פסק דין : מ ב ו א 1. ביום 17.10.95 נפגע התובע בידו השמאלית ממסור חשמלי עימו עבד בעת שחתך לוח עץ במהלך עבודתו כמרכיב גגות רעפים אצל נתבעת 2. תביעתו לפיצוי בגין נזקיו מופנית כנגד מעבידתו-נתבעת 2, המנהל ובעל המניות העיקרי בה - נתבע 1, מבטחתם-נתבעת 3 ומנהל העבודה באתר הבניה - נתבע 4. השאלות הדרושות להכרעה בתובענה זו נוגעות לאחריותם של הנתבעים ולשיעור האשם התורם של התובע לתאונה עם מסור חשמלי. במידה וימצאו הנתבעים אחראים - אזי יש לקבוע את שיעור הנזק שנגרם לתובע וסכום הפיצוי המגיע לו מהנתבעים. רקע עובדתי 2. התובע יליד 3.5.73, תושב הכפר ליקיא שבנפת רמאללה. על פי עדותו, משנת 1992, עת סיים לימודיו כתלמיד בכיתה י"ב, עיקר עבודתו היתה כמרכיב גגות רעפים, לרבות בניית קונסטרוקציה מעץ להנחת הרעפים. לדבריו, לאתר העבודה היו מובאים לוחות עץ וקרשים באורך של 3,4 מטר, ברוחב משתנה של 5 ס"מ ו- 10 ס"מ, ולעיתים היה צורך בחיתוך קרשים אלה והתאמתם לגג הנבנה, כאשר החיתוך היה נעשה על ידי משור או על ידי מכשיר שכונה ג'קסון. נסיבות האירוע 3. בסעיף 6 לכתב התביעה תאר התובע את התאונה עם מסור חשמלי שאירעה לו כך: "א. בתאריך 17.10.95 או בסמוך לכך, בשעה 14:15 או בסמוך לכך, נתבקש התובע על ידי הנתבע מס' 1+4 ו/או מי מטעמם, לחתוך לוח (מעץ) לצרכי העבודה באמצעות מסור. לצורך כך סופק לתובע לוח+מסור. ב. התובע הניח את לוח העץ על חבית בהתאם להוראות שקיבל מהנתבעים מס' 1+4 ו/או מי מטעמם, והחל לחתוך את הלוח ותוך החיתוך פגע המשור בחבית. כשניסה התובע להרים את הלוח בכדי למנוע את חיכוכו עם החבית נפל לו המסור וחתך את כף ידו השמאלית (להלן: "התאונה עם מסור חשמלי"). בעדותו הראשית נתבקש התובע לתאר כיצד נפגע והשיב כך (פר' עמ' 1, ש' 5 - 15): "עבדנו ברעפים. חסר לנו אז משטחים של 5 ס"מ, ואז ביקש ממני בעל הבית שאחתוך משטח של 10 ס"מ לשני חלקים. למרות שקיימים משטחים של 5 ס"מ במחסן אמרתי לו שייגש למחסן ויביא והוא התעקש שאני אחתוך את המשטחים. כשהייתי במהלך החיתוך של המשטח, כשהגעתי לסוף החיתוך, המשטח היה מונח על חבית, וכדי שהמסור לא יפגע בחבית, התקרבתי קצת ואז פגע בי. ... אורך המשטח 4 מ'. המסור בידי הימנית ובחיתוך כשהמסור מגיע לידי השמאלית אני מזיז את היד אחורנית ושמתי את היד מתחת לקרש על מנת שהחיתוך יהיה ישר ואז נפגעתי". ובחקירתו הנגדית השיב לב"כ הנתבעים (שם עמ' 9)- "אני חוזר ואומר שאני נחתכתי כאשר הייתי בשלב של חיתוך ולא נפל עלי. אמרתי כאשר קיבלתי את המכה את הכלי אני זרקתי, נפל, זרקתי ונפל, זו כוונתי" (ההדגשות שלי - א.פ.). 4. במהלך חקירתו הנגדית התברר כי התובע ביצע את חיתוך לוח העץ תוך כדי שהוא נעזר באחיו, שעבד אף הוא במקום, וזאת בניגוד לגירסאות שונות שמסר קודם לכן, החל מכך שביצע את הניסור לבד (פר' עמ' 10-9) ועד להשתתפות חלקית של אחד משני אחיו (שם, עמ' 10 ש' 9), עד כי הודה שאחיו סייע בידו על ידי החזקת לוח העץ, תחילה בקצהו האחד (שם, שם, ש' 15), ומשהתקרב לקצה זה במהלך הניסור, עבר אחיו והחזיק בקרש מקצהו האחר - זה שנחתך כבר (שם, שם, ש' 23). 5. ב"כ הנתבעים ביקשה לראות, בגירסאותיו האחרונות של התובע, משום הודאת בעל דין ועל כן כי הנתבעים אינם אחראים לתאונה עם מסור חשמלי שאירעה לתובע. לחיזוק עמדתה היפנתה ב"כ הנתבעים את בית המשפט לכך כי המשור החשמלי שעימו עבד התובע היה תקין לחלוטין, על פי הודאת התובע, וכי היו לו שני מגינים - עליון ותחתון - כאשר המגן התחתון הינו מגן קפיצי הסוגר על כל היקפו של המשור לרבות על דיסקית החיתוך בעלת הלהב המשונן, ורק בעת תחילת העבודה נפתח המגן התחתון באופן חלקי כך שדיסקית החיתוך גלויה רק כאשר המשור מופעל ומבצע עבודות חיתוך (ראה נ / 1 - נ / 3 צילומי המסור לרבות המגינים). 6. לאחר שבחנתי את כלל התיאורים שמסר התובע לנסיבות אירוע התאונה עם מסור חשמלי, ועל אף שאני דוחה טענתו של התובע ובא כוחו, כי מסר מספר גירסאות כיוון שהיה מבולבל במהלך עדותו עקב אישפוזה של בתו בבית החולים, סבור אני כי אין בהבדלים שנתגלו בגירסאות שמסר התובע, משום סתירות מהותיות עד כדי דחיית התובענה. הנתבעת גם לא העלתה גירסה חלופית לאירוע התאונה עם מסור חשמלי. לפיכך הנני קובע כי התרחשות התאונה עם מסור חשמלי ביום 17.10.95, אירעה באופן הבא: על פי בקשת מעבידו, או מנהל העבודה במקום, במסגרת עבודתו, התבקש התובע לחתוך לוח עץ שרוחבו 10 ס"מ לשניים. התובע הניח את לוח העץ על גבי חבית שהיתה במקום, ובשעה שאחיו אוחז בקצה אחד של הקרש על מנת לייצב את פעולת החיתוך, החל לנסר את הקרש לאורכו באמצעות המשור