן להציגם, הינם ראיה לכאורה בלבד, בהליך האזרחי. בסופו של דבר, על פי הראיות, שהובאו לפני, יש לקבוע, כי לא היתה היכרות קודמת בין התובעים לסיני, וכי הדקירות אירעו במסגרת הקטטה, שארעה במועדון עצמו (ראה עמ' 2 פסקה 1.1 לסיכומים מטעם הנתבעים 5-2, וכן סיכומי המשטרה, נתבעת מס' 6, בסקירת העובדות, החל מעמ' 6). 8.2.2 לגבי נסיבות הדקירה בתוך המועדון, יש לקבל את עדותו של אלון, כי למעשה נקלע לקטטה. על פי עדותו הסתובב רגע כאשר שמע את הצעקות. ראה כי כולם הולכים מכות ולאחר מכן נדקר. עדות זו מתיישבת גם עם הודעתו במשטרה. ממצא כזה עולה גם מעדותו של מורן מלכה (עמ' 31 לפרוטוקול). אמנם עד זה הוא חברו של אלון, אולם אין בכך לפגום בעדותו. על פי עדותו לא היה קשר בין המהומה לבין אלון. על-פי חלק מן העדויות, נדקר גם התובע האחר בדרך דומה (ראה עדות אלון בעמ' 59-43). לראיות אלה יש להוסיף את העדות שהובאה על ידי משה אחיו של ליאור דוידוביץ ז"ל. על פי עדות זו, ליאור ניסה להפריד בין המתקוטטים, ונדקר במהלך ניסיונו זה (עמ' 41 לפרוטוקול). אולם גם אם לא אתעלם מעדותו של המאבטח דוד אוזן (הודעה שנמסרה במשטרה), גם אז אין הכרח להגיע למסקנה, כי ליאור לקח חלק פעיל בקטטה. אמנם עד זה העיד, כי ניסה להפריד בין האנשים המתקוטטים. הוא נתקל בליאור ז"ל. הוא תפסו, הבהיר לו שלא נאה להתקוטט. הוא ראה אותו "דוחף ונדחף", ואף שמע אותו אומר לבחורה שעמדה לידו: "ראית כיצד נתתי להם והכנסתי להם"... ועשה תנועה של אגרוף ביד. במקביל שמע את הנערה צועקת ומצביעה על פציעתו של ליאור. גם אם אקבל, כאמור, עדות זו, ויש בדעתי לעשות כן בזהירות ראויה, יש לכל היותר להסיק, שבנסיבות שנוצרו היה על ליאור גם להתגונן מפני המכים. בכל מקרה, בעוד ליאור ז"ל עשה שימוש בידיו, עשה סיני שימוש בנשק קר - סכין. הפועל היוצא הוא, שלא ניתן לקבל גרסה, לפיה רשלנות השניים מגעת עד מאה אחוז, וממילא לא היה בהתנהגותם כדי לנתק קשר סיבתי בין התנהגות רשלנית של אחר, אם היתה, לבין תוצאות פגיעתם. 8.2.3 כאמור, אין מחלוקת, כי הקטטה ואירוע הדקירה שבגינה הוגשה תביעת פיצויים היו בתוך המועדון. טענת הנתבעים 5-2, היא, כי הקטטה ברחבת הריקודים לא החלה שם. הקטטה החלה מחוץ לפאב, ליד פתח הדלת של המועדון וזאת בהסתמך על עדותם של אמיר כהן ודוד אוזן. אין בדעתי לקבוע ממצא כזה. לא די בעדויות שהובאו כדי לקבוע ממצא כזה, לפיכך, הנתונים העובדתים, אשר צריכים לשמש בסיס בשאלת החבות בנושא זה, הם שהקטטה היתה בתוך המועדון וכן אירוע הדקירה שבגינה הוגשה תביעת פיצויים. טענות הצדדים: 9. טענת התובעים היא, כי נדקרו ללא כל התגרות או סכסוך קודם מצדם, וכי הכל קרה כתוצאה מדוחק ומצפיפות, שגרמו לקטטה, שהלכה והתפתחה לממדיה עקב העדר כמות מספקת של שומרים ומאבטחים בתוך הדיסקוטק. בנסיבות אלה, נוצר מצב, אשר איפשר התלהטות הרוחות, ואף שימוש בנשק קר. זאת ועוד, לא ניתן היה לנהל את העסק ללא רשיון, ובוודאי שלא היה מקום להעלים מפני רשויות הרישוי קיומו של עסק מסוג דיסקוטק, ולא רק פאב. תיאור מדויק של אופיו של העסק היה מביא להתניית תנאים מחמירים יותר, והיה מונע את האירוע. בנוסף, לטענת אלון צור, שהיה בעת האירוע בן 17.5, קטין, לא היה מקום לאפשר כניסתו למועדון, ובכלל הנתבעים לא התנו כניסת נוער בהצגת תעודה, ולא נעשתה בדיקה כלשהי, אשר מנעה הכנסת הסכין. בהתייחס לחבות המשטרה הטענה היא שהמשטרה נהגה בדרך של "עצימת עיניים". על אף שהמשטרה ידעה שבמקום מתנהל פאב, המנוהל כדיסקוטק - ועל אף שהמשטרה ידעה על אירועים קודמים באזור, שמכונה "עמק האלכוהול", חייבת היתה להיערך באופן שונה מזה שנערכה, לא להסתפק בנוכחות דלה ולהגיע בזמן קצר יותר למקום, לאחר קרות האירוע. טענה נוספת היא, כי משנערכו ביקורות במקום, ומשידעה המשטרה, שבמקום מתנהל דיסקוטק ולא פאב, לא היה מקום לאשר את הבקשה לרישוי העסק כפאב, ולהסתפק בתנאים הסטנדרטים, המחייבים פתיחת פאב, ולא לעמוד עוד קודם לאירוע, על קיומם של התנאים המחמירים, כתנאי להמשך ניהולו של העסק. 10. טענתם העיקרית של הנתבעים 5-2 (להלן: הנתבעים) היא, שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין אירוע הדקירה שבגינה הוגשה תביעת פיצויים לנתונים העובדתיים האחרים, להם טענו התובעים. הסכין, שבאמצעותו נדקרו התובעים, היה חפץ קטן, שניתן היה להכניסו למקום גם אילו היתה שמירה טובה מזו שהיתה. יתר על