החשמלי, בעל שני המגינים, שהועמד לרשותו לביצוע העבודה. משסיים התובע לנסר מרבית הקרש, עבר אחיו והחזיק את הקרש מצידו שכבר נחתך, והתובע המשיך בפעולת הניסור. כאשר הגיע התובע לחלקו האחרון של הקרש, אשר היה מונח על החבית, ביקש התובע מאחיו כי ישחרר אחיזתו בקרש מאחור על מנת לאפשר לתובע להרים מעט את הקרש באוויר ולהשלים את פעולת הניסור. בנקודה זו העביר התובע ידו השמאלית מתחת לקרש ולמשור, מתוך כוונה לייצב הקצה של הקרש בעצמו ולהשלים את חיתוכו הישר. בשלב זה, כאשר דיסקית המשור מסתובבת ונעוצה בקרש לצורך סיום פעולת החיתוך, ומטבע הדברים אינה מוגנת על ידי המגן התחתון, פגעו שיני המשור המסתובב בכף ידו השמאלית של התובע, שהחזיקה בקרש מתחתיו ובקו חיתוך המשור, והתובע נפגע באצבעותיו ובכף ידו. האחריות 7. התובע טוען לאחריות מעבידיו על פי עוולת הרשלנות והעוולה של הפרת חובה חקוקה. עוולת הרשלנות 8. על מנת לקבוע אחריות בעוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), יש להשיב על שלוש שאלות: האחת - האם הנתבעים חבים חובת זהירות כלפי התובע. התשובה לשאלה זו מצוייה במבחן הצפיות, הכולל בתוכו שני היבטים: ההיבט העקרוני - קיומה או העדרה של "חובת הזהירות המושגית", וההיבט הספציפי - קיומה או העדרה של "חובת הזהירות הקונקרטית". השניה - האם הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם. השלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113, 122). חובת זהירות מושגית 9. אין חולק כי בין מעביד לעובד קיימת חובת זהירות מושגית. בע"א 663/88 שריזאן נ. לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז (3) 225, 229 נאמר - "נראה שהיום אין עוד צורך לבחינת עצם קיומה של חובת זהירות מושגית בין מעביד לעובד. חובה זו מוכרת יפה בפסיקה עניפה ועקבית". במקרה דנן נפגע התובע תוך כדי עבודתו אצל מעבידתו ועל כן אין ספק כי קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין התובע לבין מעבידיו. חובת הזהירות הקונקרטית 10. חובת הזהירות הקונקרטית, כחובת הזהירות המושגית, נבחנת אף היא על פי מבחן הציפיות. השאלה במקרה זה היא: האם מעבידיו של התובע חבים חובת זהירות ספציפית כלפי התובע בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, בגין הנזק הספציפי שהתרחש. שאלה זו נבחנת בשני מישורים: הראשונה - האם האדם הסביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי - זוהי "הצפיות הטכנית", והשניה - בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית - האם האדם הסביר צריך היה, כענין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק - זוהי הצפיות הנורמטיבית ( ענין ועקנין, שם, עמ' 125 - 126). עוד נאמר בענין ועקנין הנ"ל, (שם, עמ' 126 - 127) כי- "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. החוק מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית, ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו". בענין שלפנינו תישאל השאלה, האם יכול היה המעביד לצפות את האירוע שהתרחש לתובע, היינו פגיעה באצבעותיו ובכף ידו השמאלית, בנסיבות בהן בוצע ניסור לוח העץ על פני חבית שהיתה באתר הבניה; והאם צריך היה המעביד לצפות אירוע זה. ובמילים אחרות: האם ניסור לוח עץ ברוחב של 10 ס"מ לאורכו במשור חשמלי על גבי חבית, הינה פעילות המשתייכת לפעילויות הפשוטות והרגילות שאינן מצריכות אמצעי מיגון ומיומנות מיוחדים ואשר הסיכון בגינם הינו סביר ואינו מטיל חובת זהירות קונקרטית, או שהמדובר בפעילות המסווגת כמסוכנת המעלה סיכון בלתי סביר והמצריכה כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע הסיכון ובאם אלו לא ננקטו כי אז יש מקום להטיל אחריות על המעביד. 11. ב"כ התובע מנה בכתב התביעה וסיכומיו רשימה של אחד עשר טענות אשר לדעתו התרשלו בהן מעבידיו של התובע והביאו לפגיעה. ביניהן מנה טענות בגין ליקויים במשור, אי בטיחותו, או כי לא הדריכו את התובע באשר לסיכונים הכרוכים בעבודה אותה ביצע, לא הנהיגו שיטת עבודה בכלל או שהנהיגו שיטת עבודה לקויה ומסוכנת ועוד. 12. ב"כ הנתבעים ביקשה כי בית המשפט יקבע כי במקרה דנן אין מקום לקבוע חובת זהירות ספציפית של המעביד כלפי העובד, בנמקה זאת בכך, כי התובע הודה שהוא זה שהניח את ידו מתחת לקרש אותו ניסר, תוך כדי ובמהלך פעולת המשור. התובע אף הורה לאחיו, שהחזיק בקרש, לעזבו, ובמקום להפסיק פעולת המשור ולהעביר החלק הבלתי מנוסר מעברה של החבית ולהמשיך משם את פעולת הניסור, הרים הקרש באויר וניסה להשלים פעולת הניסור באויר, וכל זאת מפני שניסה לסיים את העבודה במהירות. עוד נטען על ידי ב"כ הנתבעים, כי סכנת הפגיעה מסכין משור מופעל הינה בגדר "סכנה רגילה" לעובד העוסק בניסור עצים לשם בניית קונסטרוקציות עץ לגגות רעפים, ובמיוחד לתובע שהינו בעל נסיון ועובד מקצועי. עוד נטען, כי במקרה דנן נקט המעביד באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע הסיכון, על ידי זה ששכר עובדים מקצועיים לעבודה, כתובע עצמו, וכן דאג שהמסור יהיה ידני, תקין ובעל שני מגינים - עליון ותחתון. 13. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, סבורני, כי המסקנה היא, שאדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות כי בהנחת קרש מעץ על חבית לשם ניסורו במשור חשמלי וכאשר המדובר בקרש שכל רוחבו הוא 10 ס"מ בלבד, וזאת מבלי לספק לעובדו משטח עבודה ראוי ומותאם לניסור קרשים שכאלה במשור חשמלי, יכול הדבר להביא לפגיעה בגופו של מי שעוסק במלאכת הניסור ולגרימת התרחשותו של הנזק כפי שאירע, אף אם המדובר בעובד מקצועי ומנוסה כתובע ובמסור תקין ומוגן. לפיכך, לדעתי, חלה במקרה דנן חובת זהירות קונקרטית על הנתבעים. הפרת חובת הזהירות 14. לא בכל מקרה תוטל אחריות על המזיק, אף אם בית המשפט הגיע למסקנה כי חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית. אין דינו של בעל חובת זהירות כדין מבטח, החייב בהטבת הנזק יהא מקורו אשר יהא (ע"א 485/60 ברמן ואח' נ' מרזיוף, פ"ד טו 1913, 1918) . חובתו של המזיק היא לנקוט באמצעי זהירות סבירים, והאחריות מוטלת רק באם לא נקט אמצעים אלה. בע"א 145/80 הנ"ל, בעמ' 131 נאמר על ידי כב' השופט ברק (כתארו אז) כדברים האלה: "מזיק החב חובת זהירות קונקרטית לניזוק אינו אחראי כלפיו בכל מקרה שבו בשל התנהגותו של המזיק נגרם נזק לניזוק... חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלה. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אוביקטיביות המגולמות באימרה כי על המזיק לנהוג כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות הענין...". בית משפט אמור לשקול מה הם האמצעים הדרושים למניעתה של אותה סכנה בהתחשב בגודלה וזאת על רקע האינטרס הציבורי תוך איזון בין האינטרס של הפרט הניזוק לבטחונו האישי, לבין האינטרס של המזיק לחופש פעולה. כפי שנאמר בפס"ד ועקנין הנ"ל בעמ' 131 - "השאלה אינה מהו האמצעי שמבחינה פיזית מונע נזק אלא השאלה היא מהו האמצעי שיש לדרוש כי יינקטו אותו בנסיבות הענין". ובע"א 429/82 , מ"י נ' סוהן, פ"ד מב(3) 733, בעמ' 742 מוסיף כב' השופט ברק כי - "אמצעי הזהירות עצמם הם פונקציה של האפשרויות הסבירות העומדות לרשותו ושל נתונים נוספים העשויים לא פעם להביא לידי כך שאפילו קיימת חובת זהירות אין היא אפשרית בנסיבותיו של מקרה ספציפי". מה הם אותם אמצעי זהירות שהיה על נתבעת 2 לנקוט על מנת להבטיח את עובדיה בעת עיסוקם עם משור חשמלי לשם חיתוך קרשי עץ? לדעתי, בנסיבות הענין, המדובר בשני אמצעי זהירות עיקריים - גידור המשור החשמלי והעמדת משטח עבודה בטוח לעובד. גידור חלק מסוכן במכונה 15. סעיפים 37 (4) ו39- לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל - 1970, קובעים כי יש לגדר לבטח כל חלק מסוכן במכונה שאינו מנוע ראשי או ממסרת, או להתקין בו התקן שמונע באופן אוטומטי מהמפעיל מלבוא במגע עם אותו חלק. אין חולק כי משור חשמלי, בעל דיסקית, שנועד לחיבור ומסתובב במהירות גבוהה הינו חלק מסוכן הנדרש לגידור (והשווה: ת.א. (י-ם) 529/94 פרידמן נ' פרידמן ואח', תק-מח, 96 (3) 1845). 16. האם בענייננו גודר המסור כנדרש? בכתב תביעתו מעלה התובע כאחת מעילות התביעה כנגד הנתבעים את הטענה כי אלו התעלמו ממצבו המסוכן ו/או הפגום ו/או הלקוי של המשור. אולם בשלב הראיות לא הועלתה טענה זו שוב ויותר מכך, התובע אף לא ציין בעדותו, בשום שלב, שדבר כלשהו במשור היה פגום או לא תקין והפריע לו בעבודת הניסור. בחקירתו הראשית נשאל התובע פעמיים (עמ' 2 לפר') על ידי בא כוחו לענין תקינות המשור והתובע לא טען כי היה איזה שהוא פגם או אי תקינות במשור או בעבודה עמו אלא תאר באופן כללי את המשור. 17. ב"כ הנתבעים שאלה בחקירתה הנגדית את התובע לענין המיגון שיש למשור ונענתה, כי למסור ישנו מגן עליון וכן מגן תחתון שעולה כלפי מעלה כאשר המסור בפעולה על הקרש, כמו כן שוב תיאר התובע באופן כללי את אופן פעולת המשור בלי להזכיר אף לא ברמז ענין או חלק במשור שאינו תקין או פגום (פר' עמ' 8). 