כן, גם אילו היה שימוש באמצעי חיפוש מסיבים יותר, ספק אם ניתן היה לגלות את הסכין או למנוע הכנסתה. הקטטה לא החלה בתוך המועדון אלא מחוץ לו. לא ניתן היה למנוע את הפריצה מחוץ למועדון לתוכו. מקרה פריצה כזה לא יכול להיות מבוקר, ובכל מקרה, אין קשר בין הצפיפות לקטטה. הנתבעים גם מדגישים, כי הקטטה פרצה ברחבת הריקודים ולכן לא יכול להיות קשר לנושא הצפיפות כגורם לקטטה. הנתבעים מבקשים לראות את המשטרה, כמי שחבה חבות עיקרית. הם מצטרפים לעמדת התובעים ולטיעוניהם בנושא זה, אך מוסיפים ואומרים, כי התנאים הנוספים, אותם התנתה המשטרה לאחר האירוע, פסולים, והמשטרה לא היתה מוסמכת להוציאם. החבות הבלעדית צריכה להיות מוטלת על המשטרה, ואם לא היה בכוחה למנוע את האירוע, בודאי שלא היה באפשרות יתר הנתבעים לעשות כן. 11. משטרת ישראל טענה, כי המשטרה בדרך פעולתה, ביקשה לאזן באופן נכון בין הזכות לחופש העיסוק לבין שמירה על בטחון הציבור. עיקר תפקידה של המשטרה באזור ומחוץ לשטח המועדונים היה, לצורך שיטור, פיקוח והרתעה. האחריות למה שאירע בתוך המועדון היא של הבעלים. מעבר לאמור, גם אם יתקבלו כל הטענות של התובעים והנתבעים, אין להטיל אחריות על המדינה, במיוחד לאור האמור בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), ולאור העובדה, שכל פעולות המשטרה בוצעו בתום לב ותוך הפעלת סמכותה, ללא רשלנות. זאת ועוד, פעולות, שמבצעת המשטרה במישור הכללי ציבורי, הן במהותן משני סוגים: פיקוח שלטוני ופיקוח ושליטה. שני אופני פיקוח אלה אינם יוצרים חבות קונקרטית. יש לאבחן בין אחריות ציבורית מנהלית לבין אחריות בנזיקין. וגם אם ניתן לומר, שקיימת חבות לפיצוי במקרה הראשון, גם אז אין להטיל חבות כזו במקרה זה, בהעדר יחסי שכנות ישירים. לעמדתה, בנסיבות העניין, יש להטיל את מלוא החבות על הנתבעים 5-2, אשר הפרו את כל ההנחיות, שקיבלו מן המשטרה. מר תמם, מי שנפסל על-ידה, המשיך להיות בעל המועדון, קטינים הורשו לשתות משקאות משכרים, המועדון חרג משעות פעילות העסק עליהן הורתה המשטרה, ובכלל יש לדרוש הנמקה ממשית לחיוב אחר, מאשר הבעלים, שמכר שירותיו בתמורה כספית. החבות חבות הנתבעים: 12. ככלל, כדי שתוכר חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרתה של חובה זו, קיומו של נזק, שנגרם כתוצאה מהפרתה של אותה חבות, וקשר סיבתי, שלא נותק, בין השניים (ראה למשל האמור בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113). לעניין חובת הזהירות, מקובל להבחין בין חובה מושגית לקונקרטית, כאשר זו נלמדת על פי מבחן הצפיות. כדי שתתקיים חובת זהירות נורמטיבית צריך שיתקיימו שלשה אלמנטים: צפיות, "שכנות" או "קרבה" ומסקנה שיפוטית, כי הוגן, צודק וסביר, שתוטל חובת זהירות נורמטיבית מכח הדין (פס"ד לוי, ע"א 915/91, שם, עמ' 66). לאחרונה, הבהיר בית המשפט כי אין עוד מקום לדבר על חלוקה ברורה בין חובת זהירות מוסרית לקונקרטית, אלא יש מקום לעמוד על "מידרג חובות - חובות המצויות אלו מעל אלו, אלו מתחת לאלו, ואלו בצד אלו - בפירמידה שעניינה חובת הזהירות, ..." (ראה ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד מז(1) 802 סעיף 6). מכל מקום, בהתייחס למבחן הצפיות בקשר למתן שירות או לביקור אחר, שנעשה במקרקעי הזולת, ניתן לחזור ולהפנות לכלל, שגובש עוד במסגרת פס"ד גרובנר (ע"א 343/74 גרובנר נ' עירית חיפה ואח', פ"ד ל(1) 141, 155). צפיות כזו קיימת במיוחד כלפי מי שבידו לא רק סמכויות פיקוח, אלא גם שליטה על מהלך האירועים, שהרי במקרה כזה מדובר בפעילות של אותו גורם, וביכולתו שלו לנקוט באמצעים נדרשים, כדי למנוע את תוצאות הנזק (פס"ד לוי, שם בעמ' 69). בנסיבות אלה גם לא יכולה להתעורר שאלה לגבי קיומה של "קרבה", בין הנתבעים לניזוקים. השאלה היחידה היא, אם הנזק פיזי, הוא תוצאה של מעשה רשלני או ממחדל של בעל החובה עצמו, קרי הנתבעים. 