18. מכל האמור לעיל לומד אני כי לא היה כל פגם במשור או בתקינותו. כמו כן לא היה כל פגם בתקינות המגינים הן העליון והן התחתון, ולכן טענה זו של פגם בתקינות המסור לא הוכחה וניתן להסיק כי המשור גודר כהלכה על פי דרישות הדין (ראה נ1/ - נ3/). העמדת משטח עבודה בטוח 19. בע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 372, בע"מ 376 נאמר כך: "המעביד חייב לנקוט בצעדים סבירים כדי למנוע מן העובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, במיוחד חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי להרחיק את הסכנות להן ניתן לצפות מראש בשל אופי העבודה ואופי המקום בו מתבצעת העבודה. מאידך גיסא, יש ונותרות סכנות שאין אפשרות לסלקן הנובעות מאופי העבודה כשלעצמה". כאמור לעיל, ביצע התובע את ניסור קרש העץ על גבי חבית שהיתה באתר העבודה. לא נטענה טענה כלשהי על ידי הנתבעים כי התובע לא היה צריך לחתוך העץ על גבי החבית או כי סופק לו משטח עבודה אחר. האם הפרה המעבידה את חובת הזהירות בה היא חבה כלפי עובדה בכך שלא סיפקה לתובע סביבת עבודה בטוחה עם המשור שהינו מכשיר מסוכן ולא הזהירה אותו על הסכנות הכרוכות בעבודה בדרך בה הוא עבד? 20. לדעתי, על הנתבעת היה להסדיר משטח עבודה ראוי, בטוח ויציב, בניגוד לחבית, ובו מותקנים אמצעי בטיחות לאחיזה בקרש המיועד לחיתוך, או כל משטח או מתקן אחר, המונעים ממפעיל המשור את הצורך בהושטת ידיו לצורך תפיסת הקרש, וסיום ניסורו בידיו של התובע. להערכתי, משלא סיפקה המעבידה משטח עבודה בטוח, הנהיגה הנתבעת שיטה עבודה בלתי בטיחותית ועל כן נאלץ התובע לעשות פעולה מסוכנת בלא שסופקה לו סביבת עבודה בטוחה ומשטח עבודה יציב ומותאם לסוג הפעולה שנדרשה. אילו היתה הנתבעת נוקטת בפעולות אלו סביר להניח כי התאונה עם מסור חשמלי היתה נמנעת. משלא ביצעה זאת יש בכך משום הפרת חובת הזהירות. סבור אני כי במקרה זה האינטרס לבטחון של הפרט גובר ועל הנתבעת היה לספק לעובד משטח עבודה יציב ובטוח למניעת סכנת הפגיעה בגופו של העובד על ידי המשור החשמלי. בע"א 211/63 כתון נ' קלפר, פ"ד יח (1) 563, 505 נאמר כי - "החוק בא להגן על עובדים מכל הסוגים ובכל המצבים - זהירים ובלתי זהירים, ערים ועייפים, מנוסים וטירונים, זקנים, צעירים ונשים, בריאים וחולניים ואף נרפים, מרושלים ופוחזים בכלל. כל עוד שניתן לחזות באופן סביר מראש כי עובד (ולאו דווקא עובד "סביר") עלול להיפגע ע"י מגע עם חלק מכונה הנמצא בתנועה או בשימוש....." על כן דעתי היא כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהיה עליה לנקוט. הקשר הסיבתי לגרימת הנזק 21. התנאי השלישי והאחרון לקביעת אחריות ברשלנות היא כי מעשהו של המזיק, אשר הפר חובתו כלפי הניזוק, גרם לניזוק נזק. במקרה דנן, הפרת החובה מצד הנתבעת מלספק משטח עבודה ראוי, בטוח ויציב, היא הסיבה העובדתית העיקרית לקרות הנזק לתובע, שכן אלמלא הופרה חובה זו הסיכוי כי הנזק היה נמנע גדול מהסיכויי כי הנזק היה מתרחש. הפרת חובה חקוקה: 22. בסעיף 13 (יא) וכן בס' 14(א) ו-(ב) לכתב התביעה טען ב"כ התובע כי הנתבעת הפרה הוראות הקבועות בפקודת הבטיחות בעבודה ובתקנותיה, מבלי לציין הסעיף הרלוונטי בחיקוקים אלו, וחזר על כך גם בסיכומיו. בתקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 נאמר כי אם "הועלתה בכתב הטענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה". תקנה זו אשר תוקנה רק בשנת תשנ"א, הגיונה בצידה: על הנתבעת לדעת בפני אלו טענות היא עתידה לעמוד ולהתגונן מפניהן, תחילה בכתב ההגנה ולאחר מכן במהלך המשפט, הן בעל פה והן בדרך של הבאת עדים. משלא ציין ב"כ התובע החיקוק אליו התכוון בכתב הטענות ואף לא הביא החיקוק לידיעת בית המשפט והצד שכנגד בשלב הסיכומים, יתעלם בית המשפט מטיעון זה. הדבר מעיד בעד עצמו . 23. בכתב התביעה, בסעיף 12, טען ב"כ התובע כי יש להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעת כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין. בסיכומיו נזנחה טענה זו. על כן אין להרחיב בנושא זה. אציין רק כי במקרה זה לא חלים שלושת התנאים יחדיו הנדרשים בסעיף 41 הנ"ל על מנת להעביר נטל ההוכחה מהתובע לנתבעת. אשם עצמי תורם 24. ב"כ התובע טען כי התובע פעל כפי שהינחה אותו מנהל העבודה וכי נהלי העבודה הם שהיו מסוכנים, לקויים ולא בטוחים, וכי לא הזהירו אותו מפני הסיכונים הכרוכים בשימוש במשור ועל כן כל האחריות הינה על כתפי הנתבעת ואין להטיל עליו אשם תורם. 25. ב"כ הנתבעים טענה בסיכומיה שיש ליחס לתובע רשלנות תורמת ברמה גבוהה המגיעה כדי 100% . הסיבות אותן מונה ב"כ הנתבעות הן - 1. מקצועיותו של התובע - שהינו עובד ותיק ומקצועי שביצע אותה עבודה פעמים רבות בעבר והסיכונים בה ידועים לו היטב. 2. תקינות המשור בו עבד ואמצעי ההגנה שהותקנו בו ופעלו כנדרש בחוק בעת העבודה עמו. 3. עדותו לענין דרך הפעלת המשור בשל רצונו לסיים במהירות את העבודה. 