13. הכלל שנקבע שם הוא, שכאשר פלוני מבקר בנכס, על פי הזמנתו של המחזיק בו, ומצויה סכנה בנכס, אשר עבור אותו פלוני המבקר איננו בגדר אחת מן הסכנות הרגילות, הרי שאין המחזיק בנכס רשאי להניח שהמבקר ידע להיזהר מפניה, ועל המחזיק לצפות מראש לכך, כי הסכנה הקיימת בנכס עלולה לגרום לתוצאה מזיקה למבקר. במקרה כזה, אם המבקר ינזק בשל תוצאותיה של אותה תקלה, הרי שרואים את המחזיק, כמי שהפר את חובת הזהירות. לא כן לגבי אירוע, שלא היה יוצא דופן לגבי אותו מבקר, ושהמחזיק לא יכול היה לצפות לתוצאה ולראותה מראש, ורשאי היה המחזיק להניח, שהמבקר ישמר מפני אותו אירוע. האחריות על מזיק כמחזיק במקרקעין או כבעל שליטה על אותו מקרקעין, גם היא ככלל, אינה צריכה ראיה מיוחדת. יש להדגיש עוד, ששאלת האחריות, יכול שתתעורר, כאשר מדובר בנזק, שנגרם עקב מחדל, להבדיל ממעשה, וכאשר הנזק לא נגרם ישירות עקב מעשהו של המחזיק במקרקעין, אלא על ידי צד אחר, וכאשר מדובר בנזק כלכלי (פס"ד לוי שם בעמ' 67, ס' 12 של פסה"ד). השאלה המובאת בפני ביהמ"ש עוסקת תמיד ביחס בין מזיק ספציפי לניזוק ספציפי, בגין פעולה ספציפית כתוצאה מנזק ספציפי שנגרם לניזוק. מכאן, שביהמ"ש נדרש לשאלה אם קיימת חובת זהירות בגין אותם אירועים ספציפים, וממילא השאלה היא להיקפה של חובת הזהירות. לשון אחר, האם זו כוללת פעולות מסוימות כלפי אותם נפגעים (פס"ד לוי שם). 14. לענייננו, על דרך ההבחנה וההתאמה לנסיבות שבתיק זה, ניתן לומר, שאותה הלכה חלה גם לגבי אופן השימוש וההפעלה של המועדון. עדיין יש מקום להניח, שמי שבא לבלות בדיסקוטק לצורך ריקודים, או אפילו לפאב לצורך שתייה בצוותא, רואה בהתפרעות ובשתייה לא מבוקרת התנהגות בלתי צפויה, וחובה היא במקרה כזה, על הבעלים של אותו מועדון לנקוט באמצעים נדרשים לצורך מניעת התנהגות כזו, ואם לא עשה כן לשאת בנזק שנגרם. יש גם לציין שנסיבות אירועים אחרים, היה גם בהם להצביע על חובת הזהירות המוטלת על הנתבעים. מתוך מזכר שנכתב על ידי יחידת הבילוש ביום 22/1/94, לאחר אירוע הדקירות, מזכר שנרשם על ידי שוטר בשם פליקס בצלאל (נספח יג') עולה, כי אירוע הדקירה שבגינה הוגשה תביעת פיצויים היה "המשך" לאירועים קודמים שהיו, ואולי אף "מענה" לאירוע קודם בדרך של "סגירת חשבון". שבוע קודם למועד האירוע נקרא אותו שוטר (פליקס) למקום, ומצא בחור אשר החזיק מוט ברזל ליד המועדון. המשטרה נקראה לאחר פנית בעלי המועדון עקב חששה להתפתחות קטטה. השוטר בצלאל מציין עוד באותו מזכר כי היה "חם בסביבה". לפיכך יש לומר, שבמקום שנמצא דיסקוטק הפתוח לכל גיל, ומוכרים שם משקאות ללא הקפדה, וללא שמירה, ומוכנסים אנשים מעל למספר הרצוי, מבלי להקפיד עם הנכסים לגבי גילם, מבלי לשמור על רמת השומרים והמאבטחים, עד כדי כך, שאף אינם מודיעים למשטרה על סכנה אפשרית להתפתחותו של אירוע אלימות, הרי שזו רשלנות. 15. בתיק זה יש בראיות שהוצגו, במצטבר, כדי להוביל למסקנה שהוכחה עוולת הרשלנות ככל שהיא מתייחסת לנתבעים, וזאת בנוסף לאוירה הכללית, שהיתה במקום. גם אם לא ניתן להצביע על גורם בלעדי שגרם לנזק, הרי שמכלול הנסיבות היה בהן כדי לאפשר את קיומו של האירוע ו"התפחותו", לרבות אי מניעת הנזק. גם אם נקבל את טענת הנתבעים, כי הקטטה החלה מחוץ למועדון, הרי שבעצם מתן אפשרות ליוזמי הקטטה והלוקחים בה חלק, להעביר את מיקום זירת הקטטה לתוך המועדון, ולהסלמה שהגיעה לאחר מכן, יש באלה כדי להעיד על הפרת חובת הזהירות כמוטלת על בעלי המועדון במקרה כזה. בנוסף, כפי שפורט בפרק העובדות וכפי שצויין לעיל, וכן על פי הנתונים הנוספים שנדגיש בהמשך עולה, כי המועדון נוהל כדיסקוטק לכל דבר וענין. הוא נוהל ללא רישיון, מבלי להביא לידיעת העירייה על קיומו של עסק כזה, ובכל מקרה לא מולאו הדרישות שהוצגו על ידי המשטרה. השומרים שהיו במועדון, ולענין זה יש להבהיר, כי לא הוכח, שהיו יותר משני שומרים במקום, וגם אלה עמדו בכניסה למועדון (ה"ה דוד אוזן וניר כהן), לא היו מיומנים לעבודת שמירה. מר חיים אזרד מסר בהודעה, שנגבתה ממנו במשטרה, כי הוא שימש כברמן במועדון. גם מר תמם הודה, שהיו לו שני שומרים קבועים במועדון, וכי שמותיהם: דוד אוזן ואמיר כהן. בנסיבות אלה יש לדחות את הגרסה האחרת, שפורטה בתצהירו של מר תמם, שם נאמר, שהם החזיקו צוות של ארבעה מאבטחים. גם מהעדויות הנוספות שפורטו, עולה, שהיו רק שני מאבטחים ושהם עמדו בכניסה למועדון, כך שבתוך המועדון לא היתה השגחה כלל. בנוסף, לא הוכחה מיומנות והכשרה של אלה כמאבטחים, נהפוך הוא, הוכח כי הם לא היו מיומנים, וכי כישוריהם לא התאימו לאופי העסק, שנוהל בפועל באותו מועדון. ניתן ללמוד מן האירוע שקרה קודם לדקירה, כי גם כאשר המאבטחים ראו את אחד המבקרים נושא סכין, לא פעלו כמאבטחים סבירים לצורך סילוקה של הסכין, או באופן שיש בו כדי למנוע השימוש באותה סכין. כמו כן נמנעו מלהודיע למשטרה על כך. לטענת אלון היתה שמירה בדלת הכניסה בלבד, ולא במועדון עצמו. על פי עדותו בתוך המועדון לא היה כלל סדרן או איש בטחון (עמ' 45), עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של מורן מלכה (עמ' 32), שהעיד כי לא היו שומרים בתוך המועדון, וכן עם עדותו של דוד אוזן, שמסר בעדותו במשטרה (22/1/94), כי ביום האירוע עמד בפתח המועדון עם שומר נוסף, וכי היה להם תפקיד כפול לקבל כרטיסים ולשמור על המקום. 16. זאת ועוד, דווקא העובדה שביצוע מעשה הדקירה היה במהלך התפתחות של קטטה שנמשכה, יחסית לאורך זמן, במיוחד לאור טענת הנתבעים, כי הקטטה החלה מחוץ לשטח המועדון, צריכה היתה לאפשר למאבטחים סבירים למנוע את הימשכות הקטטה, ובוודאי את ההסלמה עד לאקט הדקירה עצמו בתוך המועדון. אין גם להתעלם מן העובדה, שהיתה צפיפות במקום, אשר גרמה לדוחק, לדחיפות ובסופו של דבר גם לקטטה. על פי עדויות שהובאו, היה תור של ממתינים מחוץ למועדון (עמ' 33 ש' 32-31 לפרוט'). המקום היה מלא באנשים, עד כדי כך שקשה היה למצוא מקום לרקוד (עדותו של אלון צור בעמ' 45 ש' 12-11 לפרוט'). ועל פי הערכה נע מספרם בין 300-250 אנשים (הודעתו במשטרה של חיים אזרד, מי ששימש כברמן במקום). גם מרדכי תמם אישר שמכר באותו יום קרוב ל- 230 כרטיסים. כל הפעולות שפורטו לעיל היו בשליטה מלאה של הנתבעים, ולא הייתה כל מניעה לנקוט באמצעים הנדרשים כדי למנוע את האירוע. בנסיבות אלה הוכיחו התובעים - כל אחד מהם - שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם. אין גם לקבל את הטענה, כי בהיות מעשה הדקירה מכוון, נותק הקשר הסיבתי. שליפת הסכין ושימוש בה היה במהלך אירוע הקטטה. אם ניתן היה למנוע את הקטטה בתוך המועדון, מלכתחילה, ממילא ניתן היה גם למנוע התפתחותה של התגרה והסלמתה. לכן, לא רק שלא היה בעובדות שהובאו משום ניתוק הקשר הסיבתי, בין החובה האמורה שהופרה לבין הנזק שנגרם, אלא היה בהם במצטבר להוכיח את עוולת הרשלנות. לפיכך, על בסיס הראיות שפורטו לעיל, יש לקבוע, שהנתבעים אכן הפרו את חובת הזהירות הקונקרטית. 17. ב"כ הנתבעים חזר וטען, כי אירוע הדקירה שבגינה הוגשה תביעת פיצויים יכול היה לקרות גם אילו נקטו הנתבעים בכל אמצעי הזהירות, וגם אילו הפקידו שמירה במקום. מה עוד, שלא היתה להם סמכות לעשות כן, ודרישת התנאים הנוספים לקבלת רשיון, אינה כדין, ונעשתה תוך חריגה מסמכות ובניגוד לדין. הנתבעים טענו עוד, כי אין סמכות למשטרה לדרוש חיפוש בהסכמה מן הנכנסים למועדון, או לבצע חיפוש על גופם. הוראות כאלה הם בניגוד לחוק היסוד (סעיפים 8-7), אסמכא מפורשת לבצע חיפוש כזה מצויה בפקודת סדר הדין הפלילי נוסח חדש, והכלל הוא שלא ניתן להתנות את כניסתו של אדם למועדון בהסכמתו לעריכת חיפוש על גופו. אין לקבל טענה זו. ראשית, כפי שהובהר היו מחדלים רבים אחרים באופן תחזוק העסק וניהולו, עובר למועד האירוע ובמיוחד במועד האירוע, אשר היה בהם להצביע על רשלנות. גם אם הוכנסה הסכין וגם אם לא ניתן היה למנוע כניסתה, בשל גודלה וצורתה - ואין לקבל את האמור - הרי שהנתבעים יכלו לנקוט באמצעים, אשר היה בהם למנוע את אפשרות השימוש בסכין, ואת תוצאות הנזק שנגרם. שנית, לא היתה מניעה להעמיד שמירה בפתח, אשר תכלול שאלה לגבי החזקה של נשק, מכל סוג שהוא. לעיתים, די בהצגת השאלה ובדרישה לקבל תשובה עליה - גם אם לשומר סמכות חיפוש - כדי להרתיע את מקבלי השירות, מלהכניס סכין למקום. מעבר לאמור לעיל, אין לשכוח, כי מועדון הוא גם עסק פרטי ולכן אין מניעה, כי אחד התנאים לכניסה למועדון, תעשה לאחר עריכת חיפוש תוך בדיקה באמצעות גלאי, לאחר שתתקבל הסכמת הנכנס. הסכמה כזו יכול שתינתן, אם, למשל, יתלה שלט גדול בכניסה, שם ייכתב, כי הכניסה מותנית בבדיקה בטחונית לאי הכנסת כלי נשק, במקרה כזה, מי שבוחר להיכנס למקום, יוכל להחליט מראש אם מוכן הוא לקבל את התנאי האמור, או שמא מוותר מראש על הכניסה אליו. חזקה, שמי שמבקש לבלות וליהנות, יקבל את התנאי האמור. יתר על כן, אינני רואה כל פגיעה בזכות יסוד, גם לא בהגנה על הפרטיות או על חופש הבחירה או התנועה של הפרט, אם החיפוש ייעשה באמצעות גלאי מתכות תוך שמירה על כבודו של הנכנס. אפילו האספקט הכלכלי-עסקי, סביר להניח שלא יינזק, ומכל מקום, לא הוכח אחרת. אותו שומר שממילא עומד בפתח, בהנחה שמדובר בשומר מיומן, שזה תפקידו, יוכל לבצע גם את הבדיקה הנדרשת, באמצעות הגלאי. יש מקום לסברה, שאותם אנשים, שהדירו רגלם ממקומות כאלה, מחשש לאופן תפעולם, יצטרפו