26. החובה להוכיח רשלנות תורמת מוטלת על הנתבעת (ע"א 227/67 אמסלם נ' כץ, פ"ד כב (1) 313, 329; ע"א 49/77 טננבוים נ' גיטר ואח', פ"ד לב (3) 185). אימתי רשלנות התובע היא בגדר אשם עצמי תורם שיש לראות בו אחד מהגורמים שהסבו את הנזק? בע"א 57/56 מורדקוביץ נ' מנחם, פ"ד יא 602, 605 נאמר - "מהו המבחן שאפשר לקבוע על פיו אם רשלנותו של התובע היתה אף היא אחת מן הסיבות שגרמה לתאונה עם מסור חשמלי? נראה לנו כי בני סמך נמנו וגמרו כי מבחן זה כפול הוא. ראשית, הפרת חובה מטעם התובע כלפי הנתבע ... אך קיומה של חובה כלפי הנתבע אינה תמיד המבחן למציאותה של רשלנות תורמת, ומכאן בא המבחן השני, היינו: העדר זהירות סבירה מטעם התובע להגנת עצמו ולשמירה על רכוש. במקרה המגלה נתונים אלה אומרים לו לתובע כי היה בידיו להמנע מן התאונה עם מסור חשמלי אילו נקט אמצעים שאדם סביר היה נוקטם באותן נסיבות והואיל ולא עשה כן, הרי הוא שותף לנזק, כלומר הנזק הוא תוצאה גם של משגהו שלו. לענין קיומו של אשם עצמי תורם עלינו לבחון אם נהגה המערערת - הניזוקה - כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה או שמא היה בהתנהגותה משום העדר זהירות סבירה בהגנה על עצמה". המבחן שעל פיו יש להכריע כאשר מבקשים לחלק את האחריות בין המזיק לבין הניזוק הוא מבחן "מידת האשמה", כאשר בית המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד. מידת האשמה המוסרית עולה בעיקרה מתוך בחינת התנהגותם של הנוגעים בדבר במקרה הקונקרטי אשר נדון בפני בית המשפט. אולם, יקרה לא אחת, כי לצורך הערכת מידתה ומשקלה של האשמה המוסרית ייזקק בית המשפט גם למבחן חיצוני, המפנה אל רמתו של האדם הסביר (ע"א 316/75 שור ואח' נ' מדינת ישראל , פ"ד לא (2) 299, 305; ע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 372, והאסמכתאות המובאות שם). בחינה כמתואר איננה בגדר מדע מדוייק אלא היא מושתתת בהכרח על שקילתו של הנכון והצודק לפי מיטב הערכתו ושיקולו של בית המשפט לאור נסיבותיו של כל מקרה ומקרה (ע"א 316/75 הנ"ל, שם, שם). בפסיקת בית משפט עליון השתרשה ההלכה כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה בה נפגע עובד יש לדקדק דווקא עם המעביד בנוגע להטלת האחריות ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנות שגרמה או שתרמה לפגיעה (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לו (2) 592, 603). אולם במה דברים אמורים? כאשר מדובר בהגנה מיוחדת שלה נזקק העובד לצרכי עבודה, כגון התקנת מגן או גידור למכונה (ע"א 448//87 המרמן נ' עיד, פ"ד מג (3) 810); ו/או הדרכה לשיטת עבודה ופיקוח יעיל (ע"א 171/56 גרייף נ' מגן צ'טווד בע"מ, פ"ד יא 1051), או הוראות מיוחדות שעל המעביד ליתן לעובד על מנת למנוע פגיעה. אך יחד עם זאת לא נאמר כי בכל מקרה אין לייחס לנפגע אשם עצמי תורם. ברי, כי כאשר המדובר בפעולה פשוטה לכאורה, שכל פועל בלתי מקצועי מבצע כפעולה יומיומית ואינו נזקק להוראות כלשהן מאת המעביד, או כאשר התנהגות העובד הינה כזו שלכל אדם ש"עיניו בראשו" ברור כי פעולה מסוימת היא בלתי סבירה בעליל, אזי יוטל אשם תורם גם על העובד. לפיכך כל מקרה ייבחן על פי נסיבותיו הוא, כאשר התנהגותו של העובד נבחנת למול זו של המעביד. 27. ומן העקרונות ליישומן במקרה שלפנינו. התובע עבד במקצוע זה של הכנת גגות רעפים כבר מספר שנים ונחשב למיומן ומקצועי בתחום, לפי דבריו. אומנם ניסה ב"כ התובע להציג בכתב התביעה כאילו זו הפעם הראשונה בה משתמש התובע במשור חשמלי לחיתוך קרשי עץ ולשם הכנתם להרכבה בגג, אולם מעדותו של התובע (פר' עמ' 7-8) עולה כי עבודת הניסור הינה חלק מעבודת הרכבת גגות רעפים, וכי הוא נדרש לפעמים לנסר את העץ כדי להתאימו במידות. כמו כן מציין התובע כי הוא מכיר הן את המשור הנדון ודרך פעולתו והן משור מסוג אחר בשם ג'קסון; מה שמבהיר כי אין זו הפעם הראשונה שעבודה זו בוצעה על ידי התובע וכי זוהי עבודה שהינה חלק בלתי נפרד מעבודת הרכבת גגות רעפים והעוסק בתחום זה בקיא בה וביצע אותה לא בפעם הראשונה בחייו. התובע הודה (פר' עמ' 12) כי לא הפסיק את עבודת המשור, ולא העביר את חלק הקרש הלא מנוסר מעבר לחבית, על מנת להקנות יציבות לקרש בעת ניסור החלק האחרון, עובדה שיתכן והיתה מעניקה יציבות ומונעת את התאונה עם מסור חשמלי, משום שסבר שיש בכך כדי לעכב את העבודה ולהאריכה, והוא מיהר לסיימה. יש בכך משום בסיס לקביעה כי התובע פעל תוך העדר זהירות סבירה להגנה על עצמו ועל כן אחראי גם הוא לפגיעה שנפגע. נאמר על כך בת.