לקהל הצרכנים, אם תנאי השמירה והבדיקה ישונו. זאת ועוד, הטענה כי יש להקפיד על זכויות הפרט, במיוחד לאחר שחלקן עוגנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין משמעה קיומן של זכויות מוחלטות בלתי מוגבלות, ולו מן הטעם שזכותו של הבא למועדון להיכנס למקום עם כל חפץ שירצה, עומדת ומתקיימת לצד זכותו של משתמש אחר באותו מועדון, להיות בטוח שהאחרים לא יישאו בכל נשק שהוא, ולא תתקיים אפשרות לעשות בו שימוש לצורך גרימת נזק לאחר. יש עוד להוסיף ולהעיר, כי לא הובאה כל ראיה, שאכן לא ניתן היה לגלות את הסכין באמצעות גלאי, אילו הופעל. לא הוכח, כי נערכה בדיקה לגבי גילם של הנכנסים. להיפך, הוכח, שבדיקה כזו לא נעשתה. גם לא ניתן כל הסבר, מדוע לא נשאלו שאלות לגבי קיומו של נשק, במיוחד לאור העובדה, שבמועד הרלוונטי לאירוע פעל המועדון באיזור שכונה "עמק האלכוהול". השיא בפעילות הגיע דווקא בימי שישי בשבוע, כאשר עשרות בני נוער מגיעים למקום. לעיתים גם במהלך הלילה, לאחר שהיו בבילויים אחרים, ועסק זה פעל גם ללא רשיון ובאופן שבאותו שלב, לא יכלה גם המשטרה להכתיב תנאים להמשך ניהולו. הנתבעים אמורים היו לקחת בחשבון, כי מחוץ למועדון ובסמוך לו, מתקיימת לעיתים פעילות אלימה, והיה עליהם לנקוט, ולו באמצעים אלמנטריים, כדי למנוע אפשרות של העתקת הפעילות האמורה לתוך המועדון. הנתבעים לא עשו כן. 18. ראוי עוד להעיר הערה נוספת, וזאת לאור האמור בסעיף ז' לסיכומי הנתבעים, סעיף הסיכום. הנתבעים טוענים שם, כי מרוב שיהיה רצון לתת פיצוי לנדקרים, וההכרה כי הדוקר יתקשה בתשלומו, ימצא עצמו בית המשפט ביצירת "חוק רע" והנתבעים יתחייבו בפיצוי שנפסק. טענה זו לא רק עולה בקנה אחד עם הטענה, שקודם "מסומנת" תוצאת פסק-הדין, ורק לאחר מכן, "ימצא" בית המשפט את הנימוקים המשפטיים, כדי לבסס מסקנתו, אלא יש בה לרמוז, כי מתוך שבית המשפט מבקש להגיע לתוצאה מסוימת, נעלם ממנו הביסוס המשפטי עד כדי התעלמות ממנו, ואולי אף "התאמה מאומצת מלאכותית" של הדין, ובלבד שתתקבל "התוצאה הצודקת". על טענה זו רצוי להשיב ובאופן ברור. מסקנת בית המשפט, אינה נקבעת בחלל ריק. שופט היושב בדין, חזקה עליו שבאמתחתו מצוי הידע המשפטי הנדרש, לפחות לצורך תחילת שמיעת התיק. לצידו של ידע זה, מתבררות העובדות ונשמעות הטענות המשפטיות. בכלל השיקולים, ראוי ורצוי, כי בית המשפט יתחשב גם בפתרון הרצוי. אין להיבהל או להירתע משיקולי צדק, סבירות, הגינות וכד'. כך למשל, אחריות של רשות שלטונית ברשלנות, לגבי קיומה של חבות, יכול שתקבע על בסיס מדיניות, וזו תקבע גם בהתחשב בשיקולים כגון אלה (ראה פס"ד לוי, שם בעמ' 66 - ב). עקרונות אלה, אינם זרים לשיטת המשפט, הם חלק ממנה. אולם במקום, שאין הדין מתיר להגיע לתוצאה "הרצויה", חזקה על בית המשפט, שלא יעשה כן. כאשר בעלים של עסק מנהלים אותו באופן רשלני, יהיה זה "חוק רע", אם בית המשפט ימנע מלקבוע אחריותם, במיוחד במקום בו התנהגות אחראית, אחרת יכולה היתה למנוע תוצאות כה קטלניות. אשר על כן אני קובעת, כי עוולת הרשלנות כלפי נתבעים אלה הוכחה. חובת משטרת ישראל - פיקוח או שליטה על מהלך האירועים: 19. השאלה הנוספת היא, אם הוכחה עוולת הרשלנות גם כלפי המשטרה. התובעים ובמיוחד הנתבעים טוענים, כי בהסתמך על ההלכה בפס"ד לוי (ע"א 915/91 פ"ד מח(3) 45, להלן: פס"ד לוי)) חייבת המשטרה בנזקי התובעים, לפחות בשיעור ניכר. הנתבעים לא טענו, כי המשטרה לא ערכה בדיקות מספיקות באזור "עמק האלכוהול" (ראה סעיף ה4 לסיכומיהם). כמו כן, לא הועלתה טענה בדבר אי קיומן של נורמות התנהגויות מספיקות כלליות של המשטרה. הטענה היא, כי המשטרה לא נתנה הוראות בטיחות ספציפיות לעסק, ומבחינה זו מדובר ב"רשלנות שבמעשה", פעולה ספציפית מיוחדת, שלגביה ניתן להחיל את הקרטריונים של עוולת הרשלנות. הנתבעים טוענים אפוא, כי "מעצם תפקידה המיוחד וחבותה כמי שפיקחה על פעולות הפאב/מועדון וכמי שנתנה לו הוראות פעולה מיוחדת", הרי שהחלק הארי באחריות רובץ על המדינה (סעיף ה2 לסיכומיהם). התובעים טוענים, כי עיקר אחריותה של המשטרה הוא בכך, שהמשטרה בחרה לעצום עיניה ולהתעלם מן העובדה, כי במקום התנהל דיסקוטק ולא פאב, ולמרות זאת לא דרשה מילוי תנאים, שפורטו לאחר האירוע. עוד התרשלה המשטרה בכך, שלא חייבה את הנתבעים להגיש בקשה לניהול העסק ברשיון, ומשלא עשו כן, היה עליה לנקוט בהליך של סגירתו. לכן, יש לקבוע, לעמדתם, כי