א (ב"ש) 17/93 בש נ' פרי אור בע"מ ואח', תק-מח, 98 (2) 1289, כי- "בחירתו של התובע עצמו לעסוק בפעולה המסוכנת של מדידת הצינור בעת שהלהב ממשיך בסיבוביו, מצביעה על אשמו התורם". בעניננו פעולתו של התובע וחוסר זהירותו התבטאו באי הפסקת פעולת המשור, ובאי העברת החלק הבלתי מנוסר מעבר לחבית על מנת להעניק לקרש יציבות כלשהי ולא לבצע הפעולה "באוויר" כאשר הקרש אינו מונח על משטח כלשהו, ובעיקר בהעברת ידו מתחת לקרש בטווח פעולת המשור. סבורני, כי כל אדם, אף אם אינו פועל מקצועי ומיומן לא היה מניח ידו מתחת לקרש וזאת בשעה שלהב המשור מסתובב במהירות, וכאשר הוא מנסה להשלים ניסור קצה הקרש באחיזתו "באוויר" וללא השענתו על משענת כלשהי. לאור כל האמור לעיל, משבאתי להציב מידת אשמתו של התובע כאן, מבחינת התנהגותו למול אשמתה של הנתבעת, סבורני שיש להטיל אשם תורם גם על התובע בשל פזיזותו וחוסר זהירותו הבולטים בפעולתו. 28. מהי מידת האשם התורם שיש להטיל על התובע? שאלה זו קשה היא ובבתי המשפט לערכאותיהם התלבטו בה לא אחת, שהרי אין מקרה אחד דומה למישנהו. בחרתי לסקור שלושה מקרים בהם נפגע עובד תוך כדי עבודתו במשור ומידת האשם התורם אותה ייחס בית המשפט לעובד, ומשם ננסה להשליך למקרה שלפנינו. בענייננו, כמובהר לעיל, מדובר בעובד מנוסה ואשר ביצע בעבר ניסור לוחות עץ, לרבות עם המשור החשמלי שבה ביצע את החיתוך שגרם לנזק. המשור שסופק על ידי המעביד היה תקין והחלק המסוכן בו גודר כראוי וכדין וסיפק את ההגנה הדרושה לעובד. מחדלה של המעבידה היה בכך שלא סיפקה משטח עבודה ראוי ובטוח. מאידך, נהג התובע בחוסר זהירות רבתי, באופן שאדם סביר, ועל אחת כמה וכמה עובד מנוסה, לא היה נוהג כך, בהניחו את כף ידו השמאלית מתחת לקרש ולדיסקית הניסור בשעה שזה פועל. לאור האמור והפסיקה המצויינת, נראה לי כי יהא זה לנכון ולצודק (סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין) לחלק האחריות בין הצדדים באופן שהנתבעת תישא באחריות של 50% לנזק והתובע ישא באחריות של 50% לנזקיו. הנזק הנכות הרפואית 29. כתוצאה מן התאונה עם מסור חשמלי נפגע התובע בידו השמאלית ובבית החולים אובחן מצב של חתך של הגיד המכופף באצבעות 1, 2 ו- 5 בידו האמורה. בוצע ניתוח של הטריות הפצעים ותפירה של הגידים. במשך כחודש היתה ידו נתונה בגבס אשר מאוחר יותר הוחלף בסד פלסטי. התובע אושפז במשך 5 ימים. הצדדים נחלקו לענין נכותו הרפואית של התובע. מטעמו של התובע הוגשה חוות דעת רפואית של פר' ג. דה-לאון פלבסקי שזיכה אותו ב- 7% נכות לצמיתות בגין קשיון נוח של אצבע 2, ונכות לצמיתות בשיעור של 5% עבור חולשה תפקודית של אצבעות 1 ו- 5, על אף שלא נמצא סעיף ספציפי מתאים, ובסך הכל נכות בשיעור של 12%. המומחה מטעם הנתבעים, פר' יואל אנגל, קבע כי לתובע לא נותרה נכות כלשהי, על אף שמצא כי באצבע 2 נותרה הפרעה תחושתית וגם כח האגרוף שלו לוקה בחסר. באשר למצבם של אצבעות 1 ו- 5 סבר כי אין מקום לקבוע נכות בהעדר סעיף מתאים. לאור הפער בקביעת אחוזי הנכות בין שני המומחים, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום כירורגיה של היד - ד"ר חיים אשור. המומחה מטעם בית המשפט מצא כי התובע סובל מקשיון לא נוח באצבעות 2 ו- 5 וירידה בתחושה בעור באצבעות 2 ו- 3 ביד. המומחה מטעם בית המשפט זיכה את התובע בשיעור נכות רפואית של 14%, אולם לדעתו, מהווים פגמים אלו "הפרעה תפקודית קלה והוא יכול לעסוק בעבודת כפיים". לאחר שעיינתי בחוות הדעת מטעם הצדדים ובחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, נראה לי לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט ולקבוע את שעור נכותו הרפואית של התובע על 14% . נזק שאינו נזק של ממון 30. כאמור, התובע נותח באצבעותיו לתפירה של הגידים בהם והיה מאושפז במשך 5 ימים. בגין נזק שאינו נזק של ממון, סבורני, כי יהא זה צודק והוגן לפסוק לתובע סכום גלובאלי, נכון להיום, בסך של 40,000 ש"ח. הפסדי שכר בעבר 31. התובע הגיש לבית המשפט תעודות אי כושר לתקופה שמיום 17.10.95 - 17.4.96 , היינו למשך 6 חודשים (ת/ 3 - ת/ 8 ). התובע לא המציא תלושי שכר וגם בתביעתו למוסד לביטוח לאומי (ת/ 1), נמנע המעביד מלרשום את הכנסתו החודשית של התובע. הנימוק שניתן לכך היה כי התובע נפצע יומיים לאחר שהחל לעבוד אצל הנתבעת 2. בסעיף 8 לכתב תביעתו ציין התובע כי השתכרותו החודשית היתה בסך 2,600 ש"ח, תלוי בימי עבודתו. בעדותו הראשית (פר' עמ' 3 ש' 22-25) העיד כי השתכר 120 ש"ח ליום, כאשר