המשטרה לא פיקחה על רשיונות ניהול העסק, ואי אכיפתם של התנאים המיוחדים שנקבעו על-ידה. 20. נראה לי, כי יש לחזור ולעמוד על ההבחנה המתבקשת לגבי אופי הפעילות השלטונית, שלגביה נטענת קיומה של אחריות. פעולות בעלות אופי שלטוני ניתנות לסיווג בין של פעולות פיקוח לבין פעולות הכוללות בעיקר שליטה על מהלך האירועים. עמדתי על ההבחנה האמורה, תוך הפניה לפס"ד לוי, בע"א 4758/98 (אורנים סיילנסר בע"מ נ' מ"י ואח', עותק צורף לסיכומי המדינה). כן ראוי לחזור ולהפנות למאמרו של י' דותן/ אחריות בנזיקין של עובד הציבור המפעיל סמכויות של שיקול-דעת, משפטים, כרך טו, תשמ"ה1985- עמ' 245). כאשר מדובר בסיטואציה שבה השליטה הישירה בהליך היא של המדינה, הרי חבותה, יכול שתתברר בדומה לכל מעוול פוטנציאלי אחר. לעומת זאת, כאשר הקשר בין הרשות השלטונית לאזרח מתמצה בפיקוח בלבד, קשה יותר, אם בכלל, להטיל חבות על הרשות (פס"ד לוי, שם בעמ' 69 - ד). כאשר מדובר באפשרות האחרונה, אזי תקבע האחריות על-פי שיקולים שונים של מדיניות ואיזונים (ראה שם, בעמ' 69 ה-ו). כדי שתתקיים חובת זהירות צריך להוכיח "צפיות", "שכנות או "קרבה" וכן מסקנה משפטית כי הוגן, צודק וסביר להטיל חובת זהירות נורמטיבית דווקא על הגוף המפקח, ולשחרר או להמעיט במידה ניכרת מאחריותו של בעל השליטה המלאה. הבהרתי שם, בפס"ד אורנים סיילנסר, שכאשר מדובר באחריות בגין מחדל, וכאשר הנזק שנגרם, הוא בעיקרו נזק כלכלי, שנגרם על-ידי מי שיכול לבטח את עצמו כנגד תוצאות הסיכון, אזי אין כל סיבה לראות את מערכת היחסים שבין השלטון לאותו פרט, כיחסי "שכנות" לצורך הטלת האחריות לנזק שנגרם. 21. כאמור, הנתבעים לא טענו, כי המשטרה לא ערכה בדיקות מספיקות באזור "עמק האלכוהול" וכן, לא טענו, כי המשטרה לא הפעילה נורמות התנהגויות מספיקות. הטענה היא, שהמשטרה לא נתנה הוראות בטיחות ספציפיות לעסק מסוג דיסקוטק, הגם שידעה בפועל, כי סוג כזה של עסק מתנהל שם. התובעים טענו, שעיקר אחריותה של המשטרה הוא בכך, שהמשטרה התעלמה מן העובדה, שבמקום מתנהל דיסקוטק ולא פאב, ולמרות זאת לא דרשה מילוי תנאים, שפורטו לאחר האירוע. עוד טענו התובעים, כי על המשטרה היה לחייב את הנתבעים להגיש בקשה לניהול העסק ברשיון, ומשלא עשו כן, היה עליה לנקוט בהליך של סגירתו. אין אפוא מחלוקת, כי ככל שמדובר בתפקיד הפיקוח של המשטרה, לא נטענה רשלנות וגם לא הוכחה. השאלה הנותרת היא, אם לגבי אותן פעיליות שהיה למשטרה "שליטה על מהלך האירועים", לא הפרה היא את חובת הזהירות המוטלת עליה. השאלה היא, מהם אותם אירועים רלוונטיים ואם אמנם היתה למשטרה שליטה עליהם. עוד קודם שנשיב על השאלה הנ"ל, ראוי לאבחן את הנסיבות בענייננו, מהנסיבות שהיו בסיס להלכות אחרות שהוזכרו, ולאות אם יש בהן לסייע במתן תשובה לשאלה. 22. המקרה שהוזכר על-ידי התובעים, פס"ד ר.ג.מ. מרט ואח' נ' מ"י ואח' (ע"א 126/85 פ"ד מד(4) 272), אין בו לסייע לטענתם. בפס"ד זה נמצאה המדינה חייבת גם בחובת זהירות קונקרטית, מכוח פעולה שביצעה המשטרה במישור הפרטי - חיבור מערכת האזעקה לתחנת המשטרה - פעולה שלא הייתה חייבת לנקוט בה, והיא עשתה כן, על סמך הסכמה ולא על-פי הדין. אלמלא הסכימה לכך המשטרה היה שם על בעל המלטשה להתקשר לחברה פרטית אחרת (ראה שם, בעמ' 279 - ה-ז). פסק-הדין שהוזכר על-ידי הנתבעים ת"א (מחוזי - ת"א) 1715/89 (המנוח אלברט בן חיים ז"ל ואח' נ' מ"י ואח', פסקים מחוזיים תשמ"ה א' 353), ניתן על-ידי כבוד השופטת סירוטה), ייתכן שיהיה ישים לענייננו, לפחות על דרך ההשוואה. שם הוכרה אחריותה של המדינה למותו של אסיר אחר, ונקבע גם, שהאסיר האחר היה בבחינת "שור מועד", מאחר שהשתתף בעבר בקטטות. דקר ואף נדקר. אחריות של המדינה על אסירים בבתי כלא, אינה רק אחריות פיקוח, היא בהחלט גם אחריות של בעל שליטה. אחריות של המשטרה בקשר לניהול עסק ברשיון, ניתן לומר שבעיקרה היא אחריות פיקוח, ורק במידה מסוימת, מהווה כלי עזר לרשות המקומית האחראית על הסדרת רישוי עסקים בתחומה. באופן דומה, ניתן גם ללמוד מ ע"א 4704/96 (מקרין נ' נציבות בתי הסוהר, תקדין עליום 98(2) 248, 251), שענייננו, אחריות המדינה לגבי תקיפת עורך-דין על-ידי לקוחו העצור. יש רק להדגיש, שבמקרה האחרון, נדחתה גם טענת החבות נגד המדינה. 