נהג לעבוד 25, 26 ימים בחודש . בחקירתו הנגדית (פר' עמ' 14) העיד התובע על הכנסה יומית של 120-130 ש"ח ובחודש כ- 3,000-3,200 ש"ח. בתשובות לשאלון (נ/ 7) השיב (תשובה מס' 40) כי בשלוש השנים שקדמו לתאונה עם מסור חשמלי עבד אצל הנתבע, שלמה עיני, למעט 7 חודשים, והשתכר 120 ש"ח עבור כל יום עבודה וכ- 2,700 - 3,000 ש"ח לחודש. ב"כ הנתבעים הגישה לבית המשפט "ריכוז נתונים חודשיים" של התובע בשירות התעסוקה (נ/ 4). ממסמך זה ביקשה ללמוד כי התובע עבד בחברת אפיק הירדן בע"מ ושכרו הממוצע עמד על 1,249 ש"ח לחודש ובשיערוך מתאים - 2,043 ש"ח. לא ניתן לקבל טיעון זה. הנתונים שהובאו במסמך נ/ 4 מתייחסים לתקופה מחודש יולי 1991 ועד למרץ 1993 בלבד, היינו, כשנתיים וחצי קודם לתאונה עם מסור חשמלי, ומכל מקום אינם מתייחסים לחברה הנתבעת, על אף שבין השיטין ניתן היה ללמוד כי בעלה של החברה הנתבעת כאן - שלמה עיני - הינו הבעלים של חברת אפיק הירדן בע"מ. יצויין, כי מטעם הנתבעים לא זומן להעיד איש, ונראה לי לאמץ את עדותו של התובע באשר להשתכרות של 120 ש"ח ליום עבודה, בממוצע של 23 ימי עבודה בחודש, היינו, סך של 2,760 ש"ח לחודש (סכום שנקבע בין המפורט בעדותו לאמור בכתב התביעה). לפיכך שכרו החודשי המשוערך הינו 3,700 ש"ח. על פי עדותו בבית המשפט עובד התובע כיום בכפרו כגובה תשלומים עבור המועצה המקומית בגין שימוש במים ושכרו מגיע לכ- 900 ש"ח לחודש בלבד. על פי חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט יכול התובע לחזור לעבודת כפיים ונותרה לו נכות תפקודית קלה ביותר. לדעתי, נכותו הרפואית של התובע, כמו גם לדעת המומחה מטעם בית המשפט, אין בה להגביל התובע לשוב לעבודתו כנגר גגות רעפים, אם כי סבורני, כי יש מגבלות באצבעותיו משום פגיעה תפקודית קלה, כאמור, שאני מעריכה במחצית נכותו הרפואית, היינו 7%. לאור האמור, בגין הפסדי שכר בעבר, זכאי התובע לפיצוי בגין ששה חודשים של העדרות מעבודה, על פי האישורים שצירף, ובצירוף ריבית ממחצית התקופה סך כולל של 25,678 ש"ח. בגין התקופה שמיום 17.4.96 ועד ליום מתן פסק-הדין - 44 חודשים - לפי הפסד של 7% לחודש ובצירוף ריבית ממחצית התקופה סך של 12,232 ש"ח. סך כל הפסדי שכר לעבר - 37,910 ש"ח. הוצאות נסיעות בעבר 32. התובע טען כי לאחר התאונה עם מסור חשמלי, היה נוסע מכפרו לבית החולים "קפלן" ברחובות לטיפולים, בעלות של 100 ש"ח ובמשך 3 חודשים נסע כדי לעשות מסג'ים לידו בעלות של 50 ש"ח הלוך וחזור (פר' עמ' 4 ש' 13-11). התובע לא המציא קבלה כלשהי להוצאות אלו. אין חולק כי לתובע ניתנו טיפולים פיזיוטרפים שאותם לא יכול היה לעשות בכפרו. נראה לי לנכון ולצודק לפסוק לו בגין הוצאותיו לנסיעות לקבלת טיפולים רפואיים, לביקורות רפואיות ולצורך עריכת חוות הדעת של שלושת המומחים, סך כולל, נכון להיום, של 5,000 ש"ח. עזרת הזולת לעבר ולעתיד 33. התובע העיד כי אשתו, שנישא לה זה מקרוב לפני התאונה עם מסור חשמלי, טיפלה בו וסעדה אותו (פר' עמ' 4 ש' 19). בכתב התביעה ביקש לפסוק לו בגין כך 20,000 ש"ח, ובסיכומיו ביקש לפסוק סך של 90,000 ש"ח, על בסיס של 2,500 ש"ח לחודש. אין כל בסיס לסכום זה, שהינו מוגזם לכל הדעות. אכן, ההלכה הפסוקה מכירה בכך, שגם בני משפחה זכאים לפיצוי בגין עזרה שהושיטו לבן משפחה שנפגע, ויש לחשב זאת כעזרה שהוגשה על ידי צד שלישי בשכר (ע"א 93/73 שושני נ' קראוס ואח', פ"ד כח (1) 277). משלא נשכרה עזרה בשכר יפסוק בית המשפט על דרך האומדנא (ע"א 370/79 פרפלוצ'יק נ' מוטס ואח', פ"ד לד (3) 551, 554). כאמור, נפגע התובע בידו השמאלית, שאיננה דומיננטית, וזו גובסה ואחר כך הושמה בסד פלסטי למשך כשלושה חודשים. אין ספק, כי בתקופה זו נצרך התובע לעזרת אשתו הטריה במשך מספר שעות ביום, לצורך לבישת הבגדים, רחצה ועוד. נראה לי להוגן לפסוק סכום גלובאלי, נכון להיום בגין העבר, סך של 6,000 ש"ח. אשר לעזרת הזולת לעתיד. התובע לא העיד כי הינו נזקק כיום לעזרה כלשהי בחיי היום-יום מאשתו, ועל כן איני רואה מקום לפסוק סכום כלשהו וזאת גם לאור קביעת המומחה מטעם בית המשפט, כי מגבלתו התפקודית קלה ביותר. אובדן כושר השתכרות 34. ב"כ התובע ביקש לפסוק לתובע לפי שעור נכותו הרפואית על בסיס של 4,420 ש"ח לחודש, ובסך הכל 237,619 ש"ח. ב"כ הנתבעים ביקשה שלא לפסוק לתובע מאומה, שכן לדעתה, נכותו הרפואית של התובע איננה בגדר נכות תפקודית. ולחלופין הוצע לפסוק לו סכום גלובאלי של כ14,000- ש"ח. כאמור, הנני סבור, על פי האמור בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כי התובע יכול לשוב לעבודת כפיים והנני מעריך את הפגיעה בכושר השתכרותו ב7%- - מחצית מנכותו הרפואית. לא מצאתי כל בסיס לשכר החודשי שהוצע על ידי ב"כ התובע ולא ירדתי לסוף דעתה של ב"כ הנתבעים מדוע יש לפסוק לתובע סכום גלובאלי נמוך כל-כך. מכפלת אחוז הפגיעה בכושר השתכרותו בשכרו המשוערך של התובע, שהועמד על 3,700 ש"ח לחודש, ובהיוון מתאים (מקדם היוון 273.7952) תביאנו לתחשיב אובדן כושר השתכרות של 70,912 ש"ח. ניכויי המל"ל 35. התובע טען כי פנה למל"ל ועשה כל אשר לאל ידו לקבל תגמולים מהמל"ל אולם מכיוון שהמעביד לא המציא תלושי שכר, לא קיבל מהמל"ל מאומה ועל כן הינו זכאי לפיצוי מלא מהנתבעים. הנתבעים טוענים כי חתמו על כל המסמכים שנמסרו לחתימתם, ואינם יכולים לסייע עוד בידי התובע. ומכל מקום, כך הטענה, משהוכרה התאונה עם מסור חשמלי כתאונת עבודה, זכאי המעביד לנכות התגמולים ודמי הפגיעה אותם זכאי היה התובע לקבל מהמל"ל. כאמור, התובע פנה למל"ל והגיש תביעה לתשלום דמי פגיעה (ת1/), המעביד אף חתם במקום המיועד לכך, אך לא ציין את הכנסתו שקדמה לתאונה עם מסור חשמלי, שכן לטענת המעביד עבד התובע אצל הנתבעת יומיים בלבד בטרם התאונה עם מסור חשמלי. המעביד אף אישר הגשת עזרה רפואית לתובע כנפגע בעבודה (טופס בל250/ - ת2/). תביעתו של התובע אושרה כתאונת עבודה, אך ללא תשלום (נ5/). על פי סעיף 2 לפקודת הנזיקין מי שזכאי לקבל פיצויים מהמעביד לפי הפקודה, וכן לגימלה מהמל"ל, תנוכה הגימלה מסכום הפיצויים המגיעים מהמעביד. בע"א 86/73 תושיה נ' ציון, פ"ד כח (2) 497, בעמ' 500, נקבע, כי סעיף 82 לפקודת הנזיקין אינו דורש "קבלת" הגימלה אלא "זכאות" לגימלה, ומכאן שהזכות לגימלה, היא לבדה נותנת למעביד את הזכות לנכותה מסכום הפיצויים המשתלם על פי פקודת הנזיקין. התובע טען, כי שלמה עיני, הנתבע, הינו מעסיקו מזה תקופה ארוכה וכי לא דאג להמציא לו תלושי שכר. מסתבר, כי על פי בקשת ב"כ התובע, פנה המוסד לבטוח עצמו אל הנתבעים פעמיים להמציא לו תלושי שכר אך לא נענה (ת11/). התובע לא זימן עדים מטעמו, כגון את אחיו, להעיד, כי הועסק על ידי הנתבע, או הנתבעת, במשך תקופה ארוכה. מנגד, לא זימנה ב"כ הנתבעים את הנתבע ומנהל המעבידה לנסות להפריך טענת התובע כי פנה מספר פעמים למעביד וביקשו להמציא לו תלושי שכר. כנראה שיש דברים בגו, שכן, לכאורה, המעסיק חושש מרשויות השלטון שיגלו כי העסיק את התובע, שהינו תושב השטחים, במקרה דנן ובחודשים שקדמו לכך, שלא באמצעות שירות התעסוקה על כל התוצאות העלולות לנבוע מכך, שכן, להזכירנו, אישור כי התובע הועסק באמצעות שירות התעסוקה הוגש על ידי ב"כ הנתבעים רק לשנים 1993-1991 ולא מעבר לכך. לפיכך, מסקנתי היא שהתובע לא הוכיח כי הועסק על ידי שלמה עיני, כדבריו, תקופה ארוכה לפני התאונה עם מסור חשמלי, אולם גם הנתבעים, כמעבידים, לא עשו הכל לסייע בידי התובע לזכות בגימלה מהמל"ל - צעד שרק הם יכולים היו לעשותו. לאור האמור, הנני קובע כדלקמן: 1. על הנתבעים להמציא לתובע תלושי שכר לתקופת עבודתו אצל נתבעים 1 ו2- בתוך 30 ימים מהיום. באם יעשו כן, כי אז יגיש התובע תביעה למל"ל לקבלת דמי פגיעה וגימלה בהתאם לחוק, בתוך 30 ימים לאחר מכן. באם לא ינהג התובע כאמור, כי אז ינוכו הסכומים אותם זכאי היה לקבל, על פי חוות דעת אקטוארית שתוגש על ידי הנתבעים מסכום הפיצוי הכולל שנפסק לתובע. באם ינהג התובע כאמור, כי אז יש להמתין עד לקביעת דרגת נכותו של התובע על ידי המל"ל וקביעת גובה דמי הפגיעה והתגמולים להם יהא זכאי ולקזזם מסכום הפיצוי שנפסק. 2. באם לא ימציאו הנתבעים המסמכים האמורים בפרק הזמן האמור, כי אז לא יהיו זכאים לנכות מאומה מהסכום הפסוק, והסכום במלואו יועבר לתובע כמפורט להלן. סיכום 36. המורם מן האמור לעיל הוא כי נזקיו הכוללים של התובע הינם כדלקמן: א. בגין נזק שאינו נזק של ממון 40,000 ש"ח. ב. בגין הפסדי שכר בעבר 37,910 ש"ח. ג. בגין הוצאות נסיעות לעבר 5,000 ש"ח ד. בגין עזרת הזולת לעבר 6,000 ש"ח. ה. בגין אובדן כושר השתכרות 70,912 ש"ח. 159,822 ש"ח. מסכום זה נושא התובע ב50%- והנתבעים ב50%- בלבד - היינו, בסך של 79,911 ש"ח. מסכום זה - 79,911 ש"ח - ינוכו תקבולי המל"ל כאמור בסעיף 1 לעיל, או לא ינוכו, כאמור בסעיף 2 לעיל, בפרק "ניכויי המל"ל". הנתבעים, יחד ולחוד, ישאו בהוצאות התובע, לרבות הוצאותיו לאגרת משפט, עבור חוות הדעת הרפואית מטעמו והסכומים ששילם עבור חוו"ד של המומחה מטעם בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה ועד לתשלום המלא בפועל, ובנוסף בשכר טרחת עו"ד בסך של 16,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ובתוספת מע"מ כחוק. מסורפיצויים