23. בענייננו, השאלה היא, אם היו במעשי המשטרה כדי להצביע על היות המשטרה - ולו באופן חלקי - גורם הסיכון הישיר לנזק שנגרם, במובן זה, שהמשטרה ידעה שבמקום מתנהל דיסקוטק ולמרות האמור, גם לאחר שהוגשה הבקשה לרשיון וציין שם, שמדובר בעסק מסוג פאב, לא עמדה על העובדה, שבפועל מתנהל שם דיסקוטק. בין הצדדים קיימת מחלוקת, אם אמנם ידעה המשטרה שבמקום מתנהל דיסקוטק, ללא רשיון. המדינה ערה לעובדה, כי עוד בדוחות שנערכו על-ידי המשטרה בשנת 92' צוין, כי במקום מתנהל "דיסקוטק", אלא שלטענתה, אין ללמוד משימוש במונח זה דבר. אין לקבל טענה זו. מעיון בעובדות שפורטו בפסק-דין זה עולה, כי כבר בשנת 92' ציינה המשטרה בדוחות שנערכו על-עדה כי במקום מתנהל עסק של דיסקוטק (ראה סעיף 6 של פסק-הדין), ואם ניתן לומר שעורך הדו"ח לא דייק בלשונו, הרי שחזקה על המשטרה, כי משהחליטה להגיש כתב איום, הקפידה מאוד עם נוסח האישום. בכתב האישום נרשם כי מנוהל עסק של דיסקוטק, ללא רשיון והנתבעים אף הורשעו בעבירה זו. לפיכך, יש לקבוע, כי בפועל ידעה המשטרה בעת הגשת הבקשה לרשיון (23/11/92), כי שלושה ימים קודם לכן (20/11/92) התנהל במקום דיסקוטק, ולכן סביר היה להניח, כי גם עובר למועד הגשת הבקשה, עדיין נוהל במקום דיסקוטק. 24. השאלה הנוספת היא, אם בנסיבות אלה, ולמרות אופן הגשת הבקשה - בקשה לניהול פאב - חובה היתה על המשטרה לחזור ולברר את מהות העסק המתנהל במקום, ולהתנות תנאים ברשיון התואמים לאותו סוג של עסק המתנהל במקום בפועל. נראה לי, כי התשובה לשאלה אינה פשוטה. הגם שראוי היה, שהמשטרה תפעיל סמכויותיה ביתר שאת, לגבי ניהול עסקים ללא רשיון, במיוחד מן הסוג הנדון - פאב/דיסקוטק - הרי שעיקר יוזמת הפיקוח לגבי עסקים צריכה להינקט על-ידי הרשות המקומית. ועוד, דרישה מן המשטרה להפעיל את סמכות השליטה הישירה הנתון לה, עלול לפגוע או לצמצם את זכויות היסוד של הפרט. אם אמנם מבקשים אנו להדגיש את זכויות היסוד של הפרט לחופש העיסוק, להגנה על הפרטיות וכד', הרי שראוי אולי שלא להטיל חובות יתר של פיקוח על המשטרה, שהרי הטלת חובות כאלה, עלולה להתפרש, כצורך ב"הגנת יתר" על הפרט במימוש זכויות יסוד אלה,. "הגנה" כזו, יותר משיהיה בה להגן, יהיה בה כדי להגביל ולכבול. משטרה שיש לה סמכויות פיקוח על הפרט, עד כדי בדיקה ובחינה אם הבקשה לרשיון תואמת בדיוק לעסק המנוהל בפועל, בין טווח עסקים אפשריים, עלולה לשלול את זכותו של הפרט להחליט איזו סוג עסק יבקש לנהל במקום, וגם עלולה להניח, שהפרט, מלכתחילה אינו אמין. יחד עם זאת ולמרות האחריות העיקרית המוטלת על הנתבעים, אין לדעתי לשחרר את המשטרה מכל חבות, במיוחד לאור הנסיבות הספציפיות של מקרה זה. אין להתעלם, מחובת העשיה הישירה המוטלת על המשטרה, כמי שצריך לפקח ולהתנות את התנאים המתחייבים לסוג העסק המתנהל במקום, במיוחד כאשר למשטרה "ידיעה" בפועל על סוג העסק המופעל במקום, חבות זו של המשטרה, הגם שמצומצת היא בשיעורה - ולדעתי אינה חורגת מעל 10% - חבות ישירה היא של נתבעת זו. אין להסכים, כי המשטרה שבכוחה ובחובתה לקבוע את התנאים לניהולו של העסק, תסתפק בעבודה פורמלית של בדיקת סוג הרשיון המתבקש, וצירוף טופס התנאים המתאים, מבי לבדוק אם קיימים דו"חות ביקור במקום או תלונות מסוג אחר. במקרה זה, היו ביקורות חוזרות ונשנות במקום. המשטרה ידעה, כי במקום מתנהל עסק ללא רשיון ובמיוחד היתה ערה לעובדה שמדובר בדיסקוטק. גם אם לא היתה עדה לריקודים במקום, הרי שהמשטרה ידעה כי במקום נצאת רחבת ריקודים. במקרה כגון זה, היה מקום להעיר את עיני הרשות המקומית המוסמכת, כי בפועל מתקיים עסק אחר, וכן היה מקום לפרט תנאים מגבילים נוספים הנדרשים לגבי עסק מסוג דיסקוטק. יחד עם זאת, אין לדעתי לחרוג משיעור החבות זו. 25. עוד אבהיר, שלעניין הפעלת סמכות המשטרה לסגור את המקום, לא הוכחה כל רשלנות מצידה. המשטרה צו סגירה הוא סנקציה חמורה ביותר, כאשר יש סכנה ממשית או קרובה לוודאות לשלום הציבור. פרשנותה של סמכות כזו, ביד הרשות המבצעת, ראוי לה שתפורש על דרך הצמצום. יש עוד לציין, כי הסמכות לסגור מקום, מחשש לשלום הציבור, סמכות הנתונה למשטרה בסעיף 78 לפקודת המשטרה, היא בעיקרה סמכות כרשות פיקוח, וראוי לה שתעשה שימוש בסמכות זו על דרך הצימצום. יש גם להדגיש, כי הסמכות להורות על פתיחת בתי עסק וסגירתם, לרבות פיקוח עליהם, נתונה לרשות המקומית, וזו כלל לא צורפה להליך. ועוד, ניתן ללמוד מההליכים האחרים שננקטו נגד בעלי המועדון, כי המשטרה פעלה באופן מאוזן, משנמנעה מלסגור את העסק, קודם לאירוע. כאמור, כבר בנובמבר 92' הוגש כתב אישום נגד ניהול העסק ללא רשיון ונתבקש אף צו סגירה. בית המשפט, על אף שהרשיע את מנהליו, לא הוציא צו סגירה. גם לאחר האירוע, כאשר המשטרה הוציאה צו סגירה, לפי סעיף 78(א) לפקודת המשטרה, הרי שזמן קצר לאחר מכן, בוטל הצו על ידי בית המשפט. יתר על כן, גם אם המשטרה הפעילה שיקול דעת מוטעה בכך שנמנעה מלהורות על סגירת המקום - ואין אני סבורה כך - הרי שלמעט מקרים חריגים, אין לראות בכך בלבד רשלנות מצידה. (ראה על דרך ההשוואה - ע"א 4025/91 צבי נ' קרול פ"ד נ(3) 784, 790). ההלכה בארץ אינה מכירה ברשלנות המבוססת על אחריות מוחלטת, אלא על יסוד האשמה (ראה גם ת"א 438/94 (מחוזי י-ם) צאבר אבו דואבה ואח' מ"י ואח', צורף כנספח לסיכומי המדינה). לפיכך, הפרת חובת הזהירות, במידה שהייתה מצד המשטרה, התייחסה לנושא אחד והוא, התעלמות מסוג העסק שלגביו התבקש הרשיון, והתניית תנאים המתאימים לפאב. 26. לעניין שיעור רשלנותה של המשטרה, יש להפנות לסעיף 6 של פסק-הדין, שם ניתן פירוט לפעולות בהן נקטה המשטרה. פעולות אלה כללו ביקורות חוזרות במקום, דרישות להגיש בקשה לרשיון, ואף יוזמה לנקיטת הליך של סגירת העסק. גם אם המשטרה לא התנתה כבר מלכתחילה את כל התנאים, שפורטו בשלב מאוחר כתנאי להוצאת הרשיון, לא היה בכך כדי למנוע מן הנתבעים לנקוט בצעדים המתאימים הנדרשים. יתר על כן, מי שהגיש בקשה לרשיון, מבלי לגלות את סוג העסק שמבקשים לנהלו, היו הנתבעים. קשה לשמוע טענה, לאי צירוף דרישה לתנאים נאותים, כאשר אין גילוי נאות של סוג העסק. כפי שהובהר, בהשוואה בין חובת האחריות של הנתבעים כבעלים של המקום לעומת אחריותה של המשטרה, יש לראות את הראשונה כגורם סיכון ישיר. זאת ועוד, אילו הקפידו הנתבעים על התנאים הקיימים, גם אז סביר היה להניח, שהאירוע או לפחות התוצאה הקטלנית, היו נמנעים. אשר על כן, יש לקבוע, כי עיקר האחריות מוטלת על הנתבעים, ואילו אחריותה של המשטרה שהופרה, מגעת עד 10% בלבד. הודעת צד ג': 27. משחוייבו הנתבעים בעוולת הרשלנות, ולאור הממצאים והמסקנות שנקבעו בפסק-דין שניתן בתיק הפלילי (ת"פ 33/94), ובהעדר כל טענה, שיש בה כדי לערער מסקנות אלה כלפי מר שחף סיני, הרי שיש לקבל את הודעת צד ג' ולקבוע כי הנתבעים זכאים להשבת כל סכום שחויבו בו. כן זכאים הנתבעים, כי צד ג' יישא בהוצאותיהם ובשכ"ט עו"ד. מאחר שעיקר החזית הייתה נגד בעלי הדין האחרים, ומאחר שנתבע זה נמנע מלפתוח חזית נפרדת, אשר הצריכה דיון נוסף בשאלות שהיו במחלוקת, יועמדו הוצאות משפט ושכ"ט על 2,500 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק-דין זה. התוצאה: 28. אשר על כן, לסילוק מלא וסופי של כל התביעות בשני התיקים שאוחדו, אני מורה כמפורט להלן: א. הנתבעים - שחף סיני, פרטוש יאיר, תמם מרדכי, דולב חברה לביטוח בע"מ וחור באוזון בע"מ - (להלן: הנתבעים), וכן נתבעת מס' 6 - מדינת ישראל, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע צור אלון סך של 120,000 ש"ח נכון ליום 6/9/99 בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% + מע"מ וכן הוצאות רפואיות, לפי הפירוט הבא: 1,500 ש"ח נכון ליום 23/10/94; 450 ש"ח נכון ליום 9/10/94; 300 ש"ח נכון ליום 4/12/96; 1,463 ש"ח נכון ליום 11/8/97; 776 ש"ח נכון ליום 6/10/97; 668 ש"ח נכון ליום 25/3/97; 287 ש"ח נכון ליום 15/3/94. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעים הנ"ל, לרבות מדינת ישראל, ביחד ולחוד, לשלם להוריו של מר ליאור דוידוביץ ז"ל, ויורשיו - דוידוביץ לאה ולאון-אריה, סך של 100,000 ש"ח נכון ליום 6/9/99 בצירוף 15% שכ"ט עו"ד + מע"מ והוצאות רפואיות לענין חווה"ד. ההוצאות שפורטו לעיל, יישאו הפרשי הצמדה בלבד, מיום פרעונם ועד התשלום המלא בפועל. ב. חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין מדינת ישראל היא: 90% הנתבעים - 10% מדינת ישראל. ג. יתרת אגרה אם תחול, יישאו בה, הנתבעים ומדינת ישראל, ביחד ולחוד. מאחר שהנתבעת האחרונה פטורה מתשלום אגרה, אין לחייב את בעל דין האחר בחלקה. ד. ההודעה לצד ג' מתקבלת במלואה. אני מחייבת את מר שחף סיני, להשיב לנתבעים את כל הסכומים בהם חויבו. כמו כן אני מחייבת צד ג' זה, לשלם לנתבעים, באמצעות בא כוחו, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד על 2,500 ש"ח, בצירוף מע"מ כחוק, נכון למועד מתן פסק-דין זה. משפט פליליפיצוייםדקירה